חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 

 

הקדמה
ברוך ה' שזיכנו להגיע לגיליון העשרים של 'מעלין בקודש'.
המשנה בפרקי אבות מלמדת: "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף".
אחרי ימי הנעורים התוססים, מגיע בן השמונה-עשרה לחופה. האם עליו מעתה לנוח ולעמוד על מקומו? עונה המשנה: חייב הוא להמשיך לרדוף.
חלפו כ-43 שנים משחרור הר הבית. במשך השנים נעשו דברים הרבה כדי להביא לבניין המקדש על ההר – ביניהם הוצאת עשרים גיליונות 'מעלין בקודש' – אך זה עתה, בראשית אב, שוב התאבלנו על חורבנו.
האם עלינו להפטיר כדאשתקד, או שמא לרדוף – לחפש, להשתדל ולעשות ככל יכולתנו על מנת לקדם את הבניין?
יהי רצון שהמאמרים המתפרסמים בעלוננו יקרבונו אל היום שבו נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ותקוים בנו נבואת הושע: "נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה', כְּשַׁחַר נָכוֹן מוֹצָאוֹ וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ".
***
נסקור נא את המאמרים שבגיליון שלפנינו.
מדור דרישת המקדש נפתח במאמרו של הרב צבי שלוה, המוקדש לבירור עניינו ומעמדו של הר הבית, תוך התייחסות להלכותיו הייחודיות. הטענה העומדת ביסוד הדברים הינה שהר הבית אינו בגדר חצר נוספת המקיפה את העזרה, אלא המקום שנבחר על ידי ה' כראוי לבנות בו את המקדש.
מאמרו של דן נבון עוסק במערכת האיסורים שתוקנו בעקבות החורבן. לדברי המחבר, ניתן לחלק את האיסורים השונים לשלוש קבוצות על פי ייעודם: חיזוק הזיכרון, צמצום השמחה והגברת השותפות בצער הציבור.
בערב ההשקה שנערך לרגל הוצאת הספר 'שלטי הגיבורים' נשא הרב הגאון זלמן נחמיה גולדברג דברים בשבח העיסוק בהלכות הקודש והמקדש, ועסק בפרט בעניין החטאת והאשם והיחס בין הכפרה והתשובה. תודתנו לרב על שנעתר לבקשתנו להעלות את הדברים על הכתב, ולפרסמם בעלוננו. מאמר זה הוא הפותח את מדור הקרבנות.
פרופ' ישעיה נבנצל חיבר ספר ובו עיונים בסוגיות ממסכת מנחות, לקראת לימוד המסכת במסגרת הדף היומי. הספר לא מיועד להדפסה אלא לפרסום ברשת האינטרנט, וניתן לקוראו גם באתר 'מעלין בקודש'. בגיליון זה הבאנו שני עיונים כמדגם מייצג מתוך הספר.
במאמרו "כפרת השעיר הפנימי" נדרש אברהם סתיו לבחינה רעיונית של כפרת שני השעירים העומדים במרכז עבודת יום הכיפורים במקדש, ושל העבודה הפנימית הנדרשת מאיתנו בעיצומו של היום.
כלל גדול בהלכות הקרבנות הוא שאין לעשות עבודות חוץ למקומן. מאמרו של ניר קדוש מוקדש לשאלה ההפוכה: האם מותר לעשות עבודות במקום פנימי יותר מזה המיועד להן?
במדור כלי המקדש והעובדים בו אנו זוכים לפרסם קטע מחיבור גדול בכתב יד מאת הרב הגאון אליהו דוד רבינוביץ' תאומים זצ"ל (האדר"ת), רבה של ירושלים. החיבור עוסק במצוות הלווים, וכאן הבאנו עיון המוקדש לדברי הרמב"ם שלפיהם מצווה על הלווים להיות "פנויים ומוכנים לעבודת המקדש, בין רצו בין לא רצו".
ידועים דברי המשנה במסכת ראש השנה "שופר מאריך וחצוצרות מקצרות, שמצוות היום בשופר". במאמרו מברר הרב אורי רדמן אימתי התקיימה הארכה זו, וכיצד התבצעה הלכה למעשה.
הרב יהושע פרידמן מתייחס למושגים 'מעשה רוקם' ו'מעשה חושב' הנזכרים בהקשר לפרוכות המקדש, ובוחן אף את הצדדים המעשיים שבהכנתן.
חובב יחיאלי מדייק בבחינת המונחים הננקטים בפרשת הציווי על הכנת בגדי הכהונה, ומבחין בין שתי מערכות בגדים, המשמשות לתכליות שונות: "בגדי הקודש" מול "בגדי השרד".
במדור הטהרות שני מאמרים: שמעוני גרטי דן בסוגיית בית קיבול העשוי להתמלאות – האם מקבל טומאה הוא אם לאו – ובפרט בפסיקת הרמב"ם בעניין זה, הסותרת עצמה על פניה. המחבר מבקש לתרץ את הסתירה באמצעות עיון מחודש בהגדרות הכלי לעניין קבלת טומאה.
הרב מרדכי רבינוביץ' מציע במאמרו הקצר יישוב לקושייה על חידושו של הרמב"ם, שלפיו הכנסת כלי ראשון לטומאה למקדש אינה מחויבת במלקות אלא רק במכת מרדות.
במדור בשדה ספר סוקר בעז אופן את הספר 'שלטי הגיבורים' לר' אברהם הרופא משער-אריה שבאיטליה, שמהדורתו החדשה והמבוארת ראתה אור בשנה האחרונה בהוצאת כולל בית הבחירה ע"ש רעננערט בשיתוף עם מכון ירושלים.
בפרק התגובות נמשך הדיון בעניין המזבח שנתגלה בהר עיבל, והאפשרות ללמוד מממצא זה להלכה. הרב הלל בן שלמה שב ומביע דעתו כי אין אפשרות לומר שהמזבח שנחשף הוא מזבחו של יהושע.
תגובה נוספת היא מעטו של עמיחי אליאש, הטוען כנגד דבריו של שמעוני גרטי בגיליון הקודם בעניין הלכות פרה אדומה והיחס בין דברי חז"ל לדעת הצדוקים.
לרגל הגיליון העשרים, וכפי שנהגנו בגיליון העשור, הוספנו מפתחות לכל המאמרים שפורסמו מאז גיליון א' ועד גיליון זה (256 מאמרים במספר). המפתחות מסודרים לפי נושאי המאמרים ולפי שמות המחברים. בנוסף, מובאת רשימת הספרים שנסקרו במדור ביקורת הספרים. תודתנו לאוריאל כהן על עריכת המפתחות.
נחתום בתפילה שתהא השנה הממשמשת ובאה שנה שבה נעלה ונתעלה בַּקודש.
תהא שנת עלייה, אמן - 
המערכת
 
 
 
 
 
 
 
 
 


