חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
א. פתיחה
אחת מדרכי התפשטות הטומאה היא הדרך של טומאת אוהל. אנו מוצאים זאת, בדרך כלל, בטומאת מת; ואף זאת בכמה וכמה סגנונות. יש לנו טומאת אוהל, ויש מצבים שבהם הטומאה בוקעת ועולה או מתפשטת לצדדים.
באופן כללי, כך מרבים הראשונים להדגיש, אין איסור להיטמא. הרובד האיסורי מתגלה רק בזיקה למקדש וקודשיו. אולם, כאשר מדובר על כהנים וטומאת מת, יש איסור גם בלי קשר למקדש. התורה קובעת לנו שאסור לכהן להיטמא למת (פרט למצבים חריגים, כפי שנקבע בפסוקים).
עובדה זו מולידה בעיה הלכתית בתקופתנו, עבור כהן הרוצה לטוס במטוס. לעיתים נוצר מצב שבו הטיסה כרוכה בטומאת מת, כאשר המטוס חולף מעל בית קברות וכיוצא בזה.
במאמר שלפנינו אנסה להבהיר את היסודות ההלכתיים שמעורבים בעניין.
ב. מי נאסר?
בטרם נרד לשורש הדברים יש להעיר שתי הערות. האחת נוגעת לרמת וודאותו של האיסור, והשנייה נוגעת לאלו שכלפיהם האיסור חל.
ביחס לוודאות האיסור, יש להפריד בין מצב של ודאי למצב של ספק. הפרדה זו חשובה בכל תחומי ההלכה, אך יש לה משמעות מיוחדת בדיני טומאה וטהרה. אנו מוצאים בסוגיות דינים ייחודיים לספקות, דווקא בדיני טומאה. נשים לב שמבחינה מעשית אכן מדובר - בנידון דידן - כמעט תמיד במצב של ספק.
ביחס לאישים הכלולים באיסור יש לדון הן בנוסעים והן בטייס. תשובות הלכתיות המתייחסות לנושא שלנו, דנות בדרך כלל בנוסע כהן שמעוניין לטוס. אך אם קיים כהן במטוס, הרי מתעוררת בעיה הלכתית גם כלפי הטייס:
המטמא את הכהן - אם היו שניהם מזידין, הרי הכהן לוקה וזה שטמאו עובר על 'ולפני עור לא תתן מכשול'.   היה הכהן שוגג וזה שטימאו מזיד הרי זה שטימאו לוקה (רמב"ם הלכות אבל פ"ג ה"ה).
מאחר שבטיסה רגילה (בעיקר לארץ וממנה) יש סבירות גבוהה לכך שימצא כהן במטוס, הרי לפנינו בעיה הלכתית גם כלפי הטייס ואפילו כאשר הטייס איננו כהן. יש לזכור עובדה זו כאשר מנתחים את השאלה שלפנינו.
ג. האם בכלל קיימת בעיה?
בבואנו לדון בשאלה ההלכתית שלנו, ראוי לציין שתי שיטות ראשונים לפיהם מתגמדת הבעיה ואולי אפילו נעלמת לחלוטין. האחת היא שיטת הראב"ד לגבי איסור טומאת מת בכהן, והשנייה היא שיטת רש"י לגבי טומאה בוקעת ועולה בקבר.
נפתח בעמדת הראב"ד. לדעתו, כוהנים לא מוזהרים על קבר:
...שאין הכוהנים מוזהרים אלא על הטומאה שהנזיר מגלח עליה, וקיימא לן שאינו מגלח אלא על גופו של מת - לא על קבר ולא על גולל ודופק... (השגות הראב"ד הלכות טומאת מת פי"ב ה"ו).
מכיוון שונה, אפשר לגייס את רש"י בנזיר. [1] לשיטתו, אם יש בקבר חלל טפח בין המת לבין תקרת הקבר, אין הטומאה פורצת החוצה. רק ללא חלל שכזה, אנו קובעים שהטומאה בוקעת ועולה:
שאין בו חלל טפח בין המת והגולל, שמטמא   (רש"י נזיר נג: ד"ה זה קבר סתום).
ומצינו אף סמך גמרתי מסוים לעמדתו של רש"י; הגמרא בברכות יט: מתארת דילוג של כוהנים מעל גבי קברים, על-מנת להקביל את פניו של המלך. אולם רוב הראשונים הבינו שהגמרא עוסקת במקרה ייחודי.
הרמב"ם, למשל, מגביל את הגמרא ל'ארון' שלא מוגדר כקבר. הגמרא מדברת על ארונות, והרמב"ם מבין שמדובר בארונות של עץ שאין להם דין קבר. [2] אך מעל קבר אמיתי, לא יוכלו הכוהנים לדלג. התוספות מעמידים את הסוגיה בארון שיש לו פתח מן הצד. אך בארון רגיל תבקע הטומאה ותעלה. [3]
כללא דמילתא, לפי רוב הראשונים טומאת קבר בוקעת ועולה גם אם יש טפח. כמו כן, לדעת כמעט כל הראשונים חלים איסורי הכהן גם כלפי טומאת קבר. יקשה עלינו, אם כן, להתיר טיסת כוהנים רק על סמך שיטותיהם של רש"י ושל הראב"ד; וזאת, ממספר סיבות:
א . עמדתם היא דעת מיעוט. לדעת רוב הראשונים, אסור לכהן להיכנס לבית קברות מן התורה, כפי שעולה בפשטות ממספר רב של סוגיות.
ב . גם לשיטתם, לפעמים יש בעיה מדאורייתא. כאשר אין חלל טפח בין המת לגג הקבר, סבורים שניהם שחל איסור מהתורה. רש"י, משום שאז הקבר כן מטמא כלפי מעלה, והראב"ד משום שבמקרה שכזה רואים את הטומאה כבוקעת מן המת עצמו ובכך נאסרו הכוהנים.
כנגזרת מהבעיה דאורייתא, נראה שגם רש"י וגם הראב"ד יאסרו על כוהנים להיכנס לכל בית קברות, מדרבנן. [4] זאת משום שיש לגזור גם בקבר רגיל, אטו קברים שאין בהם חלל טפח, ובהם אוסרים גם רש"י והראב"ד מדאורייתא.
לפיכך לא נוכל להסתמך על רש"י והראב"ד. עם זאת אפשר להוסיף את שיטותיהם כסניף לקולא, אם נוכל למצוא צדדים נוספים להיתר. כל זאת, כפי שנבאר להלן.
ד. אוהל החוצץ מפני הטומאה
אם נרד לשורש הבעיה, נגלה שיש להעמיק בהבנת טומאת אוהל. לאוהל המת יש שתי תכונות בסיסיות שמשלימות זו את זו במובן מסוים. אנו אומרים, מחד, שהאוהל מביא את הטומאה; ומאידך, שהאוהל חוצץ בפני הטומאה.
נבהיר את העניין. התורה קובעת שמת המצוי באוהל מחיל טומאת מת על כל מי שנמצא באוהל, ועל כל הדברים המקבלים טומאה שבתוך האוהל. [5] אנו אומרים, ביחס להלכה זו, שהאוהל מביא את הטומאה. מנגד, אם משהו מצוי מעל האוהל שיש בו מת (למשל ציפור שבפיה אוכלים מרחפת מעל האוהל), אזי אין הוא נטמא. בהקשר זה יוצר האוהל תרחיש של קולא, כי בלי האוהל הייתה טומאת המת בוקעת ועולה עד לרקיע ומטמאת את האוכל שבפי הציפור. אנו אומרים ביחס להלכה זו, שהאוהל חוצץ בפני הטומאה.
בדרך כלל מונח האוהל על הקרקע, והוא חוצץ בפני הטומאה מלעלות ולטמא את מה שמעליו. אך ייתכן מצב הפוך, ובו האוהל ירחף מלמעלה, והוא יחצוץ בפני טומאה שבוקעת מתחתיו.
