חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
הקדמת המערכת
אנו מביאים כאן חלק מייצג של תשובותיו של הרב יובל שרלו, הדנות בציפייה ובכמיהה הצריכות לפעם בנו לבניין הבית השלישי ולחידוש הקרבת הקרבנות. התשובות נכתבו לשואלים שונים במסגרת אתר האינטרנט 'מורשת'.
מכיון שהשאלות נשאלו על ידי אנשים שונים, מטבע הדברים חלק מהמסרים חוזרים על עצמם. כמו כן, יש להדגיש, שמכיון שהמדיה התקשורתית בכלל, ורשת האינטרנט בפרט, אינה מאפשרת הרחבה ארוכה מדי בנושא מסוים, על כן התשובות כאן הנן בבחינת טעימה בלבד, ואידך זיל גמור.
הרב, בתשובותיו הראשונות בנושא, מפנה לשני מאמרים שפרסם בעתון 'הארץ'. הם פורסמו כתגובה לדבריו של אהוד עין גיל בטור שכתב במדור הספרות בעיתון זה, תחת השם: "שלדים בארון הספרים היהודי", בו הוא כותב כנגד כמה ממצוות הדת, ובין השאר מתייחס בדבריו לעניין המקדש. במסגרת זו נביא רק את מאמרי התגובה של הרב שרלו, ולאחר מכן את תשובותיו באתר.
תגובת הרב שרלו:
חיים בארון הספרים היהודי
אני מאמין בבניין בית המקדש ומצפה לבניינו המלא במהרה.
הקשר שבין האדם לבין בוראו, אי אפשר לו להישאר חד צדדי כהיום. התנ"ך מלמד אותנו על יחס דו סטרי, בו נגלה דבר ד' ליראיו, ובו זכו אנשים לחוות את העניין האלוקי בכל הוויתם. משוררי האומה שרו על כיסופים לישיבה בחצרות ד', ונביאי האומה תיארו את עצמת החוויה של המפגש האלוקי ושל החיפוש אחריו. קשה להצביע על משהו גדול יותר מאשר התקווה לשוב ולראות כל אלה במלוא עצמתם. הרואה באלה שלדים בארון - אינו יודע חיי אמונה מה הם.
  אהוד עין גיל דומה למי שאינו יודע אהבה מהי, ומנסה להבין את טיבו של המגע הגופני. זה נראה לו כדבר מה מוזר ביותר, אם לא דוחה, שאין לו כל פשר - שני אנשים מתגפפים ומתקרבים פיזית ללא פשר. רק מי שידע אהבה מהי - יוכל להבין.   ואז גם תתבהר לו תחושת הרצון להקריב ולתת, ויבין את משמעות הקשר הגופני כולו. רק מי שחי חיי אמונה יוכל להבין את הכמיהה להביא את אלה בתור ביטוי, ולא יעמיד עצמו באור מגוחך של מי שראה ולא הבין מה ראה. כך דימו הנביאים את היחס בין האדם לבין אלוקיו. כך גם שרטטו את מקומם של הקרבנות. עשרת הדברות כלל אינם כוללים צווי על הקרבנות. עוסקים הם באהבת ד' ויראתו, ואלה קודמים לכל קשר מעשי. הקרבנות מופיעים הרבה הלאה, כדרך הבעה עמוקה המבקשת לנתב נפש