חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
אל הר המור, בהלכות עליה להר הבית - יצחק שפרא ויוסף פלאי
מבין כל הסוגיות ההלכתיות הקשורות למקדש, שאלת העלייה להר הבית בזמן הזה היא אולי המעשית ביותר (למרות שגם עניין זה נפגע קשות בשנתיים האחרונות, לצערנו). לפנינו ספר הפורש את היבטיו ההלכתיים של הנושא בצורה מאורגנת ובהירה. בכך מקבל מקצוע זה צורה ומסגרת-מושגית, שבתוכה יוכל כל אחד להתמצא, בין אם מטרתו היא לדעת את ההלכות הקשורות לעלייה להר הבית, ובין אם רצונו להעמיק במקורות. המחברים מודעים לכך שרבים כבר עסקו בנושאים האלה, ורואים מעיקר תפקידם 'עשיית סדר' בתחום.
הספר מחולק לשלושה שערים. הראשון נקרא 'עיקרי ההלכה', ובו נסקרים ההיבטים היסודיים בעשרה פרקים: מצוות שילוח טמאים, קדושת   המקדש בזמן הזה, דיני טבילה לגברים ונשים, זיהוי מקום המקדש ועוד.
המחברים מציינים לגבי חלק זה, ש"מן הסתם תלמידי חכמים לא ימצאו בו הרבה עניין" (עמ' ז). כמובן, הרבה תלוי בשאלת הגדרתו של   'תלמיד חכם', ועם זאת נדמה לי שמעטים הם היום שמקובל לכנותם כך, ולא ירוויחו מעיון מסודר בסקירה הזאת. כאן הם ייפגשו בשברי נושאים ועניינים שעלו ונעלמו תוך כדי לימודם השוטף, כאשר הם מוצגים בתוך מסגרת כוללת המבהירה את משמעותם ואת מקומם במערכת דיני המקדש. בכל מקרה, בלי לגרוע מערכו של הספר בכלליותו, חלק זה הוא לדעתי תרומתו המיוחדת לעולם תורת המקדש.
בחלק השני מופיעים 'בירורי הלכה' . כאן מעמיקים המחברים בליבון שאלות חשובות ולא פשוטות. לדוגמה: מעמדו של בעל קרי ביחס לאיסור כניסה למקדש. פשוט הדבר שאין לו להיכנס לעזרה, שהיא במעמד 'מחנה שכינה', ואסורה לכל טמא. ואולם ישנם טמאים המשתלחים גם ממחנה לויה - הר הבית -   כגון, זב ונידה. מהגמרא נראה שבעל קרי דינו כזב לעניין זה, אלא שהרמב"ם השמיט הלכה זו מספרו. מקובל שהשאלה תלויה בסיבת שילוחו של הזב. האם החמירה בו תורה משום שמקור הטומאה הוא בגופו (טומאה יוצאת מגופו), או משום שהוא מטמא משכב ומושב? בעל קרי דומה לזב לפי האפשרות הראשונה, אך לא לפי השנייה.
החלק השלישי, 'הלכה למעשה' , הוא מדריך קצר ומפורט למי שרוצה לעלות להר הבית בטהרה כדין. גם כאן, העריכה ברורה וטובה. אין למצוא פה את ההסתייגות השגורה בספרי הלכה בימינו 'שהדברים נכתבו להלכה אך לא למעשה', 'רק לעורר את המעיין', וכיוצא באלה. המחברים כותבים "שאין אנו פוסקי הלכות, וכל מה שכתבנו כקביעת הלכה נעשה בהתייעצות עם פוסקים מובהקים" (עמ' ח). כך שהכוונה היא להורות למעשה. אולם למעט מספר מקרים, לא ברור מי הוא הסמכות ההלכתית שעליה נשענים הדברים. דומה שראוי היה לציין את הפוסקים בשמם.
בכל דבריהם עומדת לימינם של המחברים בקיאותם הרבה והבנתם האיכותית בנבכי הגמרא, הראשונים והאחרונים; במיוחד בענייני הטהרה הנידחים. עולה בידם לפרוש את עמקות ההלכה בפני המעיין בצורה הגיונית ומסודרת, יחד עם הנפקותות המעשיות מנקודות המבט השונות.
בזכות אופיו המקיף והמסודר של הספר, לומד המתבונן בו על טיבו של העיסוק ההלכתי במקצוע מסוים זה. ישנן פינות שלא נגעה בהם יד פוסק למעלה מאלף שנה, ובהם נושבת רוח הראשוניות. האם יש חיוב על אשה לבדוק עצמה לפני העלייה להר הבית, כשם שדורשת ההלכה העתיקה בדיקה לטהרות? האם יש צורך לדאוג לטהרת הבגדים אותם לובש העולה, שכן קיים איסור להכניס כלי טמא למקדש? מאידך, בכמה עניינים מתברר שדיני נידה הופכים כאן לפינה ויתד, בהיותם כמעט השריד היחידי שנשאר לנו לפליטה מכל מערכת הטהרה במישור המעשי. הפיתוח והעיבוד שקיבלו הלכות נידה במשך הדורות, מהווים כלי עזר חשוב גם בהקשר החדש. נגישותן היחסית מקילה על ההתמקדות בפרטי המשא והמתן, וזה בוודאי לברכה. הדבר בולט בדיון בטהרת נשים לצורך עלייה להר הבית.