אנו נרצה להציע את המודל הזה כיסוד המרכזי להיתר של טיסת כוהנים במטוס (ובמקביל להיתר החל על הטייסים בהטסת כוהנים) - נרצה לטעון שיש למטוס דין של אוהל, החוצץ בפני הטומאה. אבל לא די לנו בהגדרת המטוס כאוהל, שהרי כלל הוא בידינו - 'כל דבר הטמא, איננו חוצץ בפני הטומאה'. לכן, אם המטוס מקבל טומאה, הוא אינו יכול לחצוץ.
יוצא, שכדי לאפשר מודל שכזה יש להניח שתי הנחות:
הנחה אחת - אוהל זרוק שמיה אוהל.
הנחה שנייה - מטוס איננו מקבל טומאה.
בהנחות אלו נרצה לעסוק בסעיפים הבאים.
ה. אוהל זרוק
אוהל זרוק הוא אוהל נייד, שאיננו קבוע במקומו. מטוס, למשל, מתאים להגדרה של אוהל זרוק. כדי להחיל על מטוס את ההיתר שהוצע בסעיף הקודם, יש לקבוע שדין ה'חציצה' שייך גם באוהל זרוק. קביעה זו טעונה ליבון, ובכך נעסוק בסעיף זה.
בשאלת מעמדו של אוהל זרוק, נחלקו התנאים:
דתניא - הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל, רבי מטמא רבי יוסי ברבי יהודה מטהר. במאי קמיפלגי? מ"ס אוהל זרוק לאו שמיה אוהל, ומ"ס אוהל זרוק שמיה אוהל   (עירובין ל:).
אם אוהל זרוק שמיה אוהל, אזי דינו ככל אוהל; בפרט, הוא חוצץ בפני הטומאה. לפיכך, כדי להתיר לכהן לטוס במטוס, יש לפסוק להלכה שאוהל זרוק שמיה אוהל. אך האם אנו פוסקים כך? מן הסוגיות עולים רשמים מנוגדים.
סתמא דמשנת אוהלות (פ"ח, מ"ה) מורה שאוהל זרוק אינו מביא את הטומאה ואינו חוצץ מפניה. מנגד, פשטות המשנה בפרה (פ"ג, מ"ב) מראה שאוהל זרוק שמיה אוהל. הראשונים נחלקו בהכרעת הסוגיות הללו.
הרשב"א, בעבודת הקודש, [6] פוסק שאוהל זרוק שמיה אוהל. אם פוסקים כרשב"א, יש יסוד מוצק להתיר טיסת כוהנים (בתוספת נקודות הלכתיות נוספות, בהן נשתדל לגעת להלן), אך רוב הראשונים נחלקו על הרשב"א.
כך למשל פוסק הרמב"ם:
ואלו לא מביאין ולא חוצצין... והקופץ ממקום למקום והעוף הפורח וטלית המנפנפת, וספינה שהיא שטה על פני המים; כל אלו לא מביאין ולא חוצצין שאף על פי שהאהילו - אינו אוהל המתקיים (רמב"ם הלכות טומאת מת פי"ג ה"ה).   (רמב"ם הלכות טומאת מת פי"ג ה"ה)
הרמב"ם פוסק, כנראה, לפי פשטות המשנה באוהלות פ"ח מ"ה. הוא הכריע, לפי הבנתו שם, שאוהל זרוק לאו שמיה אוהל. הרשב"א הסתמך, כנראה, על פשטות המשניות במסכת פרה מהן עולה שאוהל זרוק שמיה אוהל.
אך יש אחרונים שממתנים גם את מחלוקת הראשונים הזו. לדעתם, כל המחלוקת היא ברובד דרבנן. מדאורייתא יסכים גם הרמב"ם לרשב"א, שאוהל זרוק שמיה אוהל. זוהי, למשל, עמדתו של הפני יהושע. [7] אם מקבלים הבנה זו, ניתן להקל במטוס אפילו לשיטת הרמב"ם. שהרי כמעט תמיד מדובר במצב של ספק, ואם אכן ייחשב הספק לספק דרבנן, נוכל להקל בו. אלא שגוף ההסבר של הפני יהושע קשה מעט מצד עצמו.
סוף סוף, הרמב"ם פוסק את המשנה באוהלות לשני כיוונים; כלומר - אוהל זרוק אינו חוצץ בפני הטומאה, וגם אינו מביא את הטומאה. אם אוהל כזה נחשב אוהל מדאורייתא (ורק מדרבנן החמירו בו שאינו חוצץ בפני הטומאה), יש להחמיר ולקבוע שהוא מביא את הטומאה.
לפי הפני יהושע, הסתמך הרמב"ם על קביעה דרבנן (שאוהל זרוק לאו שמיה אוהל) גם כדי להקל ולקבוע שאינו מביא את הטומא! הבנה זו בדברי הרמב"ם מחודשת למדי, וצריך עיון בנכונותה. [8]
מעניין להצביע כאן על שיטת המאירי. לטענת המאירי בסוגיה בערובין ל:-לא., אפשר לסמוך על אוהל זרוק ביחס לטומאת התהום אבל לא לגבי קבר ודאי. [9] דעת המאירי מובנת, לפי היסוד של הפני יהושע. טומאת התהום מהווה רמה של ספק, ואפשר לקבוע שספיקא דרבנן לקולא.
הערה אחרונה שנעיר בנושא, קשורה לשאלה דומה שהחלה לעלות בספרות האחרונים ביחס לבעיה דומה - ההיתר לכוהנים לנסוע ברכבת. הרב יצחק אלחנן ספקטור רצה להקל על בסיס הקביעה שספק טומאה ברשות הרבים טהור. מאחר שגם בספיקא דדינא נוקטים בכלל זה, נוכל לראות את מחלוקת הרמב"ם והרשב"א כיוצרת ספק. עתה אפשר לקבוע שספק טומאה ברשות הרבים לטהר.
בהמשך נראה האם אכן אפשר לדון טיסת כוהנים במטוס לפי הכלל של ספק טומאה ברשות הרבים. מכל מקום, אף זו אפשרות שיש לשקול אותה ביחס לבעיה שניצבת לפנינו.
ו. מטוס כאוהל
הזכרנו, בסעיף הקודם, את המשנה באוהלות (פ"ח מ"ה). ממשנה זו משמע שאוהל זרוק לאו שמיה אוהל, והרמב"ם מעתיק אותה אל חיבורו. כאמור כנגד משנה זו עומדות המשניות בפרה, מהן דווקא עולה שאוהל זרוק שמיה אוהל:
חצרות היו בירושלים בנויות על גבי סלע, ותחתיהם חלול מפני קבר התהום, ומביאים נשים עוברות ויולדות שם, ומגדלות שם את בניהן. ומביאים שוורים, ועל גביהן דלתות, ותינוקות יושבים על גביהם וכוסות של אבן בידם... (פרה פ"ג מ"ב).
בגמרא בסוכה כא. מובאת גם דעה שלא היו צריכים דלתות, והתינוקות פשוט רכבו על השוורים. כך או כך, נראה שיש לשור (אולי יחד עם הדלת) דין של אוהל; זאת, למרות שהוא נייד. הגמרא נסמכת כאן על הדין של אוהל זרוק ששמיה אוהל.
לפי דעות מסוימות, אכן יש סתירה בין המשנה בפרה לבין המשנה באוהלות. אך בעלי התוספות שאפו ליישב את המקורות אהדדי, והם מעלים שני תירוצים, האחד של רבינו תם והשני של הר"ש משאנץ.
לפי הר"ש, העובדה שמשתמשים בדלת שעל גבי השור היא עובדה קריטית. רק בזכות הדלת הזו, שאיננה כלי קיבול, נוצר אוהל החוצץ בפני הטומאה. המשנה באוהלות והסוגיות של תיבה שידה ומגדל דנות בכלים של ממש, ואלו אינם חוצצים. עליהם אנו פוסקים שאוהל זרוק לאו שמיה אוהל. [10]
אם מקבלים את עמדת הר"ש, יש לכאורה להחמיר ביחס לכוהנים במטוס. לפי כללי הר"ש, המטוס דומה דווקא לתיבה שידה ומגדל. עלינו להסיק לגביו שהוא איננו יכול לחצוץ בפני הטומאה.