המתפוצצת מרגשות קרבת אלוקים - לעבודת המקדש. אכן, יש מקום עמוק לביקורת על המעמיד את הקרבן והפולחן קודם לזיקה הנפשית העמוקה. ביקורת זו נישאה בעבר בפי נביאי ישראל, ואף היום קרויים מנהיגיה הרוחניים של האמונה לשאת את קולם ברמה, ולמחות על תופעות פולחניות המעמעמות דמותה. אולם לא פחות לוקה הרואה בכל אלה שלדים. טובים שלדים אלה מהרבה אוצרות רוח אחרים, שאינם נושאים עוצמת חיים גדולה כשל אלה. לא אבד על אלה הכלח,   להפך - רעננותם היא המעניקה חיים למוצאיהם. אין האמונה אלא בקשת חיים בעולמות נוספים לזה של עולמנו, וכשהם נגלים לו לאדם - הוא חש את עצמתם במלוא שיעור קומתו הרוחנית.
  תחת ליקוט עניינים שאינם עומדים בפני עצמם, וציורם כעולם היהודי כולו, ניטיב לעשות אם נבחן מצוות אלה כחלק מקונטקסט כללי, תוך הכרה בדינמיות של חיי תורה שבעל פה. או אז יצטייר חזון מלא חיים, שהביא לעולם את בשורת כבוד האדם וחירותו, את המוסר והאמונה, והוא עשוי לעשות זאת גם בעתיד.
זר לא יבין את זאת
מי שלא יודע אהבה מהי לא יבין אותה - למראה נשיקה הוא יתמה, הקשר הגופני בין בני הזוג ייראה בעיניו מעשה הבל בהמי. מי שידע טעמה רואה בכל אלה ביטוי עמוק לדבר מה גבוה ונאצל, מימוש של עומק פנימי במעשה חיצוני.
  מי שלא יודע אהבת אלקים מהי לא יבין אותה - למראה קרבנות הוא יתמה, בציפייה לבניין בית המקדש הוא יראה תאווה לעבודת אלילים, את חלומות שיקום מקום השראת השכינה הוא יראה כתכנית פוליטית המבקשת לנפץ את כל המחסומים המעשיים, ולא ככמיהת נפש שאיננה נרתעת מלחלום - גם כשהמימוש אינו אפשרי.
  אנו מצפים לבניינו של המקדש, לא כמהות התהליך, אלא כסיומו. עיקר הזיקה להר הבית נובע מהאמונה כי במקום זה ישנו חיבור פלאי בין אלוקים ואדם, חיבור של הטרנסצנדנטלי עם האדם הסופי, ואנו מצפים לגילויו ולהופעתו המלאה. חלומות אלה מדרבנים להכין את המצע לכך, לבנות משכן בליבו של האדם פנימה, משכן של מוסר וקודש, צניעות ואמונה, וללמוד ולהכין את הלבבות ליום בו יופיע מחדש אור ד' במקום ההוא. עד אז אנו ממשיכים לאחוז בציפייה שבחלום מצד אחד, ובתיקון האדם והעולם באופן מעשי מצד שני. המבקש להבין את טיבה של ציפייה זו נדרש למלוא הופעתה של אמונת אלקים אשר בלבב בני האדם. בלא זה הוא יפרש את מה שהוא רואה בלבוש מעוות, ולא יחדור אל עומק בקשת שיבת השראת שכינה בישראל.