דרישת המקדש


הרב צבי שלוה
למעמדו של הר הבית
הקדמה
א. מחנות המדבר ומחנות ארץ ישראל
ב. הר הבית – מקום הראוי למקדש
ג. חומות הר הבית
ד. תוספת לעזרה והר הבית
ה. קדושת הר הבית לאחר החורבן
ו. היבטים הלכתיים
ז. הר הבית היום
הקדמה
את בית המקדש השני הקיפה העזרה, והעזרה עצמה הוקפה על ידי שטח הר הבית. ניתן לראות הן את העזרה והן את הר הבית כחצרות המקדש. תפקיד העזרה הינו ברור, שכן בה נעשה עיקר עבודת הקרבנות, ונאכלים בה קודשי הקודשים. אך לשם מה מוקפת העזרה בחצר נוספת? מה נעשה בהר הבית? במאמר זה נבקש להראות שהר הבית אינו עוד חצר, אלא שטח במעמד שונה וייחודי, והדבר בא לביטוי בהלכות המיוחדות לו.[1] 
א. מחנות המדבר ומחנות ארץ ישראל
המשנה בפרק ראשון ממסכת כלים מונה עשר קדושות זו למעלה מזו:
עשר קדושות הן:
ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם מה שאין מביאים כן מכל הארצות.
עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה, שמשלחים מתוכן את המצורעים ומסבבין לתוכן מת עד שירצו; יצא, אין מחזירין אותו.
לפנים מן החומה מקודש מהם, שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני.
הר הבית מקודש ממנו, שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם.
החיל מקודש ממנו, שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסים לשם.
עזרת נשים מקודשת ממנו, שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת.
עזרת ישראל מקודשת ממנה, שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחייבין עליה חטאת.
עזרת הכהנים מקודשת ממנה, שאין ישראל נכנסים לשם אלא בשעת צרכיהם, לסמיכה לשחיטה לתנופה. בין האולם ולמזבח מקודש ממנה, שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם.
ההיכל מקודש ממנו, שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידיים ורגליים.
קדש הקדשים מקודש מהם, שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכפורים בשעת העבודה.
הגמרא בזבחים (קטז ע"ב) מחלקת את עשר הקדושות לשלוש קבוצות עיקריות, ומקבילה אותן למחנות במדבר:
כשם שמחנה במדבר כך מחנה בירושלים: מירושלים להר הבית מחנה ישראל, מהר הבית לשער ניקנור מחנה לוויה, מכאן ואילך מחנה שכינה - והן הן קלעים שבמדבר.
ההקבלה האחרונה, בין העזרה לחצר המשכן, היא פשוטה (ולכן הלשון הכפולה שבגמרא 'הן הן קלעים שבמדבר).[2] החצר שהקיפה את המשכן – מחנה שכינה - היא היא העזרה שמקיפה את המקדש לדורות, והלכות שני המקומות זהות – כך לגבי עבודת הקרבנות, לגבי אכילת קודשי קודשים ולגבי איסור הכניסה לכלל הטמאים.
לעומת זאת, ההקבלה הראשונה והשנייה אינן מעידות על השוואה גמורה. הראשונה משווה את ירושלים למחנה ישראל, אולם במחנה ישראל גרו כלל עם ישראל, ולדורות עם ישראל גר לא רק בירושלים אלא בארץ ישראל כולה. בנוסף, דין שילוח המצורעים משווה את מחנה ישראל במדבר לכל הערים מוקפות החומה,[3] ורק לעניין אכילת קודשים קלים ירושלים דומה למחנה ישראל.
ואכן, הגר"א בפירושו למשנה בכלים כותב שלמעשה במדבר היו ארבע חלוקות (מחנה שכינה נחלק לחצר ולמשכן), וכל אחת מהן נחלקה לשלוש חלוקות לדורות:
מחנה ישראל - ארץ ישראל, עיירות מוקפות חומה וירושלים; מחנה לוויה - הר הבית, החיל ועזרת נשים; חצר המשכן - עזרת ישראל, עזרת כהנים ובין האולם למזבח; והמשכן - האולם, ההיכל וקודש הקודשים.
 ההקבלה השנייה שבגמרא בזבחים משווה את הר הבית למחנה לוויה, אולם מחנה לוויה הוא מקום המגורים של שבט לוי, ואילו הר הבית לא משמש למגורים כלל. המקבילה למחנה לוויה שבמדבר מבחינה זו היא ארבעים ושמונה ערי הלווים, ואכן לעניין קליטת רוצחים בשגגה דינם זהה.[4]
 במשנה בכלים נאמר שנידות ויולדות אסורות בכניסה להר הבית, ולעניין שילוח הטמאים שווה הר הבית למחנה לוויה במדבר (ראה הערה 5 בסמוך). נשאלת השאלה כיצד גרו במחנה לוויה במדבר משפחות שבט לוי, גברים ונשים, במשך 40 שנה.
בעל משך חכמה (במדבר א', נג) מיישב זאת בהסבר שהלווים השומרים את משמרת הקודש חנו סביב למשכן, ואילו מקום המגורים של משפחות שבט לוי היה מרוחק יותר, סמוך למחנה ישראל. בחלק הפנימי חל איסור כניסה לטמאים כמו בהר הבית, ואילו בחלק שבו היו המגורים לא חלה קדושת מחנה לוויה והוא היה מותר בכניסת טמאים שנטמאו בטומאה היוצאת מגופם.[5] 
סדר הכתובים בספר במדבר יכול לסייע לדבריו. בפרק ג', לאחר מפקד בני ישראל ותיאור סדר חנייתם, מונה משה את כל בני לוי מגיל חודש, והכתוב מפרט היכן חנתה כל משפחה: גרשון במערב, קהת בדרום ומררי בצפון. זהו מחנה משפחות הלווים. בפרק ד' מונים משה ואהרן את בני לוי העושים במלאכה מגיל שלושים עד גיל חמישים, ומיד אחרי כן מופיע הציווי לשלח את הטמאים מן המחנה. סביר לומר שציווי זה מתייחס למחנה של המנויים האחרונים - בני לוי העושים במלאכה ושומרים את משמרת הקודש מסביב למשכן - ולא למחנה של משפחות הלווים.
וכן הוא לדורות: בהר הבית שומרים הלווים בזמן משמרם, ואילו משפחות שבט לוי גרות בארבעים ושמונה הערים.
על כל פנים, מבחינת הרצף הטריטוריאלי הדמיון בין המחנות במדבר למקום המקדש קיים: במדבר מחנה השכינה נמצא בתוך מחנה לוויה, הנמצא בתוך מחנה ישראל – ולדורות העזרה מוקפת בהר הבית, והר הבית מוקף מסביבותיו בירושלים.
וכך הוא אף בהיבט האנושי: הכוהנים, עיקר שירותם הוא בעזרה, מחנה שכינה. הדגש הוא על היותם קדושים: "הכהנים נבדלו מכלל הלווים לעבודת הקרבנות, שנאמר 'ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים'. ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן שנאמר: 'וקדשתו כי את לחם א-להיך הוא מקריב'" (הל' כלי המקדש לרמב"ם, פ"ד ה"א). הכהנים אף נמשחו וקודשו בשמן המשחה, כפי שנאמר: "ואת אהרן ואת בניו תמשח וקדשת אתם לכהן לי" (שמות ל', ל).
הלווים, שמקומם במחנה לוויה, כוללים בתוכם את הכוהנים. אף במקדש, עיקר שמירתם היא בהר הבית, ובעזרה הם נלווים לעבודת הקרבנות על ידי שירתם, כנאמר: "וילוו עליך וישרתוך" (במדבר י"ח, ב). הכשרתם לעבודה במדבר לא נעשתה על ידי קידוש בשמן המשחה, אלא על ידי טהרה: "קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם. וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם וכבסו בגדיהם והטהרו" (במדבר ח', ו-ז). הלוויים עצמם, כמובן, כלולים בכלל ישראל.
ב. הר הבית – מקום הראוי למקדש
על מנת להבין את עניינו של הר הבית, נשווה בין קדושת הר הבית לבין יתר הקדושות שנזכרו במשנה. ראשית נבחן את השם 'הר הבית'. כל יתר המקומות שבמשנה - עיירות מוקפות חומה, ירושלים, החיל, עזרת נשים, עזרת ישראל, עזרת כהנים, בין האולם למזבח, ההיכל וקודש הקודשים - הם ערים, מבנים או שטחים שנבנו או תוחמו על ידי בני אדם. לעומתם, הר הבית הנו שם של מקום טופוגרפי טבעי – ההר שעליו נבנה הבית.[6]
וכבר עמד על כך המדרש:
"ההר הטוב הזה והלבנון" (דברים ג', כה) – הכל קראו אותו הר. אברהם קראו הר: 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה'. דוד קראו הר שנאמר: 'מי יעלה בהר ה'. ישעיהו קראו הר שנאמר: 'והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה'. גויים קראו אותו הר שנאמר: 'והלכו גויים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה'' (ילקוט שמעוני רמז תתטז).
בנבואת מיכה כבר נקרא ההר בשם המופיע במשנה: "והר הבית לבמות יער" (מיכה ג', ב; ירמיהו כ"ו, יח), ולפיכך נראה ש'הר הבית' הוא אכן שם ההר שבו נבנה בית המקדש, ולא שם של חצר או עזרה שנעשו בידי אדם.
ההר עצמו הוא המקום שנבחר מתחילה כראוי להקמת המקדש. בדברי ה' לאברהם בציווי על העקדה נאמר: "ולך לך אל ארץ המוריה, והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך". אף דוד המלך תר אחר המקום הראוי לבניין המקדש ("זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל-עֻנּוֹתוֹ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב. אִם-אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם-אֶעֱלֶה עַל-עֶרֶשׂ יְצוּעָי, אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה, עַד-אֶמְצָא מָקוֹם לַה'  מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב"), עד שנגלה אליו המלאך בגורן ארוונה היבוסי שבהר המוריה - כמבואר בדברי הימים (ב ג', א): "ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלם בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי".
הר המוריה הוא אפוא המקום הראוי לבנות בו את בית המקדש. היכן בהר? פרט זה לא נאמר לא לאברהם ולא לדוד.
גם המשנה במסכת מידות לא מציינת את המיקום המדויק של העזרה ביחס להר הבית:
הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה - רובו מן הדרום, והשני לו מן המזרח, והשלישי לו מן הצפון, ומיעוטו מן המערב            (מדות פ"ב מ"א).[7]
בתיאורי בניית המקדש בספר מלכים ובספר דברי הימים לא מוזכר הר הבית כשם של חצר סביב המקדש, ונזכר רק שהבית נבנה בהר המוריה: "ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלם בהר המוריה" (דברי הימים ב ג', א).
שנינו במסכת מנחות:
לא יעשה אדם בית תבנית היכל, אכסדרה כנגד אולם, חצר כנגד עזרה, שלחן כנגד שלחן, מנורה כנגד מנורה       (מנחות כח ע"ב).
האיסור כולל לא רק את כלי המקדש, אלא גם את מבני המקדש: ההיכל, האולם והעזרה. מדוע אפוא אין איסור לבנות חצר כתבנית הר הבית? לדברינו ההסבר לכך פשוט: הר הבית אינו שם של מבנה כמו ההיכל או העזרה אלא שם של מקום, וממילא לא שייך לאסור לעשות כתבניתו.
נמצאנו למדים שהר הבית אינו בגדר חצר המקיפה את העזרה, אלא הינו המקום שנבחר על ידי ה' כראוי לבנות בו את בית המקדש.
