חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
א. מבוא
להלן שלושה פרקים מתוך דיון מקיף אודות ארבעת בגדי הזהב של הכהן הגדול. הנושא הנידון בפרקים אלה הוא - האפוד וצורתו. המחקר סביב האפוד וצורתו התחדש ב'מכון המקדש', משהוחלט לגשת לעשיית בגדי הזהב כהלכתם בדורנו. כדרכנו, איננו ניגשים לעשייה בטרם יֵחָקֵר הנושא מחדש לעומקו.
ככל נושא בהלכה, כשהדבר נדון למעשה, מתגלים פרטים חדשים, ונחשפות שיטות חדשות. לעיתים מתברר, כי מה שהיה מפורסם עד כה אינו עומד בפני הביקורת. כך מעלה המחקר שלפנינו, שצורת האפוד כפי שהיתה מקובלת אצל הציירים וכפי שהיא מופיעה בציורים של בגדי כהן גדול המופיעים בחומשים השונים בעיקר על - סמך פירושו של רש"י, אינה תואמת את המובא בכתבי ראשונים (כמו הרמב"ם, וראשונים נוספים) ובדברי האחרונים.
יתירה מזו; אמנם פירוש רש"י על פרשת האפוד יסודי ומפורט מאין כמוהו; אך עם זאת, הלומד את הדברים לעומקם תוך השוואה לפסוקים, יגלה כי שיטתו מעוררת קשיים ואינה מיושבת בפסוקים.
פעמים שהדקדקנות וה'חקרנות' בפסוקים - כפי שתידון להלן - תיראה מייגעת ומיותרת. אולם חקר האמת מחייב להאיר את הקשיים הקטנים עם הגדולים, שכן - רק מצירוף סך כל הקשיים מתעורר הצורך וההכרח להציג פשט חדש ושונה.
כך מתגלה, כי לרמב"ם ולראשונים אחרים היה פשט אחר בפסוקים, וממילא מתקבלת צורה חדשה של האפוד. כן מתברר, ששיטת הרמב"ם והראשונים תואמת את התיאור של יוסף בן מתתיהו על בגדי הכהונה.
יצויין, עם זאת, ששלשת הפרקים שלפנינו הם חלק מדיון כולל בן עשרה פרקים, ומטבע הדברים - ראייה חלקית משאירה מקום לשאלות. במידה שישנן כאלה, ימצאו השאלות את פתרונן בעזרת ה' עם פרסום הפרקים האחרים.
א. שיטת רש"י: האפוד כ'סינר'
שתי צורות אפשריות של האפוד - שיטת רש"י ושיטת הרמב"ם
ראוי להקדים, שהתורה האריכה בתיאור החושן והאפוד בפסוקים רבים. אם בענין השולחן - שהוא כלי מורכב - נכתבו בתורה שמונה פסוקים, ולענין המנורה - שאף היא יצירה מורכבת ומסובכת - נכתבו בתורה תשעה פסוקים, בענין החושן והאפוד נכתבו בתורה עשרים ושמונה פסוקים. [1]
מבין הפרשנים השונים, כתב רש"י את הפירוש המפורט והרחב ביותר לגבי האפוד, פירוש המתאר בצורה מדויקת את האפוד ואת החושן. לדבריו, האפוד עשוי משלושה חלקים: האחד - 'סינר', ומקומו מן המתניים ולמטה מאחור. השני - ה'חשב' שהוא חגורה על המתניים, השלישי - ה'כתפות', היינו, רצועות בד המתחברות לחגורה במתניים מאחור, עולות אל הכתפים ומשתפלות קדימה על החזה, שם הן מתחברות בשרשרות אל החושן.
במבט לא מעמיק נראה, שפירושו של רש"י תואם את פירושם של הפרשנים האחרים, ואין ביניהם מחלוקת כי אם בפרטים. דעת הרמב"ם נראית אף היא כדעת רש"י. ואכן - בציור החושן והאפוד כפי שהוא מצוייר בציורים הנלווים לחומשים השונים, נראית שיטה אחת קבועה של צורת האפוד שאין עליה חולק. [2]
אולם מעיון מדוקדק בפסוקים ובדברי הפרשנים והפוסקים, מתברר, שיש שתי צורות אפשריות של האפוד - האחת על פי שיטת רש"י והאחרת על פי שיטת הרמב"ם. כפי שיבואר להלן, חלק מן הפרשנים הלכו בעקבות רש"י, ולעומתם יש אחרים שהלכו בשיטת הרמב"ם.
אמנם ירד רש"י לכל פרט בפסוקים, אך עם זאת - נראה שפירושו אינו מחוייב. המדקדק בדבריו ימצא, שבכמה מקומות אין פירושו תואם את פשט המילים. נראה, שלאור הבנתו את צורת האפוד, נאלץ לעיתים להתאים את המילים בפסוק לצורת האפוד כפי שהצטיירה לו, גם אם הדבר אינו מתיישב לגמרי עם המילים בפסוק. וכבר כתב רבנו מיוחס, החולק על רש"י בענין צורת האפוד:
ולא ידעתי מנין הבין [רש"י] זה? ועוד שאין סדר המקראות שלמטה [בהמשך] מתיישב על פי פירושו [בצורת] האפוד, ותבין את אשר לפניך!
כאמור, מדברי הרמב"ם מצטיירת תמונה שונה של האפוד, וניתן להסביר את שלושת חלקי האפוד, שהם - ה'אפוד', ה'חשב' וה'כתפות', באופן המשנה את צורת הבגד לחלוטין. הרמב"ם אמנם אינו פרשן, ואינו מצטט את הפסוקים; עם זאת, נראה ששיטתו בדבר צורת האפוד נראית מיושבת יותר בפשט הפסוקים.
לאור האמור, מתבקש דיון מחודש בצורת האפוד, זאת, כדי להיווכח, כמי מן המפרשים מתיישבים הפסוקים מבחינת הלשון והענין?
'לבי אומר לי'
כפתיחה לדיון בדברי רש"י יש להעיר, שנראה מדבריו, שהיו לו ספיקות בדבר מראהו המדוייק של האפוד, לפיכך הקדים ואמר:
ואפוד - לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פירוש תבניתו. ולבי אומר לי, שהוא חגור לו מאחוריו, רחבו כרוחב גב איש, כמין סינר... שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים - כך מעשהו מלמטה (פירוש רש"י לשמות כ"ח, ד).
רש"י אומר: 'לא שמעתי', כלומר - לא קיבלתי דבר מרבותי בעניין האפוד. כן הוסיף: 'ולא מצאתי בברייתא', כלומר - אין לרש"י אסמכתא בדברי חז"ל לפירושו.
  רש"י אומר: 'ולבי אומר לי', הווה אומר - האפוד כפי שהצטייר לנגד עיניו, אינו אלא אומדן והשערה שלו. רש"י ראה לנכון להקדים הקדמה זו כדי שידע הקורא שאין לפירושו מקור בדברי חז"ל, ויתכנו פירושים אחרים על פי מקורות קדומים.
א. רוחב האפוד כרוחב הגב, או מקיף את המתניים?
למרות ששיטת רש"י מקובלת בעולם הפרשנות, דומה שלא ניתנה תשומת לב מספקת למקורות קדומים ולפרשנים בעלי משקל החולקים על רש"י. כפי שיבואר להלן, מול דעת רש"י קיימים מקורות שאי אפשר להתעלם מהם, ונראה מתוכם שצורת האפוד שונה לחלוטין. יתירה מזו - שיטת רש"י מעוררת תמיהות לא מעטות, ונפרט אותן אחת לאחת.
מצינו ברש"י סתירה, שדומה שאין לה פתרון; תחילה כתב (כח, ד) שהאפוד 'חגור לו מאחוריו - רחבו כרוחב גב איש'. כך גם כתב בפירושו לפסוק ו: 'והכתפות מחוברות [מאחור]... אחת לימין ואחת לשמאל, מרוחקות זו מזו שיעור הבדלת כתפים מאחורי הכהן לשני קצות רחבו של סינר'. כך גם פירש בפסוק ז: 'אל רחבו של אפוד, שלא היה רחבו אלא כנגד גבו של כהן'.
  בהמשך פירושו בפסוק ו, כתב רש"י פירוש שני, ממנו עולה שהאפוד רחב יותר, וכלשונו: 'האפוד עשוי כמין סינר... וחוגר אותו מאחוריו... רחבו כמדת רוחב גבו של אדם ויותר'.
  בשלישית כתב (פסוק כו) שהאפוד מכסה גם את החלק הקדמי של האדם, וכלשונו שם: 'ונקפל הסינר [האפוד] לפני הכהן על מתניו וקצת כריסו מכאן ומכאן - עד כנגד קצות החשן, וקצותיו שוכבין עליו'. נמצא, שהאפוד מקיף את כל מתני הכהן, חוץ ממידת זרת, כמידת החושן שלפנים, שכן, קצות החושן שוכבים על האפוד; ודברי רש"י סותרים אהדדי.
אמנם, מובן מדוע כתב רש"י שהאפוד מגיע עד כריסו של הכהן הגדול, שכן, בפסוק כו נאמר:
וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב, וְשַׂמְתָּ אֹתָם עַל שְׂנֵי קְצוֹת הַחשֶׂן [למטה] עַל שְׂפָתוֹ אֲשֶׁר אֶל עֵבֶר הָאֵפוֹד בָּיְתָה
הווה אומר - האפוד מגיע עד החושן לפנים! ממילא נשאלת השאלה, למה פירש רש"י תחילה, שהאפוד נמצא בגבו של הכהן מאחור ולא לפנים? אולם אף כאן היה חייב רש"י להתייחס לפסוק ז האומר:
שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת יִהְיֶה לּוֹ אֶל שְׂנֵי קְצוֹתָיו [של האפוד] וְחֻבָּר ׁ   (שמות כ"ח, ז).
הרי שקצות האפוד היו מאחור, שכן שם חוברו הכתפות האחוריות.
לפנינו, אם כן, סתירה בפסוקים. יש פסוק שנראה ממנו שהאפוד מגיע עד הכרס, ויש פסוק שנראה ממנו שהאפוד אינו אלא על הגב מאחור. רש"י בחר פירוש 'ממוצע' בין שני הפירושים, וכתב שרוחב האפוד - 'כמדת רוחב גבו של אדם ויותר'. אולם ברור, שמשלושת הפירושים אי אפשר לבחור אלא פירוש אחד: או שקצות האפוד היו מאחור בלבד בגלל הכתפות האחוריות, או שקצות האפוד הגיעו עד הכרס לפנים כדי להיצמד אל טבעות החושן, ואם נאמר כפירוש ה'ממוצע', שקצות האפוד לא היו מאחור ולא מלפנים אלא באמצע, אזי לא יתקיים שום פסוק!
ב. הכתפות מחוברות לחשב או לאפוד?
בפירושו לפסוק ו כותב רש"י, שהאפוד מורכב משלשה חלקים, ובלשונו:
למדנו, שהאפוד - שם לבד, והכתפות - שם לבד, והחשב - שם לבד.