נביא מספר תשובות נוספות של הרב בנושא זה, שפורסמו באתר:
שאלה: (י"ט כסלו התשס"ב)
לרב שרלו שלום וברכה!
ראשית, תודה על המאמרים.
שנית, קראתי אותם בעיון, והבנתי כי האדם המאמין יש בו תשוקה עזה להקרבת קרבנות, כשם שלבעל יש תשוקה עזה לאשתו. ובכן, מה עלי לכוון כאשר אני קורא קרבנות? האם עלי לכוון שאני מקווה שנחזור למצב בו היה עם ישראל בזמן בית המקדש?
בתודה מראש.
תשובה:
שלום וברכה.
אכן כן. עיקר כוונת מי שהקרבנות נתפשים אצלו כדבר מה שהוא רחוק ממנו - הוא לזכות לכסוף לקרבנות. אין כוונתנו להתחיל מהכיסופים להעלאת בעלי חיים על המזבח, כי אם לכיסופים להימלאות פנימית באור ד', ומתוכו ברצון האמיתי והכן להוציא אל הפועל כיסופים אלה - "משכני אחריך נרוצה". כשהנפש מתפוצצת מגעגועים לא-ל חי, היא מבקשת להוביל להעלאת העולם כולו ולקרב את האדם והמציאות כולה אל בוראם. על כך אנו מקווים ומתפללים - על התהליך כולו, המתחיל בהשראת שכינה ובבקשת קרבת אלוקים, ומסתיים בביטויו המעשי.
כל טוב.
שאלה: (י"ד אדר תשס"ב)
האם מכיוון שהשתנו בימינו אמות המוסר (והן ממשיכות להתפתח לכיוון הצמחונות וכו'), יכול להיות שבבית המקדש השלישי לא תהיה הקרבת קרבנות?
תשובה:
שלום וברכה.
אין לנו שום סיבה לומר כי בבית המקדש השלישי לא יהיו קרבנות. אמנם, הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ולא ייפלא מריבונו של עולם להמיר את הקרבנות במשהו אחר, אולם אין לנו שום יסוד לומר שכך יעשה, ונאמנים עלינו דברי האמונה כי זאת התורה לא תהא מוחלפת.
  טעם הדבר נראה, כי הנחת היסוד בשאלה איננה נכונה. ההנחה היא שההתרחקות מהקרבנות היא התקדמות. ברם, אין זה הכרחי כלל ועיקר. נראה, כי העובדה שהקרבנות אינם מדברים אלינו נובעת מהעובדה שהתרחקנו מאוד מתאוות עבודת אלוקים. עם הסתלקות שכינה מעלינו, יצא יצר עבודה זרה מבית קודשי הקודשים. [1] יציאתו משם מלמדת כי הוא נטל עימו את יצר עבודת אלוקים גם יחד, כיוון ששניהם כרוכים זה בזה. משום כך, אנו עצמנו איננו מתגעגעים לאלוקים, ועל כן אין אנו חשים בצורך להקריב. ברם, ביום שתשוב שכינה לישראל וליבנו יתמלא רגשי קרבת אלוקים, אנו נתפוצץ מכיסופים פנימיים אלה, ונבקש להוציאם לפועל - כאדם האוהב את אהובתו ומבקש לאן להוליך את המיית אהבתו וכיצד לממש אותה בפועל ממש. כשם שאין אנו מותירים את האהבה הרומנטית ברמת החזון בלבד, ואנו מבקשים אותה בעולם המעשה, כך הוא גם בענייני קרבת אלוקים. זו הסיבה שבימי בית ראשון הייתה העבודה זרה כל כך נפוצה, וזו הסיבה שהקרבנות כרוכים בהשראת שכינה. עם שיבתה של זו - אנו נבקש את ההקרבה, ואז תהיה התורה טבעית לנו ולא זרה ורחוקה כפי שהיא מצטיירת היום.
  אמנם, בכתבי הראי"ה מופיע בכמה מקומות [2] הרעיון כי בעתיד לבוא יוקרבו רק מנחות (קרבנות מהצומח). ייתכן כי מדובר בעתיד לבוא רחוק יותר, בו כיסופינו לאלוקים יוכלו לבוא לידי ביטוי בעולם הצומח, ולא יהיה צורך במפגש עם החי. ברם, נראה כי גם הראי"ה אינו חולק על העובדה כי הצעד הראשון הוא שיבת הקרבנות במלואם, ולעתיד לבוא רחוק יותר נזכה למנחות.
כל טוב.
שאלה: (ט' בסיון תשס"ב)
האם עבודת הקרבנות היא עבודת ה' בדיעבד? כלומר, רק מתוך התאמת דת היהדות בתוך תרבויות הגויים - נאמר לישראל להקריב?