לרבינו תם יש חלוקה אחרת בין הסוגיות. בשידה תיבה ומגדל, אוהל זרוק לאו שמיה אוהל. אך בבעלי חיים, כמו שור, אוהל זרוק מועיל ואפילו לחצוץ בפני הטומאה. רבינו תם דורש זאת מפסוק בספר איוב:
...ואע"פ שגם הם אוהל זרוק, מ"מ בדידהו גלי רחמנא דחשיבי אוהל, כדדרשינן מדכתיב 'ובעצמות וגידים תסוככני'     (סוכה כא., תוס ד"ה יליף).
גם על פי דעת רבינו תם, אם היא נלקחת כפשוטה, יש לקבוע שמטוס אינו חוצץ בפני הטומאה. בפשטות, מטוס אינו בגדר של בעלי חיים. אולם ייתכן שאפשר להרחיב את הדרשה של רבינו תם, ולכלול גם את המטוס.
נשים לב, שדרשה זו שמביא ר"ת איננה לימוד מפסוק בתורה, אלא מעין אסמכתא מספר איוב. גם שם, פשטו של הפסוק לא עוסק בבהמות, אלא בגידים ועצמות של אדם. ייתכן שמגמת הילפותא לומר שכל דבר שהוא מספיק גדול וחשוב (כמו בהמה, למשל), נחשב אוהל, ואינו מופקע מדין אוהל גם כאשר הוא זרוק.
לפי היגיון זה, גם המטוס עשוי להיכלל בדרשה. סוף כל סוף, מטוס גדול וחשוב מבהמה. כמובן קשה מאוד להתיר טיסת כוהנים על סמך שיקול שכזה, אך אולי אפשר להעזר בכך כסניף לקולא.
ז. האם מטוס מקבל טומאה?
עד כה עסקנו באפשרות לדון מטוס כאוהל החוצץ בפני הטומאה. אך אפשרות זו מותנית בכך שהמטוס עצמו לא יקבל טומאה. רק אז אפשר להתחיל לבחון האם הוא אוהל, מה דינו של אוהל זרוק, וכן הלאה.
נקודה זו מבוארת בגמרא:
...וכל דבר שהוא מקבל טומאה, אינו חוצץ בפני הטומאה...   (בבא בתרא יט:). [11]
השאלה המרכזית שתעסיק אותנו, קשורה לחומר שממנו עשוי המטוס. תחילה נדון בה באופן עקרוני, ולאחר מכן נתייחס למציאות של תערובת חומרים, שהיא המציאות השוררת ביחס למטוסים של ימינו.
עיקרו של המטוס, כשמונים אחוז ממנו, עשוי מאלומניום. [12] מטוס שייך, אם כן, לקטגוריה של כלי מתכת. עלינו לבדוק האם כל כלי המתכת מקבלים טומאה; וכאן אנו מגיעים למחלוקת ראשונים מעניינת.
יסוד טומאתם של כלי מתכות נמצא בפרשיית מלחמת מדיין:
אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת ואת הברזל את הבדיל ואת העפרת כל דבר אשר יעבור באש תעבירו באש וטהר...   (במדבר ל"א, כב-כג).
יש שהבינו שהתורה מגדירה באופן כללי טומאה בכלי מתכת. כך למשל, הרמב"ם איננו מייחד דווקא מתכות מסוימות. מדבריו נראה באופן עקבי, [13] שמדובר בכל סוגי המתכת. בהקדמתו לסדר טהרות הוא מדגיש זאת במפורש:
...וכן קוראים לכל הכלים הניתכים דוקא כלי מתכות... (הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות, עמודה יב במהדורת הרב קאפח).
לעומתם, יש שהבינו כי התורה אינה דנה בכלי מתכות באופן כללי. אדרבה, העובדה שמתוארת רשימה של מתכות ספציפיות, מצביעה אולי על כך שדווקא בהם יש קבלת טומאה. בדעה זו נוקט רש"י במסכת ראש השנה:
...שאין כלי מתכות טמאין דאורייתא אלא המנויים בפרשה, הזהב והכסף והנחושת והברזל וגו'...   (רש"י ראש השנה יט: ד"ה וחכמים מטהרין).
בעמדת רש"י צידדו גם חלק מן האחרונים. [14] חשוב להזכיר את הגאון ר' משה פיינשטיין, שקיבל עמדה השווה לשיטת רש"י להלכה, בשני מקומות באגרות משה, למרות שלא ציין לדברי רש"י או הרמב"ם. באחת התשובות הוא פוטר כלי אלומיניום מטבילה, ובאחרת הוא דן בכהן השרוי עם מת במטוס. [15]
יש הבדל מסוים בין התשובות. מצד אחד, משמע מדבריו ביחס לטבילת כלי אלומיניום שהדיון הוא ברובד הדאורייתא. מדרבנן, נצריך טבילה גם בכלים שכאלו. בתשובה לגבי כהן במטוס נראה שאם נטהר - נטהר גם מדרבנן.
מצד שני, בתשובה העוסקת בכהן במטוס יש נימה מסוימת של ספק, והגר"מ פיינשטיין אינו מכריע לדינא. במובן זה, התשובה הדנה בצורך בטבילה בכלי אלומיניום נחרצת יותר.
ח. כלי זכוכית וכלים הבאים במידה
אם נקבל את דברי הגר"מ פיינשטיין, תעלה אפשרות מעניינת, לדון מטוס כדינם של כלי זכוכית. כלים אלו אמנם מקבלים טומאה וחייבים בטבילה, אך רק מדרבנן. לפי הגר"מ פיינשטיין, גם מטוס העשוי אלומיניום לא יגרע מדין כלי זכוכית. [16]
תפיסת המטוס באופן כזה אמנם ממעיטה את חומרת האיסור, אולם עדיין יחול איסור דרבנן. אלא שהעמדת המטוס ככלי זכוכית, פותחת פתח להיתר גמור ביחס לטיסת כוהנים, וננסה לבאר כיצד.
ישנו בכלי עץ דין טהרה מיוחד של 'כלים הבאים במידה'. הכוונה היא לכלים גדולים, שמחזיקים יותר מארבעים סאה. חכמים למדו והקישו כלי עץ לשק, ומכאן הסיקו שכלי עץ המקבל טומאה צריך להיות 'מטלטל מלא וריקן' כמו שק. כלי עץ גדול מדי שאינו מטלטל כשהוא מלא וריקן, מופקע מקבלת טומאה.
דין זה ייחודי דווקא לכלי עץ, שהוקשו לשק. בכלי מתכת או בכלי חרס, אין הגבלה שכזו על גודל הכלי. וכאן נוכל לדון בכלי זכוכית - האם יש לטהר (אפילו מדרבנן!) כלי זכוכית הבא במידה?
בתוספתא יש התייחסות לכך:
...השידה והתיבה והמגדל של הזכוכית הבאין במידה - טהורין, ושאר כל כלי זכוכית אע"פ שבאין במידה טמאין; וזה חומר בכלי זכוכית מכלי עץ... (תוספתא כלים בבא בתרא, פ"ז ה"ג).
הרמב"ם מביא את הדברים להלכה, ונראה שהראב"ד מסכים עימו, אך הוא מתלבט בטעם הדברים, ומציע נימוק הקשור ליסוד של 'מטלטל מלא וריקן'. נראה שהראב"ד דן את כלי הזכוכית ככלי עץ, ומיישם גם לגביהם את ההיקש לשק. לפיכך, שידה תיבה ומגדל שאפשר לטלטלם גם כאשר הם מלאים, מקבלים טומאה. מטוס לפי ההיגיון הזה, לא יקבל טומאה, שהרי אדם לא יכול לטלטל מטוס - לא מלא ולא ריקן.
המטוס דומה בענין זה לעגלה של עץ או לספינה, שנחשבים אף הם ככלי עץ הבאים במידה. אמנם ייתכן לחלק בין עגלה שאין לה יכולת הנעה עצמית, לבין מטוס שמסוגל 'לטלטל' ולהניע את עצמו. [17]
נקודה אחרונה אותה נזכיר קשורה לספק מעניין שבו דן המשנה למלך. [18] פתחנו את הסעיף הקודם בכך שדבר שמקבל טומאה אינו חוצץ מפני הטומאה. אך יש לדון האם כלל זה תקף גם ביחס למקבלי טומאה דרבנן, ובכך דן המשנה למלך.