לדעת רש"י - הכתפות היו מחוברות לחשב, וכפי שכתב בפסוק ד: 'וה'חשב' הוא חגור - שלמעלה הימנו [בחלקו העליון של האפוד], והכתפות קבועות בו [בחשב]'. כך גם כתב בפירושו לפסוק ו: 'והכתפות מחוברות בחשב'. כך גם כתב בפסוק ז: 'ומגבו של כהן היו מחוברות בחשב שתי חתיכות [הכתפות] - כמין שתי רצועות רחבות אחת כנגד כל כתף וכתף'. כך למעשה הסביר את האמור בפסוק ז:
וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב... שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת יִהְיֶה לּוֹ אֶל שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּר.
ומפרש רש"י: 'וחובר - האפוד. עם אותן שתי 'כתפות האפוד', יחבר אותם במחט למטה בחשב'.
יש תימה בפירוש זה; שכן, הדבר מנוגד לפשט הפסוק, שיש לחבר את הכתפות אל האפוד, ככתוב במפורש: 'ועשו את האפוד... שתי כתפות חוברות יהיה לו [לאפוד] אל שני קצותיו [של האפוד] וחובר [לאפוד]'.
יתירה מזו! טרם שמענו על החלק השלישי של האפוד - על ה'חשב' - שכן, זה נזכר רק בפסוק הבא: 'וחשב אפודתו אשר עליו'. לפיכך, איך ניתן לומר על הכתפות 'וחובר' - אל החשב - כשטרם ידענו וטרם שמענו עליו?
ג. האפוד - 'כמין סינר' או 'כמין מעיל'?
התיאור של האפוד לחלקיו השונים כפי שעולה מדברי רש"י בפסוק ד וכן בהמשך פירושו, הוא שהאפוד הוא כמין 'סינר' ['חצאית' של ימינו] שחוגרים אותו 'מלמטה'. כהוכחה לדבריו מביא רש"י פסוקים שונים, אך מן הפסוקים מוכח ההיפך. היינו, שהאפוד הוא כמין 'מעיל' שלובשים אותו מלמעלה, והוא עוטף את האדם בחלקו העליון.
זה לשונו בהמשך פירושו לפסוק ד: 'ועוד אומר לי לבי, שיש ראיה שהוא [האפוד] מין לבוש, שתרגם יונתן: 'ודוד חגור אפוד בד - כרדוט דבוץ. ותרגם כמו כן: 'מעילים' - 'כרדוטין', במעשה תמר אחות אבשלום (שמואל ב' י"ג יט): 'כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים'.
בהמשך פירושו לפסוק זה, כותב רש"י בענין מעיל התכלת של הכהן הגדול: 'ומעיל' - הוא כמין חלוק ומעיל קרוי חלוק העליון'. ברור, אפוא, שאם האפוד דומה למעיל, הרי הוא צריך לכסות את הגוף כדוגמת מעיל התכלת של הכהן הגדול, שהיה 'כמין חלוק'.
למעשה, זו משמעות המושג 'מעיל' בכל התנ"ך: לבוש העוטף את האדם. כך גם מסביר רש"י את האמור בשמואל א' (ב, יח) אודות שמואל המשרת במשכן שילה: 'נער חגור אפוד בד - תירגם יונתן: כרדוט דבוץ, והוא לשון מעיל', הווה אומר, רש"י יוצר זהות בין המושגים - 'אפוד' ו'מעיל'. כך גם מסביר רש"י את האמור בשמואל   ב' (ו', יד): 'וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד', שם מפרש רש"י: 'מעיל בוץ... ויונתן תרגם: כרדוט'.
זה מובנו של המושג 'מעיל' בספר שמואל א' (כ"ח, יד) בעניין מראהו של שמואל כשהועלה באוב, ככתוב: 'ותֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל'. וראה את רש"י שם המסביר: 'והוא עוטה מעיל - שהיה רגיל ללבוש מעיל, שנאמר (לעיל ב', יט): ומעיל קטן תעשה לו אמו, ובמעילו נקבר, וכן עלה [באוב], וכן לעתיד לבא [בתחית המתים] יעמדו בלבושיהם'.
מן הדוגמאות שמביא רש"י ברור שמדובר בלבוש העוטף את האדם, שכן, כאשר קוברים אדם עוטפים את גופו בתכריך. כך גם כוונתו לומר ביחס לעתיד לבוא בתחיית המתים, שהמתים יעמדו 'בלבושיהם' כשהם עטופים ולא ערומים. [3]
על כל פנים, הסתירה ברורה - מצד אחד מדמה רש"י את ה'אפוד' ל'מעיל', ומאידך, מפירושו לתנ"ך ברור שהמעיל עוטף את האדם, כלומר - מכתפיו ומטה. ואילו כאן מתאר רש"י את האפוד כ'סינר' המכסה את הכהן מאחור, וממתניו ולמטה. תיאור זה אינו תואם את המושג 'מעיל' כפי שרש"י עצמו מפרש בכל התנ"ך.
ד. פרשת ה'משבצות' הכרחית או מיותרת?
בספר שמות (כ"ח, יג) באה פרשה מיוחדת, שעניינה - משבצות הזהב ושרשרות הזהב של האפוד. כך כתוב:
וְעָשִׂיתָ מִשְׂבְּצֹת זָהָב. וּשְׁתֵּי שַׂרְשְׂרֹת זָהָב טָהוֹר - מִגְבָּלֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם - מַעֲשֵׂה עֲבֹת, וְנָתַתָּה אֶת שַׁרְשְׁרֹת הָעֲבֹתֹת עַל הַמִּשְׁבְּצֹת     (שמות כ"ח, יג).
בשני פסוקים אלה באה סידרה של ציוויים: 'ועשית', 'תעשה', 'ונתתה'. כן נאמר בהם מה לעשות: משבצות, שרשרות, מגבלות, מעשה עבות, ונתינת השרשרות על המשבצות.
לדעת רש"י שם, פרשה זו (שיש לה רווחים בספר התורה לפניה ולאחריה כפרשה סגורה) מיותרת, והציוויים שבה אינם בגדר הוראה מעשית. וכלשונו: 'לא פירש לך עתה בפרשה זו אלא מקצת צרכן, ובפרשת החושן גומר לך פירושן'. כך גם בפסוק יד כתב: 'לא זה הוא מקום צוואת עשייתן של שרשרות, ולא צוואת קביעותן, ואין 'תעשה' האמור כאן לשון צווי, ואין 'ונתתה' האמור כאן לשון צווי, אלא לשון עתיד. כי בפרשת החשן חוזר ומצוהו על עשייתן ועל קביעותן. ולא נכתב כאן, אלא להודיעך מקצת צורך המשבצות שציוה לעשות עם האפוד. וכתב לך זאת, לומר לך: המשבצות הללו יוזקקו לך, לכשתעשה שרשרות מגבלות על החשן תתנם על המשבצות הללו'.
בהמשך כותב רש"י:
ונתתה את שתי עבותות הזהב - הן הן שרשות גבלות הכתובות למעלה, ולא פירש מקום קיבוען בחשן, עכשיו מפרש לך, שיהא תוחב אותן בטבעות. ותדע לך שהן הן הראשונות, שהרי בפרשת 'אלה פקודי' לא הוכפלו   (שמות כ"ח, ד).
דבריו של רש"י כאן כולם תמיהה: אם 'חוזר ומצווהו' בהמשך, למה כפל את הציווי חינם? בכלל, איך ניתן להעלות על הדעת, שיש פסוקים בתורה שהם מיותרים, ופרשה שלמה נכפלה בלא צורך?
גם אם נאמר כדברי רש"י, שהתורה התחילה לפרש את עניין המשבצות והשרשרות בדברה על האפוד, והפסיקה באמצע והמשיכה אחרי עשרה פסוקים לדבר בהן אגב דיון בחושן, גם אז שאלה היא: הכיצד מתחילים להסביר עניין, עוברים לעניין אחר ושוב חוזרים לעניין ראשון, ולמה לא כתבה התורה את הדברים כסדר - 'דבר דבור על אפניו'?
גם קביעתו של רש"י, שיש 'תעשה' שאינו 'לשון ציווי' אלא 'לשון עתיד', מהווה חידוש גדול; שכן, מצות המשכן והמקדש מלאה ציוויי 'תעשה', וכגון (שמות כ, כא): 'מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׁה לִּי', וכן (שמות כו, א): 'וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׁה עֶשֶׂר יְרִיעֹת' ורבים כאלה.
האין אלו הוראות מעשיות? והרי כל התורה מלאה מצוות כאלה, וכגון (במדבר כח, ד): 'אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׁה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׁה בֵּין הָעַרְבָּים'. נמצאת אומר, שיש 'תעשה' שאינו ציווי ואינו מחייב, ובכך מצוות שלמות בתורה הרי הן בספק, אם לעשותן אם לאו?
ה. הציווים וההוראות בפסוקים - רעיון או מעשה?
בפסוקים כב ו-כג נאמר פעמיים: 'ועשית על החושן', פעם לענין השרשרות ופעם לענין הטבעות, ככתוב:
וְעָשִׂיתָ עַל הַחשֶׂן שַׁרְשֹׁת גַּבְלֻת... וְעָשִׂיתָ עַל הַחשֶׂן שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב.
רש"י מפרש, שאין כוונת התורה לומר שיש לחבר את השרשרות ואת הטבעות מיד על החושן, אלא כוונתה להכין אותם עבורו. כלומר - להכין את החלקים השונים, ובבוא העת יש להרכיב אותם על החושן.
זה לשון רש"י שם: 'על החשן - בשביל החשן, לקבעם [את השרשרות] בטבעותיו [כמובא בהמשך]'. ובפסוק כג כתב: 'על החשן - לצורך החושן - כדי לקבעם בו'. דומה, שבכך שינה רש"י את פשט הדברים, שכן, פשוטו של פסוק מורה שיש להצמיד על האריג של החושן את השרשרות ואת הטבעות שיהיו חלק מן החושן.
רש"י ממשיך בשיטתו וכותב באותו דיבור: 'ואף בשרשרות צריך אתה לפתור כן'. כוונתו לומר, כפי שפירש לעיל, שאמנם נאמר בתורה (פסוק יד) : 'וְנָתַתָּה אֶת שַׁרְשְׁרֹת הָעֲבֹתֹת עַל הַמִּשְׂבְּצֹת ', אך כבר הסביר רש"י לעיל,ש'תעשה' ו'ונתתה' האמור שם אינו לשון צווי, אלא 'לשון עתיד' - 'וכתב לך זאת, לומר לך: המשבצות הללו יוזקקו לך, לכשתעשה שרשרות מגבלות על החשן תתנם על המשבצות הללו'.
אולם דומה, שפשטות הדברים היא, שבכל מקום שנאמר 'ועשית על החושן' או 'ונתת על המשבצות' כוונת התורה היא לצו ממשי, שכל דבר ייקבע ויחובר עם הדבר השייך לו, היינו: הטבעות ייקבעו על החושן ויהיו חלק ממנו, והשרשרות ייקבעו על המשבצות ויהיו חלק מהן.
