חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
הרב הלל בן שלמה
חקיקת האותיות בציץ
פתיחה
א. האם הכתיבה צריכה להיות דווקא באמצעות חקיקה?
ב. הכשרת כיתוב שנעשה שלא כדין
ג. האם יש צורך בכתיבה בנוסף על החקיקה?
ד. האם כתב שאינו ניכר כלפי חוץ נחשב לכתב?
ה. סיכום להלכה
פתיחה
על גבי ציץ הזהב היו חקוקות המילים "קדש לה'", על פי ציווי התורה:
וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם, קֹדֶשׁ לַה'                                                (שמות כ"ח, לו).
ובתיאור עשיית הציץ נאמר:
וַיַּעֲשׂוּ אֶת צִיץ נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ זָהָב טָהוֹר, וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם קֹדֶשׁ לַה'
                                                                                                             (שם ל"ט, ל).
הפסוקים שציטטנו מעלים את השאלה האם יש חובה לכתוב מילים אלו דווקא על ידי חקיקה. כמו כן, יש מקום לברר כיצד עלינו לנהוג בדיעבד, כאשר המילים נכתבו שלא כדין.
נדון תחילה בשאלה הראשונה שהצגנו, ביחס לדרך הכתיבה הראויה לכתחילה.
הגמרא בגיטין עוסקת בצורת הכתיבה הכשרה בגט. בהקשר זה, מובאת ברייתא המתארת את דרך עשיית הציץ:
לא היה כתבו שוקע, אלא בולט כדינרי זהב... כדינרי זהב ולא כדינרי זהב, כדינרי זהב - דבולט, ולא כדינרי זהב - דאילו התם תוכות, הכא יריכות                                                                                                                     (כ ע"א).
לדברי הגמרא, אם כן, כְּתבוֹ של הציץ היה בולט כדינרי זהב. אמנם, בניגוד לדינרי זהב, כתבו של הציץ נעשה באמצעות 'חקיקת ירכות' (כלומר: עיצוב האותיות עצמן), ולא באמצעות 'חקיקת תוכות' (כלומר: פיסול סביב, כך שהאותיות נוצרות מאליהן).[1]
יש להדגיש, כי בגמרא זו לא נאמר במפורש שעל הציץ להיעשות דווקא בדרך של חקיקה. אמנם, נראה כי זו המשמעות של האמור בפסוק מפרשת תצוה - "פִּתּוּחֵי חֹתָם", וכפי שלומדת הברייתא ממילים אלו לעניין אבני החושן:
אבנים הללו, אין כותבין אותן בדיו, משום שנאמר "פיתוחי חותם", ואין מסרטין עליהם באיזמל, משום שנאמר "במלואותם", אלא כותב עליהן בדיו, ומראה להן שמיר מבחוץ, והן נבקעות מאליהן...           (סוטה מח ע"ב).
בכמה מדרשים מאוחרים מובאת ברייתא זו (בשינויים קלים) אף לעניין הציץ.[2] משמע, אפוא, שאף בציץ אין לכתוב את האותיות בדיו (פרט לכתיבה הראשונית המוזכרת בברייתא, שמטרתה לסמן את מקום החקיקה), אלא יש לעשותן על ידי חקיקה דווקא.[3]
כך גם עולה מתיאורו של הרמב"ם בעניין:
והאותיות בולטות בפניו. [כיצד?] חופר את האותיות מאחריו והוא מדובק על השעוה עד שבולט               (הלכות כלי המקדש פ"ט ה"ב).[4]
עד כה דנו ברמת הלכתחילה. על כך נראה להוסיף, כי מכיוון שזו דרך הפיתוח האמורה בתורה - אף בדיעבד כתב שאינו חקוק פסול (וכן כותב היריעות שלמה שם).
לחילופין, ניתן היה לומר שהתורה מקפידה דווקא על התוצאה הסופית, ולא על התהליך. אלא שיש להסתפק מה טיבהּ של התוצאה. אונקלוס (על אתר) תרגם: "ותגלוף עלוהי כתב מפרש". מכאן משמע שהעיקר הוא שייראה שם הכתב, ולפיכך גם כתיבה שלא על ידי חקיקה תהיה כשרה בדיעבד. לעומת זאת, בתרגום יונתן מובא: "ותגלוף עלוהי חקיק ומפרש". מכאן משמע שהעיקר הוא שהכתב יהיה חקוק, ולכן כתיבה שלא על ידי חקיקה תהיה פסולה גם בדיעבד.[5]
למסקנה, על פי האמור נראה להלכה כי כל זמן שלא התבצעה חקיקה של האותיות בציץ - אין להכשיר כתב זה.