אם נסיק שלא, נוכל להתיר טיסת כוהנים גם מנימוק זה. זאת, כמובן, במידה שנקבע   מטוס כמקבל טומאה מדרבנן בלבד (אם נדון אותו ככלי זכוכית, או מכל נימוק אפשרי אחר).
נעיר באופן כללי, שאם מקבלים את עמדת רש"י ולא מטמאים כלי אלומיניום, סביר מאוד לאפשר טיסת כוהנים. כדי להחמיר, לפי שיטת רש"י, עלינו לצרף מספר לא מבוטל של הנחות בעייתיות או שנויות במחלוקת - שיש לדון מטוס ככלי זכוכית (חידוש גדול, שהגר"מ פיינשטיין מזכירו רק באחת התשובות); שיש לדון מטוס דווקא ככלי הזכוכית שטמאים גם כשהם באין במידה; ושמקבלי טומאה דרבנן אינם חוצצים בפני הטומאה (ספק במשנה למלך; הר"ש והתוספות מטהרים במצב כזה).
ט. תערובת חומרים
הסעיפים הקודמים התייחסו אל המטוס, בפשטנות מסוימת, ככלי העשוי מאלומיניום. אולם למעשה, המטוס עשוי מתערובת של חומרים. כשמונים אחוז ממשקל המטוס אכן מורכבים מאלומיניום, אך יש בו גם רכיבים נוספים, ברגי מתכת, ציפויי גומי וכדומה. [19]
המשנה דנה גם בתערובות חומרים מעין זו:
ברזל טמא שבללו עם ברזל טהור; אם רוב מן הטמא - טמא, ואם רוב מן הטהור טהור...   (כלים פי"א מ"ד).
המשנה מתארת דוגמה נוספת, של עירוב כלי חרס (המקבלים טומאה) עם כלי גללים (שאינם מקבלים טומאה). גם שם, קובעת המשנה באופן עקרוני, יש ללכת אחרי הרוב. לפי קביעות אלו, יש להסיק שמטוס מוגדר ככלי אלומיניום.
כפי שהזכרנו, רובו המוחלט של המטוס עשוי מחומר זה. אם מוסיפים ומניחים שכלי אלומיניום אינם מקבלים טומאה (או מקבלים ככלי זכוכית ומסוגלים לחצוץ, וכן הלאה), הרי שיש לדון במטוס ככלי שאיננו   מקבל טומאה.
אני מדגיש נקודה זו בעיקר משום שמאמר המתייחס לבעיית הכוהנים במטוס, הציג טענה הפוכה. [20] לפי הכותב, גם אם חלק קטן מן המטוס נעשה ממתכת שמקבלת טומאה, יש לקבוע שהמטוס כולו מקבל טומאה. ברצוני להרחיב מעט בנקודה זו.
מקור הדיון נעוץ בשתי סוגיות במסכת שבת. הסוגייה הראשונה דנה בכלי זכוכית (כזכור, טומאתם רק מדרבנן) שהתיכו לתוכם אבר (עופרת, שמקבלת טומאה מדאורייתא). המטרה בכך הייתה לסתום נקב בכלי הזכוכית, והגמרא מכנה את טיפת העופרת בשם 'מעמיד', משום שבלעדיה הכלי לא יתפקד.
בברייתא בשבת טו: מובאת בעניין מחלוקת תנאים. רבי מאיר סבור שהכל הולך אחר המעמיד. כלומר, הכלי מוגדר ככלי מתכת, ולכן מקבל טומאה. חכמים ממשיכים להגדיר את הכלי ככלי זכוכית, ולכן קובעים שלא מקבל טומאה. אנו פוסקים בסוגיה זו כחכמים.
הסוגייה השנייה מובאת בשבת נט:-ס., בפרק השישי. נידון שם, בין השאר, דין סולם. הסולם מורכב משני יסודות עיקריים - שליבותיו, כלומר דרגות הסולם, והמעמיד, דהיינו המוטות הצדדיים שבהם תקועות השליבות.
גם כאן מתעוררת שאלת הטומאה, כאשר השליבות עשויות עץ והמעמיד עשוי מתכת (או להיפך). בברייתא שמצטטת הגמרא יש מחלוקת בין רבי נחמיה לחכמים. כאן, חכמים פוסקים שיש ללכת אחר המעמיד, ושוב - הלכה כדבריהם.
על פניו נראה שיש כאן בעייתיות מסוימת בבואנו לפסוק הלכה למעשה -   האם ללכת אחר המעמיד (כדעת חכמים בשבת ס.), או שמא ללכת אחר רוב הכלי (כדעת חכמים בשבת טו (: ?
אך נראה שבאמת אין סתירה, ובשתי הסוגיות אפשר לפסוק כחכמים. אמנם שתי הסוגיות משתמשות במונח 'מעמיד', אך לכאורה בשני מובנים שונים. המעמיד של הסולם בשבת ס. הוא חלק אינטגרלי מהגדרת הסולם. צידי הסולם אינם חיבור שליבותיו גרידא. ללא צידי הסולם, אין כאן סולם כלל.
בכלי זכוכית שהטיף לתוכו אבר, הרוב המוחלט של הכלי עשוי זכוכית. למעשה, תחילת ברייתו של הכלי לא נזקקה לאבר כלל. אמנם, אחר שנסדק הכלי, הפכה טיפת האבר לחיונית, אך מובן מדוע הכלי עדין מוגדר ככלי זכוכית, למרות התוספת שהוכנסה בו.
אם נקבל הצעה זו ביישוב הסוגיות, נוכל לחזור ולדון במטוס. נראה, שהמטוס דומה לכלי זכוכית שהטיף לתוכו טיפת עופרת. חלקי המתכת שאינם אלומיניום, גם אם הם חיוניים למטוס, אינם מהווים עצמים חשובים וניכרים בגוף המטוס כמו צידי הסולם. לפיכך נסיק שהמטוס מוגדר כ'כלי אלומיניום', וניישם לגביו את דיני הטומאה המתאימים.
ניתן להגביל את דין ה'מעמיד', מכיוונים נוספים. [21] ניקח למשל את המשנה (כלים פי"ג, מ"ו) שדנה בעץ המשמש את המתכת ובמתכת המשמשת את העץ. מדובר בכלים שאין להם בית קיבול, וכידוע, פשוטי כלי עץ טהורים ופשוטי כלי מתכות טמאים. הרמב"ם פוסק את דברי המשנה להלכה:
העושה כלי, מקצתו מן העץ ומקצתו מן המתכת; אם היה עץ משמש את המתכת - מקבל טומאה, ואם היתה המתכת משמשת את העץ - הכל טהור... (רמב"ם הלכות כלים פ"ד ה"ה).
אם נדון מכאן לעניין מטוס, נראה שוב שיש לטהרו. גם אם יש בו חלקי מתכת קטנים, דינם כמתכת המשמשת את האלומיניום. על-פי המשנה ופסיקת הרמב"ם, יידון כלי מסוג זה ככלי אלומיניום, למרות חלקי המתכת שמשמשים אותו.
דוגמה נוספת - הטור (יו"ד סימן ק"כ) דן בהטבלת כלי עץ שיש לו חישוקי ברזל. הוא נוטה להקל בכך, ואולי אפילו לדעות שהולכות אחר המעמיד. השו"ע פוסק שאכן אין צורך להטביל את הכלים הללו, ואפילו הבית יוסף שמחמיר להטבילם, קובע לעשות כך בלי ברכה.
נסיים סעיף זה בציון הנקודה המשמעותית, שהגר"מ פיינשטיין לא מתייחס לחלקי המטוס הקטנים שעשויים ממתכת, ומתעלם לגמרי מסוגיית מעמיד. גם הרב יצחק אלחנן שדן ברכבת, התייחס אליה ככלי עץ, למרות גלגלי המתכת והמסמרים שקבועים בה. [22] לאור כל אלו נראה בבירור, שחלקי המתכת שבמטוס (אם אכן יש כאלו העשויים ממתכת המקבלת טומאה), לא ישנו את הגדרתו ההלכתית.
