חפש  

האוכל חלב בזמן הזה / הרב זלמן נחמיה גולדברג
א. דין "האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור"
בגמרא יומא דף פ'.:
אמר ר' אמר ר' אלעזר: האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור, שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין.
מאי ירבה בשיעורין? אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן, והתניא: 'אשר לא תעשינה בשגגה ואשם' - השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו! אלא דלא מחייבי קרבן עד דאיכא כזית גדול.
וברש"י:
והתניא - כלומר: וכי אתי ב"ד ומחדש הלכה, מי מחייב האי דאכל קודם שנתחדשה הלכה? והא האידנא לאו שב מידיעתו הוא, דאי נמי הוה ידע דחלב הוא הוה אכיל ליה! דהא השתא קים לן דלא חייבה תורה אלא על כזית איגורי …
אלא דלא מחייבי קרבן עד דאיכא כזית גדול - והכי קאמר: האוכל כזית בינוני אל יכתוב 'מחויבני חטאת' אלא יכתוב 'כזית בינוני אכלתי', שמא יבא ב"ד ויפטרנו מקרבן ונמצא מביא חולין לעזרה.
ויש לעיין: למה לא הביאו הפוסקים דין זה? וביותר שדין מי שנתחייב חטאת בזמן הזה מובא בשו"ע בשני מקומות:
א. באורח חיים סימן של"ד סכ"ו כתב הרמ"א: "ויתן במקום חטאת י"ח פשוטים לצדקה". וכתב המשנה ברורה שם אות פ וזה לשונו:
וטעם לשיעור זה שכתבו הפוסקים הוא מפני שזה היה פחות שבכבשים או שבעזים באותו העת, ולכך צריך ליתן שיעור זה לצדקה. שהרי כשהיה בית המקדש קיים היה חייב להביא חטאת מאלו המינים אם עשה מלאכה דאורייתא, ולא יהי חוטא נשכר. ויזהר שלא יאמר שנותן זה עבור חטאת, רק שיאמר שבמקום חטאת נותן זה לצדקה. וכתבו הספרים שמהנכון שיאמר פרשת חטאת ויבין אופן הקרבתה, וכבר אמרו חז"ל: 'כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת'. 
ב. ביורה דעה סימן קפ"ה סעיף ד: "היה משמש עם הטהורה ואמרה לו 'נטמאתי' ופירש מיד חייב כרת" וכו'. וכתב הרמ"א שם:
ואם פירש ממנה בקושי ובשוגג, שלא ידע שאסור לפרוש ממנה, יתענה מ' יום … ואם לא יוכל להתענות יפדה כל יום בממון שיתן לצדקה כפי ערך ממון שיש לו, כי עשיר יתן יותר קצת מעני …
ב. דין האוכל חלב וכו' הוא רק למאן דאמר שיעורים לאו הלכה למשה מסיני, ולכן לא הובא בפוסקים
ויש לתרץ לפי מה שנראה מהירושלמי חגיגה פ"א ה"ב:
א"ר יוסי בי רבי בון: רבי יוחנן כדעתיה ורבי הושעיה כדעתיה. רבי יוחנן כדעתיה, דרבי יוחנן דו אמר 'כל השיעורין הלכה למשה מסיני' הוי דו אמר 'מעה כסף ושתי כסף דבר תורה' [- שאמרו (חגיגה פ"א מ"ב) 'הראייה שתי כסף והחגיגה מעה כסף' וכו']. רבי הושעיה כדעתיה, דרבי הושעיה דו אמר 'האוכל איסור בזמן הזה צריך לשנות לפניו את השיעורין שמא יעמוד ב"ד אחר וישנה עליו את השיעורים ויהא יודע מאי זו שיעור אכל' הוי דו אמר 'ראייה כל שהיא, חכמים הם שאמרו מעה כסף ושתי כסף'.
ומעתה יש לומר, שכיוון שכל הפוסקים פסקו ששיעורים הלכה למשה מסיני, תו אין צריך לרשום, שהרי בוודאי לא ישתנו השיעורים.
ג. בביאור שיטת המאן דאמר ששיעורים הם מתקנת חכמים
והנה צריך להבין דברי הירושלמי שיש מאן דאמר הסובר ששיעורים אינם אלא תקנת חכמים. שלכאורה הדבר תמוה: אם מן התורה אין שיעור, איך אמרו חכמים שחייבין רק על שיעור? וכי באו להקל על דברי תורה?
