חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
לע"נ אבי
ר' יצחק יחיאל ב"ר מנחם מנדל ז"ל
המערכה לקיום האש והדלקת אש המערכה / הרב מנחם מקובר
במשנה במסכת יומא (דף מ"ג:) מובאות שלש דעות לגבי מספר מערכות האש שהיו על גבי המזבח:
שתיים - דעת רבי יהודה, שלש - דעת רבי יוסי, שהיא זו הנפסקת להלכה,   ארבע - דעת רבי מאיר.
בין התנאים ישנה הסכמה בנקודות הבאות:
  א.  המערכה הראשונה היא 'המערכה הגדולה' עליה מקטירים את הקרבנות.
  ב.  המערכה השניה היא 'מערכת הקטורת' ממנה לוקחים גחלים לשם הקטרת הקטורת במזבח הזהב אשר בהיכל.
  ג.  ביום הכפורים מוסיפים מערכה נוספת של אש.
  ד.  את אש התמיד של המנורה ('הנר המערבי') לוקחים אף היא מן המזבח.
  ה.  התנאים לומדים לגבי שתי המערכות הראשונות מאותם הפסוקים, כפי שנראה בע"ה לקמן.
אופן הלימוד לגבי מספר מערכות האש
מספר מערכות האש נלמד בספר ויקרא בתחילת פרשת צו, וכך נאמר שם:
"וידבר ד' אל משה לאמר: צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילהעד הבוקר ואש המזבח תוקד בו"   (שם, ו', ב)
  פסוקים ג-ד עוסקים בהרמת והוצאת הדשן, ובהמשך:
"והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים. אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"   (שם, ה-ו)
  כך מבינים התנאים את הפסוקים הנ"ל:
פסוק ב' - "היא העולה על מוקדה". זו המערכה הגדולה.
  "ואש המזבח תוקד בו".   זו מערכת הקטורת.
פסוק ה' - "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה". זו המערכה לקיום האש (לדעת רבי יוסי וכן רבי מאיר שלומד מהייתור של 'והאש' גם לגבי המערכה הרביעית עבור האיברים והפדרים שלא נתעכלו ביום).
פסוק ו' - "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". מאש המערכה לוקחים אש עבור אש התמיד של המנורה.
כפי שאמרנו כל התנאים לומדים מפסוק ב' לגבי שתי המערכות הראשונות שעל גבי המזבח. אנו ננסה בע"ה לבאר את מהותה של המערכה השלישית. הברייתא במסכת יומא (מ"ה.) אומרת כי זו מערכה "של קיום האש", ויש להבין: מהי המשמעות של 'קיום האש'?
תפקיד המערכה השלישית: לצורך המערכה הגדולה או לקיום אש התמיד
רש"י בפירושו לתורה אומר על פסוק ה' שהוזכר לעיל: "אם אין אש של מערכה גדולה מתגבר, מוסיפין עליו מזה". כלומר: לדעת רש"י מטרתה של המערכה השלישית היא להבעיר את המערכה הגדולה במידה וזו עומדת לכבות (וכן מבואר אף בריטב"א). מכאן שלפי רש"י 'קיום האש' עניינו הבערת אש המערכה הגדולה למען לא תכבה. אין בה ענין עצמי אלא רק כאמצעי להדלקת אש המערכה הגדולה. יתכן שלדעת רש"י 'אש התמיד' שעל גבי המזבח היא אש המערכה הגדולה, וכדי שהיא תבער באופן תמידי קיימת אש נוספת על גבי המזבח (שהיא המערכה השלישית) שכל תפקידה הבערת אש.
הרש"ש, בפירושו לגמרא (יומא מ"ה.), מעלה סברא נוספת: אולי זו גזרת הכתוב שתהיה אש תמידית דולקת על המזבח, כפי שאכן משמע מן הפסוק 'תוקד בו לא תכבה'. לדעתו אם אש המערכה הגדולה נכבית מעצמה - תכבה, ורק לצורך ההקטרה ידליקוה עם שחר. לפי סברא זו יש עניין עצמי באש המערכה השלישית, והיא זו הנקראת 'אש התמיד' שעל המזבח.