ב. הכשרת כיתוב שנעשה שלא כדין
מחמת איסור מחיקת שם ה', אין אפשרות למחוק כיתוב שנעשה שלא כדין. אולם גם אם הדבר היה מותר, ייתכן שאין כל צורך בכך, שהרי אין אנו באים לכתוב מחדש במקום זה אלא לבצע חקיקה מתחת לכתב הקיים, בלי למוחקו. השאלה הניצבת לפנינו היא האם חקיקה המתבצעת מתחת לכתיבה קיימת אכן נחשבת לכתיבה.
     1. האם כתב על גבי כתב נחשב לכתב?
נחלקו תנאים בברייתא בגיטין (כ ע"א) במקרה של כתיבת שם ה' שלא לשמה, כגון שהתכוון הסופר לכתוב יהודה, וטעה ולא הטיל בו דל"ת. רבי יהודה סובר שניתן להעביר קולמוס על הכתב הקיים, והכתב העליון (שייכתב לשמה) יהיה הכתב הכשר, אולם חכמים אוסרים דרך זו.[6]
בהמשך לכך, האמוראים חלוקים בדעותיהם אם מחלוקת רבי יהודה וחכמים נאמרה אף לעניין גיטין. לדעת רב חסדא התשובה היא חיובית, ואילו רב אחא בר יעקב סובר כי בגט הכל מודים שהכתב העליון נחשב לכתב. לדבריו, חכמים מחמירים רק במקום שיש צורך להקפיד על "זה א-לי ואנוהו", כגון בכתיבת שם ה'.
כתיבת הציץ מקבילה לכתיבת שם ה' בספר תורה, שהרי גם כאן מדובר על כתיבת שם ה'. אם כך, בין אם נפסוק כרב חסדא ובין אם נפסוק כרב אחא בר יעקב,[7] יש לומר להלכה כי בציץ אין כתב על גבי כתב נחשב לכתב. כך גם מצינו בעניין כתיבה בשבת, שהכותב כתב על גבי כתב - פטור (שבת קד ע"ב).
     2. כתב השונה מן הכתב הראשון
בסעיף הקודם דנו באופן כללי בכתב על גבי כתב, והסקנו שבציץ יש לפסול. אולם, יש לברר מה יהיה הדין במקרה שבו הכתב הסופי איננו זהה לכתב המקורי, כגון במקרה שמוסיפים חקיקה על הכתב הראשון, שלא נעשה בחקיקה.
בגמרא בגיטין (יט ע"א) מובאים דברי רבי יוחנן וריש לקיש, שבכתיבה בשבת של דיו על גבי דיו וסיקרא על גבי סיקרא - פטור, אבל בכתיבת דיו על גבי סיקרא - מתחייב פעמיים: הן משום מוחק והן משום כותב.[8] סיבת הדבר היא שכתיבת הדיו מחקה את כתיבת הסיקרא ויצרה כתב חדש, אשר עומד בפני עצמו.
בהמשך הגמרא שם, רבי יוחנן איננו מתיר לריש לקיש לסייע בידי עדי גט שאינם יודעים לחתום את שמם על ידי שיכתוב את שמם בסיקרא והם יעברו עליו בדיו. כאשר ריש לקיש הקשה עליו מדבריו בעניין כתיבה בשבת, שם הכותב בדיו על גבי סיקרא חייב, משיב לו רבי יוחנן: "וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה?". ניתן להבין מכאן כי רבי יוחנן חזר בו מדבריו לעניין הכתיבה בשבת. כך, לדוגמא, פירש רש"י:
אפילו לענין שבת, אם בא מעשה לידינו בזמן בית המקדש, לא הייתי סומך על דברי להביא חולין בעזרה.