ואכן, רש"י התקשה בהסברת הכפילות בפסוקים. אך דומה שההסבר שנתן, לפיו יש משמעות אחרת למילים - 'ועשית על', 'ונתת על', כדיבור שאינו לביצוע אלא דיבור על העתיד להיות, כגון - 'בשביל החושן', 'לצורך החושן' - אינו מתיישב עם פשוטו של מקרא.
ו. מהי צורת ה'שרשרות'? - צורת שורש, צורת שלשלת, או צורת קליעה?
כאמור, פרשת השרשרות חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כשמדובר באפוד, ופעם כשמדובר בחושן. המושג 'שרשרות' לא נתפרש. יתר על כן, פעם קוראת להן התורה - 'שרשרות', ופעם היא קוראת להן 'שרשות'. כן מוסיפה התורה ואומרת: 'מגבלות תעשה אותן', ואף מושג זה לא נתבאר. עוד הוסיפה התורה ואמרה לעשות את השרשרות: 'מעשה עבות' - והדברים סתומים.
רש"י בפסוק כב מביא את דברי בן סרוק, האומר, ש'שרשות' ו'שרשרות' הכל עניין אחד, והכל בא מלשון 'שרשי' אילן. כמו שאילן נאחז בקרקע באמצעות שורשים, כך השרשרות הרי הן כשרשי אילן האחוזים במשבצות מצד אחד, ומחזיקים בחושן מצד שני שיהיה תלוי ומחוזק בהן.
רש"י חולק על בן סרוק, ואומר - אמנם 'שרשות' הן כ'שרשים', אולם 'שרשרות' ענינן כ'שלשלאות' בלשון חז"ל. כוונתו לומר, כדרך שאמרו בכמה מקומות - 'שלשלאות של ברזל' [4]. שלשלאות אלה עשויות חוליות חוליות והטבעות אחוזות זו בזו.
מושג נוסף הקשור לשרשרות הוא - 'מעשה עבות', ו מפרש רש"י שעניינו - 'מעשה קליעה'. נמצא, לדעת רש"י, שיש כאן שלשה עניינים שונים: 'שרשות' - כשורשים, 'שרשרות' - כשלשלאות, ו'מעשה עבות' דומה לקליעת חבל או צמה.
למרות האמור, אומר רש"י בפסוק כד שהכל עניין אחד, וכלשונו שם - 'ונתתה את שתי עבותות הזהב - הן הן 'שרשות גבלות הכתובות למעלה', ואם כן - מה הן השרשרות: שורשים, שלשלאות, עבותות, או צורה אחרת שלא ידענוה?
ז. 'שתי קצות שתי העבותות' - מושג וחידושו
רש"י מדייק מתוך מילה מיותרת בפסוק כה, שכך נאמר שם:
ואת שתי קצות שתי העבותות תתן על שתי המשבצות.
המלה 'שתי' מיותרת. די היה לכתוב - 'ואת קצות שתי העבותות תתן על שתי המשבצות'. לכן מפרש רש"י, שלכל אחת מן העבותות יש שני ראשים, ויש להשחיל את הראש האחד דרך הטבעת העליונה בקצה החושן ולתלות את שני הראשים של אותה שרשרת במשבצת אחת.
בלשונו של רש"י:
ואת שתי קצות' - של - 'שתי העבותות' - שני ראשיהם של כל אחת ואחת [מן העבותות] - 'תתן על שתי המשבצות'... שני ראשי שרשרות הימנית תוקע במשבצות של ימין. וכן בשל שמאל - שני ראשי שרשרות השמאלית [תוקע במשבצות של שמאל].
הדיוק והפתרון שרש"י מציע נאים בזכות עצמם, אך עדיין יש מקום לשאול - הכיצד אומרת התורה 'ואת שתי קצות שתי העבותות' בה"א הידיעה, כאילו ידענו עד כה, שכל אחת מן העבותות מתכפלת לשנים וממילא יש לה שני קצוות שניתן לתלותם במשבצת. היכן נאמר לפני כן שיש לכפול כל אחת מן השרשרות לשנים, כדי שיתלו את שני הראשים במשבצות?
דיוק נוסף שיש להעיר עליו: אם אכן כדברי רש"י שיש לכפול כל שרשרת לשנים, למה לא נאמר בתורה - 'ואת שני קצות שתי העבותות'? שכן, 'קצה' הוא לשון זכר. כך, למעשה, נאמר פעמים אחדות (בפסוקים כג, כו ועוד): 'שני קצות החושן', ולכאורה אף כאן צריך להיות כך.
ח. הטבעות שעל כתפות האפוד למטה
בפסוק כז נצטוו האמנים לעשות שתי טבעות לחיבור החושן לאפוד, לבל 'יזח החושן מעל האפוד', ככתוב:
וְעָשִׂיתָ שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב, וְנָתַתָּה אֹתָם עַל שְׁתֵּי כִתְפוֹת הָאֵפוֹד מִלְּמַטָּה, מִמּוּל פָּנָיו, לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ, מִמַּעַל לְחֵשֶׁב הָאֵפוֹד.
ארבעה סימנים נתנה התורה, למקום קביעת הטבעות:
א. על כתפות האפוד למטה.
ב. ממול פני האפוד.
ג. לעומת מחברת האפוד.
ד. ממעל לחשב האפוד.
ארבעת הסימנים הללו מוסברים על ידי רש"י בסדר שונה, זו לשונו:
א. 'על שתי כתפות האפוד מלמטה' - 'שהמשבצות נתונות בראשי כתפות האפוד העליונים הבאים על כתפיו כנגד גרונו ונקפלות ויורדות לפניו, והטבעות - ציוה ליתן בראשן השני שהוא מחובר לאפוד.
ג. 'והוא שנאמר: 'לעומת מחברתו' - סמוך למקום חבורן [של הכתפות] באפוד למעלה מן החגורה מעט, שהמחברת לעומת החגורה ואלו נתונים מעט בגובה זקיפת הכתפות.
ד. הוא שנאמר: 'ממעל לחשב האפוד', והן כנגד סוף החשן... שלא יהא תחתית החושן הולך לפנים וחוזר לאחור ונוקש על כריסו, ונמצא מיושב על המעיל יפה.
ב. 'ממול פניו' - בעבר החיצון'.
לדברי רש"י, שיש לקבוע את הטבעות 'למטה' - בתחתית הכתפות מאחור, יש מקום לתמיהה - מדוע לא הסתפקה התורה בסימן הראשון - 'למטה', אלא פירטה והוסיפה עוד שלשה סימנים החוזרים ומתארים את אותו דבר? האם כל זאת, רק כדי לומר דבר פשוט ומובן כל כך, שיש לקבוע את הטבעות בתחתית הכתפות?
אף רש"י עצמו הרגיש בכך שהסימנים רבים מדי, ולפיכך לקח את הסימן השני של 'ממול פניו', והעביר אותו לסוף פירושו, באומרו - שהכוונה היא לעניין אחר, לציין שהטבעות יהיו ב'עבר החיצון'. [5]
ט. טבעות האפוד - מרוחקות מטבעות החושן או צמודות אליהן?
בפסוק ו מסביר רש"י, שבכתפות שמאחורי גבו של הכהן היו טבעות זהב, בהוסיפו שכנגד אותן טבעות היו לפני הכהן בתחתית החושן שתי טבעות מקבילות. טבעות אלו נקשרו אלו לאלו באמצעות פתיל תכלת.
זו לשונו:
ועוד שתי טבעות בשני קצות החשן בתחתיתו, וכנגדם שתי טבעות בשתי כתפות האפוד מלמטה, בראשן התחתון המחובר בחשב, טבעות החושן אל מול טבעות האפוד - שוכבים זה על זה - ומרכסן בפתיל תכלת, תחוב בטבעות האפוד והחשן, שיהא תחתית החשן דבוק לחשב האפוד ולא יהא נד ונבדל הולך וחוזר'.
הביטוי 'שוכבים זה על זה' עניינו, שהטבעות צמודות זו לזו.
כעין זה כתב רש"י בפירושו לפסוק כו להלן, שקצות החושן 'שוכבין' על האפוד וצמודים אליו. והסתירה ברורה לעין: הרי הטבעות רחוקות אלו מאלו, שכן טבעות החושן - הן לפנים, ואילו טבעות האפוד - מאחור, ואיך יתכן לומר, שהטבעות 'שוכבים זה על זה'?
י. האפוד - בגד או קישוט?
מדברי רש"י עולה, שענין האפוד נראה לו כלבוש מיותר. שכן, כל אחד מן ממלבושי כהן גדול ממלא צורך מסויים: מעיל התכלת מוסיף חשיבות והדר, עם הפעמונים והרימונים. ציץ הזהב מוסיף קדושה וכובד ראש (כן מכפר הציץ על טומאת מקדש וקודשיו). החושן ואבניו נועדו לשאלה באורים ותומים, אך האפוד - מה עניינו?
לפיכך מסביר רש"י בפירושו לפסוק ד, שהמלה 'אפוד' עניינה - קישוט, ובלשון רש"י: 'לכך אני אומר, שעל שם הסינר של מטה קרוי אפוד, על שם שאופדו ומקשטו בו, כמו שנאמר (ויקרא ח, ז): ויאפוד לו בו'. כך גם מסביר רש"י בפסוק ח: 'וחשב אפודתו - וחגור שעל ידו הוא מאפדו ומתקנהו לכהן ומקשטו'. נראה, אפוא, מדבריו שאין לבגד זה תפקיד מיוחד, ואינו אלא קישוט.
למעשה, המושג 'אפוד' הוא מושג סתום, וקשה למצוא בתנ"ך סיוע לשיטת רש"י ש'אפוד' משמעו לשון קישוט. גם הביטוי 'ויאפוד לו בו' לא נתבאר בפרשנים, והמעיין בפסוקי ספר ויקרא יווכח כי אין למילים הסבר. זה לשון הפסוקים שם:
וַיַּקְרֵב משֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם. וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת, וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל, וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד, וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד, וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ   (ויקרא ח', ו-ז).
ומילות הסיום נראות כתוספת מיותרת וחסרת משמעות.
עצם הרעיון שהאפוד מיועד לקישוט יותר מן הבגדים האחרים, נראה תמוה; שכן, באשר למעיל התכלת ניתן לומר שהוא קישוט, בגלל פעמוני הזהב ורימוני התכלת הארגמן ותולעת השני. נמצא, שהמעיל מוסיף תפארת לכהן. כך גם ציץ הזהב שהיה מעוטר בעיטורים מיוחדים, והיה אחוז על מצח אהרון בפתילי תכלת - אף הוא היה קישוט. אין צריך לומר, שהחושן ושנים עשר האבנים הרי הם קישוט, שאין לך קישוט נאה ממערכת אבנים טובות משובצות זהב. לאור האמור יש לשאול, מדוע דווקא האפוד - שאינו אלא סינר מאחור - ייקרא קישוט יותר משאר הבגדים?
