חפש  

הקבוע והמתחלף בעבודת המקדש / הרב יהודה שביב
עבודת התמיד
תמיד היא מילת מפתח, בכל הקשור לעבודה במקדש. התורה מדברת על 'לחם פנים... תמיד' (שמות כ"ה, ל) ועל 'נר תמיד' (שם כ"ז, כ) ועל 'קטורת תמיד' (שם ט', ח) ועל 'אש תמיד' (ויקרא ו', ו) ועל 'מנחת תמיד' (שם שם, יג) ועל 'עולה תמיד' (במדבר כ"ח, ג). ואף בבגדי כהונה מצינו 'לזכרון לפני ה' תמיד' (שמות כ"א, כט-ל); 'והיה על מצחו תמיד' (שם שם, לח). משלשים וחמש הופעות של המילה בתורה, רק שתיים אינן מעניין עבודת הקודש.
כי כן, מה שמאפיין ביותר את העבודה במקדש - ובעבודת ציבור הדברים אמורים - היא הקביעות היומיומית: תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים; קטורת של שחר וקטורת של בין הערביים, ומנחתו היומיומית הקבועה של כהן גדול מחצה בבוקר ומחצה בין הערביים, ודישון המנורה והטבת הנרות אף הם היו נעשים פעמיים בכל יום וגם הדשן היה מורם בכל יום תמיד, ואש תמיד היתה נערכת בכמה מערכות בכל יום. הכל כמפורט לפרטיו בשלשת הפרקים הראשונים בהלכות תמידין ומוספים לרמב"ם.
לא ייפלא למצוא בסדר קדשים מסכת ושמה תמיד, שעניינה "סיפור היאך היה התמיד קרב, כדי לנהוג כך תמיד" (רמב"ם בהקדמה לפירה"ש בתרגומו של ר"י קאפח, ירושלים תשכ"ג עמ' יז).
ואכן לקראת חתימת המסכת נאמר בה: "זה הוא סדר התמיד לעבודת בית א-להינו שיבנה במהרה בימינו אמן" (פרק ד', ג).
השיר המשתנה
אולם לא כך מסתיימת המסכת. המשנה האחרונה בה מדברת על "השיר שהיו הלויים אומרים במקדש" [1]. והנה לעומת העבודות התמידיות שנהגו יום יום - אותה עבודה שנהגה ביום הראשון נהגה גם בשני ובשלישי ובשאר ימות החול - הרי השיר שהיו הלויים אומרים במקדש היה ייחודי: כל יום מימות השבוע ושירו המיוחד לו. כפי שהמשנה מפרטת והולכת: "ביום הראשון היו אומרים... בשני היו אומרים... בשלישי... ברביעי...". ואפשר שכל עצמה לא באה משנה זאת בסוף המסכת, אלא להציג את הפן האחר שבעבודת המקדש. כל המסכת כולה עסקה בקבוע, בתמידי, ביומיומי. ויפה חתמה "זה הוא סדר התמיד לעבודת בית א-להינו". ועתה באה משנה אחת ללמד על העבודה המתחלפת לפי הימים; יום יום ושירו שלו.
הנעימה המשתנה
המשנה דיברה על השירים השונים שהושמעו. אבל לא אמרה דבר על הלחנים שבהם שרו הלויים את השירים. כלום השתמשו באותו לחן בכל יום, או שלכל שיר היה לחן משלו. ואולי מגוון הלחנים היה אף גדול יותר ונמצא שגם אם חזרו מדֵי שבוע על אותו שיר, הרי הלחן היה שונה.