ג. חומות הר הבית
ברם, מהמשנה במידות נראה שהר הבית הוא ריבוע מדויק של ת"ק אמה על ת"ק אמה, המוקף חומה בדומה לעזרה: "הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה" (מידות פ"ב מ"א). המשנה גם מלמדת כי "חמישה שערים היו להר הבית" (שם פ"א מ"ג), ומכך יש ללמוד שהשטח כולו היה מוקף חומה.
למידות ההר אף ישנו יסוד בכתובים. בנבואת יחזקאל נאמר:
וכלה את מדות הבית הפנימי והוציאני דרך השער ....ומדדו סביב סביב.... לארבע רוחות מדדו חומה לו סביב סביב ארך חמש מאות ורחב חמש מאות                                   (יחזקאל מ"ב, טו-כ).
בנוסף, בפרשת בניין המשכן בספר שמות נאמר: "ארך החצר מאה באמה ורחב חמישים בחמישים" (כ"ז, יח). מהמילה 'בחמישים' לומד הרא"ש בפירושו למסכת מידות (פ"ב מ"א) שחצר המשכן (100 על 50 אמה - 5,000 אמות רבועות) היא אחד חלקי חמישים משטח הר הבית (500 על 500 אמה - 250,000 אמות רבועות).[8]
האם יש ללמוד מכך שלא כדברינו, שהר הבית הינו חצר המוגדרת על ידי מחיצותיה?
עיון ברמב"ם בהלכות בית הבחירה ילמדנו שגדרו של הר הבית אכן שונה מזה של העזרה. הרמב"ם פותח את הלכותיו בלשון זו:
מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו את הקרבנות             (פ"א ה"א).
תכלית מצוות בניין בית המקדש היא עבור עבודת המקדש, ולכן היא כוללת רק את מקום העבודה, ההיכל והעזרה, ולא את הר הבית שאינו מקום עבודה. וכך אכן מפורש בהמשך:
ואלו הן הדברים שהן עיקר בבניין הבית: עושין בו קדש וקדש הקדשים, ויהיה לפני הקדש מקום אחד והוא הנקרא אולם, ושלשתן נקראין היכל. ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר, וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אהל מועד הוא הנקרא עזרה. והכל נקרא מקדש   (ה"ה).
כלומר, מצוות בניין בית המקדש כוללת את הקמת העזרה ואת מה שבתוכה, ואינה כוללת את הקמת חומות הר הבית. את חומות ההר מזכיר הרמב"ם בפרק ה', אך לא כמצווה אלא כעובדה:
הר הבית והוא הר המוריה היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, והיה מוקף חומה.
אכן, בדומה לעזרה היה הר הבית מוקף חומה - אך חומת העזרה היא מהדברים שהם עיקר בבניין הבית, בעוד את חומת ההר אין מצווה לבנות. ואכן, אין לנו עדות לכך שבבית ראשון היו חומות סביב הר הבית. אמנם, בבית שני מעידה המשנה על חומת ההר, וכפי שעינינו רואות.[9] נראה שהסיבה לכך היא ציון המקום שבו חלות הלכות ההר (עיין להלן), ואולי שימושים נוספים שנעשו בהר זקקו בניית חומה.
ד. תוספת לעזרה והר הבית
בתחילת פרק שני במסכת שבועות דנה המשנה באפשרות להוסיף על קדושת ירושלים ועל קדושת העזרה, אך לא מזכירה את הר הבית:
אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד, ובשתי תודות ובשיר; ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן, וכל ישראל אחריהם.
וכן הוא ברמב"ם (הל' בית הבחירה פ"ו ה"י):
בית דין שרצו להוסיף על ירושלים או להוסיף על העזרה מוסיפין, ויש להם למשוך העזרה עד המקום שירצו מהר הבית ולמשוך חומת ירושלים עד מקום שירצו.
מדוע את ירושלים והעזרה ניתן להרחיב ואת הר הבית לא? לאור דברינו לעיל הדברים מבוארים. קדושה המוגדרת בידי אדם על ידי מחיצות, ניתן בתנאים מסוימים להרחיבה. אולם כשאנו דנים על מקום טבעי, החלק שלא שייך להר לא יוכל לקבל את קדושתו, ולכן לא ניתן להרחיב את הקדושה מעבר לגבולותיו.[10]
יתר על כן, מבואר ברמב"ם שגם את העזרה ניתן להרחיב רק עד גבולות הר הבית.
בעל אור שמח במקום מציע מקור לכך מהפסוק "בהר ה' יראה" (בראשית כ"ב, יד), "דלבד ההר אין רשות להוסיף", וכן מתרגום אונקלוס על הפסוק "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידך" – "בטורא דאחסנתך, אתר מתקן לבית שכינתך" (שמות ט"ו, יז).
בפירושו 'משך חכמה' (בהפטרת תצוה) הוא מביא ראיה נוספת מהפסוק ביחזקאל (מ"ג יב): "זאת תורת הבית על ראש ההר כל גבולו סביב קודש קודשים הנה זאת תורת הבית", שממנו יש ללמוד לדבריו שניתן להוסיף על העזרה רק בתוך שטח ההר.
גם מלשון הרמב"ם בהלכות בית הבחירה עולה שההר הוא השטח המקודש שבתחומו יש לבנות את המקדש:
כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בהן בית לה' ולהקריב בהן קרבן, ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר 'ויאמר דויד זה הוא בית ה' האלהים וזה מזבח לעולה לישראל' ואומר 'זאת מנוחתי עדי עד'                         (הלכות בית הבחירה פ"א ה"ג)
אולם, ממדרש נוסף שמביא בעל אור שמח נראה שהתחום הוא לא ההר הטבעי, הר המוריה, אלא דווקא ת"ק אמה על ת"ק אמה.
 אמר לו: אם אין אתה נותן לי בית המקדש ת"ק אמה על ת"ק אמה לא נתת לי כלום                                                                              (שמות רבה פ' ט"ו )         
וכן כתב רש"ש בתחילת סנהדרין, שאולי לא ניתן להוסיף על שטח הר הבית, "כי משכו שהוא ה' מאות אמה על ה' מאות אמה הוא מרומז בקרא ד'רוחב חמישים בחמישים', שיהיה שטחו נ' פעמים כחצר המשכן, כמו שכתב המפרש המכונה בשם רש"י בדברי הימים א כ"ח, יט".
ישנה אפשרות לומר שלפנינו שתי גישות שונות להבנת שיטת הרמב"ם שאין להרחיב את העזרה מעבר לשטח הר הבית:
א. הר הבית הוא הר המוריה שה' הורה לאברהם לעקוד בו את יצחק. הוא המקום אשר בחר ה', ורק בהר הזה אנו יכולים לבנות את בית המקדש ולקדשו בקדושת 'עזרה'.
ב. בתנ"ך רמוז ששטחו של הר הבית הינו ת"ק על ת"ק אמה, ולכן לא ניתן להגדילו וממילא גם לא ניתן להרחיב את העזרה מעבר למידה זו.
ברם, ייתכן שאין זו מחלוקת, ומידת הת"ק על ת"ק אמות נועדה לציין את גבולות ההר. הר המוריה הוא המקום אשר בחר ה', ורק בו ניתן לבנות מקדש, אבל ההר מתוחם רק במזרח ובמערב בגבולות טבעיים ברורים (נחל קדרון ממזרח והטירופיאון ממערב). מדרום ומצפון גבולותיו הטבעיים של ההר אינם חדים, ולכן מלמדנו הכתוב בדרך רמז שכשם שרוחבו ממזרח למערב הינו 500 אמה, כך גם שטחו מצפון לדרום.[11] כלומר, 'הר הבית' הינו המבנה הטופוגרפי הטבעי, אך כיוון שגבולותיו אינם חד משמעיים נדרשת ההגדרה של ת"ק אמות על ת"ק אמות. 
בדרך זו נראה שהולך בעל מקדש דוד (כ"ז א), המבאר מדוע לדעת הרמב"ם אין להרחיב את העזרה מעבר לגבולות הר הבית על פי מה שכתב הרמב"ם בהקדמתו לסדר קדשים:
ואין מקריבים שום קרבן מהם אלא במקדש, באיזה מקום שיהיה המקדש. והואיל והודיענו רחמנא בתורה שהמקום הרמוז אליו הוא הר המוריה אין רשות להקריב בכל הארץ זולתי בירושלים ובמקום הרמוז בהר המוריה בלבד מכל ירושלים.
כלומר, רק הר המוריה נבחר כמקום שאפשר להקריב בו קרבנות. ועל פי הדברים כתב במקדש דוד:
בפרק ה' מהלכות בית הבחירה כתב הרמב"ם: "הר הבית והוא הר המוריה היה ה' מאות אמה על ה' מאות אמה", אם כן אי אפשר להוסיף יותר מהר הבית לפי שהוא הר המוריה ואין מקריבים שום קרבן מחוץ להר המוריה ולא מהני שם הקידוש דאינו בכלל 'המקום אשר יבחר'. ובהר המוריה עצמו היו יכולים לקדש כל מקום שירצו וקידשו מה שקידשו ויכולים להוסיף אחר כך.
יש לשאול: אם מרחיבים את העזרה לכל שטח הר הבית - האם יש חובה ליצור עוד מחנה סביב להר הבית, או שמא די לנו בכך שההר עומד בקדושתו, ואף קדוש יותר מהנדרש, ומעבר לגבולות ההר תהיה קדושת ירושלים ללא מיצוע של מחנה נוסף?
מהגמרא בזבחים קט"ז, שדנה בעניין משכן שילה, מוכח לכאורה שישנה חובה להקים שלושה מחנות:
ובשילה לא היו אלא שני מחנות בלבד. הי מינייהו לא הוה? אמר רבה: מסתברא דמחנה לויה הואי, דאי סלקא דעתך מחנה לויה לא הואי, נמצאו זבין וטמאי מתים משתלחין חוץ למחנה אחת, והתורה אמרה: 'ולא יטמאו את מחניהם', תן מחנה לזה ומחנה לזה. א"ל רבא: אלא מאי? מחנה ישראל לא הואי, נמצאו זבין ומצורעין משתלחין למקום אחד, והתורה אמרה:'בדד ישב', שלא ישב טמא אחר עמו! אלא לעולם כולהו תלתא הוו, ומאי לא היו אלא שתי מחנות? לקליטה".[12]
מכאן שיש חובה במיצוע בין מחנה ישראל למחנה שכינה, לפחות לעניין שילוח טמאים, ולכן נראה שאם קידשו בית דין את כל הר הבית בקדושת עזרה, חובה להקים עוד מחנה סביב הר הבית.[13]
כאמור, את הקדושה העצמית הטבעית של הר הבית אי אפשר להרחיב, ולכן תידרש הבחנה בין ההלכות המחויבות מדין היות המקום ראוי למחנה שכינה - והלכות אלו לא יחולו מחוץ לגבולות ההר - לבין הלכות 'מחנה לוויה' הנובעות מהיות המקום קרוב לעזרה, כמו שילוח הטמאים, והלכות אלו יהיו תקפות גם בתוספת שסביב ההר.
לדעת המקדש דוד בתוספת זו לא יחולו דיני מורא מקדש שתקפים בהר הבית, ומי שיביא ביכורים לתוספת זו (ראה להלן) לא ייפטר מאחריותם.
ה. קדושת הר הבית לאחר החורבן
בעניין קדושת ארץ ישראל פסק הרמב"ם שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא: "כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה, כיון שגלו בטלה קדושתן" (רמב"ם הל' תרומות פ"א ה"ה).
לעומת זאת, בעניין קדושת ירושלים, העזרה ובית המקדש פסק הרמב"ם שקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא:
ובמה נתקדשה, בקדושה ראשונה שקידשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבוא. לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חרבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות, שהקדושה הראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא
      (רמב"ם הל' בית הבחירה פ"ו הלכות י"ד-ט"ו)
הרמב"ם מתייחס ל'בית', לעזרה' ול'ירושלים', אך לא מזכיר את 'הר הבית'. האם נסיק מכך שרק ירושלים, העזרה והמקדש נתקדשו לעתיד לבוא,[14] ואילו קדושת הר הבית אינה קדושת מחיצות ולכן קדושתה בטלה כקדושת ארץ ישראל? ודאי שלא. הרמב"ם מבאר בהמשך את החילוק בין קדושת ארץ ישראל לקדושת המקדש:
ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא ובקדושת שאר ארץ ישראל לעניין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קידשה לעתיד לבוא. לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשימותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אף על פי ששוממין בקדושתן הם עומדים. אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים וכיוון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל          (הלכה ט"ז).
קדושת הר הבית היא מפני השכינה, כירושלים וכעזרה, ולכן ודאי שגם היא איננה בטלה. נראה שלעניין זה גם קדושת הר הבית הינה 'קדושת מחיצות', אלא שלא חומות הר הבית החלו את קדושתו (שהרי אין מצווה לבנותן), כי אם בניין המקדש והעזרה על ידי שלמה קידשו את השטח שבתוך המחיצות בקדושת מחנה שכינה, ואת ההר שמחוץ לחומות העזרה בקדושת מחנה לוויה. ואולי למרות שאין חומות הר הבית כלולות במצוות בניין המקדש, כדי להחיל את הקדושה ההלכתית על הר הבית צריך היה שלמה לבנות חומות סביב ההר, כשם שאין מצווה לבנות את חומות ירושלים, אך ללא חומות נראה שאי אפשר לקדש את העיר.
ו. היבטים הלכתיים
שילוח טמאים
מהר הבית משתלח מי שטומאה יוצאת מגופו ומהעזרה משולחים כל שאר הטמאים. הטמאים המשתלחים מהר הבית הם טמאים שיש בעצמותם טומאה, כפי שמורה שמם: הזב איננו נקרא 'טמא זוב', אלא הוא עצמו זב. מצבו הגופני שונה מאדם אחר. והוא הדין ב'נידה', ב'זבה' וב'יולדת'. זהו שמם בגלל המצב המיוחד שבו הם נמצאים, בניגוד ל'טמא שרץ' או ל'טמא מת', שבריאותם ומצבם הגופני תקינים לחלוטין אלא שהיו במגע עם הטומאה (בעל קרי הוא מצב ביניים. אין מדובר במצב גופני כזב, נידה או יולדת, וגם לא במגע בטומאה, אלא במקרה שקרה לאדם. הדבר בא לידי ביטוי גם בשמו. הוא לא נקרא בשם כלשהו המבטא מצב מיוחד, ומאידך גם לא נקרא 'טמא קרי'. ואכן, נחלקו הפוסקים לגבי היתר כניסתו להר הבית).
הטהרה היא הכנה לקדושה. לאדם טמא אסור לאכול קודשים, לכהן טמא אסור לעשות עבודת קודש, ולכל טמא אסור להיכנס לעזרה. נוסף על כך, את מחנה הקדושה מקיף מחנה נוסף שעניינו העיקרי הוא טהרה – שילוח הטמאים מתוכו, הרחקה מקרבת העזרה של אלו שטומאתם חמורה, הפרדה בין קדושת העזרה לקדושת ירושלים.
ואולי ניתן להסביר זאת באופן אחר. הר המוריה הוא מקום שניתן לקדשו בקדושת עזרה, וגם החלק שלא התקדש בפועל קדושתו חמורה יותר מכל ירושלים. אותה קדושה טבעית-סגולית מחייבת להרחיק ממנה את מי שהינו טמא באופן טבעי – שטומאה יוצאת מגופו, ואילו מי שרק בא במגע מלאכותי עם הטומאה משולח רק מהעזרה שקדושתה בידי אדם .[15]
מורא מקדש
מצות עשה ליראה מן המקדש שנאמר 'ומקדשי תיראו'. ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו (רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ז ה"א)
באופן מעניין, בפרק העוסק בהלכות מורא מקדש ברמב"ם רוב ההלכות מתייחסות להר הבית:[16]
ואי זו יראתו, שלא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו או באפונדתו או באבק שעל רגליו או במעות הצרורין לו בסדינו, ואין צריך לומר שאסור לו לרוק בכל הר הבית אלא אם נזדמן לו רוק מבליעו בכסותו.
ולא יעשה הר הבית דרך, שיכנס בפתח זו ויצא מפתח שכנגדה כדי לקצר הדרך, אלא יקיפו מבחוץ. ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה. וכל הנכנסים להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאים דרך שמאל         (שם הלכות ב-ג)
הלכות מורא מקדש נובעות מקדושת המקדש, אבל מורא המקדש זוקק ריחוק נוסף, ולכן גם סביב המקדש תקפים חלק מהלכות מורא מקדש. ניתן גם לומר שהלכות מורא מקדש נובעות מקדושת המקום הראוי להיות מחנה שכינה, ולכן הן תקפות גם בהר הבית.[17]
ואכן, כבר אברהם אבינו קורא להר המוריה על שם היראה:
ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה
     (בראשית כ"ב, יד).
וכן מצינו במדרש רבה (בראשית פרשה נ"ה אות ז'):
"ולך לך אל ארץ המוריה" - רבי חייא רבה ורבי ינאי: חד אמר למקום שהוראה יוצאת לעולם, ואחרנא אמר למקום שיראה יוצאת לעולם.
אחריות ביכורים
כפי שראינו, בעניין עבודת המקדש ואכילת קודשים יש רק שני מחנות - ירושלים והעזרה. אין הבדל לעניין זה בין הר הבית לירושלים. לכלל זה יש חריג אחד בהלכות ביכורים: מביא הביכורים חייב באחריותם רק עד שהוא מביאם להר הבית. כך מביאה המשנה במסכת ביכורים:
ומנין שהוא חייב באחריות עד שיביאם להר הבית, שנאמר 'ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' א-להיך'. מלמד שהוא חייב באחריותם עד שיביאם להר הבית
            (פ"א מ"ט).[18]
הביכורים הם דרגת ביניים בין קדושת תרומה לקדושת קרבן. את התרומה לא צריך להביא למקדש, ואילו הקרבנות קרבים על גבי המזבח. הביכורים מובאים לעזרה, אך רק מונפים ליד המזבח. חז"ל למדו מן הפסוק 'תביא בית ה' א-להיך' שאחריות המביא היא להביא את הפרות למקום שראוי לבית מקדש, להר הבית; אבל כיוון שאינם ממש כקרבנות, מביאם יצא ידי חובתו אף אם לא הביאם לעזרה.
שמירת הלווים
כשם שבמדבר חנו הלווים סביב המשכן ושמרו עליו, כך לדורות שומרים הלווים בהר הבית. כך מביאה המשנה במסכת מידות:
בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש: בבית אבטינס, ובבית הניצוץ, ובבית המוקד. והלווים בעשרים ואחד מקום: חמשה על חמשה שערי הר הבית, ארבעה על ארבעה פינותיו מתוכו, חמשה על חמשה שערי העזרה, ארבעה על ארבע פינותיה מבחוץ, ואחד בלשכת הקרבן, ואחד בלשכת הפרוכת, ואחד לאחורי בית הכפורת (מדות פ"א מ"א)
כפי שראינו, ניתן להגדיר שעניינו של הר הבית אינו בבחינת 'קדושה' (ולכן אין בו עבודה או אכילת קודשים), אלא 'טהרה' - הרחקת הטמאים. לכן שומרים בו האנשים שהתורה מדגישה את טהרתם: "קח את הלווים מתוך בני ישראל וטהרת אותם. וכה תעשה להם לטהרם... ויכפר עליהם אהרן לטהרם" (במדבר ח', ה)
אבן משכית
השתחוויה על רצפת אבנים אסורה בלאו, כאמור: "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה" (ויקרא כ"ו, א). האיסור הוא רק ב'ארצכם', ואילו במקדש ההשתחוויה מותרת:
במה דברים אמורים בשאר הארצות, אבל במקדש מותר להשתחוות על האבנים שנאמר 'בארצכם', בארצכם אי אתם משתחווים על האבנים אבל אתם משתחווים על האבנים המפוצלות במקדש (רמב"ם הל' עבודה זרה פ"ו ה"ז).
מה יהא הדין בהר הבית? האם ההשתחוויה על האבנים מותרת רק היכן שנעשית עבודה, בעזרה, או שמא כל ההר הראוי להיות מקדש אינו בגדר 'בארצכם'' ומותרבהשתחוויה? בעל מנחת חינוך (מצווה שמ"ט) הסתפק בשאלה זו ותלה את ספקו בטעם ההיתר במקדש.    
מצוות ראייה
התלמוד הירושלמי בתחילת מסכת חגיגה דן בשאלה האם ניתן לקיים את מצוות ראייה בהר הבית:
ר' בון בר חייה בעא קומי רבי זעירה איכן היו מראים פנים, בהר הבית או בעזרות? אמר ליה: נישמעינה מן הדא, הטמא פטור מן הראייה דכתיב 'ובאת שמה והבאתם שמה', ואין טמא מת נכנס להר הבית? הדא אמרה בעזרה היו מראים פנים.
ייתכן להסביר שה'הווא אמינא' של ר' בון היא שכדי לקיים את מצוות ראייה אין צורך להיות במקום העבודה, אלא מספיק להיות בהר הבית שיש בו הקדושה הסגולית של המקדש והוא ראוי לעשותו מקדש.
בנייה מעץ
שנינו בספרי:
מנין לנוטע אילן ובונה בהר הבית שעובר בלא תעשה... רבי אלעזר בן יעקב אומר מנין שאין עושים אכסדראות בעזרה                      (מדרש לדברים ט"ז, כא)
גם כאן אפשר לומר שהתנאים נחלקו בשאלה האם האיסור תלוי במקום העבודה או במקום הראוי לעשותו מקום עבודה.
ז. הר הבית היום
למרות שירושלים והמקדש נתקדשו לזמנם ולעתיד לבוא, למעשה רק קדושת הר הבית באה לידי ביטוי מעשי היום. לקדושת ירושלים כמעט אין משמעות הלכתית אחרי החורבן, ולחיל יש כיום משמעות הלכתית רק עבור מי שעולה להר הבית (כיוון שלטמאי מת אסור להיכנס לחיל). מכיוון שהכניסה לחיל אסורה כיום, ממילא שאר הקדושות אינן רלוונטיות.
לעומת זאת, האיסור להיכנס בטומאה היוצאת מהגוף להר הבית תקף גם תקף, ואף הורחב על ידי הוראת הרבנות הראשית שלא להיכנס גם בטהרה.
הר הבית, המקום שאין מצווה לבנות סביבו חומה, מוקף היום בחומות אבן גבוהות (השטח המוקף גדול בשיעור ניכר מת"ק אמה על ת"ק אמה, וכולל את תוספת הורדוס), והחומה המערבית שלו משמשת כעין תחליף לעלייה לרגל לבית המקדש. שערי הר הבית שמורים היטב על ידי אנשי הווקף המוסלמי, לחרפתנו. המקום עומד במרכז תשומת הלב הציבורית בארץ ובעולם כולו.
שמא יש לומר שכשם שעל ציר המקום הר הבית משמש כמבוא אל בית המקדש, כך על ציר הזמן 'עידן הר הבית' משמש כמבוא וכהכנה לזמן המקדש.
קדושת הר המוריה נגלתה לאברהם אבינו בעקֵדה, וטרם נבנה המקדש נראה שם מלאך ה' לדוד.
בתש"ח זיכנו הקב"ה להחיל את ריבונות ישראל על חלק מארץ ישראל.
בתשכ"ז זכינו לשחרור ירושלים העתיקה והר הבית. ירושלים והכותל המערבי אומצו בלב חם על ידי הציבור, בעוד הקריאה 'הר הבית בידינו' נותרה יתומה בחלל האוויר.
נראה שבד בבד עם חיזוק אחיזתנו הפיזית והרוחנית בירושלים, עלינו לחזק את התודעה ש'הר הבית בידינו', ואת המתחייב מכך.
יהי רצון שנזכה להבין את תפקידנו בעת הזו, למצוא את האיזון הנכון בין חובת הדרישה המחייבת אותנו לעשות כל אשר בידינו כדי להתקדם לבניין בית המקדש, לבין חובת המורא והשמירה המרחיקה אותנו עד עת לחננה.
כך או כך, ודאי שאיננו פטורים מללמוד ולהכין כל אשר בידינו - כפי שעשה דוד בפרק הזמן שבו הר הבית היה בידיו, אך לא הותר לו לבנות את המקדש - ולהתפלל לראות במהרה היכל על מכונו, כוהנים בעבודתם, לווים בשירם ובזמרם וישראל במעמדם.
        