עוד יש לשאול על שיטת רש"י - הרי הכהן לבש מכנסיים לגופו עשויים פשתן, והחוטים היו עשויים משישה חוטים. על גביהם לבש כתונת פשתן שכיסתה אותו עד כפות רגליו. על גביהם לבש הכהן הגדול מעיל תכלת עשוי צמר שכל חוט היה עשוי משנים עשר חוטים, ובשוליו הרימונים והפעמונים. נמצא, שהכהן הגדול עטוף בכמה עטיפות, שיש בהן כדי לחמם את גופו ולהכביד על תנועותיו. מה עוד שהכהן הגדול שרוי במקדש לא הרחק מאש המזבח, המחממת בלאו הכי את הסביבה כולה.
מעתה, אם נאמר כרש"י שהכהן לבש בנוסף לכל האמור גם אפוד על מתניו, וכל חוט מחוטי האפוד עשוי מעשרים ושמונה חוטי צמר פשתן וזהב, נמצאנו אומרים, שהאפוד יותר משהוא קישוט הרי הוא בגד המוסיף נטל של חום וזיעה בלא צורך. וכבר הובאה שאלה דומה בחזקוני:
איך יתכן שיהיה ממתניו ולמטה לשם קישוט, הרי לא מצינו לבוש כעין זה?... ועוד, הרי החוטין כפולים לעשרים ושמונה... וכבד הוא מאד, ואם כן - נמצא [האפוד] טורד רגלי הכהן [הגדול] העוסק בעבודה?
לגופו של הקישוט - לדעת רש"י - יש לשאול: הרי באפוד אין קישוטים מיוחדים. מאידך גיסא, מעיל התכלת מקושט בשבעים ושנים רימונים ושבעים ושנים פעמוני זהב המעטרים את שולי המעיל. מעתה, לשיטת רש"י, שהאפוד מכסה את הכהן הגדול מן המתניים ועד העקבים, וכלשון רש"י: 'ועשו את האפוד... ומגיע עד עקביו', נמצא שהאפוד לא רק שאינו מקשט, אלא אף מסתיר את פעמוני הזהב והרימונים, ואת כל היופי של מעיל התכלת ועיטוריו. במה, אם כן, האפוד הוא קישוט?
ג. האפוד כמעיל קצר - שיטת הרמב"ם והראשונים
הרמב"ם: האפוד -   כמין מעיל קצר
המעיין בדברי הרמב"ם ימצא, שלרמב"ם שיטה שונה מרש"י באשר לצורת האפוד ומראהו. בניגוד לדברי הפרשנים שמשווים בין השיטות, נראה שהרמב"ם חולק על רש"י, ומתאר תמונה שונה של האפוד. בעיון מעמיק מתברר, ששיטת הרמב"ם מבוססת יותר במקורות הקדומים. יתירה מזו, על פי שיטתו נופלות כל הקושיות שהעלינו לעיל אודות שיטת רש"י.
הרמב"ם מסביר בצורה תמציתית וקצרה את מראהו של האפוד על שלושת חלקיו. זו לשונו:
האפוד רוחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף, ואורכו מכנגד אצילי הידים מאחוריו עד הרגלים. ויש לו כמו שתי ידות יוצאות ממנו באריג לכאן ולכאן שחוגרין אותו בהם והם הנקראין חשב האפוד... ותופר עליו שתי כתיפות כדי שיהיו על כתפות הכהן (הלכות כלי המקדש פ"ט ה"ט).
לכאורה, תיאור האפוד ברמב"ם תואם את שיטת רש"י המובאת לעיל; אולם המדייק בדברי הרמב"ם יראה כי לא כן הוא. נפרט את דברינו, ונחלק את דברי הרמב"ם לשלושה חלקים:
א. האפוד - רוחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף, ואורכו מכנגד אצילי הידים מאחוריו עד הרגלים.
ב. ויש לו כמו שתי ידות יוצאות ממנו באריג לכאן ולכאן שחוגרין אותו בהם והם הנקראין - חשב האפוד.
ג. ותופר עליו שתי כתיפות כדי שיהיו על כתפות הכהן.
באשר לאפוד מאחור, חולק הרמב"ם על רש"י. כזכור, לשיטת רש"י האפוד היה כמין 'סינר' או 'חצאית' על חלקו התחתון של הגוף, 'ומגיע עד עקביו' (לשון רש"י שמות כח, ו). לעומתו, דעת הרמב"ם היא שהאפוד מונח על חלקו העליון של הגוף, החל מן הכתפיים למעלה עד למתניים למטה, כמין מעיל קצר עם שרוולים קצרים.
הרמב"ם מסכים עם רש"י באשר לרוחב האפוד, שהיה כרוחב גבו של אדם. [6] עם זאת, מן הראוי לדייק בלשון הרמב"ם בדבר אורכו של האפוד מאחור, שכך כתב:
אורכו [של האפוד] - מכנגד אצילי הידים מאחוריו עד הרגלים.
'עד הרגלים' אין הכוונה עד העקביים, אלא עד הירכיים (ראה להלן, שכך גרס המאירי ברמב"ם). שכן, כשהרמב"ם מדבר על אורך הכתונת הוא כותב בהלכות כלי המקדש (ח, יז): 'אורך הכתונת - עד למעלה מן העקב'.
יש לתמוה על העובדה, שרבים מן הפרשנים לא שמו לב לדיוק זה בלשון הרמב"ם, ולא הרגישו שלרמב"ם שיטה אחרת בדבר צורת האפוד. לדעתם - שיטת הרמב"ם זהה לשיטת רש"י, ומתוך כך עוררו הפרשנים תמיהות כנגד הרמב"ם. אולם, כאמור - שיטתו שונה, ולדעתו האפוד דומה למעיל קצר, וכפי שיתבאר להלן. יתירה מזו, להלן נציג שנים עשר מקורות - ביניהם קדומים מאד - הסבורים כשיטת הרמב"ם, שצורת האפוד כמעיל קצר.
הוכחות לכך שצורת האפוד דומה למעיל קצר
הבאנו לעיל את דברי רש"י המנסה להוכיח ממקומות שונים בתנ"ך את צורת האפוד על פי שיטתו. לדבריו - האפוד דומה למעיל, וכבר הראינו כי המושג 'מעיל' או 'כרדוט' ענינו כיסוי העוטף את הגוף בחלקו העליון, ולא כדמות ה'סינר' שברש"י. אף לדעת רש"י המעיל דומה ל'חלוק' העוטף את האדם מכתפיו ומטה. הבאנו את הפסוקים המתארים את דוד המכרכר לפני ארון ה' כשהוא 'מכורבל במעיל', ומבואר בתרגום ובפרשנים שהכוונה היא ל'מעוטף'. כך למעשה גם נראה מן האמור בתמר אחות אבשלום שנאמר בה (שמואל ב' י"ג יט): 'וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים'. הפסוק משווה בין הכתונת למעיל, הווה אומר - כשם שהכתונת מכסה את הכתפיים ואת החלק העליון של האדם, כך גם המעיל.
ניתן להביא ראיה מן המקראות לשיטת הרמב"ם, שהאפוד הוא כמעיל קצר על כתפי הכהן, מן האמור בספר שמואל א' (ב, כח). שם מדובר על בחירת אהרון הכהן כאבי משפחת הכהונה, בלשון זו:
וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן... לָשֵׁאת אֵפוֹד לְפָנָי.
'נשיאה' זו צריכה הסבר. למעשה, היא מופיעה במקומות נוספים. בשמואל א' (יד, א) מדובר על שאלה באורים ותומים, ובהקשר לכך נאמר:
וַאֲחִיָּה בֶן אֲחִטוּב אֲחִי אִיכָבוֹד בֶּן פִּינְחָס בֶּן עֵלִי כֹּהֵן ה' בְּשִׁלוֹ נשֵׁא אֵפוֹד.
כך גם בענין הריגת כהני נב, נאמר: (שמואל-א כב, יח): 'וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ נשֵׁא אֵפוֹד בָּד'. השימוש במלה 'נושא' מלמד שמדובר בבגד שלובשים על הכתפיים, שכן, המושג 'משא' קשור לכתפיים ולא למתניים. [7] ראה למשל במדבר (ז', ט): "וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן [משה עגלות] כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם [נשיאת הארון והכלים] בַּכָּתֵף יִשָּׂאו".ראה גם דברי הימים ב' (ל"ה, ג): "וַיֹּאמֶר [יאשיהו] לַלְוִיִּם... אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף".
נמצא שאף בענייננו, כשנאמר - 'נושא אפוד', הכוונה היא - לובש על כתפיו אפוד. ואם נאמר כרש"י, שהאפוד עשוי כ'סינר', אין הדבר מתיישב מבחינה לשונית עם המלים 'נושא אפוד', שכן, אין אדם נושא על מתניו אלא על כתפיו.
ד. האפוד - מעיל קצר; פרשנים התומכים בשיטת הרמב"ם
להלן יובאו מקורות התומכים בשיטת הרמב"ם, ונראה מהם שהאפוד היה כמין מעיל קצר.
א. תשובת רב האיי גאון
ב'אוצר הגאונים' - במסכת יומא, מובאת תשובה המיוחסת לרב האי גאון:
וששאלת - צורת החושן? החושן, ובו היו שואלין, ובו היו [שמות] השבטים לפי גדולתן. והוא [החושן] היה מלפניו [של הכהן]. האפוד היה על כתפיו ובו שבטים לפי גדולתן. והוא [האפוד] מאחוריו של כהן (תשובות, סימן ע' עמוד 26).
הווה אומר, בניגוד לחושן שהיה מלפנים - על החזה, האפוד היה מאחור - על הגב. ולתשובה מצורף ציור האפוד המלווה את התיאור המילולי. בציור נראה האפוד, כדוגמת 'טלית קטן': ציור של מלבן ובאמצעיתו פתח, שם נכתב: 'במקום זה היה [הכהן הגדול] מכניס את צווארו'.
צירוף נתונים אלה יחדיו - התיאור המילולי, והציור - נותנים תמונה של האפוד, שהיה לדעת רב האי גאון כמין טלית קטן על חלקו העליון של הגוף, כשהחושן מלפנים והאפוד מאחור. [8]
ב-ג. מדרש הגדול והחזקוני
ב'מדרש הגדול' (שמות כ"ח,ה) נאמר: " 'ואלה הבגדים אשר יעשו, חושן ואפוד'. 'חושן' - זה שעל ליבו, 'ואפוד' - זה שעל גבו וכתפיו". בתיאור קצר זה נאמר דבר פשוט: האפוד נתון על גבו וכתפיו של הכהן הגדול ולא על מתניו ועל עקביו.
באופן דומה כותב החזקוני: 'יש מפרשים שהוא [האפוד] ממתניו ולמעלה עד גובה כתפיו - כמידת שאר בגדים'.
ד. אבן עזרא
רבי אברהם אבן עזרא ב'פירוש הקצר' (כ"ח, ד) כותב: 'מדתו [של האפוד] כנגד כתפות כל אדם אמצעי [ממוצע]'. ובפסוק טז שם כתב:
והנה האפוד כמידת בגד, ויש באמצעיתו עשוי עליו חשב, ובו יחגור אהרון... ועתה שים לבך, כי צורת האפוד - בגד, ובשתי קצותיו שתי כתפות מחוברות, ועליו חשב האפוד באמצעיתו... וחשוב, כי האפוד - צורת מרובע, ויש לו ארבע מקצועות [זויות].