י. דרך אניה בלב ים
בסעיף זה נבחן שיקול אפשרי נוסף, שמאפשר לטהר מטוס בגינו, גם אם נניח כי החומרים ממנו עשוי כן מקבלים טומאה (כשיטת הרמב"ם). [23] יסוד הדברים נעוץ בהתייחסות ההלכתית אל ספינה. המשנה לומדת, מתוך פסוק בספר משלי, שספינה איננה מקבלת טומאה:
מנין לספינה שהיא טהורה? שנאמר - דרך אניה בלב ים...   (שבת פ"ט מ"ב).
בגמרא בשבת פג: מובאים מספר הסברים לדין זה. לפי אחד ההסברים, יש כאן גזירת הכתוב שמשווה את הספינה לים עצמו. אם מקבלים זאת, אזי אין יכולת להקיש למטוס. המטוס, בניגוד לספינה, איננו קשור אל הים.
דעה אחרת בגמרא מטהרת ספינה מפאת ההיקש לשק, ומכוח הדרישה של 'מטלטל מלא וריקן'. כאן כבר אפשר לחשוב על ההשוואה למטוס, ועסקנו בכך. ברם, מעניין לקרוא את הנימוק של הרמב"ם לדין זה:
...שאין הספינה בכלל הכלים האמורים בתורה...   (רמב"ם הלכות כלים פי"ח ה"ח).
לא ברור מדוע זנח הרמב"ם את הטעם שהובא בגמרא. [24] האחרונים עסקו בכך, ודנו במקורו של הרמב"ם. אולם מעבר לשאלת המקור, נראה שהיסוד אותו מיישם הרמב"ם בספינה, שייך גם לגבי מטוס.
הרעיון הוא שיש הפקעה, מדיני טומאה, ביחס לכלים שאינם 'נתפסים' בידי אדם. כלים שכאלו אינם בגדר של כלי מעשה. כלי מעשה שמקבל טומאה הוא כלי שהאדם משתמש בו לצרכיו. חפץ גדול כמו ספינה או מטוס הוא חפץ שהאדם נכנס לתוכו, ולא משתמש בו ככלי. [25]
כמובן שקשה לטהר מטוס רק על בסיס השערה שכזו בשיטת הרמב"ם. עם זאת, אף כאן ייתכן שיש לנו סניף להקל, אם נוכל לצרף אותו לעוד דעות מטהרות. לעובדה זו תהיה משמעות רבה בסיכום הדברים.
ומעבר לכך, נראה שניתן גם לחשוב על כמה מקורות שאולי מניעים את פסיקת הרמב"ם. למשל, המשנה בכלים פ"ב מ"ג, שמונה את כלי החרס הטהורים. המכנה המשותף לכלים הללו הוא שאין להם בית קיבול. בתוכם, נמנית גם הספינה שעשויה מחרס.
עתה, אם ספינה מופקעת מטומאה כיוון שדינה כים, לא מובן כיצד היא נכללת במשנה בכלים. ועוד מאותה משנה משמע שאם יש לה בית קיבול - יש לטמאה. והרי לפי המשנה בשבת עלינו לטהרה מצד גזירת הכתוב של הפסוק בספר משלי.
אולי ניתן לשאר כי הרמב"ם הבין שהמשניות חלוקות אהדדי, ולמשנה בכלים יש טעם שונה לטהרתה של ספינה (בהנחה שאין מדובר בהבדל מציאותי גרידא, שכאן יש בית קיבול וכאן אין).
סמך אפשרי נוסף לרמב"ם, מדרשת הסיפרא:
אל תוכו - את שיש לו תוך טמא, ואת שאין לו תוך טהור; פרט למיטה ולכיסא ולספסל ולשולחן ולספינה ומנורה של חרס...   (תורת כוהנים שמיני, פרשתא ז' ה"ד).
שוב, גם כאן קיימת בעיה מקבילה למשנה בשבת, לגבי ספינה. הגר"א מוחק את המילה 'ספינה' מגירסת הברייתא בתורת כוהנים. אך ייתכן שזהו מקורו של הרמב"ם, ומכאן למד שספינה אינה מוגדרת ככלי בלי קשר לים. ומינה - למטוס, שעל-פי היגיון דומה נוכל להפקיע גם אותו מהגדרת כלי. [26]
יא. צמיד פתיל
ניתן להציע היתר אחר, מבלי להזדקק לדיני חציצת אוהל, על סמך ההלכה של צמיד פתיל. נאמר בתורה בפרשת חוקת:
וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא   (במדבר י"ט, טו).
מדובר בכלים המצויים באוהל המת. התורה מטמאת אותם אם אין עליהם צמיד פתיל, ומכלל לאו נוכל לשמוע הן - אם יש צמיד פתיל על הכלי, הרי שאינו מקבל טומאה, ואפילו בתוך אוהל המת.
אך כדי שכלי שכזה יציל מטומאה על מה שבתוכו, עליו לקיים כמה דרישות. ראשית, הדרישה של צמיד פתיל. בפשטות, אנו דורשים כיסוי צמוד על פתח הכלי (= צמיד), כיסוי שיאטום אותו הרמטית.
שנית, הרבה ראשונים תובעים כיסוי שיהיה ממורח ומודבק לפתח הכלי, ולהלן נדון בדרישה זו (ייתכן שכך יש לפרש את המילה 'פתיל' שמופיעה בפסוק). אנו רוצים, אם כן, כיסוי צמוד לכלי שגם יהיה מודבק אליו.
הדרישה השלישית היא שהכלי לא יקבל טומאה מגבו. כעיקרון, מועמד הפסוק בכלי חרס, שאינם מקבלים טומאה מגבם. [27] אך גם כלי אבנים וכלי אדמה ודומיהם, שאינם מקבלים טומאה כלל ובכלל זה - גם לא מגבם, נכללים בדין של צמיד פתיל.
בסעיף זה נדון באפשרות נוספת לאפשר טיסת כוהנים במטוס, על-סמך הדין של צמיד פתיל, זאת בהנחה (המקובלת לרוב השיטות) שצמיד פתיל מציל לא רק בטומאת אוהל אלא גם בטומאה הבוקעת ועולה. [28] כלומר, גם אם לא נגדיר מטוס כאוהל, נוכל להגדירו כצמיד פתיל - המציל כל מה שבתוכו מן הטומאה. כדי ליישם את הדין במטוס, עלינו להראות שמתקיימות לגביו הדרישות דלעיל. הדרישה שהמטוס לא יקבל טומאה כבר נידונה בסעיפים קודמים, ואין מה להוסיף עליה בהקשר זה. [29]
עלינו לדון, אם כך, בשאלת טיב הסגירה של דלתות המטוס. האם סגירה זו עומדת בתנאים ההלכתיים של צמיד פתיל? ברור שאטימת פתחי המטוס הרמטית. מצד שני, דלתות המטוס אינן מודבקות אל הפתח. עלינו לרדת לשורש הסברה של צמיד פתיל, כדי לדעת האם אפשר לכלול את אטימת דלתות המטוס ביסוד זה.
והנה מסברה, ניתן להציע שלוש הבנות בצמיד פתיל:
הבנה אחת - דרישה זו מעוגנת בגזירת הכתוב שאין לה טעם.
הבנה שנייה - נחוצה סגירה הרמטית כדי למנוע מהטומאה להיכנס, ותו לא.
הבנה שלישית - מעבר לסגירה ההרמטית, נחוץ גורם בר-קיימא לאטימה, ולא משהו שעומד לפתיחה.
לפי האפשרות הראשונה, אם נקבל את דרישת ההדבקה של צמיד פתיל כפשוטה, עלינו להסיק שהיתר זה אינו שייך במטוס. סוף סוף, דלתות המטוס אינן מודבקות. כדאי להעיר שבעיקר בתחומי טומאה וטהרה אנו עשויים למצוא דרישות הלכתיות שיש לקיימן בלא טעם, בבחינת 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'.
לפי ההבנה השנייה נראה שאפשר להחיל גם על מטוס מעמד של צמיד פתיל. כפי שאמרנו, סגירת המטוס אטומה, ולפי אפשרות זו - בכך מתמצית כל הדרישה ההלכתית של צמיד פתיל.  
