חפש  

דף הבית >> מעלין בקודש >> גיליונות 8-20 >> גליון 8 >> סקירת ספרים / הרב אליקים קרומביין
 
קומו ונעלה
קומו ונעלה, אסופת מאמרים וקריאות בעניין הר הבית בזמננו, עורך: הרב יהודה שביב; עורך משנה: הרב ישראל רוזן. בהוצאת מכון 'צומת', ניסן תשס"ג.
*   *   *
העורכים שליט"א [1] מציינים בדברי הקדמתם את המניעים להוצאת הספר. כותב הרב יהודה שביב בפשטות, שהגיעה העת לכנס מן הדברים שנכתבו בעניין הר הבית בשנים האחרונות, בבמות שונות. ואילו הרב ישראל רוזן חידד לו מוקד ברור יותר. הר הבית נשאר מחוץ לתחום עבור עם ישראל בכללותו. ריחוק זה משתקף בעמדות הממסד המשפטי והרבני, וגם מסתמך עליהן. ומכיוון שהשלטונות "מתרצים את ריחוקם מן המקום (גם) במחסום ההלכתי שהציבו רבנים", [2] הרי שבא קובץ זה "להאיר עמדות תורניות, מעפילות ומרוממות".
  הוי אומר שאסופה זו אינה 'אובייקטיבית'. אין היא מתיימרת להיות במה שוויונית לגישות שונות בעניין העלייה להר הבית, סוגייה השנויה מאוד במחלוקת. נראה שפניהם של העורכים לעשיית 'אפליה מתקנת', ולחשוף את הציבור לדעה המחייבת את העלייה להר הבית בתודעה ובמעשה, וזאת הן מצד ההלכה והן מכוח רוח התורה והשקפתה. הדעות המתנגדות לנטייתם הבסיסית של העורכים, מיוצגות כאן במינון קטן מאוד. הופעתה העיקרית של 'העמדה השוללת' היא שני עמודים שנכתבו על ידי הרב שלמה אבינר, כשלאחריהם תגובה של הרב יהודה שביב. נימה מסוימת של איפוק מושמעת בסוף הספר, שם מובאות עמדותיהם האוהדות של כמה מרבני דורנו. שכן יחד עם האהדה הבסיסית, בחרו חלק מן הכותבים לעמוד גם על המורכבות שבטיפוח הזיקה למקדש במציאות העכשווית. הרבנים יגאל אריאל ויובל שרלו מעלים את הצורך שדרישת הקודש לא תתנתק מערכי קידוש החיים והחברה, ברוח דברי נביאינו הקדומים.
כאמור, עיקרו של הספר הוא כינוסם של מאמרים שנכתבו בזמן האחרון. מהיבט זה, הרי שמדובר בפרסום עדכני. אך עם זאת, אין להתעלם מן העיסוק היסודי בסוגיות הנוגעות בדבר, עיסוק שגם הוא כלול בקובץ זה. חלק מן המאמרים עושים חסד עם מי שאינו מתמצא כל כך בנושאים אלה, בכך שהם פורשים לפניו את השאלות והשיקולים הבסיסיים העומדים מאחורי העניינים המעשיים, באופן מסודר. יש לציין בהקשר זה את מאמריהם של מנחם בן-יש"ר, ושל הרבנים שאר-ישוב כהן ויצחק שילת. כמו כן, הערות השוליים שבמאמרים הנזכרים ובאחרים, מפנות את הלומד לחומר עשיר נוסף שנכתב בנושא. כך שהספר מהווה בהחלט משאב חשוב עבור מי שרוצה ללמוד או לחקור לעומק. הספר מחולק לשערים, ולמען האמת פשר החלוקה אינו ברור כל צורכו. נושא אחד מרכזי - חישוב השטח המותר לכניסה לפי השיטות השונות - חוזר ועולה במאמרים הנמצאים בכל המדורים.
כמדומה שחשו עורכי הספר, שהבא לעסוק בשבחה של "יפה-נוף משוש כל הארץ", עליו גם להשרות אוירה זו על מעשיו בפועל, בבחינת "טעם העץ כטעם הפרי". האסתטיקה של הספר מושכת. הדפוס נאה, ההוצאה צבעונית, והספר מלווה באיורים ותמונות, חלקם נחוצים כדי להבין את המאמרים. [3] אולם גם אסתטיקה רוחנית, ולא רק חזותית, לפנינו. זו האחרונה גלומה בדברי תפילה, פיוט וספרות הפזורים בספר, רובם מגדולי ישראל כגון רמב"ן, ריה"ל, ורבי שלום שבזי. גם מקומו החשוב של אורי צבי גרינברג, לא נפקד.