 
 


דן נבון
איסורי החורבן
א. 'בתחילה עלה במחשבה…'
ב. 'לבסוף…'
ג. 'אם לא אעלה את ירושלים'
ד. 'אל תשמח ישראל'
ה. 'בזמן שהצבור שרוי בצער'
ו. 'הסר המצנפת והרם העטרה'
חז"ל ייסדו מערכת איסורים בעקבות חורבן המקדש. במאמר זה נבקש לעמוד על העקרונות השונים העומדים בבסיסם.
ההתמודדות עם האסון התבטאה בדרכים שונות שנוצקו ליסודות הלכתיים. בתחילה נברר את הדיון שהתעורר לאחר החורבן לגבי המדיניות הרצויה, ומשם נעבור לניתוח הסוגיות וההלכות השונות.
א. 'בתחילה עלה במחשבה...'
בסוף פרק 'חזקת הבתים' (בבא בתרא ס ע"ב) מציגה הגמרא את מצב הרוח העגום ששרר בדור החורבן:
תנו רבנן: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל?
בעקבות החורבן התגבשה החלטה בקרב הפרושים שיש להפסיק לאכול בשר ולשתות יין, פעולות שהזכירו להם את עבודת המקדש. כיצד ניתן להמשיך בכך, בעוד המקדש חרב?
אמר להם: אם כן לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו ביכורים! אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר - שכבר נגזרה גזרה; ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר - שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בה, דכתיב: במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו...
ר' יהושע הבין את המניע הרגשי שלהם: לאחר החורבן לא ניתן להשתמש בדברים שהיו במקדש. אך על פי זה, טען, צריך לשלול אף אכילת פירות ושתיית מים. לפרושים לא הייתה תשובה הולמת, והם נאלצו לשתוק.[19] ר' יהושע טען ש'אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בה'. במילים אחרות, דרך זו של הפרושים תשבית את החיים הנורמליים. האבל על המקדש צריך להשתלב עם חיי היום-יום, ולשם כך עליו ללבוש פנים אחרות.
ב. 'לבסוף...'
אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט. וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה. אמר רב חסדא: כנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט. מאי היא? אמר רב פפא: כסא דהרסנא. עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט. מאי היא? אמר רב: בת צדעא, שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי וגו"
חכמים קבעו שיש להתנהג כרגיל, אך לוותר על נקודה מסוימת. להשאיר חלק מהבית לא מסויד, לוותר על אחד מצורכי הסעודה, להותיר תכשיט אחד שלא ייעשה.[20] הגמרא מעגנת את האיסורים בפסוק 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'. כלומר, איסורים אלו נועדו למנוע את שכחת ירושלים.[21]
יתר על כן, בעוד האיסורים בהווא אמינא נבעו מהקבלה לחיי המקדש, לבסוף הם מתייחסים לשטחים אחרים. חכמים לא ביקשו לפגוע בסדרי החיים התקינים, אלא למנוע את שכחת המקדש על ידי צמצום הפריבילגיות.
דברים אלו שופכים אור על דעת הרב שלזינגר, "שבעיה"ק ירושלים ת"ו אין חיוב לעשות זכר לחורבן כיון שרואים החורבן בעיניים" (פסקי תשובות, חלק שישי, סימן תק"ס, אות א'). מצבה חיה עדיפה ממצבה מלאכותית.
פוסקים שונים התירו להמיר את חובת השיור של אמה על אמה בלתי מסוידת בתחליפים שונים, על בסיס הנחה זו. בשדי חמד (מערכת ז' אות י"ב) כתב שראה בעיר גדולה שכותבים שיר חרוזי במקום המיועד לזכר לחורבן. בשו"ת קנין תורה (ח"א סי' קי"ז) כתב מעשה רב שהיה כותב תיבת ירושלים על גבי הפתח.
ובס' הבית שם הערה ט"ז מביא בשם ס' אמרי פנחס אות תשט"ז שאחד ביקר אצל הרה"ק ר"פ מקוריץ זי"ע וראה חלון אחד קטן יותר משאר חלונות, ותמה על זה, והשיב לו הרה"ק הנ"ל שעשה זאת בכוונה לזכר לחורבן ועדיף מאמה על אמה, שהוא לזכרון תמיד. וכן היו קיימים מנהגים לצייר תבנית הכותל המערבי או שמשחירים ומציירים צדקיהו המלך, וכדלהלן, והסבר מנהגים אלו הוא על פי מה שכתב בערוך השולחן שם "כיוון שרגילים שזהו ההיכר לחורבן מה לנו אם כה ואם כה"
                                                                                                         (שם, הערה 22).
ג. 'אם לא אעלה את ירושלים...'
מלבד ההיבט השלילי, חז"ל החדירו את זיכרון המקדש על ידי מצוות חיוביות:
מאי על ראש שמחתי? אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים. אמר ליה רב פפא לאביי: היכא מנח לה? במקום תפילין, שנאמר: "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר"                                            (בבא בתרא שם).
נראה שהגמרא הבחינה בין שני הפסוקים שבתהילים (קל"ז, ה-ו): "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי"; תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי". הפסוק הראשון מתייחס למניעת שכחה, וממנו גזרה הגמרא איסורים שונים המתבטאים בחיי היום-יום; בעוד הפסוק השני דורש היזכרות על ידי פעולה חיובית, ומתבטא בזמנים מיוחדים. אביי דורש את הפסוק 'לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר' לגבי הנחת התפילין ('פאר') במקום ה'אפר' שהונח בראש החתן. במקביל לנבואת הגאולה, חז"ל - בעקבות החורבן - נתנו 'אפר תחת פאר'. ההיזכרות מקבלת משנה תוקף כאשר העטרה והתפילין מוחלפים באפר.
ד. 'אל תשמח ישראל'
הגמרא בגיטין דנה באיסור שירה:
שלחו ליה למר עוקבא: זמרא (רש"י: 'זמרא – לשורר בבית המשתאות') מנא לן דאסיר? שרטט וכתב להו: אל תשמח ישראל אל גיל כעמים. ולישלח להו מהכא: בשיר לא ישתו יין ימר שכר לשותיו! אי מההוא, הווא אמינא הני מילי זמרא דמנא, אבל דפומא שרי, קא משמע לן                                                                                                                      (ז ע"א).
הגמרא מביאה שני פסוקים כמקור אפשרי לאיסור 'זמרא'.[22] מר עוקבא בחר בפסוק 'אל תשמח ישראל...' (הושע ט', א). הגמרא מקשה שהרי קיים פסוק אחר העוסק במפורש בשתיית יין בזמן שירה (בישעיהו כ"ד, ט) - ומשיבה שפסוק זה לא יכול לשמש מקור לאיסור זמרא מאחר שאינו מתייחס במפורש לשירה בפה, וייתכן שמשמעות המילה 'שיר' היא רק שירה בכלי. לעומת זאת, הפסוק הראשון אוסר שמחה באופן כללי. חכמים הבינו שכל שירה המלווה בשתיית יין נחשבת לשמחה, וזו נאסרה על פי פסוק זה.
תוספות על אתר (ד"ה 'זמרא') מוסיפים שלא תמיד נדרש יין: "וראוי להחמיר בכיוצא דההוא בירושלמי דהוה קאים ודמיך בזמרא שמתענג ביותר". תוספות מחמירים בשירה שמביאה לעונג רב, על אף שאיננה מלווה בשתיית יין. נראה שמאחר שמקור האיסור הוא דברי הושע האוסרים שמחה, כאשר שמחה משמעותית נוצרת על ידי שירה בלא יין, אף היא אסורה.
בהמשך דבריהם מביאים תוספות חריגה נוספת: "ושיר של מצווה שרי, כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה".
מה טיב חלוקה זו? ההבנה הראשונית היא שזיכרון המקדש נדחה מפני המצווה, אך הבנה זו קשה: כפי שנראה להלן, חכמים יצרו איסורים שונים הממעטים בשמחת החתונה. מלבד זאת, יש לשים לב לכך שאיסור השמחה הוא חריג. הקו המנחה של חכמים היה לשתול 'מצבות-זיכרון' שילוו את חיי היום-יום, אך לא להשבית פעילויות מסוימות כליל. מסתבר שקיים יסוד נוסף. סוג פעילות או מרחב חיים מסוים נאסר לאחר החורבן. לא שייך לשמוח לאחר חורבן הבית. נראה ששמחה ריקה מתוכן אסורה, שכן חיי היום-יום איבדו את טעמם המיוחד המוביל לשמחה. אמנם, נותר מרחב חיים שלא נס לֵחו, והוא קיום המצוות. "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (ברכות ח ע"א). ובחידוד למדני: שמחה של מצווה מותרת לא כ'דחויה' או כ'הותרה', אלא משום שהאיסור לא התייחס לגביה כלל, כעין 'הותרה מעיקרא'. לא מדובר במנגנון טכני של תקנות חז"ל, אלא בעיקרון מהותי: הבעיה הקיימת בשמחה של חול לא קיימת בשמחה של מצווה.
ה. 'אז ימלא שחוק פינו'
הגמרא בברכות לא ע"א עוסקת באיסור שחוק:
מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא, בת ארבע מאה זוזי, ותבר קמייהו ואעציבו.
רב אשי עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא, אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו, ואעציבו...