דהיינו, דבריו של ר' יוחנן לעניין שבת נאמרו רק מחמת הספק: ר' יוחנן התכוון לאסור לכתחילה כתיבה בשבת בדיו על גבי סיקרא, אך לא פסק שהעושה כן חייב קרבן.[9]
אמנם, אין פירוש זה מוכרח כלל בלשון הגמרא. משאלתו של ריש לקיש: "והלא לימדתנו רבנו כתב עליון כתב לענין שבת", משמע שלעניין שבת הפסיקה איננה מוטלת בספק. כך גם עולה מלשון תשובתו של רבי יוחנן בירושלמי: "מפני שאנו עסוקין בהלכות שבת, אנו מתירין אשת איש?" (שבת פי"ב ה"ד; גיטין פ"ב ה"ג). כמו כן, בהמשך הירושלמי בשבת מובאים דברי רבי יוחנן וריש לקיש בעניין כתיבת דיו על גבי סיקרא בשבת, ופשוט שהם נאמרים למסקנה דדינא. ואכן, בניגוד לפירוש רש"י, ראשונים רבים מסבירים את דברי רבי יוחנן דווקא לעניין גיטין, ולא לעניין שבת - שם פשוט שחייב.[10] כך גם פסק הרמב"ם (הלכות שבת פי"א הט"ז), וכן כותבים המגן אברהם והמשנה ברורה (אורח חיים ש"מ, ד).
     3. ההבדל בין כתיבה בשבת לכתיבה הפסולה בגיטין
כדי ללמוד להלכה לעניין הציץ, יש להבין מהו ההבדל בין גיטין לשבת, ועל פי זה להכריע לאיזה מן התחומים עלינו לדמות את הציץ.
המקרה שבו נמנע רבי יוחנן מלהתיר כתיבת דיו על גבי סיקרא לא עסק בכתיבת הגט עצמו, אלא דווקא בחתימת העדים על הגט. במקרה של כתיבת הגט עצמו ראינו לעיל כי האמוראים נחלקו בדבר, ואע"פ שלהלכה אנו פוסקים שכתב על גבי כתב אינו נחשב לכתב, הרי שקיימת דעה (רבי יהודה לפי רב חסדא) שהוא נחשב לכתב, אף על פי שמדובר באותו כתב עצמו. דעה זו קיימת אף לעניין שבת, כפי שאומר רב חסדא בגמרא (שבת קד ע"א), כי המשנה הפוטרת בכתב על גבי כתב אינה סוברת כדעת רבי יהודה.[11] אם כן, נראה כי המקרה של כתיבת גט דומה לכתיבה בשבת יותר מאשר לחתימת העדים על הגט.
שאלה זו מתחזקת לאור דברי המשנה (גיטין לד ע"ב) שרבן גמליאל תיקן שהעדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם, זאת בהתבסס על כך שלהלכה נפסק כדעת רבי אלעזר, שעדי המסירה הם הכורתים, וממילא גט שלא היו בו עדי חתימה כלל - כשר (רמב"ם הלכות גירושין פ"א הט"ו, י"ח; שו"ע אבן העזר קל"ג, א). אם כן, מדוע יש הקפדה גדולה על כך שהעדים לא יחתמו על הגט בדיו על גבי סיקרא, והרי חתימתם איננה מעיקר הדין?
נראה להסביר, שדווקא דברי רבן גמליאל שופכים אור על העניין. חכמים דרשו להחתים עדים על הגט מפני תיקון העולם. ממילא, החומרה הגדולה של איסור אשת איש הביאה את חכמינו לגזור שלא לעשות דברים אשר ניתן להבין מהם כי נעשו שלא כתיקונם. לפיכך, עלינו לפסול כל כתב על גבי כתב, אפילו דיו על גבי סיקרא, על אף שמעיקר הדין כתיבה כזו אכן נחשבת לכתב (וכפי שראינו לעניין שבת). חומרה זו נדרשת בגיטין לאור העובדה שעצם ההיתר להחתים עדים שאינם יודעים קרוא וכתוב הוא חריג, וחכמים התירו זאת רק במקרה שבו החתימה היא מדרבנן בלבד (גיטין ט ע"ב ו-יט ע"א; רמב"ם שם פ"א הכ"ג). וכך מסבירים אחרונים, כי דברי רבי יוחנן נאמרו רק לכתחילה, ויש להכשיר את החתימות בדיעבד (חידושי חמדת שלמה, ומים חיים בגיטין שם).