מגמת מוציאי הספר לאור היא להחדיר את עניין הר הבית למודעות הציבור הרחב, אך על כורחם נמצאו משקפים במלאכתם את הסקטוריאליות האופיינית בנושאים שכאלו, למרבה הצער. אמנם ציין הרב שביב בהקדמתו ש"שתי קריאות הן" ביחס למקדש. האחת היא אוניברסלית, והיא עתידה להישמע על ידי אומות העולם: "לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א-להי יעקב". ואילו הקובץ שלפנינו מבטא דווקא את הקריאה השנייה: "קומו ונעלה ציון אל ה' א-להינו", שהיא "קריאה פנימית מתוכנו ולנו". והקריאה היוצאת מכאן, אכן פנימית היא מאוד. הרבנים המופיעים בה שייכים כולם למחנה הדתי-לאומי. תשומת-לב לא קטנה מוקדשת לבירור עמדתם של הראי"ה קוק זצ"ל, ושל בנו הרב צבי יהודה זצ"ל, בסוגיית ההשתדלות לבניין בית המקדש בימינו. בירור זה אפוף באותה אווירה פולמוסית הנחה על תלמידים שלמדו יחד, בשעה שמתווכחים הם בלהט מי מדייק יותר במסירת דברי רבם. סקטוריאליות זו שמה את אחת הטענות והשיקולים המוזכרים כאן לא-אחת - שיש לעלות להר למטרות 'כיבוש' - באור כמעט בלתי-אפשרי. מי הוא העם שמינה אותנו 'לכבוש' בשמו את ההר? [4] מובן גם, שלא הוזכר 'כיבוש' בשום מקור הלכתי קדום בקשר לעליית יחידים להר הבית; לפנינו שיקול שיכול היה להיוולד רק בדורנו, בבית מדרשה של הציונות הדתית.
שאלה העומדת ברקעם של חלק מן הדיונים הוא מידת ההסתמכות להלכה על מסקנות מדעיות. עבור המתכוננים לחידוש עבודת המקדש בפועל, הרי שבהעדר נבואה (וייתכן שגם בקיומה), עשויה התלות בממצאים מחקריים להכריע באשר לשחזורם של פרטים רבים הקשורים למקדש וקדשיו. מאמרו של מנחם בן-יש"ר מציג תיאוריה למיקום המקדש הנשענת על המציאות הטופוגרפית והארכיאולוגית. ואולם נראה שהרבנים הכותבים אינם נוטים למעשה להסתמך על כאלה. רק הרב שאר-ישוב כהן רומז לכך שברמה העקרונית, צריך המחקר בשטח להיות גורם בהכרעה; ואולם אין הוא מגיע לכלל הכרעה כזו בפועל. אפשר שאנו נהנים מן ה'לוקסוס' של החמרה ככל השיטות, כל עוד השאלה היא רק להיכן נוכל להיכנס. כאשר תעלה שאלת הקרבת קרבנות למעשה ותדרוש החלטה, יעלו תוצאות המחקר כשיקול יותר רציני. אלא שאז ייתכן שמסורת ה"החמרה" שהשתרשה בינתיים תקשה עוד יותר על קבלת החלטה. [5]
עוד לא מיצינו את מיגוון הנושאים שב'קומו ונעלה'. מן ההיבט ההלכתי, יש לציין את ההתמודדות עם אחד המקורות המרכזיים, הוא תשובת הרדב"ז בעניין הכניסה למתחם הר הבית. התשובה על פניה מוקשית ממנה ובה, עד ששמענו מפי גדולים ש"משבשתא היא". [6] באסופה זו מנסים האדריכל טוביה שגיב והרב יצחק שילת לרדת לכוונתו של הרדב"ז, והראשון מציע פירוש מקיף וחדשני לתשובה הבעייתית. כמו כן, דן הקובץ לא רק בנוכחות היהודית בהר, אלא גם בזו הנוכרית. כלומר, האם מוטל עלינו לעשות למניעת כניסתם ותיירותם של זרים?