מעיון בדברי הרמב"ם משמע לכאורה שדעתו כסברת הרש"ש, שיש ענין עצמי במערכה השלישית. זו לשונו:
"ומערכה שלישית אין עליה כלום אלא לקיום מצות האש, שנאמר: 'אש תמיד תוקד'... 'והאש על המזבח תוקד בו' - זו מערכה שלישית של קיום האש." (הל' תמידין ומוספין ב', ד-ה)  
להלן ננסה להבין מה הכוונה 'אין עליה כלום'. כמו כן ננסה לבאר אם מערכה זו דומה לשתי המערכות הראשונות או שונה מהן.
דעת הרא"ם והמהר"ל: שני גזרי העצים הם 'המערכה השלישית'
רש"י בבאורו לויקרא ו',ה (שהוזכר לעיל) אומר "ריבה כאן יקידות הרבה", כלומר: בפסוקים הנ"ל מפורטות מערכות האש השונות הנלמדות בדרך של ריבוי מהפסוקים. המהר"ל בבאורו 'גור אריה' מפרט את המערכות השונות, ובהתיחסו למערכה השלישית הוא אומר: "... דצריך עוד מערכה לקיום האש, והם שני גזרי עצים, שאם לא היה אש המערכה הגדולה מתגבר - היה מקיים מן מערכה זאת" (כך מבואר אף ברא"ם). מבואר שדעתו היא כרש"י שתפקיד המערכה השלישית הוא להרבות את האש של המערכה הגדולה. אולם בדבריו מצאנו חידוש גדול והוא שהמערכה השלישית היא שני גזרי העץ שעל עריכתם על האש נצטווינו בפס' ה: "ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר". כפי שנראה לקמן יש צוווי להוסיף שני גזרי עץ על המערכה הגדולה, אולם לפי דברי ה'גור אריה' גזרי עץ אלו הנם המערכה השלישית עצמה. ייתכן שה'גור אריה' סובר כך כיון שהציווי על הבאת שני הגזירים מופיע בפס' ה', ממנו לומדים על המערכה השלישית, ומכאן ניתן להבין שעניינם חד הוא. יתכן לומר שלדעת המהר"ל שני הגזירים היו מונחים לצדי המערכה הגדולה ולא היו מקטירים עליהם את הקרבנות שכן כל תפקידם הוא להרבות את אש המזבח בעת הצורך.
תמיהת ה'לחם משנה' על דברי הרא"ם וישובה
ה'לחם משנה' בהלכות תמידין ומוספין (ב', ד) תמה על דברי הרא"ם הנ"ל, שכן לפי הרמב"ם המערכה השלישית היא לצורך קיום האש בעוד שמצות הוספת שני הגזירים היא מצווה נפרדת. אגב דבריו הוא מקשה מדוע הרמב"ם לא הזכיר את המערכה השלישית בהלכה שבה הוא מבאר את סידור מערכות האש (בהלכות תמידין ומוספין פרק ו' הל' א). מתרץ ה'לחם משנה' שכיון שעיקר עניינה של המערכה השלישית, לדעת הרמב"ם, הוא לקיום אש התמיד הרי שאין לה זמן הדלקה מסוים. לפי סברא זו עיקר עניינה של אש התמיד הוא   שהיא תהא דולקת באופן תמידי, ולכן אין היא נכללת במנין העבודות הקבועות עם שחר במקדש שהרי אין צורך להדליקה כל בוקר מחדש מכיון שהיא כבר דולקת.
ניתן ליישב את תמיהתו של ה'לחם משנה' על פי דברי ה'גור אריה' שהבאנו לעיל, שכן אז יובנו דברי הרמב"ם באופן שונה. זו לשון הרמב"ם לאחר שהזכיר את סידור שתי המערכות הראשונות:
"ואח"כ מעלה שני גזרי עצים ומניחן על המערכה הגדולה להרבות האש".