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה". אימתי - בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מרבי יוחנן רביה.
הראשונים נחלקו בביאור דברי רבי יונן. הרמב"ן[23] הוסיף ללשון הגמרא את הביאור: "כלומר בזמן גלות", וכן פסק הטור. לשיטתם, מסתבר שאיסור זה הוא חלק ממערך איסורי החורבן. ליתר דיוק, נראה שהוא הרחבה של דברי הושע "אל תשמח ישראל...". קומת השמחה לא שייכת בזמן הגלות. רבנו יונה דוחה את דבריהם, ומציע הסבר אחר: "ואין זה נכון... שאינו תלוי בחורבן, אלא אפילו בזמן בית המקדש אמר שאסור למלאת שחוק פיו בעולם הזה בשום עניין, שהשמחה מרגילה את האדם שישכח המצוה" (ברכות כא ע"ב מדפי הרי"ף). הגמרא מבססת את האיסור על הפסוק 'אז ימלא שחוק פינו', שממנו ניתן ללמוד שהאיסור לא יהיה קיים לעתיד לבוא. מסביר רבנו יונה: "ואז באותו הזמן נשמח כדי לגלות נפלאותיו וגבורותיו". לשיטתו, שמחה של 'פרסומי ניסא' כנראה לא תגרום לקלקולים שונים.
השו"ע פסק כדעת רבנו יונה, ועל פי זה כתבו הט"ז והפרישה שאף בשמחת מצווה אסור למלא פיו שחוק.[24] הט"ז (ס"ק ז') מציע חילוק מעניין: בזמן הבית בשמחה של מצווה היה מותר למלא פיו שחוק, אך כשאין בית המקדש קיים, אסור למלא פיו אף בשמחה של מצווה. לעיל ראינו את חידושם של תוספות (וכן פסק הרמ"א בסעיף ג') ששמחה של מצווה מותרת אף בזמן הגלות. חידושו של הט"ז מלמד על קומת השמחה החסרה אף בשמחה של מצווה. ובניסוח למדני: מצווה היא גורם שמתיר שמחה אף בזמן הגלות, אך עדיין מדובר בגלות. משמחה כזו חסר רובד רוחני מסוים המונע הידרדרות לחטאים שונים; קומה הקיימת בזמן הבית.
השלכה נוספת עולה מדברי ערוך השולחן:
ואסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה, כי שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה. וזהו אפילו בזמן המקדש אסור. וזהו כשעוסק בהשחוק זמן מרובה עם אחרים, אבל שחוק בעלמא לית לן בה                                     (סעיף ח').
ערוך השולחן פוסק כדעת רבנו יונה, ומוסיף שהאיסור קיים רק כשעוסק בשחוק זמן רב עם אחרים. נראה שסיוג זה נובע מכך שיסוד האיסור בחשש שהשחוק יוביל לקלקול. כנראה, הרמב"ן יסבור שאסור לאדם למלא פיו שחוק אפילו לבדו וזמן מועט.
ו. 'בזמן שהצבור שרוי בצער'
עד כה עמדנו על שני יסודות הקיימים באיסורי החורבן. אמנם, קיים יסוד שלישי: השתתפות בצרת הציבור. המשנה בסוף סוטה מקבצת מספר גזירות שנוסדו בתקופות קשות:
בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות, ושלא ילמד אדם את בנו יוונית. בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר; ורבותינו התירו שתצא הכלה באפריון בתוך העיר
                                                                                                       (סוטה מט ע"א).
הגמרא בתענית (יא ע"א) דנה בחומרה את מי שאינו משתתף בצרת הציבור:
... תניא אידך: בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם 'אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי', ואם עושה כן - עליו הכתוב אומר: "והנה ששון ושמחה הרג בקר ושחט צאן אכל בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות"; מה כתיב בתריה - ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון"
וגזירה דומה התחדשה בתקופתנו:
וגדולי הדור בירושלים תובב"א בשנת תרכ"ה עקב מגיפה נוראה שהפילה חללים רבים גזרו שלא לנגן בריבוי כלי זמר בחתונות ובשאר שמחות ברית מילה וכדומה אלא אך ורק בכלי נגינה אחד ותו לא... (פסקי תשובות, שם, אות יג).
גם לאחר שתמה המצוקה האיסור תקף – אם כהשתתפות בצרה שהייתה בעבר, ואם מאחר שהיא הותירה חותם, ושאריותיה לא כלו.
ז. 'הסר המצנפת והרם העטרה'
הגמרא בגיטין (ז ע"א) דנה באיסור לבישת עטרה בחתונה:
אמר ליה ריש גלותא לרב הונא: כלילא מנא לן דאסור? אמר ליה: מדרבנן, דתנן: בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. אדהכי קם רב הונא לאפנויי, אמר ליה רב חסדא, קרא כתיב: "כה אמר ה' א-להים הסר המצנפת והרם העטרה זאת לא זאת השפלה הגבה והגבוה השפיל", וכי מה עניין מצנפת אצל עטרה? אלא לומר לך: בזמן שמצנפת בראש כהן גדול - עטרה בראש כל אדם, נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול - נסתלקה עטרה מראש כל אדם. אדהכי אתא רב הונא, אשכחינהו דהווי יתבי, אמר ליה: הא-להים! מדרבנן, אלא חסדא שמך וחסדאין מילך.
ראש הגולה שאל את רב הונא מה המקור לאיסור לבישת כלילא בחתונה. רב הונא השיב על פי משנה מפורשת שמדובר בגזירה שנוסדה בזמן הפולמוס של אספסיינוס. יסוד האיסור הוא בהשתתפות עם צרת הציבור, וכפי שביארנו לעיל. רב חסדא חלק עליו וטען שהאיסור נובע מחורבן המקדש, על פי ההקבלה שעולה מדברי הנביא יחזקאל; מאחר שהוסרה המצנפת מראש כהן גדול, אין לגיטימציה לכך שאדם פשוט יחבוש עטרה. לפי רב חסדא לבישת העטרה היא חלק מתחומי החיים שנאסרו לאחר החורבן. לא מדובר כאן במצבה המלווה את הפעילות, אלא בשלילת פעילות מסוימת. תוספות מסבירים שהחתן נדמה לכהן גדול: "...נקט הכא כהן גדול לפי שאין איסור אלא לחתנים כדמפרש כעין כהן גדול, שהוא ראש ושר בישראל" (ד"ה 'בזמן').
מתקיים כאן מעין 'דיו לבא מן הדין להיות כנידון'. מאחר שהכהן הגדול לא חובש את כיסוי ראשו, לא ייתכן שהחתן שרק נדמה לו יחבשנו. ניתן להוסיף ולומר שמטרת חבישת העטרה על ידי החתן היא להידמות לכהן גדול; לא ניתן להידמות לכהן הגדול כאשר כיום אין כהן גדול החובש מצנפתו.
הבנה זו מבארת את הבחנתו של מר בר רב אשי (שם):
רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דהוה גדיל כלילא לברתיה. אמר ליה: לא סבר לה מר הסר המצנפת והרם העטרה? אמר ליה: דומיא דכהן גדול בגברי, אבל בנשי לא.
אליבא דמר בר רב אשי, האיסור מתייחס לחתנים דווקא ולא לכלות. מאחר שמטרת האיסור איננה צמצום השמחה אלא הידמות לכהן גדול – האיסור שייך בחתנים בלבד המידמים אליהם.
סיכום
ראינו שקיימים שלושה חלקים שונים לאיסורי החורבן:
א. זיכרון ושכחה: על ידי יצירת איסורים, חכמים יצרו חללים בנקודות שונות בחיי היום יום שידאגו לכך שחורבן ירושלים יתפוס מקום בתודעתנו כל הזמן. בנוסף לכך, חכמים דרשו עשיית פעולות חיוביות ברגעי שיא לשם היזכרות בחורבן. הפעולה החיובית מובילה להתרכזות בחורבן לזמן מה, בניגוד לאיסורים שגורמים לו לא להיעלם מהתודעה.
ב. איסור שמחה: הנביאים ציוו אותנו שלא לשמוח לאחר החורבן. האיסור משקף את הגבלת מרחב החיים לאחר החורבן, והוא לא נוצר מתוך מטרה לשמר את זיכרון המקדש. הביטוי המעשי של שמחה הוא בשתיית יין המלווה בשירה. על פי הירושלמי, הוסיפו בעלי התוספות לאסור שירה הגורמת עונג מיוחד אף ללא שתיית יין. הסברנו שיסוד האיסור הוא שחיי החול נהפכו לתפלים לאחר החורבן, ושמחה סתמית אסורה. על פי זה הסברנו את חידושם של תוספות ששמחה במצוות מותרת, מאחר שמשמעותן של אלו לא פקעה. לאור זאת בחנו את איסור השחוק בעולם הזה, כאשר נחלקו הראשונים בשאלה האם מדובר בדין מדיני החורבן או בסייג כללי. הט"ז שילב בין השניים, ולימד שקיומו של בית המקדש לא רק מתיר ומאפשר שמחה, אלא גם מונע מהשמחה לגרום להידרדרות למחוזות בעייתיים.
ג. שותפות בצער הציבור: עוד לפני החורבן חכמים צמצמו את השמחה המותרת מתוך שותפות עם צרת הציבור. איסורים אלו קיימים אף בחתונה, ודווקא בה הם מורגשים היטב.
האמוראים נחלקו לגבי מקורו ותוקפו של איסור לבישת עטרות חתנים. למעשה, הם נחלקו האם הוא נובע מיסוד השותפות בצער הציבור, או שהינו תלוי בחורבן המקדש. אם יסודו בגזירות פולמוס של אספסיינוס הרי הוא משתייך ליסוד השותפות עם הציבור. אם יסודו בדברי הנביא יחזקאל – הרי החתן מקביל לכהן גדול, ומשבטלה הכהונה הגדולה עטרתו של חתן נגנזה. בנוסף לכך, תלינו את המחלוקת האם מותר לכלות ללבוש כלילא במחלוקת לגבי מקור האיסור ויסודו.