סברה נוספת לחלק בין הכתיבות מובאת בדברי האחרונים, ולפיה בשעת החתימה העדים זקוקים לכתב הנמצא מתחתיו, ולכן אין הכתב העליון נחשב לכתב בפני עצמו; זאת לעומת כתיבה בשבת וכתיבת השם בספר תורה, שם הכתיבה העליונה אינה זקוקה לכתיבה התחתונה, ולכן נחשבת לכתב בפני עצמו (פני יהושע שם; כתב סופר שם; מעשי למלך, כלי המקדש שם; שו"ת אגרות משה יו"ד קסו).
מכל מקום, על פי שתי הסברות נראה שחקיקת האותיות בציץ באופן שתיארנו דומָה לכתיבה בשבת: היא לא נדרשה על ידי חז"ל מפני תיקון העולם, ובעל המלאכה איננו נזקק כעת לכתב הקודם. אם כן, מסתבר שיש להכשיר חקיקה כזו, שהיא מעין דיו על גבי סיקרא.
     4. כתיבה על גבי חקיקה
לפי אחת האפשרויות המובאות בגמרא (גיטין ט ע"ב; יט ע"ב), קיים פתרון אחר למקרה שבו העדים אינם יודעים לחתום על הגט: "מקרעין להם נייר חלק, וממלאים את הקרעים דיו". כלומר, משרטטים בסכין על פני הגט את צורת האותיות, והעדים ממלאים את החריצים בדיו. לכאורה, פתרון זה הוא מוקשה: מדוע אין כאן בעיה של כתב על גבי כתב?
התוספות (ט ע"ב ד"ה מקרעין) מתקשים גם הם בהבנת העניין, ומביאים מספר תירוצים. לפי התירוץ הראשון לא מדובר בכתיבה גמורה, אלא ברישום קל. נראה שכוונתם היא לרישום בדבר שאינו מתקיים, וכפי שכותב הרמב"ם (הלכות גירושין פ"א הכ"ג).[12] לחילופין, לפי תירוצם השני, מאחר שאפילו דיו על גבי סיקרא נחשב כתב (לעניין שבת) - גם כתיבה על גבי חקיקה תועיל. מתירוץ זה עולה שכתיבה על גבי חקיקה עדיפה מדיו על גבי סיקרא: על אף שדיו על גבי סיקרא אינו כשר בחתימת העדים, כתיבה על גבי חקיקה תהיה כשרה.[13]
     5. מסקנות לעניין הציץ
חתימת עדי הגט יסודה בתקנת חכמים, והעדים שם - החותמים בדיו על גבי סיקרא - נזקקים לכיתוב הראשוני. בשל כך, חתימה זו היא פסולה. לעומתהּ, חקיקת המילים "קדש לה'" מתחת לאותיות המולחמות שבציץ היא דין תורה, ולא מתקנת חכמים. כמו כן, החקיקה הסופית איננה מסתייעת בכיתוב הראשוני הפסול. ממילא, יש יותר מקום לדמות את הציץ לכתיבת דיו על גבי סיקרא בשבת ובספר תורה, ולהכשיר את החקיקה הסופית.
מכל מקום, גם אם יהיה מי שירצה לומר כי יש לדמות את הציץ לחתימת עדי הגט (על אף שלענ"ד אין מקום לומר כן) - ניתן להסתייע בדברי התוספות, אשר סוברים שכתיבה על גבי חקיקה כשרה.
ג. האם יש צורך בכתיבה בנוסף על החקיקה?
כמובא לעיל, בתיאור עשיית הציץ בתורה נאמר "וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם" (שמות ל"ט, ל). כמה אחרונים[14] דייקו מכאן כי יש צורך בכתיבה קודם החקיקה. עמדה זו מבוססת, בין היתר, על לשון הרמב"ם בהלכות כלי המקדש (פ"ט). בהלכה א פסק "וכותב עליו שני שיטין קדש לה'", ואילו בהלכה ב פסק "חופר את האותיות מאחריו, והוא מודבק על השעוה, עד שבולט". משמע, אם כן, שיש כאן שני שלבים: כתיבה ראשונית, ולאחריה חקיקה מאחור - אשר מבליטה את האותיות הכתובות. לפי דבריהם יש לומר כי עשיית הציץ באופן האמור היא הדרך הראויה לכתחילה.[15]
ברם, אחרונים רבים[16] אינם מקבלים גישה זו, וסוברים כי החקיקה עצמה היא הכתיבה, ואין צורך בשתיהן. כך גם נראה מהרמב"ם עצמו בתשובה (פאר הדור סימן ז), שם משמע שלדעתו חקיקה היא כתיבה, וממילא אין מדובר בשני שלבים נפרדים, אלא שההלכה השנייה מפרטת את צורת הכתיבה האמורה באופן כללי בהלכה הראשונה. מכל מקום, אין הכרח לומר כי כתיבה הקיימת בנוסף על החקיקה (ומתבצעת קודם) גורעת, אלא שלדעתם אין צורך בדבר.