ניתן להבין מדבריו שקיום האש הוא להרבות את אש המערכה, ומכאן ניתן להסיק שדבר זה מתקיים באמצעות העלאת שני גזרי העצים על המערכה הגדולה. מסיבה זו הרמב"ם אינו מזכיר כלל את ענין הדלקת המערכה השלישית, שהרי זו מצות העלאת שני גזרי העצים ואין הדלקה נפרדת של המערכה השלישית שהרי היא חלק מהמערכה הגדולה.
הצתת ה'אליתא'
למחלוקת שראינו לעיל לגבי מהותה של המערכה השלישית יש השלכה גם לגבי אופן הדלקת אש המערכה.
לעיל ראינו כי לדעת רבי יהודה (במשנה) ישנן שתי מערכות אש בלבד על גבי המזבח. הפסוק ממנו לומד רבי יוסי על קיום המערכה השלישית (פס' ה', ראה הפסוקים דלעיל) נדרש לפי רבי יהודה בגמרא (דף מ"ה.) "להצתת אליתא". גם רבי יוסי מודה כי יש להצית את האליתא, אלא שהוא דורש זאת (כרבי שמעון) מהפסוק "ונתנו בני אהרן אש על המזבח" (ויקרא א', ז).
מהי אותה 'אליתא'? לדעת רש"י אילו קיסמים דקים. לדעת הרא"ש (בתמיד כ"ט.) אלו הם "חריות וקיסמין להבעיר את המערכה". המהר"י קורקוס (בבאורו להלכות תמידין ומוספין ב',ט) מביא את דעת הערוך שהקיסמים הם כמו זנבות, מלשון 'אליה'. בתמיד כ"ט. מבואר במשנה "ורווח היה בין הגזירים שהיו מציתים את האליתא משם". אומר שם המפרש: "בין סדרי העצים (של המערכה) היו מניחין ריוח... ונדלקים הגדולים על ידי הקטנים (שזו האליתא).
לגבי אופן 'הצתת האליתא' אומר רש"י בביאורו לגמרא יומא דף מ"ה. (אותה הזכרנו לעיל): "להצית בהן אור מערכה גדולה". במקום אחר בגמרא שם (דף כ"ד:) מבארת הגמ' כך: "הצתת אליתא עבודה היא, הדלקה (של המנורה) לאו עבודה". כלומר: הצתת האליתא היא אחת מעבודות הבוקר הנערכות במקדש. מבאר שם רש"י לגבי הצתת האליתא: "הצתת קיסמים דקים אם הוצרך להצית על המזבח באחת מן המערכות כגון שקרבה מערכה לכבות, שנשרפה כל המדורה". ביאור זה של רש"י סותר לכאורה את באורו הראשון שראינו לעיל, שהרי קודם ביאר רש"י כי הצתת האליתא היא לצורך הדלקת המערכה, בעוד שכעת ראינו שרש"י ביאר כי הצתת האליתא היא רק לצורך הדלקת המערכה שעומדת לכבות. אולם יש לדייק בדברי רש"י האומר בלשונו 'כגון שקרבה מערכה לכבות', כלומר: זוהי דוגמא לאופן אפשרי של הצתת האליתא. מכאן שהצתת האליתא היא אכן הדלקת אש המערכה, אלא שלדעת רש"י גם הצתה מחדש לשם מניעת כיבוי מוגדרת כהצתה. כפי שכבר ראינו שיטת רש"י היא שהמערכה השלישית היא לצורך קיום אש המערכה הגדולה, ולכן אין חילוק בין הצתה חדשה של המערכה לבין הוספת אש [1].
הרמב"ם לא מזכיר בהלכות עבודת התמיד את הצתת האליתא, ובסעיף הבא נבאר בע"ה את שיטתו בנדון. יש להוסיף את דבריו של רבינו חננאל האומר כי הצתת האליתא היא ליבוי אש המערכה ולא תוספת קיסמים.
הדלקת אש המערכה - שיטת רש"י והרמב"ם
שיטת רש"י:
כפי שכבר ראינו לעיל אומר רש"י בבאורו לגמרא בדף מ"ה. כי הצתת האליתא היא הצתת המערכה הגדולה, וכנראה שכוונתו היא שזו מצות הדלקת אש המערכה. אם נצרף לכך את שיטת רש"י שמטרת המערכה השלישית היא להוסיף ממנה אש למערכה הגדול, הרי מבואר שלדעת רש"י הצתת האליתא (הקיסמים) נעשית מן המערכה השלישית. מכאן ניתן להבין   כי המערכה השלישית דלקה כל הזמן, ובעת הצורך הוסיפו ממנה אש באמצעות הקיסמים למערכה הגדולה.