לפי ההבנה השלישית, יש לדון. מחד, דלתות המטוס אכן מיועדות לפתיחה ולסגירה. מאידך, בשעת הטיסה עצמה לא פותחים את הדלתות. נזכור, שהבעיה ההלכתית מתעוררת דווקא כאשר המטוס באוויר. כלומר, בשלב שבו דלתות המטוס מקיימות גם את הדרישה השלישית.
לגופו של דבר, נראה שיש לקבוע מהי עמדתנו ביחס לשלושת ההבנות, וממילא לדרישה שהכיסוי יהיה מדובק וממורח לכלי. יש ראשונים מהם משמע שאין הכרח בכך. הבולט שבהם הוא המהר"ם מרוטנבורג, בפירושו למשנה הראשונה בפ"ט ממסכת אוהלות.
המהר"ם מחלק שם בין כלי חרס לבין כלי עץ. בכלי חרס, אכן דרושה אטימה המודבקת לכלי, מה שאין כן בכלי עץ (המדובר שם בכוורת, שלדעת המהר"ם היא כלי עץ הבא במידה שלא מקבל טומאה, כדלעיל). הטעם טכני למדי - בכלי חרס קשה למצוא נקב שאפשר לאטום אותו באופן מושלם מבלי להדביקו. לכן, דווקא בו דורשים מירוח.
לפי סברת המהר"ם, בעצם אין דרישה של הדבקה. כל מה שנתבע זה אטימה גמורה. לכן, בכלי עץ שאפשר (לפעמים) לאטום אותו יפה יפה גם בלי הדבקה, יווצר מצב של צמיד פתיל בעצם המכסה.
מכאן נוכל לדון מטוס, באופן פשוט, כצמיד פתיל. רמת האטימה של דלתותיו בוודאי מספקת את הקריטריון של המהר"ם, מן הסתם ביתר איכות מכל כלי שהמהר"ם עצמו הכיר בימי הביניים באשכנז.
דברים דומים אפשר להסיק, אם כי באופן פחות מוחלט, מעמדת התוספות. הם דנים בשאלה האם דרישת צמיד פתיל מוסבת דווקא על פתח הכלי, או גם על נקב שמצוי מצידו. אגב דבריהם, נזרקת סברה ביחס לעצם ההלכה של צמיד פתיל:
...דודאי בפתח נכנסת טומאה אפילו דרך נקב קטן, ובעינן עד שיסתם לגמרי כל הפתח, ולהכי צריך מירוח... (שבת צו. תוספות ד"ה ולענין).
מדברי התוספות נראה שהמירוח איננו גזירת הכתוב, כמילתא בלא טעמא. המירוח ממלא את הדרישה שיסתם לגמרי כל הפתח. במטוס, מתמלאת דרישה זו על ידי אטימת הדלתות גם ללא מירוח. לכן נוכל להסיק, שגם לשיטת התוספות ייחשב המטוס לצמיד פתיל.
ניתן לנסות ולדון גם מתוך מקורות קדומים יותר:
מגופת החבית המחולחלת ואינה נשמטת - רבי יהודה אומר מצלת, וחכמים אומרים אינה מצלת...   (כלים פ"י, מ"ג).
רוב מפרשי המשנה הסבירו אותה באופן שאיננו נוגע לדיון שלנו. [30] אך מתוך השגותיו של הראב"ד על הרמב"ם, ניתן ללמוד כיצד הוא הבין את המשנה; והבנתו במשנה יכולה להיתקשר לנושא שלנו:
...פירוש - המגופה חלולה, ופי החבית נכנס בה, והיא מהודקת שאינה נשמטת מאליה. רבי יהודה אומר - מצלת בלא מירוח, וחכמים אומרים - אינה מצלת, שדרך תשמישה הוא זה... (השגת הראב"ד, הלכות טומאת מת פכ"ב ה"ט).
לפי הראב"ד, המשנה עוסקת בכיסוי מהודק אך ללא מירוח. לדעת חכמים, שהלכה כמותם, כיסוי שכזה איננו יוצר מעמד של צמיד פתיל. אלא שיש להתעכב על הביטוי 'שדרך תשמישה הוא זה', אותו שם הראב"ד בפי   חכמים.
אם כוונת הביטוי לכך שכיסוי ללא מירוח עשוי להיפתח, אזי יש מקום להסתפק בנוגע לדין המטוס. שהרי עקרונית דלתותיו עומדות לפתיחה, אך בשעת הטיסה הן לא עומדות לכך, וכפי שכבר דנו לעיל.
אם כוונת הביטוי לכך שהסגירה הזו איננה משהו מיוחד (כי אין מירוח), אלא סתם סגירה רגילה, אזי נסיק שמטוס איננו צמיד פתיל. סך-הכל, גם דלתות המטוס מהוות סגירה רגילה, ולא איטום למען יעמוד סגור ימים רבים.
הארכנו מעט בדין הצמיד הפתיל, ונרצה לסיים את הסעיף בהתייחסות קצרה לפיתרון שעלה באמצעי התקשורת. הוצע, שכוהנים יכנסו לתוך שקיות (או משהו דומה מחומר פלסטי) ויאטמו אותן בשעה שהמטוס מרחף מעל בתי קברות.
מדברינו לעיל מובן, שאם מדובר באטימה הרגילה של השקיות, אטימה שנפתחת ונסגרת, אזי מתעוררות כל הבעיות שהזכרנו לגבי צמיד פתיל. כדי שהפיתרון יועיל לכל השיטות, יש לדאוג ל'מירוח' בדרך כלשהי. נראה לי, שהדרך הנוחה ביותר היא על-ידי נייר דבק שבו יאטמו אותם מבחוץ.
כדאי להוסיף ולהעיר, שניתן לקבוע נקבים בשקית שלא במקום הפתח (כדי שהכוהנים יוכלו לנשום). הצורך באיטום מוחלט והרמטי נאמר דווקא בפתח, ולא בנקבים קטנים מספיק שמצויים בצד. [31]
יב. ספק טומאה
עד כה דנו במצב של ודאי טומאה. אולם בפועל, המציאות היא מציאות של ספק (כמעט תמיד). כלל גדול נוהג בספיקות לגבי דיני טומאה וטהרה. המקורות קובעים שספק טומאה ברשות הרבים מוכרע לטהרה:
ספק רשות היחיד - טמא, עד שיאמר לא נגעתי. ספק רשות הרבים - טהור, עד שיאמר נגעתי...   (טהרות פ"ו, מ"ו).
המשנה דנה במישור של טומאה וטהרה. אך שאלת הכוהנים גולשת למישור של איסור והיתר. האם גם במישור זה נפעיל את אותם כללי ספק? האחרונים דנו בכך, והעלו הצעות שונות. [32]
לדעת הצל"ח, [33] יש לחלק בין סוגי ספיקות. אם יש ספק האם בכלל יש כאן טומאה, ומדובר ברשות הרבים, יחול דין הטהרה גם לגבי כהן. אך אם הספק הוא באיסור (למשל, האם מדובר בקרוב או שמא לא), והטומאה ודאית, לא נשתמש בכללי הרשויות.
לפי היגיון זה, שהרבה אחרונים אחזו בו, [34] ניתן לפשוט ספק מן הסוג שלנו לטהרה. שהרי הספק הוא אם בכלל יש כאן טומאה, כלומר האם המטוס עובר מעל לבית קברות או לא.
דין זה מצריך אותנו לדון בסוג ספק נוסף - ספיקא דדינא. כאן אנו שבים להיתר הרכבת המפורסם של הרב יצחק אלחנן ספקטור. הוא צירף שני חידושים, שפשטו את הספק לטהרה:
חידוש אחד - ספק טומאה ברשות הרבים מותר, אף במישור של איסורי כוהנים.
חידוש שני - הספיקות שקובעים טהרה אינם אך ורק ספיקות מציאותיים. גם בספיקא דדינא יש לטהר ברשות הרבים.