ד. האם כתב שאינו ניכר כלפי חוץ נחשב לכתב?
יש מקום לתת את הדעת על בעיה נוספת. במקרה שבו הולחמו אותיות אל הציץ, החקיקה שתיעשה מתחתיהן עשויה שלא להיראות כלל למתבונן מן החוץ. אם כן, ייתכן שבמקרה זה החקיקה לא תיחשב כלל כחקיקה, שהרי מעולם לא היה ניתן לקרוא את האותיות שנחקקו כתיקונן.[17] מסיבה זו, יש לבצע את החקיקה בצורה שתהיה ניכרת מבחוץ.
יש להעיר, שהחקיקה צריכה להיות ניכרת מבחוץ תמיד, ויש להימנע מליטושים ופעולות אשר יטשטשו את קיומהּ. אולם, אם לזמן מה לא היתה החקיקה ניכרת, בגלל שאותיות הכתיבה הקדמיות הסתירו אותה - אין הדבר פוסל בדיעבד, בתנאי שבסופו של דבר החקיקה תהיה ניכרת. עניין זה למדנו מפרשיות התפילין: אם הכתב מוסתר על ידי עפרות זהב - הפרשייה פסולה, הואיל והכתב העליון מבטל את הכתב התחתון. אולם ברגע שהכתב העליון הוסר - התפילין כשרות, ואיננו אומרים כי הכתב התחתון נכתב כרגע, שאז הפרשיות נכתבו שלא כסדרן (משנה ברורה סי' לב ס"ק יא). המשנה ברורה מסביר שהמסיר את עפרות הזהב נחשב למעביר גרידא. בשו"ת להורות נתן (ח"ה סי' א) הוסיף וביאר, שהסיבה לכך היא מכיוון שעפרות זהב אינן נדבקות לכתב שתחתיהן, וניתן להסירן בלי לפגוע בכתב התחתון.[18] באותו אופן, יש לדמות את החקיקה הנעשית מאחורי הכתיבה בציץ לכתב שמתחת לעפרות הזהב: על הכתב להיות ניכר, ואין זה נחשב ככותב מחדש.
יש גם לדון כיצד לטפל באותיות המולחמות לקדמת הציץ. בגמרא בשבת (קג ע"ב) נאמר כי אם כתב את האזכרות שבספר התורה בזהב - "הרי אלו יגנזו". הנימוקי יוסף (הלכות ס"ת ד ע"א) ביאר שמדובר כשזרק זהב על גבי הכתב הראשון: הכתב העליון המוזהב נחשב לכתב, ומבטל את הכתב התחתון. כך פסק גם השו"ע (או"ח ל"ב, ג; יו"ד רע"ו, ה). אולם במקרה שהזהב היה על מילים אחרות, שאינן שם ה', השו"ע (או"ח שם) פוסק שיעביר את הזהב כך שיישאר הכתב התחתון. בבית יוסף (סי' לב) מבאר שבאזכרות שזרק עליהן זהב לא יכול להסירו, כיוון שבהורדת הכתב העליון יעבור על איסור מחיקת השם.[19] על פי זה יש להקפיד שבשעת החקיקה מאחור לא ייפגעו האותיות המולחמות לקדמת הציץ, כדי שלא לעבור על איסור מחיקת השם.
ה. סיכום להלכה
מדברי הגמרא והראשונים עולה כי כתיבת המילים "קדש לה'" על גבי הציץ צריכה להיעשות דווקא בחקיקה, וכל דרך אחרת פסולה גם בדיעבד.