קביעתו של אבן עזרא, שהאפוד עשוי בצורת מרובע, קובעת למעשה את ארכו ואת רוחבו מאחור, שאינו יורד עד העקביים כדעת רש"י, אלא מכסה את איזור הגב של הכהן הגדול.
באשר ל'כתפות' - אלו מחוברות 'בשתי קצותיו' העליונות של האפוד מאחור, ואילו ה'חשב' הוא 'באמצעיתו'. כלומר - אין זו חגורה רגילה, אלא החשב 'עשוי עליו [על החזה] ובו יחגור אהרון'.
ה-ח. רס"ג, רבינו חננאל, רבינו בחיי והמיוחס לרש"י
רבנו סעדיה גאון בסידורו מביא את סדר העבודה של יום הכיפורים, שם מתואר האפוד בלשון זו:
פעולת חושב, אריגת האפוד... ונתלבש בו מלב ועד טבור, פינות כתפיו כזוהר המאורות מבהיקות... פרש ממנו 'חשב האפוד' ארוג כמעשהו.
הדברים כתובים בצורת פיוט. יש, אפוא, להזהר מלומר דבר מוחלט, אך דומה שהמלים 'מלב ועד טבור' אומרות באופן ברור למדי, שהאפוד היה בחלק העליון של הגוף.
ברבינו חננאל, כבר יש לנו מקור גמרתי ולא פיוט בעלמא. במסכת שבת (קכ:) מסביר רבנו חננאל את המלה 'פונדא', שעניינה - אחד מן הבגדים המקובלים בימי חכמי התלמוד, וכותב:
היא מגעת עד למטה מטיבורו של אדם, וקורין לו בלשון פרסית 'פשת', ונקשר כחשב אפודה, והיא 'אפוד' האמורה בתורה, ויש בה בה כיסים כיסים כנגד הלב ותחת הידים.
כל הסימנים מראים שצורת האפוד, לדעת רבנו חננאל, כמעיל קצר. הוא מבאר שהאפוד מגיע עד הטבור, והוא כנגד הלב ותחת הידים. הדבר תואם לתיאורים של האפוד, כמבואר בדברי ה'ראשונים' שהובאו לעיל.
כך גם נראה מדברי רבינו בחיי על שמות (כ"ח, ו) הכותב:
ועשו את האפוד' - החשן [שהיה על הלב] היה תחת האפוד כמין שולים [כלומר, נמוך ביחס לאפוד שעל גבו] והאפוד הוא עיקר הבגד.
ובפסוק טו כתב, ביתר אריכות:
ונמצאת למד, שהכהן הגדול בבגדי האפוד והחשן היה מוקף מלפניו ומאחריו... גם האפוד שהיה מאחוריו על שתי כתפיו, ששם שתי אבני שהם שהם קבועים בהם מפותחים שנים עשר שבטים... והיה החשן על לבו מלפניו והאפוד מאחריו, ו'חשב האפוד' היה קשור על לבו תחת החושן, ושתי כתפות האפוד על שתי כתפיו. ושתי עבותות הזהב יורדות מעל הכתפות מכאן ומכאן, ונתונות תוך טבעות החושן העליונות'.
פעמים אחדות חוזר רבנו בחיי על התיאור, וקובע שהחושן היה לפני הכהן 'והאפוד מאחוריו'. כן מתאר רבנו בחיי את החושן, ש'היה תחת האפוד כמין שולים',   כלומר, החושן שהיה לפנים על הלב, היה נמוך ביחס לאפוד המצוי מאחוריו על גבו, מן הכתפיים ומטה.
ונחתום בפירוש [9] על דברי הימים א (ט"ו, כז), שם מוסבר המושג 'אפוד' בלשון זו:
'ועל דויד אפוד בד' - כאותו אפוד של אהרן, שהיה כמין שני לבדין אחד לפנים ואחד לאחור, ומגיע עד מתניו, והיה האזור ארוג ממנו וחגור בו.
ט. המאירי
מבין הראשונים, הרחיב המאירי בפירושו למסכת יומא (עב.), כשהוא מתאר את האפוד לפרטי פרטים. דרכו של המאירי להביא בדבריו מגוון דעות ושיטות, אך כאן הלך בעקבות הרמב"ם. הוא מתאר את האפוד כמעיל קצר, בתוספת פרטים רבים.
אלו דבריו:
המעיל, האפוד והחשן - כולם משתלשלים [משתלבים] בלבישתם זה עם זה. והוא - שהמעיל היה כסות בעל שתי כנפים... והחשן היה חתיכת בגד באורך אמה ורוחב חצי אמה, והיה כופלו ונמצא ארכו ורחבו זרת... וקובע בו ארבעה טורי אבן הנזכרים במקרא... ועושה על כל זוית שבו טבעת זהב. ועל שנים העליונים נותן שתי שרשרות זהב, ובשל מטה שני פתילים של תכלת.
  והאפוד היה חתיכת בגד רחבה כגבו של אדם ועומדת בגבו מכתף לכתף, ונמשכת מאחריו מכנגד אצילי הידים עד הירכים.
  והיו יוצאות ברחבו מכאן ומכאן כמין שתי רצועות מאותו אריג בעצמו [כלומר, 'חשב האפוד'] - שחוגרין אותו בהם.
ואחר כך תופרין בו שתי חתיכות מאותו אריג בעצמו כשעור הכתפיים, ובאות על הכתפיים - אחת בכתף ימיני, ואחת בכתף שמאלי. וקובע בכל אחת מהן אבן שוהם, גדול ורחב מרובע ומושקע בהיקף של זהב...
ועושה בכל אחד מכתפות אלו שתי טבעות: אחד מלמעלה באמצע הכתף, ואחד מלמטה במקום חיבור הכתף לחשב האפוד. ונותן בטבעות של מעלה שרשרות, ומכניס שרשרות החשן - בטבעות האפוד, ושרשרות האפוד - בטבעות החשן. ופתילי תכלת שבצד התחתון של חשן מרכסן תחת אצילי ידיו, ומכניסן בטבעות התחתונות של כתפות האפוד הסמוכים לחשב האפוד... ונמצאו החשן והאפוד מדובקים זה בזה...
נמצא, כשהוא לבוש, שהחשן היה בא על לבו, וחשב האפוד קשור תחת החשן... נמצא חשב האפוד חוגר תחת החשן על המעיל
י. רבי אברהם בן הרמב"ם
בפירושו לשמות (כ"ח, ו) כותב רבי אברהם בן הרמב"ם, ש'האפוד מטלית מרובעת, רוחבה - [כאן חסירות כמה מלים] ואורכה - מתחת עצמות שתי הכתפות, עד הרגלים'. יש בדבריו חזרה על דברי הרמב"ם, על פי השיטה האמורה. שכן, כמובא לעיל, כתב הרמב"ם: 'האפוד, רוחבו - כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף, ואורכו - מכנגד אצילי הידים מאחוריו עד הרגלים'.
מדברי רבי אברהם בן הרמב"ם ניתן לדייק יותר בצורת האפוד על פי הרמב"ם אביו: באשר לרוחב - מפרש ר' אברהם במדויק, שהכוונה היא לחלק העליון של הגב, ובלשונו - ' מתחת עצמות שתי הכתפות'. בכך למדנו על קו הגובה והרוחב של האפוד, שהיה 'מכתף לכתף' - כלשון הרמב"ם.
באשר לאורך, מתברר הביטוי שכתב הרמב"ם - 'עד הרגליים'. נראה להוכיח שכוונת רבי אברהם בן הרמב"ם למתניים, שכן כתב ש'האפוד מטלית מרובעת', כלומר אורכו ורוחבו שווים, היינו - אם הרוחב הוא מכתף לכתף, שהוא כרוחב אמה - הרי האורך אף הוא במידה זו - כאמה.
צירוף מלים דומה מוצאים בדברי רבי אברהם בן הרמב"ם בהמשך, בדברו על החושן (פסוק טז) באומרו: 'והיה אורכו לפני כפילתו - אמה, ורוחבו - זרת, ונקפל מתחילת אורכו אל סוף אורכו, והיה למטלית מרובעת'. נמצא שכשם שהחושן מלפנים היה רבוע - זרת על זרת, כן גם האפוד מאחור היה רבוע - כאמה על אמה.
דברי ר' אברהם בן הרמב"ם תואמים את דברי רבי אברהם אבן עזרא, לעיל, שהאפוד היה מרובע. כן הם תואמים את דברי המאירי המסביר את המלים 'עד הרגליים' שברמב"ם, שהכוונה היא עד המתניים. כפי שיבואר להלן הנתון שאורך האפוד כאמה עולה גם מדברי יוסף בן מתתיהו.
יא. ספר החינוך
האיסור שבתורה: "ולא יזח החושן מעל האפוד", מוסבר ב'ספר החינוך' (מצוה ק) בלשון זו:
והחושן היה נתון כנגד לבו של כהן לפניו, והאפוד מאחוריו מכוון כנגד החושן שלפניו. והיה באפוד ממעשה האפוד בעצמו - כמין שתי ידות יוצאות ממנו, שחוגר עצמו הכהן בהן, והוא נקרא 'חשב האפוד', ואותו חשב האפוד, אחר שחגר עצמו בו ונתן החושן על לבו, היה עומד תחת החושן. וצוה הכתוב לקשור טבעות שהיו קבועים בחושן עם טבעות שהיו קבועין באפוד בפתיל תכלת, כדי שיהיה נתון החושן על החשב דרך קביעות והדר. שאם לא יקשור אותם באותם טבעות יהיה החושן נד ונבדל מחשב האפוד, ונוקש על לוח לבו של כהן, ועל זה נאמר [שמות כ"ה כה] 'ולא יזח החושן מעל האפוד', כלומר, מעל חשב האפוד, ותרגומו לא יתפרק. והמפרק חבורן בשעת עבודה לוקה מלאו זה.
למדנו מדבריו:
א. האפוד מאחור - מכוון כנגד החושן שמלפנים.
ב. 'חשב האפוד' נתון על לבו - מתחת לחושן.
ג. 'לא יזח החושן מעל האפוד' פירושו - לא יזח מעל 'חשב האפוד' המונח תחתיו.
נמצא, שהאפוד הרי הוא כמין מעיל קצר.
יב. אברבנאל
בשמות (כ"ח, ו) מתאר רבי יצחק אברבנאל את האפוד, הכותפות והחשב, באופן דומה למתואר לעיל - כמין מעיל קצר. אברבנאל חולק על רש"י, הן באשר לייעודו של האפוד והן באשר לצורתו.
באשר לייעודו קובע האברבנאל, שהאפוד אינו קישוט העומד בזכות עצמו, אלא משמש כמינשא לחושן, ובלשונו:
והנה זכר הבגדים בכאן לא כסדר לבישתם אלא כפי מעלתם, כי החושן שהוא המעולה שבהם זכר בתחילה... ואחריו זכר האפוד כי הוא הנושא לחושן.
כך גם באשר לצורתו. האברבנאל סבור שהאפוד אינו 'סינר', כדעת רש"י. לדעת האברבנאל היה האפוד על הגב, והכהן הגדול חגר את החשב מלפנים 'כנגד לבו', ורצועותיו הארוכות נמשכו עד אזור השדרה והכתפים מאחור, שם נקשרו והידקו את האפוד 'מצד גבו'.