זווית נוספת חשובה שמופיעה בספר וטרם הוזכרה כאן, היא האקטואליה. נמצא כאן מבחר מסמכים ודיווחים על תולדות ההתייחסות להר הבית בעבר הקרוב. כדוגמה לכך אזכיר כאן רק את סיפורו של הרב גורן זצ"ל, על השתלשלות האיסור על תפילה יהודית בהר (עמוד 248 והלאה; הדברים הובאו מתוך ספרו של הרב 'הר הבית'). בתור הרב הראשי לצה"ל, מילא הרב גורן תפקיד מרכזי בניסיונות למסד סדרי תפילה על ההר. תמציתם של דברים היא, שלא דרישת בני ישמעאל הולידה את האיסור על יהודים להתפלל, אלא הוראת הממשלה היהודית עצמה. ניתן רק לדמיין איך היתה ההיסטוריה משתנה אלמלא נגזרה אותה גזרה, ללא צדק, היגיון, או הכרח הנראה לעין.
'קומו ונעלה' מתמודד עם חלל תורני-ציבורי, הלא הוא חוסר-המעש בעניין המקדש, המעלה באופן אמיתי את האשמת "צפצוף הזרזיר" שהוזכרה על ידי ריה"ל בסוף ספר 'הכוזרי'. צדק הרב יהודה שביב שמדובר בינתיים רק בקריאה פנימית, ניסיון להביא להתנערות והתעוררות, ולא יותר. אך אולי זה מה שניתן ומתחייב בשעה זו. לפחות שמי שהדבר יכול לנגוע בו, יתמודד איתו באופן פעיל, ויהיו מסקנותיו אשר יהיו. אם כשמירה על גחלת המקדש ואם כליבויה, מהווה 'קומו ונעלה' תרומה חשובה מאוד.
שערי דעת
שערי דעת , כללים ויסודות בסדר טהרות על פי דברי הראשונים והאחרונים, הרב שלמה פלדמן, ירושלים תשס"א.
לפנינו ספר רב-תועלת, מדהים בהיקף התחומים המסודרים בו כשולחן הערוך לפני הלומד. הכותרת מצהירה על הכוונה לעסוק ב"כללים ויסודות", אך למעשה גם הפרטים של סדר טהרות נמצאים כאן, אלא שהפרטים מסודרים לפי הכללים, איש על מקומו. כמעט כל מקצועות הטהרה, כולל אהלות ונגעים (ולהוציא פרה אדומה, מקוואות וידים), ערוכים לפי כלליהם ועקרונותיהם, תוך ריכוז העניינים השונים המפוזרים, הבהרת המאחד ועמידה על השונה.
הספר מודפס במתכונת מקובלת: קו חוצה בין "עליונים לתחתונים". עיקרי הדברים נמצאים בחלק העליון של העמוד, והערות השוליים מפנות למקורות הדברים תוך משא-ומתן בהיר, בגיוס שליטת המחבר בתלמודים, בראשונים ובאחרונים. ניתן בהחלט לומר ש"יד התחתונים על העליונה", מן הבחינה הכמותית. עם זאת, הדיונים אינם ארכניים (אין הערות-שוליים התופשות עד כדי עמוד). הספר מצויד במפתחות כדבעי. ללומדי טהרות, מתחילים וותיקים כאחד - ספר חובה, בלי גוזמאות.
אורו של מקדש
אורו של מקדש , עולם המחשבה של המקדש, הרב מנחם מקובר, מכון המקדש, ירושלים תשס"ג.
המחבר, מהעומדים בראש מכון המקדש, ערך את הספר על פי שיעורים שהועברו על ידו במשך השנים האחרונות. מוצג כאן עולם פנימי-מחשבתי, המשמש כפירוש והסבר למקדש ועבודתו. הדברים מיועדים לציבור הרחב, והדבר בולט בשפה הברורה וכן בתמונות הרבות הממחישות את התוכן. השקפת הספר על עולם המקדש בנויה בעיקר על ההגות החסידית-קבלית, ונעשה בו שימוש רחב בספרות חב"ד, שפת אמת, 'בית יעקב' לאדמו"ר מאיז'ביצא, 'בית גנזי' למקובל בן ימינו הרב רפאל משה לוריא, ועוד.