מאידך, יש משמעות רבה לעובדה שהלכות טהרה התפתחו בדורות האחרונים כאשר הן מנותקות ממלוא משמעותן. ההחמרות והסייגים שהתלוו להן במשך הזמן - מסיבות ברורות - מופיעות כאן כגורמים שיש להתחשב בהם. יש אפוא מקום להעלות את השאלה העקרונית: האם עלינו לדבוק בדפוסים שהתקבלו במצב של 'חסר', או שמא ישתנו פני הדברים ככל שנתקרב בעזרת ה' להיקפם המקורי של דינים אלה?
לעיתים עולה שאלה זו בספר הנוכחי. החמרתו של המגן אברהם, שעל פיה כל הטלת מים נחשדת כקרי, הייתה אפשרית רק בזמן שהנפקא-מינה היחידה הייתה לאכילת חלה בזמן הזה, ולא במציאות שבה נחוצה טהרה על מנת לקיים הלכות מרובות, דוגמת העלייה להר הבית. המחברים אכן מתחשבים בדברי המגן אברהם, וממליצים להסמיך את הטבילה לעלייה (עמ' כג). אך כדאי לציין שאפשר והמלצה זו אינה עולה בקנה אחד עם רוח ההלכה, הרואה תוספת טהרה ב'הערב שמש' לאחר הטבילה.
דוגמה לקושי שבניעור האבק מעל הלכות שלא היו מעשיות זה שנים, היא ברכת הטבילה. למשך תקופה ארוכה, לא ידענו על מציאות שבה גבר יברך על טבילתו במקווה טהרה (להוציא גירות). הדעת נותנת, והמשא ומתן ההלכתי מאשר, שטבילה מטומאה וודאית לצורך העלייה להר הבית תדרוש ברכה, היות שיש בה הכרח הלכתי גמור. הנחיה זו אכן מופיעה בספר, אבל המחברים אינם מעלימים הערה סתמית ששמעו מפי הגרש"ז אויערבך זצ"ל ש"לא נהגו לברך, אך לא זכינו לשמוע מפיו ביאור הדבר" (עמ' ע). עם זאת, הספר מכריע על פי דעת הפוסקים שיש לברך.
בהקשר זה עולה בספר הערה מעניינת וחשובה, הקשורה לחציצה בטבילה. השולחן ערוך מביא את הנהוג בימינו, שלכתחילה תטבול האשה לנידתה כאשר אין עליה דבר, אפילו דבר שאינו מהווה חציצה על פי דין. הספר מביא בשמם של "מורי הוראה", שאין צורך שגברים העולים להר הבית יקפידו בכך (עמ' לז).
משמעותו המעשית של עניין זו עשויה להיות מרובה. הטבילה בעירום היא המוכרת לנו כיום, אך מעיקר הדין מותר לטבול בבגדים שאינם הדוקים לגוף. ברור לחלוטין שכך נהגו אבותינו בכל מתקני הטבילה ששירתו את עולי הרגלים, שכולם מחוסרי מלתחות, ואינם מצניעים את בור הטבילה מעינם של העוברים ושבים ברשות הרבים. מן הסתם הרוויחו בכך גם את טהרתם של הבגדים. חזרה למצב המקורי בוודאי תקל על הטבילה מבחינה ארגונית, כאשר ידובר בקנה-מידה המוני. מעניין שקולא זו מוזכרת בחלק 'עיקרי ההלכה', אך לא מצאה את דרכה לחלק ה'הלכה למעשה' באופן מפורש. והאמת היא, שאינני בטוח שגם המחברים עצמם התכוונו להשלכות הרחבות של הדבר. אולי גם זו דוגמה לעכבות העומדות בדרכם של חידושים מעשיים המנוגדים לנוהג מקובל.
ומעניין לעניין באותו עניין. עקב מחלוקת הפוסקים האם לברך לפני או אחרי הטבילה, התקבל בדורות האחרונים מנהג שאינו מוזכר בשולחן ערוך - שהאישה טובלת פעמיים, ומברכת בין הטבילות. המחברים ממליצים על נוהג זה גם לגברים (עמ' קנא).
כאן יש מקום להרהר. הרווח ההלכתי שבמנהג זה רחוק מלהיות פשוט (רק אחת מהטבילות היא "האמיתית"; על האחרת אי אפשר לברך). זאת ועוד, אצל גברים מעורר נוהג זה סיבוך שאינו קיים אצל נשים. מן הסתם יברכו בתוך המים, דבר המצריך לפתור את בעיית גילוי הראש וכן לדאוג שליבו לא יראה את הערווה (רוב הפוסקים אינם חוששים לכך אצל נשים). הפתרון לכל זה אפשרי, אבל לפעמים עלול להיות מסורבל, ומחייב זהירות מבחינה בטיחותית. לכן אולי עדיף היה לוותר על הסלסול של ברכה בין שתי הטבילות אצל גברים.
'אל הר המור' נכתב כחולייה בדיון מתמשך, ואינו מתיימר להיות המילה האחרונה. הנימה היא צנועה ומרשימה כאחת. נראה שעיקר מטרתם של המחברים "לעזור למי שאינו מכיר את הנושא להכנס לעולם ההלכה הנוגע לכניסה להר הבית", הושגה במידה משובחת ומהנה.
צירוף זה של למדנות, בהירות וארגון, הזכיר לי את ספרו הקלאסי של הרב אברהם פימינטל, "מנחת כהן", שהיה אולי הראשון (במאה השבע-עשרה) לצעוד בדרך זו. לספר ההוא הסכים אז אחד מחכמי הדור בלשון זו: "ממנו יראו וכן יעשו כל אשר נתן ה' חכמה ותבונה בלבם להצדיק את הרבים". נאים הדברים לציטוט, גם בקשר לספר שלפנינו - 'אל הר המור'.
לייבסיטי - בניית אתרים