עלפי הבנה זו בדברי רש"י נוכל להבין את המבואר בגמ' שהן לדעת רבי יוסי והן לדעת רבי יהודה יש להצית את האליתא בראש המזבח. אם ההצתה נעשית מן המערכה השלישית הרי שהיא תמיד מתבצעת בראש המזבח.
כמו כן ראיתי שהאחרונים מבינים מהירושלמי (יומא פרק ב', הל' א) כי יש להקדים את האש לעצים, מהנאמר בפס' "וערכו עצים על האש" [2]. לאחר עיון בירושלמי לא זכיתי   למצוא את המאמר הנ"ל, ונראה שיתכן שהמפרשים הבינו פסוק המצוטט שם כדברי האמוראים (שכן רבי זעירא מצטט שם את הפסוק "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים", עיין שם). יתכן גם שהדברים נכתבו באחת המהדורות הישנות של הירושלמי. בכל אופן - על פי דברי רש"י מובן שהאש קודמת לעצים, שהרי אש המערכה השלישית   נמצאת על גבי המזבח. לכל הדברים האלו מצטרפת העובדה שהמשנה במסכת תמיד (ב', ה) מונה רק את הצתת שתי המערכות הראשונות כחלק מהצתת אש המזבח, בעוד שהמערכה השלישית לא נמנית שם.
שיטת הרמב"ם:
כבר ראינו לעיל כי לדעת הרמב"ם מטרת המערכה השלישית היא למען קיום אש באופן תמידי על המזבח, ולא לשם הצתת אש המערכה הגדולה. אומר הרמב"ם:
  "מערכה שלישית של קיום האש עושה אותה בכל מקום שירצה מן המזבח ומצית בה את האש. ולא יצית האש למטה ויעלה אותה למזבח, אלא במזבח עצמו מציתין שנאמר "ואש המזבח תוקד בו" - מכאן להצתה שלא תהיה אלא בראשו של מזבח." (הל' תמידין ומוספין ב', ט)
לעיל כבר הזכרנו כי הרמב"ם לא מונה   את הצתת האליתא ואת סידור המערכה השלישית בין עבודות התמיד (בהל' תמידין ומוספין פרק ו'), זאת למרות שבמשנה במס' תמיד נאמר במפורש נושא הצתת האש: "והציתו שתימערכות אש". יתכן שיש לומר שלדעת הרמב"ם הצתת האש היא הצתת המערכה השלישית עצמה, ולא כרש"י שהצתת האליתא מתקיימת בהדלקת אחת ממערכות האש. דבר זה ניתן לדייק מלשון הרמב"ם שציטטנו לעיל, האומר לגבי המערכה השלישית "ומצית בה את   האש" - במערכה זו דווקא, משא"כ בשאר המערכות לגביהן הרמב"ם לא מזכיר את נושא הצתת האש. אולם, מאידך, כיון שמערכה זו צריכה לדלוק לדעת הרמב"ם באופן תמידי הרי שאין לה זמן הדלקה קבוע. לכן הרמב"ם כלל לא מזכיר את הצתת האליתא בין שאר עבודות התמיד היומיות.
הרדב"ז, בבאורו לרמב"ם בהל' תמידין ומוספין (ב', ט) שציטטנו לעיל, מקשה מדוע הרמב"ם הזכיר בדבריו לגבי ההצתה בראש המזבח דוקא את הפס' "ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו', ב) שממנו לומדים כל התנאים לגבי מערכת הקטורת. הרמב"ם הרי פוסק כרבי יוסי   שקיימות על המזבח שלש מערכות אש, ולכן היה מסתבר אם היה מביא את הפסוק שממנו למד רבי יוסי על הצתת האליתא בראש המערכה, והוא הפסוק "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" (ויקרא א', ז). הרדב"ז מתרץ שם כי הרמב"ם מביא את הפסוק שמתבאר ביתר קלות לפי הפשט. יתכן שניתן להוסיף כי לכל השיטות הדלקת אש המערכה נעשית על גבי המזבח עצמו (ולא רק אליבא דתנא מסוים) ולכן הוא בוחר דוקא את אותו הפסוק התואם את פשט המקרא.