עתה, שאלת האוהל הזרוק שבה התחלנו אכן נתונה בספיקא דדינא. הרשב"א מכריע ש'שמיה אוהל', וראשונים אחרים מכריעים ש'לאו שמיה אוהל'. לכן במצבי ספק ברשות הרבים, נוכל לצרף את שני החידושים ולהתיר נסיעת כוהנים ברכבת.
ובכן לאחר שהסכמנו שיש מקום להתיר מדין ספק טומאה ברשות הרבים, יש לקבוע האם אכן המקרה של מטוס מוגדר כרשות הרבים. לפיכך עלינו לקבוע כיצד מוגדרת רשות הרבים לעניין טומאה וטהרה. אף בסוגייה זו יש דעות מספר בראשונים, ביחס לקביעת הקריטריון הדומיננטי.
לפי דעות מסוימות, כמות האנשים קובעת. מהסוגייה בנזיר נז. נראה שאפילו שלושה אנשים מגדירים מקום כרשות הרבים. לפי שיטה זו, אם כן, ברור שגם המטוס יוגדר כרשות הרבים, שהרי יש בטיסה מן הסתם לפחות שלושה אנשים.
אך הרמב"ם נוקט בקריטריון אחר. לדעת הרמב"ם, עקרונית יש לאמץ את הקריטריונים של הגדרת רשויות בדיני שבת גם ביחס לתחום של טומאה וטהרה. כך קובע הרמב"ם בפתח דיונו בנושא זה:
כל מקום שהוא רשות הרבים לענין שבת, כך הוא רשות הרבים לענין טומאה... (רמב"ם, הלכות שאר אבות הטומאות פ"כ ה"א).
אמנם יש גם חריגות מן הכלל העקרוני, כפי שמבואר ברמב"ם בהמשך הפרק, אך קשה לדעת האם מטוס נכלל בתוכם. הרמב"ם מגדיר כרשות הרבים (לענין טומאה) מקום שרבים שכיחים בו. באופן כללי, קשה לומר שרבים שכיחים באוויר. אמנם אולי בנתיב טיסה מוכר, שבו טסים בקביעות, יש מקום לגדר של רשות הרבים אפילו לשיטת הרמב"ם.
יג. סיכום
בחנו את מגוון הדעות, סביב הנושאים שקשורים לטיסת כוהנים במטוס. ההכרעה אינה פשוטה לכאן או לכאן. יש מספר שיטות בראשונים מהן נובע היתר. אולם ודאי שאפשר גם להחמיר ולפסוק לאיסור.
הציר המרכזי בדיון, לפי דעתי, הוא הגדרתם של כלי אלומיניום. אם מכריעים כלים שכאלה לטהרה, אזי יש להתיר טיסת כוהנים או מדין אוהל (בתנאי שנתגבר על המשוכה של 'אוהל זרוק'), [35] או אם נקבע כי המטוס הוא צמיד פתיל.
לדעתי, הגדרתו של המטוס כצמיד פתיל סבירה ביותר (שוב, בתנאי שאלומיניום אינו נידון ככלי מתכות, או אם נקיש מטוס לספינה). קשה לי להצדיק את דרישת האטימה על-ידי הדבקה, כפי שהיא עולה בדברי מחברים מסוימים. אין וודאות בדבר, אבל נראה לי שסביר להחשיב את סגירת המטוס כצמיד פתיל.
כעת ברצוני להעיר מספר הערות כלליות. אפתח בכך שלכל אורך הדרך ראינו שיטות שאפשר להקל לפיהן. החל בשיטות הראשונים שכהן לא מוזהר על קבר, המשך בשיטת רש"י ממנו נראה שאין טומאתו של הקבר בוקעת ועולה. ראינו את דברי הראשונים באוהל זרוק, וכן צדדים להתיר באחרונים.
כמובן, כל שיטה שכזו בפני עצמה איננה מהווה סלע הלכתי מוצק ומוחלט. אי אפשר, למשל, להקיש מטוס לספינה על-סמך פרשנות של פסוק במשלי, ובכך לטהרו. עם זאת, כל שיטה שכזו מהווה עוד צד לקולא.
כאן ברצוני להדגיש, שצדדים רבים לקולא מצטרפים זה עם זה, ויש משקל גם לכמות השיטות השונות הללו. זאת, למרות שכל אחת מן השיטות בבדידותה קשורה ליסוד הלכתי אחר מחברתה.
לפיכך, אפשר לצרף את הראב"ד (לגבי אזהרת כוהנים בקבר) לרש"י (לגבי בקיעת טומאת קבר). ולחידושו של רבי יצחק אלחנן (ביחס לרשות הרבים וספיקא דדינא), למרות שאין שום קשר בין השיטות הללו.
הערה שנייה וחשובה היא ההסתמכות על פסקיהם של גדולי ישראל. סוף סוף, יש לפנינו שתי תשובות שמתייחסות לנושא כמעט באופן ישיר. האחת, של הגר"מ פיינשטיין, גדול פוסקי הדור בשעתו, והשנייה, של רבי יצחק אלחנן ספקטור ביחס לרכבת.
למרות שיש לנו עצמאות פסיקתית, אני סבור שראוי גם לכפוף את דברינו לדברי הגדולים מאיתנו. קשה לדחות את היתרו של הגר"מ פיינשטיין, שנכתב בספר הלכתי של שאלות ותשובות, כהצעה רעיונית גרידא.
לגבי היתר הרכבת של ר' אלחנן, הדברים אף חריפים יותר. לדעתי, ביחס לרוב השאלות ההלכתיות בהן נתקלנו, מצבו של המטוס טוב יותר ממצבה של הרכבת. גם על כך אפשר לסמוך בבואנו לקבוע הלכה.
אסיים בהתייחסות קצרה להצעה שעלתה באמצעי התקשורת, לעטוף כוהנים בשקית פלסטיק שתהווה צמיד פתיל. מבחינה הלכתית, נראה שיש כאן פיתרון נאה. אך ראוי לשקול גם את ההשלכה החברתית לניסוח פסק כזה ולפירסומו.
במיוחד בדורנו, כאשר רבים מלעיגים על תורתנו הקדושה והנשגבה, יש להיות רגיש להשפעת פסק הלכתי על הציבור. לעניות דעתי, הפתרון של צמיד פתיל כפי שהוצע משפיע באופן בלתי רצוי. גם אם הוא 'הלכה', נראה ש'אין מורין כן'. [36]
לסיום נעיר, שהמאמר התמקד באיסור טומאת מת לגבי כוהנים במטוס. אין בו התייחסות לבעיות נוספות, למשל - חשש ממצב שבו יש מת על גבי המטוס עצמו וכן לעצם הבעייתיות של טומאת ארץ העמים. אך הדברים הללו כבר זוקקים מסגרת נפרדת.

[1]   הכוונה היא לפירוש הנדפס בש"ס וילנא. מוסכם שפירוש זה איננו שייך לרש"י עצמו.
[2]   עיין בהלכות טומאת מת פי"ב ה"ו, ובחידושי רבינו חיים הלוי בהלכות טומאת מת פ"ז ה"ד.
[3]   עיין, למשל, בברכות יט: תוספות ד"ה רוב.
[4]   במספר סוגיות משמע שאסור לכהן להיכנס לבית קברות (נדרים ד., ב"מ לב., סוטה מד.). נציין עוד, שמהסוגיות משמע שזהו איסור דאורייתא, ואכמ"ל.
[5]   הדברים אמורים ככלל עקרוני, אך לפעמים יש חריגה. למשל, התורה מציינת שכלי לא מקבל טומאה מגבו המוקף צמיד פתיל, מציל על אוכלין ומשקין שבתוכו מטומאת המת שמתפשטת באוהל.
[6]   עבודת הקודש ה', טו.
[7]   הפני יהושע בסוגייה בסוכה כא., וכן דעת השבות יעקב בחלק א' סימן פ"ה.