רבי אברהם הרופא משער אריה ממנטובא בספרו שלטי הגיבורים [2] התייחס בהרחבה להיבטים המוסיקליים וכתב: "... לא על זמרה אחת וסגנון קולות אחדים ישוררו הלויים תמיד בכל יום על הקרבנות, אמנם יום אחד ישירו במין אחד ונועם אחד מהשיר ויום אחד ישוררו באחר, לפעמים בלויים מועטים שהם י"ב [3] ובקולות הפשוטים, ולפעמים בלויים רבים הם משמונה עשר ועד ששה ושלשים ובקולות המורכבים..." [4] מסתבר אפוא, כי רבו מאוד הלחנים, והאימון בהם, כמו גם בכלי הנגינה, וההתאמה שבין המזמורים דרשו לימוד רב, "ועל כי רבו המנגנים וכלי הניגון והמשוררים גם יחד, ראוי הוא להאמין שיהיו ללויים ספרים רבים המלמדים כל מיני הניגונים בכלים וגם כל מיני השיר על תהלות דוד בן ישי" (שם).
מאחד לשבעה
במשנה החותמת את סדר קדשים שנינו:
"אמר רבי יהושע: זה הוא שאמרו: כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה כיצד קולו שבעה? שני קרניו - שתי חצוצרות; שני שוקין - שני חלילין; עורו לתוף; מעיו לנבלים; בני מעיו לכנורות."
פשוטם של דברים: כל עוד הכבש חי, אין הוא משמיע אלא קול אחד; כשהוא מת ניתן להפיק מאבריו שבעה קולות בשבעה כלים שונים.
אולם על פי דברנו ניתן לראות בכך רמיזה לענייננו. כשהוא חי הרי הוא ראוי לקרבן. או אז קולו אחד, קול חד-גוני, הקרבן מתאפיין בדגם אחד קבוע. אבל כשהוא מת הרי הוא עומד לכלי נגינה, או אז ישנם כבר דגמים רבים ומגוונים.
חג יום יום  
נראה כי שני יסודות אלו - הקבוע והמשתנה; התמידי והחד פעמי - נדרשים בעבודת הקודש. עבודת הקורבנות ביטאה את הקביעות השמרנית היומיומית ואילו עבודת הנגינה והשירה ביטאה את הייחודיות שבכל יום.
היכן מצינו הוראה לליווי מוסיקלי במקדש? ספר החינוך במצוה שפ"ד מצביע על פסוקי החצוצרות כמקור. נאמר בתורה: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרות על עֹלֹתיכם ועל זבחי שלמיכם" (במדבר י, י). ומכאן שמצוה "לתקוע בחצוצרות במקדש בכל יום בהקריב כל קרבן... ואע"פ שהזהיר הכתוב ביום שמחה ומועד וראש חודש - לאו דווקא; דבכל יום היו תוקעין במקדש בחצוצרות על הקרבן" (החינוך שם).
ואפשר שהשמיעה התורה את דין התקיעות בימי שמחה ומועד דווקא, למרות שכוונתה הייתה לכל יום, להורות כי עניין התקיעות (המייצגות את הליווי המוסיקלי) הוא ליתן צביון ייחודי לכל יום במקדש, שיהיה כל יום ליום מיוחד, כמוהו כיום מועד. התקיעה והמנגינה הופכות את עבודת היום השגרתית לעבודת מועד ייחודית.
המעשה והכוונה
החינוך שם מוסיף דברים על שורשי המצוה, היינו על טעמה ועניינה:
"משורשי המצוה, לפי שבשעת הקרבן היו צריכים לכוון דעתם יפה בעניינו, כמו שידוע שהוא נפסל במחשבות ידועות; וגם כן צריך הקרבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שצונו עליו... ולכן נצטוו בתקיעות החצוצרות... לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדולה אל הדברים... ואין דבר יעוררהו כמו קולות הניגון."
אם עבודת הקרבנות היא עבודה כפשוטה, עבודה במעשה; הרי 'עבודת' הנגינה באה לתרום את הפן המחשבתי הנפשי, את הכוונה שצריכה ללוות את מעשה הקרבנות.