תשובה:
שלום וברכה.
בתשובות אותן בקשתי שתראי (= המאמרים שהובאו לעיל, המערכת), ניתן לעמוד על תפישת עולמי בהקשר לקרבנות: הקרבנות אינם בדיעבד - כמו שהקשר הגופני בין איש ואישה הנלווה לאהבה אינו בדיעבד. בני אדם אנחנו, וכשם שאין אנו חפצים באהבה אפלטונית, כי אם במימוש מלא של כל הפירמידה האנושית בקשר בין המינים, כך (ולהבדיל אלף אלפי הבדלות) נכון הדבר גם ביחס לאמונה. הקרבנות הן לכתחילה, כיוון שמי שמתפוצץ ברגשות אמונה וקירבת אלוקים - מחפש את הדרך להביא אותם לידי ביטוי בכל הוויית גופו. אין זו נחיתות כי אם מלאות של אדם, שכל עצמתו וכל חייו פועלים בהרמוניה, והוא מגיע מהקשר הנפשי העמוק עם האמונה אל המימוש בפועל.
  ההקרבה לא התחילה בתרבות הגויים, כי אם כבר מתחילת האנושות - מימי קין והבל. אבותינו הקריבו לא מכוחו של הציווי האלוקי, כי אם מתוך הרצון העמוק לדבוק בריבונו של עולם בכל שלמות עולמם הפנימי. לא חולשה יש כאן כי אם גבורת אמונה, ומימושה בעבודת ד' מעשית.
כל טוב.
שאלה: (כ"ג בסיון תשס"ב)
לשם מה צריך הקב"ה קרבנות?
תשובה:
שלום וברכה.
אכן, אין ריבונו של עולם זקוק לקרבנות. עיקרון זה שב ונשנה פעמים רבות לאורך התנ"ך. כל ברואי עולם שייכים לו, ואין הוא זקוק למתנת אדם כלל וכלל.
  הקרבנות נועדו לנו - לא לו. כבני אדם, אנו זקוקים לקרבנות. אנו זקוקים להם כי אנו חפצים לחוש שאנו נותנים דבר מה לריבונו של עולם. אנו זקוקים להם כיוון שהם משמשים לנו ראי למה שהיה אמור להיעשות לנו - במקום שאנו עצמנו נעלה על המזבח ונישחט לפני ריבונו של עולם - אם ככפרה על מעשינו אם כהידבקות בריבונו של עולם - הדבר נעשה על בעל חיים, ואנו צופים בכך ומתלכדים עם המעשה. אנו זקוקים לקרבנות כמו כל זוג אוהב - הוא אינו מותיר את אהבתו ברובד האפלטוני כי אם מבקש דבר מה מעשי המבטא את כל רגשות הקירבה, כך גם הקרבנות: מכוחם אנו מבטאים את העולמות הרוחניים המצויים בתוכנו.
  למעלה מכך, ריה"ל למדנו כי הקרבנות הם גם סדר אלוקי מיוחד, המביא להשראת שכינה בעולם מכוחו. זהו סדר מיוחד לאורו נברא העולם, וכשם שאדם אוכל כדי שהנשמה תהיה קשורה בו (אף על פי שהנשמה אינה גשמית כלל ועיקר) כך אנו מאכילים כביכול את המזבח כדי שהסדר האלוקי יהיה מושלם.
  כשמבארים כך את נושא הקרבנות מבינים כי לא ריבונו של עולם מצוי במוקדם, כי אם האנושות, הזוכה להתקרב (קרבן וקירבה אלו מילים דומות) לריבונו של עולם דרך מהלך זה.
כל טוב.

[1]   "... בתר דאביקו ביה יתבו תלתא יומא בתעניתא, בעו רחמי, נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתיב בה אמת. אמר רבי חנינא: שמע מינה חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. נפק כגוריא דנורא מבית קדשי הקדשים, אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דעבודה זרה..." (סנהדרין סד.).
[2]   ראה למשל בעולת ראי"ה, על המילים "וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים...", ובשמונה קבצים בכמה מקומות.

עמותת צור ישועתי (ע"ר)

 
  • בניית בתי כנסת ומוסדות תורה בכרמי צור
  • מרכז תורני ללימודי המקדש
  • הוצאת ספרים וכתבי עת בנושא המקדש

צור קשר

 
 
555-555-555
 
כרמי צור 9040000
 
לייבסיטי - בניית אתרים