המחבר מבקש להצביע על תפקידים רוחניים מרכזיים של המקדש, ביניהם: גילוי האור הגנוז מששת ימי הבריאה; תיקון חטא אדם הראשון; ותיקון הפירוד שבין הקודש והחול.
בספר ארבעה מדורים: כלי המקדש, מועדי השנה במקדש, סוד בגדי הכהונה, ולבסוף - האישה ומהותה בראי המקדש (נושא שטרם זכה לתשומת לב מרובה).
בניין אריאל יאיר
בניין אריאל יאיר , ענייני מקדש וקודשיו, לעילוי נשמת אריאל פלדמן ז"ל ויאיר נבנצאל הי"ד, בעריכת הרב נתנאל אריה, ישיבת הגולן, חיספין, תשס"ב.
הקובץ הופק על ידי בני שנה ה' (תשס"ב) בישיבת הגולן, כמצבת זיכרון לשנים מבני החבורה שנלקחו בלא-עת. אריאל פלדמן טבע בים, ערב חזירתו המתוכננת לישיבה לאחר שחרורו מהצבא. יאיר נבנצאל נרצח בידי מחבלים ליד יישובו נווה-צוף.
בקובץ שלשה חלקים. 'בדרך למקדש' מקבץ עיונים הקשורים לבחירת מקום המקדש הראשון ולבנייתו. המדור 'מקדש וכליו' מביא מאמרים בעניין בית המקדש בתור מציאות קיימת. החלק השלישי, כמעט כמובן מאליו, דן ב'מקדש בזמן הזה'. בכל אלה חוברים יחדיו העיון התנ"כי, ההלכה ומחשבת ישראל.
עיון ברשימת מחברי המאמרים מגלה שהיא מורכבת מרבנים מוכרים וחשובים, ראשי ישיבות ומוסדות תורניים, ור"מים מישיבות שונות. ההתרשמות היא שאיכות הכותבים אכן מעידה גם על רמת המאמרים, מבחינת העניין, החידוש והיסודיות. סוף הספר מוקדש להתייחדות עם זכרם של אריאל ויאיר.
לחיבת הקודש נציין שתי נקודות מחודשות המופיעות בספר. הרב יובל שרלו תורם מאמר-מבוא 'לשאלת הכניסה להר הבית', מאמר שנועד להצגת הנושא על צדדיו השונים (כלומר, לא לנקיטת עמדה). אגב המשא והמתן, מצטט הרב שיטה בלתי-מוכרת של הרש"ש בחידושיו למסכת בבא בתרא, לפיה המקדש לעתיד לבוא לא יהיה במקומו הראשון. על כן ניבאו הנביאים שבית ה' יהיה "בראש ההרים", כלומר "שיהיה אז על הר אחר אשר הוא ראש ההרים בגובה". אין לרש"ש חבר בעניין זה.
הרב יהושע יגל, מייסד וראש ישיבת מדרשיית נועם פרדס-חנה (שם למדו אריאל ויאיר, שניהם בני מחזור מ"ט), עומד על קושייתו המפורסמת של הכסף-משנה בהלכות בית הבחירה פרק ו'. הרמב"ם פוסק שקדושה שנייה קידשה לעתיד לבוא, אך לא קדושה ראשונה. יסוד ההבדל לדעתו הוא שקדושה ראשונה נובעת מכיבוש יהושע, וכיבוש זה בטל; בעוד שהקדושה השנייה מקורה ב'חזקה' שהחזיקו בארץ בימי עזרא. והקשה הכסף-משנה, הלא אחרי כיבושו של יהושע הייתה גם חזקה, ואם כך אין כל טעם לחלק בין הקדושות?
הרב יגל מפרש ש'חזקה' זו אינה זהה ל'נעל גדר פרץ' הידוע מהלכות קניין קרקע, אלא הפרחת הארץ והוצאתה משממונה. בשובם של הגולים בימי עזרא, מצאו לפניהם ארץ חרבה ושוממה, כפי שמבואר הדבר בכתובים. לעומת זאת, עולי מצרים ירשו את תרבותה החומרית והחקלאית של יושבי הארץ הכנעני ("כרמים וזיתים אשר לא נטעת, בורות חצובים אשר לא חצבת"), ולא השמידו אותה לריק. על כן ירושתם משוללת התואר 'חזקה'. ההבדל בין הקדושות נובע מן ההבדל האופייני במוסר הלחימה בין הצבא הישראלי לזה הנוכרי: "בל תשחית" לעומת "כי להשמיד בלבבו".