זו לשונו:
'ועשו את האפוד'... אמר: 'שתי כתפות חוברות יהיה לו אל שני קצותיו וחובר', רוצה לומר, שיעשה לאפוד שתי כתפות, ויעשו אותם בעצמם נפרדות ממנו, ואחר כך תופרין אותן בראשי האפוד באופן שיהיו [ראשי האפוד] על כתפות הכהן... והנה אמר עוד 'וחובר', לפי שראשונה הזהיר שיהיו הכתפות סיבה להתחבר האפוד עם החושן, וזה פירוש 'וחובר', רוצה לומר: האפוד, והיה זה כדי להחזיק את האפוד [על הכתפיים] שלא ישמט למטה... אמר: 'וחשב אפודתו'... רצונו לומר, שיעשו חשב האפוד... שהיה יוצא משני צדדי האפוד [שעל הגב] והיה חוגר אותו כנגד לבו...
ובהמשך שם:
והיה פתיל תכלת נתון באלו הטבעות [שבכתפות ובחושן למטה] ובו יקשרו החושן עם האפוד מלמטה, באופן שיהיה חשב האפוד מלמטה [מתחת לחושן] חגור בפתיל התכלת, והוא אומרו: 'להיות [החושן] על חשב האפוד'. ויעשה זה, כדי שלא יזח החושן מעל האפוד, רוצה לומר, שלא ישמט לכאן ולכאן מעל האפוד בהיותו מחובר על חשב האפוד. וה'חשב' מהודק באפוד על המעיל מצד גבו, ועובר למטה מן האצילים [מצד החזה לכיוון הגב] עד שיהיו ראשי החשב נפגעים [נפגשים] על השדרה מבין הכתפיים, ולשם נקשרים ראשי החשב
שלא כרש"י, המתאר 'סינר' וקישוט על המתנים והרגליים מאחור, התיאור בדברי האברבנאל עוסק כולו בחיבור האפוד שעל הכתפיים ועל הגב. האפוד משמש כ'נושא לחושן', ומתחבר עם החשב והחושן שעל הלב.
ד. מקור חיצוני - יוסף בן מתתיהו
דומה, שגם אם אין לקבל את דברי יוסף בן מתיתיהו כפרשן מוסמך, אי אפשר להתעלם מדבריו; שכן, הדברים יוצאים מפי עד ראייה, ואין ערוך לעדות כזו. מדבריו עולה בבירור, שהאפוד דומה למעיל קטן המונח על החלק העליון של הגוף. עם זאת, אי אפשר להימנע מהסתייגות, ויש לבחון בזהירות את היכולת לקבל את דבריו כמות שהם, שכן, אולי נפלה בהם יד המעתיקים והמתרגמים. לפיכך - יש להתייחס אל דבריו בזהירות רבה.
כאמור, מדברי יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים עולה, שהאפוד היה כמין מעיל קצר עם שרוולים, ואורכו אמה, זו לשונו:
על אלה [על הכתונת והמעיל] לובש הכהן הגדול כבגד שלישי מה שנקרא אפוד… ונעשה באופן זה: הוא נארג באורך של אמה מאריגי צבעונים שונים ומזהב, ומניח באמצעיתו את החזה מגולה. מקושט הוא בשרוולים ועשוי הוא בכל צורתו ככתונת. ובמקום הגלאי של הבגד, ישנה חתיכה בגודל של זרת, מקושטת בזהב ובאותם הצבעים שנמצאים באפוד - זו נקראת חושן (קדמוניות, ספר שלישי, ז/ה).
דברים דומים מופיעים ב'מלחמות היהודים'. זהו מקור נוסף בכתבי יוסף בן מתתיהו, המתאר את האפוד לפרטיו, וגם משם מוכח שהאפוד מונח על חלקו העליון של הגוף. כך הוא כותב ב'מלחמת היהודים ברומאים':
ובשרת הכהן הגדול בקודש, היה לבוש... כתונת בד על בשרו. ועל הכתונת מעיל כליל תכלת, היורד על הרגלים... והחשב [חשב האפוד] היה מהדק את המעיל אל החזה. והיה רקום חמש רצועות חוטים שונים משזרים מעשה חושב, זהב וארגמן ותולעת שני ובוץ [שש] ותכלת, אלה המינים אשר סיפרנו, כי מהם נרקמה הפרוכת להיכל. גם האפוד נרקם מחמשת מינים אלה, אולם נמצא בו זהב יותר. ומראה הבגד הזה [האפוד] היה כתבנית שריון המכסה על הבשר   (מלחמות, ספר חמישי, ה/ז).
משני מקומות בדבריו, אם כן, מוכח כהצעתנו. באשר ל'חשב' כתב, שהיה מהודק לחזה, כלומר 'כנגד הלב', כפי שכתב הרמב"ם, ולא על המתניים.
אולם עיקר הראיה היא מסוף דבריו, שם תיאר את האפוד, שמראהו - 'כתבנית שריון'. דומה, שאין לך הוכחה גדולה מזו, המלמדת שהאפוד היה כמעיל קצר. [10] השריון של הצבא הרומי בתקופתו של יוסף הגן על החלק העליון של הגוף, והיה מונח על החזה, על הכתפיים ועל הגב (כדוגמת אפודת מגן בימינו).
סידרת המקורות דלעיל, ובהם - דברי הגאונים, וכן עדות של עד ראייה מתקופת בית שני, מביאה לכלל מסקנה, כי התיאור העולה מדברי הרמב"ם בדבר היות האפוד כמין מעיל קצר אינה חידוש פרשני, אלא יש לה בסיס מוצק.
ה. האפוד לחלקיו - שיטת הרמב"ם
האפוד והחושן - עיקר וטפל
לאור המקורות בהם עסקנו לעיל, מן הראוי לשוב ולבדוק את דברי הרמב"ם לעומקם, ולהכריע - באיזו מידה תואמים דבריו את פסוקי התורה. אכן, כפי שיוכח להלן, לאור שיטתו בדבר צורת האפוד נעלמות הקושיות המתעוררות לשיטת רש"י.
להבנת צורתו של האפוד על פי שיטת הרמב"ם, מן הראוי לעמוד על תפקידו במערכת הבגדים, שכן לכל בגד תפקיד מיוחד וממנו נגזרת גם צורתו.
נפתח בציווי למשה, שם נאמר:
וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂו:ּ חשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט (שמות כ"ח, ד).
פסוק זה מקדים את החושן לשאר הבגדים. אך בהמשך, כאשר באה התורה לפרט מעשה כל בגד ובגד, היא פותחת בהסבר האפוד לחלקיו, ככתוב (כח, ו): 'וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וגו', וכבר שאלו הפרשנים - מדוע בפתיחה הכללית לבגדי הכהונה מנתה התורה את החושן תחילה, ואילו בהמשך כשהתורה מפרטת את הפעולות הקשורות בעשייתו ובמלאכת האריגה והתפירה - פתחה באפוד?
רבינו בחיי טוען, שהאפוד עיקר, שכן - כבגד, היה האפוד גדול ביחס לחושן; החושן לא היה אלא זרת על זרת. [11] אולם מתוך עיון בפסוקים ובדברי חז"ל, נראה להוכיח שמבחינת התוכן - החושן עיקר. ולעניין הקדמת האפוד בעשייה, יש להעיר שמצינו דבר דומה בעניין המשכן כולו. שכן, בציווי על מעשה המשכן פתח הכתוב בארון תחילה - 'ועשו ארון', אך בשעה שבא בצלאל לבנות את המשכן בפועל, בנה תחילה את המשכן והאהל ורק לאחר מכן ניגש לעשות את הארון.
בגמרא מבואר:
בצלאל - על שם חכמתו נקרא, בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך, ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן, אמר לו [בצלאל]: משה רבינו! מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר - עשה לי ארון וכלים ומשכן, כלים שאני עושה להיכן אכניסם?!  (ברכות נה.)
אכן, שאלה היא - אם זהו הסדר הראוי, מדוע 'הפך' משה לבצלאל את סדר הדברים? אלא רצה משה שאדריכל המקדש ידע את העיקר ואת הטפל בכלים ובחלקי המשכן. היינו - הארון הוא 'לב' המשכן, שכן, הוא מקום השראת השכינה. ובאשר לשאר חלקי המשכן - אלו משניים בדרגת חשיבותם ביחס לארון.
וכך גם באשר לענייננו - לבגדים. עיקר בגדי כהן גדול וה'לב' שלהם, זהו החושן. לכן, התורה מזכירה אותו בראש רשימת הבגדים בצוותה עליהם. אך כשהתורה באה לפרט את עשיית הדברים בפועל, שם נזכר האפוד תחילה, שכן - האפוד הוא כלי לחושן, והוא המעטפת המחזיקה אותו. האפוד אינו אלא חגור ומינשא להחזקת התוכן העיקרי של הבגדים - החושן. זאת, כדוגמת המשכן, שהוא ה'כלי' שנועד להחזיק את הארון.
האפוד - בגד ללא מטרה מוגדרת
מעניין הדבר שלכל אחד מן הבגדים קבעה התורה את מטרתו והועידה לו תפקיד רוחני. באשר לחושן נאמר בתורה:
וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד (שמות כ"ח, כט).
כן מובא בהמשך:
וְנָתַתָּ אֶל חשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׁא אַהֲרֹן אֶת מִשְׂפַּט בְּנֵי יִשְׁרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד   (שמות כ"ח, ל).
לשם כך, אפוא, נעשתה מערכת הבגדים כולה - לשאת את שמות השבטים לפני ה'. כמו כן, הועידה התורה לכהן תפקיד בנשיאת בגד זה, ובו האורים והתומים; וכמבואר בתורה ובדברי הפרשנים והפוסקים בדבר תפקידו של החושן, ממנו אפשר לקבל מענה משמיים בשאלות כלל ישראליות.
כך גם באשר לאבני המילואים נאמר בסיום (שמות כח, יב): 'וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן'. וכך באשר לציץ נאמר (כח, לח): 'וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה''. אף באשר למעיל התכלת מוגדרת מטרתו (כח, לה): 'וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת'.
לא כן האפוד, אשר התורה לא אמרה דבר וחצי דבר באשר למשמעותו הרוחנית. זאת משום שהאפוד אינו קיים כבגד בפני עצמו אלא ככלי לחושן.
יתירה מזו! עובדה בולטת היא, שלאחר כל ההוראות המפורטות כיצד לעשות את האפוד והחושן, בא 'לאו' מיוחד מתוך תרי"ג מצוות ובו אזהרה, שלא יזח החושן מעל האפוד [12]. ככתוב:
וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחשֶׁן מִטַּבְּעֹתָו אֶל טַבְּעֹת הָאֵפוֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיוֹת עַל חֵשֶׁב הָאֵפוֹד וְלֹא יִזַּח הַחשֶׂן מֵעַל הָאֵפוֹד   (שמות כ"ח, כח).