בכך נעוץ סופו של סדר קדשים בתחילתו, שהרי משניות ראשונות שבו עסקו בעניין הכוונה - "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן..." [5] כי כן אף כי במקדש עסקו בעבודה, הרי עניינו המיוחד הוא דווקא בפן המחשבתי [6]. כך הורה מרן הראי"ה קוק זצ"ל:
בחוץ לארץ אין מתגלה כי אם הערך של המעשה,             ובארץ ובארץ ישראל הערך של הדיבור             ובבית ובבית המקדש הערך של המחשבה [7]     (אורות הקודש ח"ג עמ' רפח).
המעשה - אחד; הכוונה ייחודית
כיוון שהכוונה היא עניין מרכזי בעבודת המקדש, והדגש מוסט במידה רבה מן העשייה הטכנית שבחפצא (בקרבן) אל מחשבת הגברא (המקריב), כבר ניתן לדבר על קרבן אישי ייחודי, חרף האחידות שבמעשה. ודבר זה מקרבנות שהקריבו הנשיאים עם חנוכת המשכן למדנו. התורה בפרשת נשא מדברת בפרוטרוט על קרבנות הנשיאים וחוזרת שוב ושוב על קרבנו של כל נשיא ונשיא לפרטיו, ולבסוף חוזרת וכוללת ומספרת את קרבנות כולם. וכל אותה אריכות למה? - מסביר הרמב"ן (במדבר ז, ב) בעקבות דברי המדרש:
"כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו... וכן מצאו שם במדרש בכל שבט טעם מיוחד בקרבנו ובשיעורי הקרבן, ולכך השווה אותם הכתוב לפרט כל אחד בעצמו כאילו לא הוזכר האחר. ואחר כן כללם כאחד, לרמוז כי בעת אחת עלה במחשבתם להקריב החנוכה ולא קדם אחד לחבירו במחשבה ולא בהבאה לפני המשכן ועל כן הזכירם הכתוב לכולם בהשוואה."
אילו היתה התורה כותבת במפורט רק את קרבנו של נחשון למשל ואצל האחרים היתה כותבת בקצרה 'וכן הקריב נתנאל... וכן הקריב...', לא היתה זאת אמת שלמה. שכן אף כי למראית עין הקריב נתנאל את שהקריב נחשון, הרי לאמִתו של דבר קרבנו היה שונה בתכלית - כפי שמעלה המדרש:
"אע"פ שקרבן שוה הקריבו כולם, על דברים גדולים הקריבו וכל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו. התחיל נחשון והקריב על סדר המלוכה... בא נשיא יששכר והקריב על שם התורה... בא נשיא זבולון והקריב קרבנו על השותפות שהיה לו עם יששכר אחיו..."     (במד"ר יג)
והמדרש מפרט והולך בפרטי קרבנות כל נשיא כלפי מה הוקרב כל פרט ולמה הוא רומז.
המעשה - חובה; הכוונה - נדבה
על מעשי הקרבנות מדברת התורה באריכות ובמפורט. לעומת זאת על הפן המחשבתי הכוונתי שמתלווה לקרבן כמעט ואין שומעים דבר. ואם ראינו כי הליווי המוסיקלי במקדש בא לעורר ולהביע את רחשי הלב, הרי פרט לכתוב על חצוצרות לא אמרה התורה דבר על חלק נכבד זה בעבודת הקודש. ותופעה זאת מבקשת התייחסות.
פשר דבר זה אפשר יעלה לנו מדברי המהר"ל בחיבורו גור-אריה על רש"י לתורה. הוא נדרש לכתוב בסוף פרשת יתרו "ואם מזבח אבנים תעשה לי..." (שמות כ, כב). המילה 'אם' כאומרת שהדבר אפשרי אבל לא הכרחי. וכלפי זה אומר רבי ישמעאל במכילתא - דברים המצוטטים ברש"י על הכתוב - "כל אם ואם שבתורה רשות חוץ מג' - 'ואם מזבח אבנים תעשה לי', הרי אם זה משמש בלשון כאשר...". כלומר לא רשות כאן אלא חובה, והמילה 'אם' באה כהקדמה להנחייה שבהמשך אם (כאשר) תעשה מזבח אבנים - כך וכך תעשה אותו.   ואכתי יש להבין מדוע השתמשה כאן התורה במילה אם היכולה להטעות לכיוון של אפשרות. מסביר המהר"ל:
"יש לפרש מה שכתוב בלשון אם אע"ג דחובה הם, מפני שאם יעשה כחובה כאילו מקיים גזירת המלך - אין הדבר לרצון לקב"ה, וצריך שיעשה מרצונו... כי אם בונה מזבח שזהו עבודתו ית' להקריב עליו והוא מקיים מכח גזירת המלך בלבד, אין זה עבודה, כי העבודה צריך שיהיה עובד לו מרצונו ואז נקרא עובד...".