יתכן שנוכל לדייק דבר נוסף בלשון הרמב"ם האומר "ומצית בה את   האש" - מהמערכה השלישית יש להדליק את שאר המערכות, שכן המילה 'בה' משמעותה 'באמצעותה'. היא זו שהדלקתה נעשית בראש המזבח וממנה מדליקים את שאר המערכות.   דבר זה מדויק אף עפ"י שיטת רבנו חננאל (שהזכרנו בסעיף הקודם) לפיה הצתת האליתא היא 'הלהבת עצי המערכה', ולפיכך הבאת האש והצתת האליתא חד הם לדעת הרמב"ם [3].
לסכום דברי הרמב"ם: מבואר שלשיטתו יש מצות עשה להיות אש יקודה על המזבח, וזו המערכה השלישית בה מתקיים גם הדין של הצתת האליתא על גבי המזבח דוקא. יש מצוה להביא אש מן ההדיוט, והיא מתקיימת בלקיחת האש מהמערכה השלישית והלהבתה. יש להזכיר שבפירוש המשנה לתמיד אומר הרמב"ם כי הצתת האליתא היא העברת גחלת שלקחו מהמערכה למערכת הקטורת. יתכן לומר לפי דברינו כי לאחר העברת אש מהמערכה השלישית למערכה הגדולה ניתן להמשיך ולהעביר ממנה אף למערכת הקטורת, וזו העברת גחלת דווקא ולא הצתת האש גופא. לשיטת רמב"ם עיקר הענין הוא בהעברת אש למערכה, בעוד שלשיטת רש"י עיקר הענין הוא בהדלקת האש עצמה.
סדור שני גזרי העצים
חז"ל לומדים   משני פסוקים בתורה על העלאת שני גזרי העצים על גבי המערכה הגדולה, הן בתמיד של שחר והן של בין הערבים. הפסוקים הם:
"והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר, וערך עליה העולה והקטיר עלי חלבי השלמים."   (ויקרא ו', ה)
  וכן:
"ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש."   (ויקרא א', ז)
מכאן - שאין זה קשור לסדור המערכה בדוקא, שהרי אין מסדרים את המערכות מחדש בין הערבים, אלא עיקר ענינם להרבות את האש". מכאן שאין לכאורה הבדל אם מניחים את הגזירים לפני או אחרי הדלקת האש (שלא כמבואר בספר מקדש דוד סימן לב, ד). אם כי מצד הסדר הפשוט לכאורה יש לומר שעיקר הבאתם הוא דווקא לאחר סדור שתי המערכות שכן גזרי העצים קשורים להדלקת המערכה.
בגמרא (יומא כ"ד:) נחלקו רב ורבי יוחנן אם 'סידור שני גזרי עצים' הינה 'עבודה תמה' או לא. דהיינו: האם סידור שני גזרי העצים הינו סיום סידור עצי המערכה (דעת רבי יוחנן) או שזהו חלק מסידור האיברים על המערכה, ואז זו אינה עבודה מסיימת [4]. בנוסף לכך קיים דיון בגמרא שם (כ"ז. - כ"ח:) אם סידור שני גזרי העצים הינו סיום עבודת הלילה במקדש או שזו תחילת עבודת היום. לכאורה משמע מסיום דברי הגמרא בנדון שזו אכן עבודת יום (בכל אופן הגמרא שם אינה דוחה את דברי רבי יוחנן שסידור שני הגזירים הינו חלק מסידור עצי המערכה).