לימדתנו התורה בכך, שהאפוד אינו אלא 'בסיס' לחושן, ומכאן האזהרה וההקפדה שהחושן יהיה צמוד לבסיס ולא ישמט ממנו.
אמנם, לפי רש"י עניינו של האפוד - שהוא כמין 'סינר' מאחור, ולדעת רש"י ייעודו של האפוד - כבגד לקישוט. אך אין פסוק המעיד על כך, בוודאי שלא מצינו איזכור כל שהוא בפסוק לייעודו הרוחני של האפוד.
שיטת הרמב"ם - האפוד כמיתקן לנשיאת החושן
לאור האמור תובן שיטת הרמב"ם, שכן, לשיטתו - האפוד אינו אלא מתקן וכלי עזר להחזקת החושן לפנים. החושן הוא העיקר, והאפוד מחזיק אותו בעזרת טבעות, שרשרות, עבותות, ופתילים.
מכאן גם נגזרת צורת האפוד - שהוא מולבש על החלק העליון של הגוף, וממנו מסתעפים חלקי האפוד ואביזריו, היינו - הכתפות, החשב, המשבצות והשרשרות; הכל מיועד להחזקת החושן, ולבל יזח מעל האפוד. וזו כוונת הרמב"ם, בכותבו שנקטן האפוד על גבו של הכהן, כמובא בהלכה ט', שם מבואר ש'רוחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף'.
מכאן יובן סדר הדברים ברמב"ם בהלכות כלי המקדש (ט, ו), שם פתח בעניין החושן והאריך בעניינו, ורק לאחר מכן דן באפוד. זאת, למרות שבתורה מבואר תחילה עניין האפוד, ורק לאחר מכן החושן. ולכאורה, למה הפך את הסדר?
אולם הרמב"ם רצה ללמדנו כי החושן עיקר, וממנו נגזרת צורת האפוד, ולפיכך תיאר תחילה את החושן שהוא עיקר, ואחר כך תיאר את האפוד, שלא בא לעולם אלא כדי להחזיק את החושן.
הכתפות - מקומן וצורתן
רש"י מסביר את המושג 'כתפות' במובן של 'כתפיות', כלומר - רצועת בד, שתפקידה להחזיק שלשה דברים:
א. מאחור מחזיקה הרצועה את הסינר שעל המתניים.
ב. מלפנים מחזיקה הרצועה את החושן על ליבו של כהן גדול.
ג. על הכתף למעלה מחזיקה הרצועה את אבן החושן.
ובלשון רש"י (פסוק ז):
שתי כתפות... ומגבו של כהן היו מחוברות בחשב שתי חתיכות, כמין שתי רצועות רחבות - אחת כנגד כל כתף וכתף. וזוקפן על שתי כתפותיו עד שנקפלות לפניו כנגד החזה, ועל ידי חבורן לטבעות החשן נאחזין מלפניו כנגד לבו שאין נופלות... ושתי אבני שהם קבועות בהן - אחת בכל אחת.
הרשב"ם (כ"ח, ז) חולק על רש"י בענין הכתפות וסובר שמדובר בכתפות רחבות המכסות את החלק העליון של הגוף. זו לשונו:
האפוד עשוי לפי דעתי כמו חצי מלבוש ממתניו של אדם ולמטה, ומכסהו בין מלפניו בין מלאחריו... והכתפות הללו שתיהם חוברות ממש מכל וכל, ומכסים את כל הגוף של אדם ואחריו - ממתניו ולמעלה... שמלבד שהיו הכתפות אשה אל אחותה עד כתפי האדם מלמעלה, חוזר ומחבר אותם מלמטה אל האפוד... תמצא כל גוף הכהן מכוסה באפוד המחובר לחשן ולכתפות האפוד. שאם לא היו חוברות הכתפות יחד אלא שתים רצועות עולות על צוארו ומתחברות לשרשרות החשן מלפניו, אם כן, כשהכהן עסוק בעבודה וכופף את צוארו למטה, יהיו נופלות הכתפות ומתפרדות והחשן נופל.
אמנם, הרשב"ם מעורר שאלה על הרצועות הצרות של רש"י. אך יש לשאול, לשיטתו, על האפוד המכסה את כל הגוף. שאלה דומה הובאה לעיל אודות שיטת רש"י - אם כדבריו, נמצא שהכהן לובש שלושה בגדים כבדים העוטפים את כל גופו - כתונת פשתן, מעיל תכלת עשוי צמר, ועליהם אפוד כבד ש'מכסה את כל גוף האדם', עשוי מחוטים כפולים לעשרים ושמונה, וזאת - בנוסף למכנסיים. לבישת שלושה בגדים כאלה לא רק שגורמת לחום כבד, אלא גם מסרבלת את העבודה. וכל כך למה?
לעומת דעת רש"י והרשב"ם, מתאר הרמב"ם את הכתפות בלשון זו:
ותופר עליו [על האפוד] שתי כתיפות, כדי שיהיו על כתפות הכהן, וקובע על כל כתף וכתף אבן שוהם מרובע'. מתוספת המילים שכתב: 'כדי שיהיו על כתפות הכהן (הלכות כלי המקדש פ"ט ה"ט)
נראה, שלדעתו - הכתפות מכסות את הכתפיים, כעין שרוולים קצרים המכסים את הכתף וחלק מן הזרוע.
כך גם עולה מפירושו של רבי אברהם בן הרמב"ם, המפרש בפסוק ו:
ומכסה לשתי הכתפות, שהכתוב קרא אותה - 'כתפות', ועל אותן שתי מטליות תהיינה אבני השהם", נראה מלשונו, שהמטליות לא היו רצועות דקות בלבד, אלא כיסו את הכתפיים כשרוולים.
כעין זה כתב ב'תפארת ישראל', במבוא לסדר מועד - 'בגדי קודש', וזו לשונו:
ותופר עוד בשתי קצוות שלמעלה באפוד, שתי כתפות, שארוגים כמעשה האפוד, והשתי כתפות הנ"ל משולשלים: מאחורי הכהן, על הכתפות של הכהן, עד לפניו - עד חשב האפוד, שמחוברים שם בחשב.
בעל תפארת ישראל לא קיבל את דעת רש"י, שהכתפות הן רצועות בלבד, אלא סבר שיש לעשות כתפות רחבות המשולשלות מאחורי הכהן, לכיוון החשב שלפניו.
למעשה, המלה 'כתף' עניינה - 'קצה השכם'. הכתף הוא החלק הפינתי בו נגמר השכם, ומתחילה הזרוע. ראה, למשל, באיוב (לא, כב) שם בולט ההבדל בין 'כתף' ל'שכם', באומרו: 'כְּתֵפִי מִשִּׁכְמָה תִפּוֹל', כלומר - הכתף שבזוית, תיפול מן השכם. מכאן גם המושג 'כתף הבית', המובא פעמים רבות בתנ"ך, ועניינו - זוית הבית; כך גם הכתף היא הזוית של השכם עם זרוע היד. המושג 'שכם' מכוון לריווח בין הצואר לכתף, וכגון מה שנאמר אצל רבקה בבראשית (כ"ד, מה): "וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל שִׂכְמָהּ". ממילא, אם אמרה התורה - 'כתפות', הרי שהתכוונה לבגד המכסה את שטח   הכתף והזוית, כמין שרוול קצר.
על החלק המדוייק המוגדר כ'כתף', ניתן ללמוד מן הגמרא הבאה:
וכבוד עשו לו במותו - זה חזקיה מלך יהודה, שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כתף   (בבא קמא יז.)
מסביר רש"י שם - 'חלוצי כתף... שקרעו בגדיהם עד שנראו כתפיהם'. וראה ברמב"ם בהלכות אבל פרק (ח ג) המביא שכך יש לנהוג הלכה למעשה בעת האבלות, ובלשונו: 'חייב [האבל] לקרוע כל שבעה. וכן על אביו ועל אמו חולץ כתיפו, ומוציא זרועו מן החלוק עד שיתגלה כתיפו וזרועו, והולך כך לפני המטה'. מדברי הרמב"ם נראה בבירור, שהגדרת 'כתף' משמעותה - איזור החיבור של השכם והזרוע.
נחזור לרמב"ם אצלינו. לאור האמור, משמע שהכתפות אינן רצועות להחזקת ה'סינר' - כדעת רש"י, אלא מדובר ביריעה רחבה המכסה חלק ניכר של הכתפיים והגב. הכתפות מתחברות לאפוד מאחור מתחת לעצמות הכתף, וכך נוצרת 'מחברת'. משם עולה היריעה ומכסה את הכתפיים וחלק מן הזרוע בשרוולים קצרים, ומשתפלת קדימה לכיוון החושן לפנים.
כפי שהובא לעיל, מתאר יוסף בן מתתיהו את האפוד כבגד עם שרוולים, אך נראה, שניתן להביא ראיה לכך גם מדברי הגמרא ביומא שכך נאמר שם:
בגדי כהונה אין עושין אותן מעשה מחט אלא מעשה אורג... אמר אביי: לא נצרכה אלא לבית יד שלהם. כדתניא: בית יד של בגדי כהונה נארגת בפני עצמה ונדבקת עם הבגד   (יומא עב:).
בגמרא מדובר על 'בית יד', דהיינו - שרוול, והגמרא מדברת על 'בגדי כהונה'   בלשון רבים, זאת, כשידוע שרק לכתונת יש בתי ידים, אך לא שמענו על בתי ידים בבגדי כהונה אחרים. הגמרא שם מדברת על 'בית יד של בגדי כהונה' - בלשון רבים, כן מדובר בהמשך שם על 'בית יד שלהם' - אף כאן בלשון רבים, ובהכרח הכוונה היא לבית יד של הכתונת והאפוד, שהתורה אמרה לעשות לו 'כתפות'. נראה, אפוא, שהיו לאפוד שרוולים.
חשב האפוד - צורתו ומקומו
אי הבהירות הקיימת לגבי האפוד והכתפות, קיימת במידה רבה יותר באשר ל'חשב'. לדעת רש"י (שמות כ"ח, ח) מדובר על חגורה צרה הארוגה עם האפוד, והכהן חוגר אותה על המתניים, וכפי שפירש בפסוק ח': 'וחשב אפודתו - וחגור שעל ידו הוא מאפדו... למעלה בשפת הסינר היא החגורה... עמו יהיה ארוג'.
לעומתו סבור הרשב"ם (כ"ח, ז) שזו חגורה שמשחילים אותה בחלק העליון של האפוד, ובלשונו: 'שהחשב עשוי כמין אזור עשוי בתוך שפת האפוד בגוף האפוד'. הווה אומר - הפרשנים העלו בענין זה רעיונות, כדי לפתור את בעית חיבור הכתפות עם האפוד.
גם בענין רוחב החשב אין דעה ברורה בדברי הפרשנים. היחיד שכותב דבר בעניין זה הוא רבנו מיוחס, האומר: 'והיא כמין רצועה רחבה טפח', אולם אין לדבריו מקור ברור. גם באשר לצורת החיבור של החשב או הקשירה אין דברים ברורים. ראה למשל בסידור רבנו סעדיה גאון בסדר עבודת יום הכפורים, האומר, שה'חשב' מחובר מן הצד הקדמי ואילו הקשר נעשה מאחור, ובלשונו: 'ויעדנו לאחוריו', כלומר - חוגר אותו לאחור.