אם הציץ נכתב שלא כדין, ניתן להכשיר את הכיתוב באמצעות חקיקת האותיות מאחור: אף על פי שכתב על גבי כתב אינו נחשב לכתב, הרי שכתב השונה מהכתב הראשון - 'דיו על גבי סיקרא' - נחשב כתב (וברור שחקיקה נחשבת לסוג אחר של כתב), ולדברי ראשונים ופוסקים רבים אף מתחייבים על כך חטאת בשבת. אף בעדי גט, שאין מכשירים בהם דיו על גבי סיקרא, התוספות מכשירים כתיבה על גבי חקיקה. יתרה מזאת: יש אחרונים הסוברים כי יש עניין לכתחילה בכתיבה פרט לחקיקה.
רצוי כי החקיקה הנעשית בפועל תהיה ניכרת, ולא תהיה מוסתרת על ידי האותיות הראשונות שנכתבו שלא כדין, אם כי אפשר שאין הכרח להקפיד על הדבר (כל זמן שהייתה ניכרת לזמן-מה).
 




[1]     האחרונים חלוקים בדעותיהם האם להכשיר בדיעבד כאשר החקיקה נעשתה שלא כדין - חק תוכות ולא ירכות. החתם סופר (גיטין שם) סובר שכל זמן שלא נעשה הדבר כחקיקה הבולטת - אין הוא כשר. אולם יש סוברים כי בדיעבד אף חקיקת תוכות תהיה כשרה (אבן האזל הלכות כלי המקדש פ"ט ה"ב, וכן יריעות שלמה שם).
      יש להעיר, כי פירוש אחר ל'חק ירכות' מובא בתוספות הרא"ש שם בשם ר"ת, ולפיו לוקח במלקחיים זהב מגוף הציץ. לכאורה, אין זו החקיקה המקובלת אותה אנו מכירים, ויש לעיין - האומנם דרך כתיבה בכך (ראה רשב"א שבת סג ע"ב, המצריך שתהיה דרך כתיבה וקריאה בציץ, ומציע אפשרות בשם ר"ת עצמו).
[2]    עיין במדרש אגדה (בובר) לחומש שמות ובפסיקתא זוטרתא (לקח טוב), על הפסוק בשמות כ"ח, לו.
[3]    ועיין ברש"י בסוטה (שם), שמשמעות הביטוי "פִּתּוּחֵי חוֹתָם" היא חקיקה.
4     הראב"ד על אתר השיג: "אינו חופר, אלא מכה בדפוס צורת האותיות מאחריו עד שהאותיות בולטות מלפניו". כמה אחרונים (גט פשוט ופרי חדש אבן העזר קכ"ה, ד; וכך משמע מהסברו הראשון של הכסף משנה) כותבים כי לדינא אין מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד. לחילופין, היו שהבינו כי הרמב"ם אינו מקבל את דעת הראב"ד, שכן לשיטתו הכאה בדפוס אינה נחשבת לפיתוחי חותם (כסף משנה בהסברו השני; רדב"ז שם; חתם סופר בגיטין; דעת כהן סי' קס). על כל פנים, רוב הראשונים כתבו כדברי הרמב"ם: עיין במאירי בגיטין שם, בריטב"אבסוכה ה ע"א, וכך נראה גם מדברי רש"י בגיטין שם והערוך בערך תך (כפי שהבינו יריעות שלמה ופרי חדש שם; אמנם, במרכבת המשנה ובגט פשוט שם הסבירו את רש"י כדעת הראב"ד).
[5]    כך הבין גם בשו"ת עין יצחק (ח"א, יו"ד סי' כח). לא מצאתי מי שסובר שניתן להכשיר בדיעבד כתיבה ללא חקיקה כלל (ונראה גם באונקלוס לפרש ש"ותגלוף" משמעו לחקוק).
[6]    ביחס לביטוי בו השתמשו חכמים, "אין זה מן המובחר", הירושלמי (שבת פי"ב ה"ה) מסביר שהוא מכוון כלפי רבי יהודה: אפילו לשיטתך, שהדבר כשר, אין זה מן המובחר.
[7]    יש ראשונים החוששים לשיטת רב אחא בר יעקב בגיטין (רשב"א בגיטין שם, ורבנו חננאל המובא בדבריו; כך גם משמע מחידושים המיוחסים לריטב"א), והשו"ע (אבן העזר קל"א, ה) הביא דעה זו בשם "יש חוששים". לעומתם, ראשונים רבים פוסקים כרב חסדא: עיין רא"ש(גיטין פ"ב סימן יז), ר"ן(ט ע"ב באלפס) וטור(אבן העזר שם). כך היא גם פשטות דברי הרמב"ם (הלכות גירושין פ"ג ה"ד; אולם עיין בדברי המפרש שם), וכן היא סתימת השו"ע (שם).