עבד המלך
עבד המלך , מאמר בענייני ציצית ותכלת, מאת הרב יהודה ראק, בהוצאת עמותת פתיל תכלת, תשס"ד.
המחבר קשור מאוד למצוות ציצית בפתיל תכלת. פעילותו הספרותית להפצת ניהוג התכלת הלכה למעשה, על פי הזיהוי המודרני של חילזון התכלת עם הארגמון קהה-הקוצים, ידועה מכבר. [7] בחיבור שלפנינו עורך המחבר את עיוניו במצווה זו, מן ההיבטים הלמדניים והמעשיים. במאמר ארבעה חלקים: גדרי מצוות ציצית, תכלת ולבן, הגדרת התכלת וחידושה, כריכות וקשרים בציצית עם תכלת. כפי שניתן לראות, סדר חלקי המאמר נע מן התיאוריה אל הפרקטיקה. החלקים הראשונים מהווים מחקר הלכתי-רעיוני מעמיק, כאשר אחריהם הופך המחבר לחוקר מדעי-מציאותי, המתאם בין מקורות הלכתיים לבין ממצאים וריאליה, על מנת להגיע למסקנה מעשית.
מצווה זו, המלווה אותנו תדיר, אינה ברורה בגדריה. אי-בהירות זו הביאה את האמוראים לדון, בסגנון שהפך להיות אופנתי רק כעבור אלף-וחצי שנה, האם המצווה היא "חובת גברא או חובת טלית". אלא שמונחים אלה עצמם, בהקשר של מצוות ציצית, טעונים עדיין הבהרה. בכך עסק הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל ב'שיעורים לזכר אבא מרי ז"ל' בהרחבה, אך מסתבר שעדיין הניח כר גדול למחברנו להתגדר בו. הרב ראק צולל לעמקי הגמרא במסכת מנחות, מדקדק בפרטים ומנתח באזמל כדי להגדיר במדויק את מקור החיוב ואת מעשה המצווה. תוך כדי דיון מתגלות פניני-הבנה חדשות בעניין גרדומין, לשמה, תעשה ולא מן העשוי ועוד. הדיון בספר הוא רצוף ועמוק, ודורש ריכוז. בשולי הדברים עומד הרב ראק על משמעותה המחשבתית-רעיונית של מצוות ציצית, כמסקנה העולה מהניתוח ההלכתי. פן זה רמוז בשם החיבור 'עבד המלך'.
סקירת חיבור זה ב'מעלין בקדש' באה בעקבות עיסוקו בחידוש התכלת, נושא שתמיד היה אחד ממוקדי התעניינותם של הרוצים בחידוש העבודה. היכולת לקבוע מסמרים להלכה בעניין זה היא מעין מבחן להתמודדות, בכלים מודרניים, עם שאר האתגרים ההלכתיים הקשורים לבניין המקדש.
בעניין זה, בוחן המחבר מן היסוד את הצורך בחילזון כדי לצבוע את התכלת, את היכולת שלנו לחדש אותה מבחינה הלכתית לאחר תקופת היעלמות, ואת הזיהוי המסוים שבו הוא דוגל. הוא דוחה תפישה רווחת אך תמוהה, שתכלת אינה אלא הידור מצווה. נראה שתפישה זו ניזונת מן העובדה שזה שנים רבות מאוד, אנו מקיימים מצוות ציצית מבלעדי התכלת.