[1]      במאמר זה נעסוק בבית המקדש השני, וכפי שנבנה אותו היום אם לא נזכה לנבואה. הבית המתואר בנבואת יחזקאל שונה באופן מהותי.
 [2]   וכן ניתן לדייק בלשון הרמב"ם: "...וכנגדן לדורות מפתח ירושלים עד הר הבית, כמחנה ישראל; ומפתח הר הבית עד פתח העזרה שהוא שער ניקנור, כמחנה לוייה; ומפתח העזרה ולפנים, מחנה שכינה" (הל' בית הבחירה פ"ז הי"א). ירושלים כמחנה ישראל. הר הבית כמחנה לוויה, ואילו העזרה – מחנה שכינה.
[3]    נראה שהסיבה לכך היא שנאמר לגבי המצורע "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" - המצורע מחויב להיות משולח מכל מקום יישוב קבוע, ואין לכך נגיעה לקרבה למקדש.
[4]   "דבמדבר הואי קלטה מחנה לויה? אין, והא תניא... 'אשר ינוס שמה', מלמד שמגלין במדבר, להיכן גולין? למחנה לויה. מכאן אמרו: בן לוי שהרג גולה מפלך לפלך, ואם גלה לפלכו - פלכו קולטו. מאי קרא? אמר רב אחא בריה דרב איקא: 'כי בעיר מקלטו ישב', עיר שקלטתו כבר" (זבחים קי"ז). ולדורות כל 48 ערי הלווים קולטות: "כל ערי הלויים קולטות, וכל אחת מהן עיר מקלט היא, שנאמר 'ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר,  כל הערים אשר תתנו ללויים ארבעים ושמונה עיר'. הקישן הכתוב כולן זו לזו לקלוט. ומה הפרש יש בין ערי מקלט שהובדלו למקלט ובין שאר ערי הלויים,  שערי מקלט קולטות בין לדעת בין שלא לדעת, הואיל ונכנס בהן נקלט; ושאר ערי הלויים אין קולטות אלא לדעת" (רמב"ם הל' רוצח פ"ח ה"ט).
      לפיזור שבט לוי בכל הארץ ישנו גם היבט חברתי-חינוכי, שכן יש בכך משום קיום ברכתו של משה: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים ל"ג, י).
 