[8]    כמו כן מובא שם מקרה נוסף, סיקרא על גבי דיו, ולגביו ישנן שתי גרסאות - 'פטור' או 'חייב'. בירושלמי נאמר שחייב, אבל הרמב"ם (שבת פי"א הט"ז) פוסק שפטור, וכך נוקט גם הרמב"ן בגיטין (שם). כך כתבו גם המגן אברהם (או"ח ש"מ, ז) והמשנה ברורה (שם ס"ק כב). הסיבה לפטור במקרה זה היא מכיוון שהכתב השני מקלקל את הכתב הראשון (גמ' שם).
[9]    ראיה לפירוש זה ניתן להביא מסוגיה אחרת בגיטין ז ע"א), בעניין אחר. גם שם נקט רבי יוחנן ביטוי דומה, וגם שם לא רצה לסמוך על דבריו למעשה.
[10]   רשב"אע"א, שבת קד ע"ב); מאירי (גיטין יט ע"א, שבת קה ע"א); תוספות (גיטין ט ע"ב ד"ה מקרעין); רבנו חננאל (שבת שם).
[11]   רב אחא בר יעקב אינו מוזכר בגמרא בשבת. אפשרות אחת היא כי הוא אכן חולק (כך מסביר הרשב"א בדעת הרמב"ם), אך אפשרות אחרת היא כי רב אחא מודה בכתיבה שאינה מתקנת שאינה נחשבת לכתב (תוספות בשבת ובגיטין).
[12]   ייתכן להשוות זאת להיתרו של השו"ע (או"ח ש"מ, ה) לרשום בציפורן לסימן בשבת.
[13]   אמנם, ייתכן לומר על פי זה כי החקיקה יותר גרועה מדיו על גבי סיקרא, ולעניין זה אין היא נחשבת לכתב. מכל מקום, אין הדבר מוכח, וניתן לומר כי בזה לא גזרו חכמים. גם מדברי הירושלמי שאותם מביאים התוספות - שתמהים "והלא כתב ראשונה הוא", ומתרצים: "כשהרחיב להם את הקרעים, והעדים אינם ממלאים את כל רוחב הקרע" - משמע שבסתמא קריעה וחקיקה אכן נחשבות לכתיבה בעניין זה.
[14]   כסף משנה (הלכות כלי המקדש פ"ט), גט פשוט(אבן העזר קכ"ה), מעשי למלך(כלי המקדש פ"ט ה"ב) וכתב סופר (גיטין כ ע"א).
[15]   מקור אפשרי לדבריהם הוא בברייתא שהוזכרה לעיל (סוטה מח ע"ב) בעניין הפיתוח שנעשה באבני החושן, שם נאמר שהיתה כתיבה לפני החקיקה.
[16]   רש"ש (מובא בספר הליקוטים על הרמב"ם, הלכות כלי המקדש פ"ט ה"ב); פרי חדש (אבן העזר שם); מעשה רוקח (ברמב"ם שם); משאת בנימין (סימן צט); אבן האזל (ברמב"ם שם); דעת כהן (ענייני יורה דעה, סי' קס).
[17]   אמנם, יש פוסקים הסבורים כי כתב הפוך נחשב לכתב: ראה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' צא), הכותב כן ע"פ שו"ת חוות יאיר(סי' טז) ושאילת יעב"ץ (ח"ב סי' קמ). לפי זה אין כאן כל בעיה, שהרי מבפנים רואים את הכתב ההפוך. אולם נראים דברי שו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' לט), המוכיח שכתב הפוך איננו כתב, בהתבסס על תוספותבמועד קטן (יט ע"א ד"ה טווה).
[18]   זאת בדומה לשעווה שנטפה על אחת האותיות וסילקהּ, שהמגן אברהםם ס"ק כג) מכשיר.
[19]   וראה בנודע ביהודה תניינא (יורה דעה סימן קפ"א;הובא בפתחי תשובה רע"ו, ו), המסביר זאת דווקא בשם שהתקדש כדינו בקדושת ספר תורה.
לייבסיטי - בניית אתרים