טיעוני המחבר משכנעים מאוד. נוכח עוצמתם של הדברים (ואין הוא היחידי המשמיע אותם), לכאורה קשה להבין מדוע אין ניהוג התכלת למעשה תופש תאוצה גדולה יותר, במיוחד בקרב המקפידים, המחמירים והמהדרים במצוות. [8]
אזכיר הרהור אחד העולה בהקשר זה. התכלת מוצגת על ידי הרב ראק בכל "רצינותה", כטוענת לכתר החיוב ההלכתי, על סמך בחינת מסורת ההלכה והפוסקים. אולם למעשה, חלק מרוחב-תפוצתה של התכלת נובע מפן אחר שלה: התכלת נתפשת כאחד מביטויי רוח החדשנות, ויש אומרים חופש-היתר, בהם נוהגים רבים משומרי המצוות בדורנו. המחבר שלנו יטען, ולדעתי בצדק, שאבותינו לא קיימו את מצוות התכלת משום שלא יכלו. אם בחסדי ההשגחה חזרה אלינו האפשרות לקיימה, אין בקיום מצווה זו שום חידוש. אלא שבפועל, התחברה התכלת למגמתם של רבים לקיים את ההלכה, ולהידבק בגבולותיה, אך תוך התאמה אישית והתייחסות גמישה למוסכמות המסורת. האם "מרוויחה" התכלת מתדמית זו? התשובה תלויה באיזה חוג נשאלת השאלה. ברור מאוד שמי שסבור ש"המתחדשים" הפריזו עד כדי סיכון, לא ימהר לאמץ את אחד מסממני-ההיכר שלהם. האם יצליחו מאמציו של הרב ראק וחבריו להחדיר תודעה הלכתית יותר ביחס למצווה זו, ולהפוך אותה לתופעת-קבע בעולם התורה על גווניו? ימים יגידו.
אמרות שמואל
אמרות שמואל , הערות הארות וביאורי סוגיות בענייני קדשים, הרב שמואל הכהן רוזובסקי, ירושלים שבין החומות, תשס"ב.
ספר זה הוא פרי עמל של כעשרים שנה, בהם עבר המחבר על ענייני קודשים "כמה פעמים בעמקות ובעיון גדול" (מתוך ההקדמה), בתוך חבורת הלומדים בישיבת הכהנים בעיר העתיקה. המחבר הוא תלמיד חכם ותיק, שלמד בראשית דרכו מפי הרב ברוך דב ליבוביץ זצ"ל. [9]
חידושיו של הרב רוזובסקי הם בסגנון הפשט והסברה הישרה, ובדרך כלל לא נמצא בהם ניתוחים מופשטים ו"חקירות". בתור כהן הלומד על מנת לעשות, מזדקק המחבר מדי פעם להיבט המציאותי כדי ללבן את הדברים. למשל, נידונית כאן השאלה, האם מריקה ושטיפה של כלים שנתבשלו בהם קדשים קלים צריכה להיעשות בעזרה, כמו בקדשי קדשים (עמוד קיט). המחבר תמה על הדעה המחמירה, משום שקשה להעלות על הדעת שעשרות אלפי החוגגים ברגלים, לאחר שגמרו לאכול במרחבי העיר, הביאו את סיריהם לחצר המקדש לשטיפה.
חשיבתו זו של המחבר, על הצורה שבה הדברים אמורים לפעול במציאות, מתבטאת גם בהעלותו ספקות ושאלות ששכיחותן המעשית גדולה לכאורה, ואשר שתיקת המקורות לגביהם תמוהה. למשל, קרבן הדוחה שבת, והתעורר בו ספק פסול לאחר הקרבתו, האם מותר להקריב קרבן אחר כדי לצאת ידי הספק (עמוד קמ)? וכן, האם יש פטור "דרך רחוקה" בפסח שני (קסו)? אמנם בעניין זה מביא המחבר שקדמו האדמו"ר מלובביץ זצ"ל, שטען בשעתו שהפטור אכן קיים. האדמו"ר העיר שהראשונים שתקו באשר לדין הזה משום ש"להם היה זה פשיטא", אלא שמחברנו עונה כנגדו ש"אנחנו לא נדע אם היה להם פשיטא לחיוב או לפטור".
נעיר לבסוף על אחד מחידושיו של הרב רוזובסקי (עמוד קמג). הרמב"ם פוסק שאם אבדו כבשי העצרת לאחר שהונפו שתי הלחם, שגם הלחם יאבד, וצריך להביא לחם אחר עם כבשים אחרים. התמיהה היא שאפיית הלחם אינה דוחה יום טוב, ואם כן, מאיפה יביאו לחם אחר? גם כאן מתפלא המחבר, שככל הידוע לו, לא עמד אף מפרש על הקושי הזה חוץ מהחזון-איש. לגופו של עניין, רוצה המחבר לחדש, שאמנם מכשירי הקרבן (כגון אפיית הלחם) אינם דוחים איסור מלאכה, כדעת ר' עקיבא בפסחים (סה:), אבל לגבי מכשירים שלא הייתה אפשרות לעשותם מבעוד יום, הלכה כר' אליעזר שמותר לעשותם. הוא מסתמך על כך שהרמב"ם פסק כסתם משנה בעירובין (קב:), שקושרים נימא שנפסקה בכינורו של לוי במקדש.