[8]   אפשר ליישב את הפני יהושע באופן הבא: ישנם שני דינים באוהל; האוהל קובע מקום, והאוהל עושה מעשה האהלה. אוהל זרוק ודאי מאהיל, אולם קשה לומר שהוא קובע מקום, מכיוון שהוא נייד. ייתכן, שלצורך הדין של אוהל חוצץ מדאורייתא, מספיק מעשה ההאהלה. לפיכך, סבור הפני יהושע, חומרתו של הרמב"ם באוהל זרוק היא מדרבנן בלבד. באופן כללי, שאלת טומאת אוהל - האם היא מדין הגדרת מקומו של המת או שמוקדה במעשה ההאהלה, מהווה את הבריח התיכון במסכת אוהלות כולה. נושא זה סבוך ומורכב, ויש לבחון אותו לאורך הסוגיות, ואכמ"ל.
[9]   טומאת התהום היא מעין ספק, שכן ידוע לנו שיש קבר, אך לא ידוע היכן בדיוק. עיין במשנה בנזיר סג. לגבי דין זה, ובסוגיה שם.
[10]   עיין בתוספות בעירובין ל:-לא. ד"ה ומר.
[11]   עיין בהקשר זה גם במשניות באוהלות פי"ג מ"ה-מ"ו.
[12]   את המידע קיבלתי דרך הדואר האלקטרוני, ממהנדסים בחברת בואינג, שהיא יצרנית המטוסים הגדול בעולם. לנתונים שהם מסרו לי אתייחס גם בהמשך. ראוי לציין שמדובר במהנדסים יראי שמיים, ואפשר לסמוך לחלוטין על עדותם.
[13]   עיין, למשל, בהלכות כלים פ"א ה"ט.
[14]   עיין בהקדמת הגר"א לסדר טהרות ד"ה הכלים, ובהקדמה הנקראת יבקש דעת, באות מ"ד.
[15]   התשובות מופיעות באגרות משה ביורה דעה. לגבי טבילת כלים, בח"ג סימן כ"ב; לגבי כהן, בח"ב סימן קס"ד.
[16]   כפי שהזכרנו לעיל, הגר"מ פיינשטיין עצמו מזכיר את טומאת כלי זכוכית בתשובה העוסקת בטבילת כלים, ולא מעלה זאת מפורשות ביחס למת ומטוס.
[17]   לגבי עצם החילוק שמוצג בתוספתא, צריך עיון. לכאורה קשה ההשוואה של הראב"ד על פי הבנתו בתוספתא לכלי עץ, שהרי כלי זכוכית אינם כלי עץ ממה נפשך. ניתן לדמותם לכלי מתכת כיוון שהזכוכית ניתכת. אפשר לראותם ככלי חרס, היות שעשייתם מן החול. כך או כך, מסברה היינו מטמאים כל כלי זכוכית הבא במידה היות שגם בכלי חרס וגם בכלי מתכת אין הגבלה על גודל הכלי. ייתכן שהתוספתא הקלה בחלק מכלי הזכוכית הבאים במידה, משום שממילא כל עיקרה של טומאת כלי זכוכית מדרבנן. אולי כך הבין הרמב"ם, ולכן הוא מצטט את לשון התוספתא בלי נימוק.
[18]   הלכות טומאת מת פי"ב ה"ב. עיין גם בר"ש באוהלות פי"ג מ"ה ובתוספות בב"ב כ. ד"ה ועובד.
[19]   מהנדסי חברת בואינג איתם נדברתי, לא יכלו לומר בבירור האם יש במטוס חלקים (אפילו קטנים, כמו ברגים) שעשויים ממתכת המקבלת טומאה לכל השיטות. אני אדון להלן, גם לאור ההנחה המחמירה שיש במטוס חלקים כאלו.
[20]   המאמר התפרסם בתחומין כרך כ"א.
[21]   עיין גם בחזון איש כלים פי"ז סקי"ג, בחסדי דוד על התוספתא בכלים ב"מ פ"ג הי"ד ד"ה ומ"מ, וסדרי טהרות כלים פי"ג מ"ו. אחרונים אלו דנו בסוגיות שהזכרנו, ובכולם מופיעות הגבלות על הדין של מעמיד.
[22]   מצד הסברה, היה מקום להתייחס לגלגלי הרכבת כמעמיד, אולי כמו צידי הסולם לחכמים, וצריך עיון בדבר.
[23]   עיין ברמב"ם בהלכות כלים פ"א ה"ד, שהשווה בין עור העוף לעור הדג. אולי יש אפשרות לומר שיש הפקעת טומאה בעור העוף, ועיין בדברי החזון איש שהשאיר את הרמב"ם בצ"ע.
[24]   הרמב"ם עצמו משתמש בטעם זה בהקשר אחר, של כלים הנעשים מעצמות חיה שבים ומעורה   (הלכות כלים פ"א ה"ג). גם לגבי דין הספינה, כותב הרמב"ם בפירוש המשניות שהוא נלמד מפסוק; וצריך עיון.
[25]   דברים דומים שמעתי, בהקשר אחר, מפי מו"ר הרה"ג הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א.
[26]   עיין עוד בתוספות רי"ד בשבת שם, שטיהר ספינה מסיבה אחרת. דברי הרי"ד נאמנים יותר ללשון התו"כ - 'שאין לו תוך' - אבל שיטתו תמוהה. קצת צריך עיון באפשרות לבסס את התו"כ כמקור של הרמב"ם, כלומר שדין 'תוך' הוא הפקעה מטומאת כלי חרס ועץ ולא כלי מתכת.
[27]   כלי חרס מקבלים טומאה בתנאי יש להם תוך, אבל רק מתוכם ולא מגבם. כלומר, אם מת נפל על דפנות הכלים מבחוץ, אזי הכלי טהור. כלי חרס טמא רק אם הטומאה נמצאת (אפילו אם אינה נוגעת) בתוכו של הכלי.
[28]   עיין ברא"ש בתחילת פ"י במסכת כלים, בר"ש באוהלות פ"י מ"ו, וברמב"ם בהלכות טומאת מת פי"ז ה"ו. עיין גם בכסף משנה שם שתמה על דברי הרמב"ם. סיכום שיטות הראשונים במקדש דוד, בקונטרס בענייני טהרות, אות [ב] עמוד רמח.
[29]   עיין גם במשנה למלך בהלכות טומאת מת פי"ג ה"ב בסוף דבריו, שחילק בין הצלת צמיד פתיל לבין אוהל, בדברים המקבלים טומאה מדרבנן.
[30]   עיין בר"ש ובפירוש המשניות לרמב"ם על אתר.
[31]   עיין, למשל, ברמב"ם בהלכות כלים פי"ט ה"ב.
[32]   עיין במנחת חינוך במצווה רס"ג אות [לד], שנסתפק בכך. ראה גם את האחיעזר בח"ג סימן ס"ה אות ו'.
[33]   ברכות יט:, על התוספות בד"ה ורוב.
[34]   למשל, המנחת שלמה בסימן ק' והציץ אליעזר בסימן ס"ב.
[35]   ההיתר של אוהל זרוק אפשרי לפי הרשב"א, אבל קשה כמובן לפסוק נגד הנשר הגדול הרמב"ם, אפילו שר' אלחנן הקל על בסיס זה לגבי רכבת. אבל יש סברות אחרות לקולא, למשל - להקיש מטוס לבהמה לשיטת התוספות או להקיש מטוס לספינה אליבא דהרמב"ם.
[36]   אני, באופן אישי, מתנגד לפיתרון זה בנחרצות רבה. בגמרא בסנהדרין ה. מובא שרבי לא רצה לסמוך את רב להתיר בכורות. הסיבה לכך לא הייתה אי בקיאותו של רב במציאות של מומי בכור או בהלכות מומין, אלא להיפך - דווקא בקיאותו הרבה של רב בכל אלו, שממנה נבעה הסכנה שאנשים לא ישכילו להבין את הוראותיו. מכאן, שכל פוסק חייב לשקול גם היבטים ציבוריים לפסקיו. פסק שכזה יכול לגרום לחילול ה' נורא, ועל כך נאמר - 'יתיר בכורות? אל יתיר'.

עמותת צור ישועתי (ע"ר)

 
  • בניית בתי כנסת ומוסדות תורה בכרמי צור
  • מרכז תורני ללימודי המקדש
  • הוצאת ספרים וכתבי עת בנושא המקדש

צור קשר

 
 
555-555-555
 
כרמי צור 9040000
 
לייבסיטי - בניית אתרים