כלומר במכוון השתמשה התורה במילה אם, להורת שראוי שייעשה הדבר מתוך רצון ונדיבות ולא מתוקף צו.
מעתה אפשר לומר שאם לגבי המעשים במקדש נדרשה התורה לומר צווים מפורשים, הנה לגבי דברים שעיקרם כוונה סתמה התורה ולא פירשה. והיא כאומרת בכך: השתמש באמצעים קוליים ומוסיקליים כמיטב חכמתך וכשרונך, כדי להשיג ולבטא את הכוונות הראויות בעת עבודת הקודש.
זאת ועוד, על הקבוע והמתמיד ניתן לצוות, אבל אין טעם וגם אי אפשר לצוות על הזורם והמתחלף.


[1]   ל' גינצבורג במסתו על מסכת תמיד (בתוך אסופת דבריו 'על הלכה ואגדה', ת"א תש"ך) כותב כי משנה זו לא היתה חלק מהמסכת המקורית של תמיד (שם עמ' 60). זאת הוא מסיק מתוך לשון החתימה של המשנה הקודמת הנשמע כסיום המסכת. אולם הוכחה של ממש לכך לא הביא. באמת המשנה האחרונה לא זו בלבד שאינה זרה לעניין המסכת, שהרי בכל יום שרו והשיר עצמו היה חוזר ברוטינה שבועית, אלא היא מהווה המשך ישיר למשנה שקדמה לה, שכך שנינו שם: "נתנו לו יין לנסך, הסגן עומד על הקרן ושני כהנים עומדים על שולחן החלבים ושתי חצוצרות של כסף בידם, תקעו והריעו ותקעו... שחה לנסך והניף הסגן בסודרין והקיש בן ארזא בצלצל ודברו הלויים בשיר, הגיעו לפרק תקעו והשתחוו העם, על כל פרק - תקיעה, על כל תקיעה - השתחוויה" וכיוון שהוזכרה שירת הלויים, באה המשנה שלנו לפרט מה היה אותו שיר.  
[2]   ההוצאה הראשונה בשנת שע"ב במנטובה. פרקים נבחרים מתוך הספר, אותם הנוגעים לשיר במקדש, הפיק שאול שפר במסגרת אנציקלופדיה לענייני המשכן והמקדש כרך ו' (ירושלים תשכ"ה).
[3]   נראה על יסוד המשנה המשנה במסכת ערכין (ב, ו) "אין פוחתין משנים עשר לויים עומדים על הדוכן".  
[4]   במהד' שפר עמ' 23.
[5]   אמנם נחלקו ראשונים, כנראה, אם 'שלא לשמה' די בכוונה מחשבתית, או שצריך לבטא זאת בדיבור. ואכמ"ל בזה.
[6]   אפשר שדבר זה עולה גם מפתיחת עניין הקרבנות בספר ויקרא בקרבן עולה דווקא. והשמיע רבי שמעון בר יוחאי: "לעולם אין העולה באה אלא על הרהור הלב..." (ויק"ר ז', ג).
[7]   מכאן לאפשרות שתפילה תמלא חלל שנפער עם הפסקת עבודת הקרבנות - "ונשלמה פרים שפתינו". שהרי בתפילה ברור שלא התמליל עיקר אלא הכוונה.
לייבסיטי - בניית אתרים