     
[5]    שמעתי מהרב זלמן מנחם קורן שליט"א יישוב אחר לקושיה זו. במדבר לא הוגבלו להיכנס למחנה לוויה אלא זבים וזבות, ולכן לא הזכירה התורה במפורש אלא אותם: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש... ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה', ב-ג; הפסוק נדרש על ידי  חז"ל (פסחים ס"ז ע"א) ליתן מחנה נפרד לכל אחד מהם). ואף על פי שגם שאר טמאים נדרשים מן המקראות, מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ובמדבר לא נאסרו אלא המפורשים במקרא. בהר הבית לדורות נאסרו להיכנס גם נידות, יולדות ובעלי קרי, וההסבר לכך הוא שבהר הבית יש שתי בחינות - מחנה לוויה, שממנו פורשים צרוע וזב; וכן "בית ה' א-להיך", כגון לעניין אחריות ביכורים (ראה בהמשך). ואין נידות ויולדות פורשות ממנו אלא כאשר הוא בגדר של 'בית ה' א-להיך', ואז אמנם אינו מחנה לוויה אמיתי, כי חייבין בו במורא מקדש באותה עת, ופשוט שאסור במגורי איש ואישה גם אם נניח שבעל קרי עצמו מותר בהר הבית.
 
[6]    גם ארץ ישראל מוגדרת בגבולות טבעיים ולא על ידי חומה, וקדושתה שונה מכל שאר הקדושות.
[7]    אמנם למזבח נקבע מקום מדויק, אבל מיקום המזבח בעזרה שנוי במחלוקת.
[8]     ובדומה לכך כתב גם במיוחס לרש"י דברי הימים א כ"ח, יט.
[9]     החומות שקיימות היום מקיפות שטח כפול ממידותיו של הר הבית הנזכרות במשנה, ואולי מזמנו של הורדוס לא היו חומות שהקיפו את שטחו המדויק של ההר.
[10]  אמנם, לא רק הר הבית נעדר ממשנה זו אלא גם ההיכל, שקדושתו ודאי מתוחמת על ידי אדם. נראה לומר שהסיבה לכך היא האיסור 'הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל', ואילו בעיר ובעזרות הוסיפו כיוון שמצאו לכך סמך מן הפסוקים, כדברי התוספות (זבחים לג ע"א ד"ה "וליעבד פשפש"): "והא דמוסיפים על העיר ועל העזרות היינו היכא דאיכא למימר קרא אשכחו ודרוש".
      יש להוסיף שבירושלמי סנהדרין פ"א ה"ג נאמר שניתן להוסיף גם על שטח ההיכל.      
[11]  אולם, בפסקי תוספות למסכת מידות אות ה' נכתב: "הר הבית היה לצפון ירושלים וההר היה גדול הרבה מת"ק על ת"ק, אלא לא היה קדוש אלא ת"ק על ת"ק".
[12]   רש"י שם: "לענין קליטה הוא דנסתלקה תורת מחנה לויה מלקלוט את ההורגים שוגג". כיצד התבצע הדבר בפועל בשילה? בעל שפת אמת שם מציע שתי הצעות: או שבנו עוד חצר סביב העזרה, או שהייתה קדושת מחנה לוויה עד מקום מחיצה כלשהי. הוא תמה על הרמב"ם שלא כתב בהלכותיו שישנה חובה שיהיה מקום המוגדר כהר הבית.
[13]  וכן כתב בתורת הקודש חלק ב סי' א.
[14]  אולי יש לקשר לכך את הברייתא במסכת מגילה בדף י ע"ב, הקושרת בין היות חומה בעבר לכך שהקדושה אינה בטלה: "ר' אלעזר בר' יוסי אומר: 'אשר לוא חומה', אף על פי שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן".
[15]  אלא שלדברינו לעיל הרחקת מי שטומאה יוצאת מגופו תיתכן גם מעבר לגבולות הר הבית. ונראה ששני הכיוונים אינם סותרים זה את זה.
[16]  אמנם, המאירי (יבמות ו ע"ב) סבור שדיני מורא מקדש בהר הבית הם רק מדרבנן.
[17]  נפקא מינה בין שתי הסברות תהיה בשאלה האם הלכות אלו יחולו מחוץ לגבולות הר הבית, בתוספת המחויבת במקרה שקידשו את כל ההר בקדושת עזרה, כדלעיל.
[18]  לדעת בעל תוספות יום טוב שם אחריות הביכורים היא עד שיביאם לעזרה, אך הגר"א בשנות אליהו חולק וסבור כפשט המשנה שמשיביאם להר הבית אינו חייב באחריותם.
·        [19]     הדיון בין ר' יהושע לפרושים מעורר תמיהה: האמנם אין הבדל בין בשר ויין לפירות ומים? הרי הגמרא בפסחים קט ע"א קובעת: "תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים – אין שמחה אלא בבשר, שנאמר 'וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' א-להיך'. ועכשיו שאין בית המקדש קיים - אין שמחה אלא ביין, שנאמר ויין ישמח לבב אנוש". מסתבר שהפרושים רצו להימנע משמחה לאחר חורבן הבית, שהיה המרכז הרוחני והלאומי, וחורבנו היה חלק מהיציאה לגלות, ואם כן התנזרו דווקא מבשר ומיין.
·        נראה שנוכל לבאר את הדיון על ידי ניתוח העמדה הנפשית שעמדה בבסיסו. לאחר החורבן העם היה שרוי בסערה רגשית עצומה. נקודת המוצא הנפשית טענה שכבר לא שייך לשמוח. מלבד זאת, כאשר ניצבו מול בשר ויין נזכרו בזבחים ובנסכים בבית המקדש, ולא יכלו לאוכלם. כלומר, היו שני רבדים נפשיים: זה הגלוי מנע מהם לאכול בשר ויין בגלל הזיכרון שהשתלט עליהם באותו זמן; וזה הנסתר שידר להם שכבר לא שייך לשמוח. כאשר אילצו אותם לנסח טיעון רציונלי הם התייחסו לרובד הגלוי בלבד. מימוש טיעון זה התברר כבלתי אפשרי, ולכן בטלה הגזירה כולה. הרובד הנסתר לא הבשיל דיו כדי להתנסח במילים ולהתעגן בהלכה לדורות.
·        [20]     הפוסקים ניסו ליישב את המנהג המקובל שלא לשייר תבשיל מסוים כזכר לחורבן. כף החיים בסימן ק"ס סקי"ח כתב שבימיהם היה סדר באכילת התבשילים, והחסרת אחד מהם היתה ניכרת, אך בימינו אין סדר, ולכן החסרת תבשיל מסוים לא תועיל - אך הוסיף שיש להותיר מקום פנוי על השולחן כזכר לחורבן. כמו כן, המשנה ברורה כתב בסק"ח שלא תשים אישה את כל תכשיטיה בבת-אחת, אלא כל פעם תשייר אחד.
·        [21]     המהרש"א בחידושי אגדות מסביר בגוון אחר את החובה לשייר אמה על אמה: "גם מטעם זה ישייר אותה אמה, כאילו אין לו קניין בחו"ל ואין דעתו להיות תושב רק דרך גירות". בארץ ישראל לדבריו אין צורך לשייר אמה על אמה. המהרש"א סובר שתפקיד הלכות אלו הוא למנוע שכחה, אך הוא חולק על תוכן השכחה: לא חורבן ירושלים, אלא ארעיות הגלות.
·        [22]     כבר בשלב זה ראוי לשים לב לכך שאיסור זה מדברי נביאים נאמר לפני חורבן בית ראשון, וחזר וניעור בחורבן בית שני.
·        [23]    תורת האדם סוף 'שער האבל' (כתבי הרמב"ן, מהדורת שעוועל, כרך ב', עמ' רס"ד).
·        [24]     מעשה מר בריה דרבינא ששבר כוס יקרה כדי להעציב את אורחיו, וסמיכותו לדברי ר' שמעון בן יוחאי, מחזקים את דעתם.

עמותת צור ישועתי (ע"ר)

 
  • בניית בתי כנסת ומוסדות תורה בכרמי צור
  • מרכז תורני ללימודי המקדש
  • הוצאת ספרים וכתבי עת בנושא המקדש

צור קשר

 
 
555-555-555
 
כרמי צור 9040000
 
לייבסיטי - בניית אתרים