קושייתו של המחבר קושיא היא בוודאי. אך לעניות דעתי קשה מאוד לומר ששתק הרמב"ם מלהשמיע חידוש זה בכל פסיקותיו במחלוקת ר' אליעזר ור' עקיבא, הן לגבי קרבנות והן לגבי מילה, [10] כאשר מסתימת לשונו שם לא נראה כך. והדבר צריך עדיין עיון רב.

[1]   'ברכת החיים' נתונה גם לכל הרבנים והמחברים אשר זכינו שחיים איתנו היום, שיוזכרו בסקירה זו.
[2]   גם הגר"ש גורן זצ"ל בשעתו כתב במבוא לספרו 'הר הבית', שמצב זה הניע אותו לכתוב את הספר.
[3]   לחלק מן הצילומים אין כותרת, וחבל.
[4]   לי הקטן היה נראה בפשטות שנקודה זו חשובה גם מן הבחינה ההלכתית הצרופה (השווה רמב"ם הלכות תרומות פ"א ה"ב, ממנו עולה שיוזמה פרטית אינה נידונית, מן הסתם, כ'כיבוש רבים'). ומה גם שזכינו שיש גורם רשמי הממונה על ה'כיבוש' במדינת ישראל, ופקודותיו מגדירות מה יש לכבוש וכיצד. אם מאשרים יוזמות-יחיד בתורת 'כיבוש', הרי שמניחים שמצבנו כיום הוא ש'אין מלך בישראל'. ואולם לא כך סבור הרב ישראל אריאל (עמודים 208 והלאה), שצירף יחדיו את סוגיית כיבוש ארץ ישראל וסוגיית פיקוח נפש (עיר הסמוכה לספר), והסיק שעלייה להר הבית יכולה לדחות איסורים דאורייתא. הרב מסתמך על ניהוגם של גדולים בעיצומה של מלחמת ששת הימים, אך לפי דברינו יש מקום לחלק בין השנים. יש לעיין גם בדברי הגר"ש גורן ז"ל ב'הר הבית' עמ' כט, ונדמה שדבריו פחות מרחיקי-לכת. על כל פנים, רק להעיר באתי. הרב אריאל הרחיב יותר בנושא במאמרו בקובץ 'בניין אריאל יאיר' (עמוד 288; להלן נתאר קובץ זה בקצרה). לעניין רגישות עקרונית לבעיית הסקטוריאליות, ראה ב'קומו ונעלה' בדברי הרב אליקים לבנון (עמוד 315).
[5]   על דינמיקה מעין זו עמדתי ב'מעלין בקדש' ו' עמוד 162. על השאלה הכללית הרחיב הרב זלמן קורן במבוא לחיבורו 'חצרות בית ה' '.
[6]   הרב אביגדור נבנצאל ב'מעלין בקדש' ה' עמוד 161, בהסתמכות על הגרש"ז אוירבך זצ"ל.
[7]   ראה תחומין (מכון צומת, אלון שבות) כרך טז, ו-'עלון שבות' (ישיבת הר עציון, אלון שבות) גיליון 143-144.
[8]   ידיד חרדי, שנודע לו שאני קושר תכלת, שאלני מדוע לא נתתי זכות קדימה לתפילין של רבנו תם, שכן זהו הידור המוזכר בשולחן ערוך (שלא כתכלת). השבתי לו שהתכלת "מוזכרת" בספר במדבר.
[9]   הדמיון בשם מצריך אותנו להבדיל בין המחבר שליט"א, לבין הרב שמואל רוזובסקי זצ"ל, שהיה מראשי ישיבת פוניבז', ואחד מגדולי הדור שלפנינו.
[10]   עיין לדוגמה בהלכות קרבן פסח פ"א הי"ח, ובהלכות מילה פ"ב ה"ח (לעניין נשפכו החמין). על השאלה העקרונית ראה ב'שיח השדה' לרב אריה צבי פרומר זצ"ל, שער ברכת ד', סימן ו' ד"ה אמנם לקושטא (עמוד פב). הרב רוזובסקי מביא את תירוצו של החזון-איש, שגם הוא מחודש: מדובר בלחמים שנאפו מערב יום טוב לאחריות.
לייבסיטי - בניית אתרים