 הרמב"ם פוסק:
"והמסדר שני גזרי עצים על המערכה הרי הוא כמקטיר איברים וחייב מיתה שהעצים קרבן הן."  (הל' ביאת המקדש ט',ה)
  לכאורה מבואר שדעתו היא שסידור שני הגזירים הינו כהקטרת קרבן, ולא כחלק מסידור המערכה. לכאורה הוא מבין פשט שונה מהבנתו של רש"י שם הסובר שלדעת רבי יוחנן סידור שני גזרי העצים זו 'עבודה תמה', שכן זהו סיום סידור מערכת העצים. לדעת הרמב"ם שם (הל' ב) ישנן רק ארבע עבודות תמות שזר חייב עליהן, והן: זריקה, הקטרה, ניסוך המים, ניסוך היין. סידור שני גזרי העצים לא נכלל בין עבודות אלו. לכן המסדר שני גזרי עצים חייב כיון שהוא כמקטיר, ולא מהטעם שרש"י הבין שזהו חלק מסידור עצי המערכה. בכל אופן מבואר שלשיטת הרמב"ם סידור שני גזרי העצים על המערכה אינו עבודה בפני עצמה (כיון שאז הוא היה מתחייב על הצתת האליתא או על סידור שני גזרי העצים) אלא כחלק מהקרבת הקרבן.
ככלל יש לציין שבמסכת תמיד לא מוזכר דינם של שני גזרי העצים: לא מוזכר מתי העלו אותם על גבי המזבח, וגם לא כיצד העלו אותם. הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין ו', א) פוסק כי לאחר שסידרו את שתי המערכות העלו את שני גזרי העצים "ומניחן על מערכה גדולה להרבות האש".
את דברי הרמב"ם שגזרי העצים נחשבים כקרבן ניתן לדייק מכך שבתורה כתוב "וערכו עצים על האש" כשם שכתוב לגבי הקרבת קרבן "וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים... על העצים אשר על האש אשר על המזבח" (ויקרא א', ח). מכאן שעריכת העצים היא כהקרבת קרבן, שהרי העצים מונחים על אש המזבח (כמו הקרבן). כמו כן ניתן לדייק זאת מהפסוק בו מבואר דין שני הגזירים, ובסופו מופיע ענין ההקטרה:
  "... וביער עליה הכהן עצים... וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים."
  משמע שדין גזרי העצים הינו כדין האיברים המוקטרים על גבי אש המערכה הגדולה. ראיה נוספת לענין זה מבוארת בדברי הרמב"ם:
"וכן מצוה לעלות בשני גזרים של עץ עם תמיד של שחר יתר על עצי המערכה, שנאמר "וביער עליה הכהן עצים."   (הלכות תמידין ומוספין ב',ב)
משמע שמדובר בעריכת עצים על גבי המערכה הדולקת.
לסכום - ראינו שתי שיטות בענינה של המערכה השלישית: האם תפקידה הנו כדי לשמש את המערכה הגדולה (דעת רש"י) או שמא יש לה תפקיד עצמי משלה (רמב"ם). כמו כן ראינו כי ממחלוקת זו נובעת הבנה שונה בנוגע למיקום המערכה השלישית, ואופן הדלקתה.
אנו תפילה להשי"ת שנזכה לחזור ולסדר את עצי המערכה כבשנים קדמוניות, ודינים אילו ילובנו ויתבררו הלכה למעשה.

[1]   קושיא זו על ה'סתירה' כביכול בדברי רש"י מופיעה בספר 'מקדש דוד' סימן לב, ד ד"ה "אמרינן בתמיד", המחלק בדבריו בין שתי הלשונות של רש"י. לפי דברינו אין צורך בחילוק זה.
[2]   עיין משנה למלך על הלכות תמידין ומוספין ב', א וכן במקדש דוד לב, ד.
[3]   וכן מבואר אף בפרוש 'מנחת מרדכי' על הספר 'מקדש דוד' לב, ד ס"ק ד.
[4]   עיין רש"י שם ד"ה 'בהא פליגי'.

עמותת צור ישועתי (ע"ר)

 
  • בניית בתי כנסת ומוסדות תורה בכרמי צור
  • מרכז תורני ללימודי המקדש
  • הוצאת ספרים וכתבי עת בנושא המקדש

צור קשר

 
kolelb@gmail.com
 
 
 
כרמי צור 9040000
 
לייבסיטי - בניית אתרים