לפירושים אלה יש לשאול: מאחר שהכהן הגדול כבר חוגר על עצמו אבנט באורך שלושים ושתים אמה, האם יש מקום לחגירת חגורה נוספת עשויה אריג עבה?
מול הפרשנים האומרים שה'חשב' היה כמין חגורה, מסביר הרמב"ם שה'חשב' מונח על ליבו של הכהן, וכעין התיאור שהובא לעיל ב'פירוש המיוחס לרש"י' בדברי הימים, שהאפוד היה 'כמין שני לבדין, אחד לפנים ואחד לאחור'. זו לשון הרמב"ם:
ויש לו [לאפוד] כמו שתי ידות יוצאות ממנו באריג לכאן ולכאן, שחוגרין אותו בהם, והם הנקראין - חשב האפוד   (הלכות כלי המקדש פ"ט ה"ט).
ובהמשך כתב:
נמצא, כשלובש האפוד עם החושן, יהיה החושן על לבו בשוה, והאפוד - מאחריו [מאחוריו על הגב] ו'חשב האפוד' קשור על לבו - תחת החושן   (שם הי"א).
הווה אומר - חשב האפוד והחושן, היו מונחים על החזה - זה על גבי זה בשתי שכבות, החשב למטה והחושן על גביו. וראה ברמב"ם בהמשך, שכותב:
כהן גדול אחר שחוגר באבנט, לובש המעיל, ועל המעיל - האפוד והחושן. וחוגר ב'חשב האפוד' על המעיל מתחת החושן. ולפיכך נקרא 'מעיל האפוד' - שחוגרו באפוד  (שם פ"י ה"ג).
נמצא, ש'שתי הידות' של האפוד סוגרות על המעיל לפנים, והן שמונחות 'על ליבו' - כמצע וכריפוד - 'מתחת לחושן'.
למעשה, כך מוכח מתוך הפסוקים בויקרא שם מתואר כיצד הלביש משה את הבגדים לאהרון   הכהן. וזה לשון הפסוקים:
וַיִּתֵּן עָלָיו [משה] אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט. וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל, וַיִּתֵּן עָלָיו [על כתפיו] אֶת הָאֵפֹד, וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ [על החזה] בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד... וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחשֶׂן (ויקרא ח', ז)
ומעיר הרמב"ן שם:
והקדים בכאן - 'ויחגור אותו בחשב האפוד' - קודם שישים עליו החשן
ראוי לציין שהרמב"ן שם האריך להסביר את הצורך להקדים את חגירת 'חשב האפוד' לפני החושן. ואכן, לפי דברי הרמב"ם - הקדמה זו הכרחית, שכן החשב נמצא על החזה מתחת החושן, ואי אפשר לתלות את החושן לפנים לפני שחגרו תחילה את החשב מתחתיו.
לאור שיטת הרמב"ם, שה'חשב' משמש כמין ריפוד ומצע לחושן, נראה להסביר את מה שמובא במשנה במסכת תמיד, בדבר המלווים של הכהן הגדול בעת השתחוויתו בהיכל. זה לשון המשנה:
בזמן שכהן גדול נכנס להשתחות [בהיכל], שלשה אוחזין בו: אחד בימינו, ואחד בשמאלו, ואחד - באבנים טובות   (תמיד פ"ז מ"ג)
הפרשנים מבארים שהאבנים שהכהן השלישי מחזיק בהן, הן אבני האפוד. והדבר תמוה, שכן - אם עומדים שני כהנים מצידיו, מדוע לא להטיל על כל אחד מהם להחזיק את האבן שבצידו?
לכן נראה לפרש, שהכהן השלישי מחזיק באבני החושן. כלומר - השנים שבצדדים, אכן מחזיקים בשתי אבני האפוד, כשהם עומדים מצידי הכהן ליד כתפיו, ואילו כהן שלישי מחזיק את כפות ידיו מתחת לחזהו של הכהן הגדול, כשהוא מגן על האבנים הטובות של החושן.
זאת, משתי סיבות:
א. כדי שאבני החושן והשם המפורש שבחושן לא יבואו במגע עם הרצפה בשעה שהכהן משתחווה והוא שרוע עליהן.
ב. כדי לשמור על הלאו של 'ולא יזח החושן מעל האפוד', שכן, מחמת כובד האבנים עשוי החושן להינתק בעת ההשתחוייה מעל חשב האפוד, ולפיכך החזיק הכהן באבני החושן מלמטה, כדי שלא יזח החושן מעל חשב האפוד.
חשב האפוד - כנגד מחשבת הלב
נראה לומר, שבתיאור האפוד על פי שיטת הרמב"ם, יתבאר גם המושג - 'חשב', אשר ראשונים ואחרונים ניסו להסבירו בדרכים שונות, וטרם נמצא לכך הסבר ההולם את משמעות המילה. אולם לאור דברי הרמב"ם, שהחשב מונח על הלב, מתבארים הדברים. שכן, בכמה מקומות אמרו חז"ל, שהאפוד בא לכפר על הרהור הלב של עבודה זרה. לפיכך נראה, שמשום כך נקרא חלק זה שבאפוד 'חשב', שכן אריג זה מכוון כנגד מחשבת הלב של האדם. וכך נאמר בגמרא, שבגדי כהונה מכפרים:
כתונת מכפרת - על שפיכות דמים... מכנסים מכפרים - על גילוי עריות... מצנפת מכפרת - על גסי הרוח... אפוד מכפר על עבודה זרה   (ערכין טז.)
ולא נתברר מדוע דווקא האפוד הוא שמכפר על עבודה זרה. אולם הדברים מתבארים על פי האמור במסכת ברכות, שם שואלת הגמרא:
פרשת ציצית - מפני מה קבעוה [לאומרה כל יום]?... מפני שיש בה חמשה דברים... יציאת מצרים... והרהור עבודה זרה... דתניא - 'אחרי לבבכם' זו מינות... 'אתם זונים' - זה הרהור עבודה זרה   (ברכות יב:).
הווה אומר - כשאמרה תורה 'לא תתורו אחרי לבבכם... אשר אתם זונים אחריהם', הזהירה מהרהור הלב של עבודה זרה; ועל כך בא האפוד לכפר, שאם יש אדם שחטא בהרהור עבודה זרה - האפוד יכפר עליו.
ובכמה מקומות במקרא מבואר שהמחשבה תלויה בלב, כגון: (בראשית ו', ה): 'וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׂבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם'. ובאופן דומה במשלי (יט, כא), שם נאמר: 'רַבּוֹת מַחֲשָׂבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם'.
אף לגבי 'מחשבות' ה' בשמיים, משתמש הפסוק בלשון בני אדם, ואומר:
עֲצַת ה' לְעוֹלָם תַּעֲמֹד, מַחְשְׂבוֹת לִבּוֹ לְדֹר וָדֹר   (תהילים ל"ג יא).
נמצא, שהמחשבה תלויה בלב. ממילא מובן מדוע נקרא האפוד המונח לפנים 'חשב', שכן - האפוד מונח על ליבו ומקום מחשבתו של הכהן. כן מתברר מדוע אמרו חז"ל שהאפוד מכפר על הרהור עבודה זרה, שכן, מחשבת עבודה זרה היא בלב, וה'חשב' המונח על הלב הוא המכפר על מחשבה זו.
נספח מאויר למאמר זה
א. האפוד כסינר - שיטת רש"י
ב. האפוד כמעיל - שיטת הרמב"ם בליווי המקראות ודברי הרמב"ם[13]

 


[1]   לשם השוואה - פסוק אחד בלבד מכיל תיאור של שלושה מבגדי הלבן; "ושבצת הכתנת שש, ועשית מצנפת שש, ואבנט תעשה מעשה רקם" (שמות כ"ח לט).
[2]   ציורי האפוד שבכתבי הרמב"ם התואמים לשיטת רש"י, מובאים הן במהדורת פרנקל והן במהדורתו של הרב קאפח. אך הרב קאפח מעיר שאין הציורים הללו מכתב ידו של הרמב"ם, אלא מכתבי יד מאוחרים יותר.
[3]   עיין גם בדברי הימים א' ט"ו כז - "ודוד מכורבל במעיל בוץ". הפרשנים מסבירים שם את המילה מכורבל כמעוטף. כך מתרגם יונתן - 'מתעטף', וכן ברד"ק ובמצודות שם.
[4]   עיין בשבת קיט.; בעבודה זרה טו:; ובמקומות נוספים.
[5]   גם על פירוש זה יש להקשות, שכן, בפסוק כה מפרש רש"י פירוש דומה, ש'אל מול פניו' פירושו בצד ש'כלפי חוץ', וכלשונו שם: 'אל מול פניו - של אפוד, שלא יתן המשבצות בעבר הכתפות שכלפי המעיל [פנימה] אלא בעבר העליון שכלפי החוץ, והוא קרוי 'מול פניו' של אפוד, כי אותו עבר שאינו נראה אינו קרוי פנים'. לפירושו זה יש לשאול, אם אכן כך, ש'פניו' פירושו - כלפי חוץ, מדוע פעם אחת אומרת התורה 'אל מול פניו' ופעם שניה אומרת התורה 'ממול פניו'? ובהכרח ששני דברים הם.
[6]   כפי שנאמר לעיל, רש"י התלבט בנקודה זו.
[7]   להלן, בדיון בענין ה'כתפות', הבאנו ראיות נוספות לכך שנשיאה קשורה לכתף.
[8]   בעניין הציור המובא באוצר הגאונים, חשוב להעיר שאין הוא בהכרח מעשה ידיו של רב האי גאון. יתכן שבמהלך הדורות, ואחרי העתקות שונות, נשתנה הציור המקורי; מכל מקום, הקווים הכלליים של הציור, כמתואר שם, אינם מוטלים בספק.
[9]   פירוש זה נכתב בידי פרשן קדמון, בלתי ידוע; נהוג לכנותו בכינוי 'המיוחס לרש"י'.
[10]   חשוב להביא את המקורות הנפרדים מדברי יוסף בן מתתיהו, משום שפעמים יש סתירות בין כתביו השונים, לעיתים בגלל ריבוי המתרגמים והשגיאות שנפלו על ידי המעתיקים במהלך הדורות.
[11]   לעיל ראינו ששיטת רבינו בחיי עוקבת אחר שיטת הרמב"ם - האפוד היה כמין מעיל קצר.
[12]   בספר המצוות לרמב"ם מובא הלאו בל"ת פ"ז.
[13]   הסעיפים השונים בציטוטים מהרמב"ם ממשיכים זה את זה ברצף. המספרים בסוגריים מתייחסים למספרים שבאיורים.

עמותת צור ישועתי (ע"ר)

 
  • בניית בתי כנסת ומוסדות תורה בכרמי צור
  • מרכז תורני ללימודי המקדש
  • הוצאת ספרים וכתבי עת בנושא המקדש

צור קשר

 
 
555-555-555
 
כרמי צור 9040000
 
לייבסיטי - בניית אתרים