וכל שכן לדעת ריש לקיש, הסובר שחצי שיעור מותר מן התורה לגמרי (יומא ע"ג:), והרי אין כוח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה! ואף אם נאמר שריש לקיש סובר בזה כר' יוחנן, ששיעורים הלכה למשה מסיני ולכן מותר מן התורה, ולר' יוחנן הסובר שחצי שיעור אסור מן התורה רק פטור מקרבן, וזהו עקירת דבר מן התורה בשב ואל תעשה, עדיין קשה: חדא - מה ראו חכמים על כך לפטור ממלקות וקרבן מי שמחויב מלקות וקרבן? ועוד: והרי שם בירושלמי מבואר שגם שיעורי כזית מן המת, כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ, חכמים הם שנתנו אותם, ונמצא שחכמים עקרו דבר מן התורה בקום ועשה, שהתירו לאכול תרומה בטומאה אם נגע אדם בפחות מכזית מן המת, שמותר לו לכתחילה להיכנס למקדש ולאכול קודש ותרומה. ואיך התירו איסור דאורייתא בקום ועשה? וגם מה ראו להקל בטומאה, והרי מצינו שהחמירו בטומאה ואמרו (פסחים צ"ב.) "טבול יום לא יכנס במחנה לויה", וגם עוד הרבה מעלות כמבואר בפ"ג דחגיגה.
ולכן נראה שמה שסובר כי חכמים תיקנו, הכוונה כמו שכתוב שם בקרבן העדה וזה לשונו:
א"ר יונה: והלא כל השיעורין חכמים הן שנתנו, ולאו דאורייתא הן, אלא שהתורה נתנה לחכמים רשות לעשות שיעורין.
והכוונה היא כמו שמצינו לגבי הלכות שבת ברשב"ם בבא בתרא דף נ"ה: ד"ה ספק ביאה וזה לשונו: "במסכת שבת תנן 'המוציא אוכלין חייב בגרוגרת', דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, ולא חשיבא הוצאת דבר מאכל חשוב בפחות מגרוגרת". הרי שלא פירש ששיעורי שבת הם הלכה למשה מסיני. ובע"כ שמה שאמרו (סוכה ה':) "שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני", היינו "שיעורין" למצוות ואיסורים אחרים, ולא בדיני שבת.
ונראה שמה שהכריח את הרשב"ם לפרש כן, שהיה קשה לו: אם שיעורים בשבת הלכה למשה מסיני, איך מצינו שהשיעורים משתנים, שיש דבר שראובן חייב עליו ושמעון פטור, וכן ראובן עצמו פעמים חייב ופעמים פטור? וכמו ששנינו (שבת פ"י מ"א) "המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב בכל שהוא, וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו". וכן המצניע עצמו, כשחזר והכניסו פטור על כל שהוא וחייב רק על כשיעורו (שם). ואם שיעורים הלכה למשה מסיני, איך משתנים השיעורים בין אדם לאדם ובין הוצאה להכנסה?
אלא ע"כ שמן התורה אין שיעורים במלאכת שבת כלל, ורק מחמת מלאכת מחשבת משערין, וכל שאין לו חשיבות פטור. כיוון שבשבת כתיב מלאכת מחשבת, ולכן תלוי הדבר בכל איש, ובאיזה שכל שבאופן זה יש לחפץ חשיבות כל שהוא - חייבין עליו. ולכן המצניע שמחשיבו - חייב בכל שהוא באותה שעה שמחשיבו. ומטעם זה אמרו (שבת ק"ג.) שהחורש כל שהוא חייב משום שחזי לביזרא דקרא   [רש"י: "לזרוע בתוכה נימא של דלעת. ואף על גב דשנינו (דף צ':) לענין הוצאת זרע 'דלועין - שנים', שאין אדם טורח בנימא אחת, הני מילי הוצאה, דכי מפיק - תרתי מפיק כי הדדי, שאינו זורע אחת לבדה. אבל לענין חרישה, כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה"]. ולפי זה בוודאי שיעורי שבת משתנים מדור לדור, שבכל דור רגילים להשתמש באיזה דבר שייעודו נקבע כפי ההשתמשות.
ומעתה מי שסובר שכל השיעורים חכמים תיקנו, היינו שמן התורה כל איסור ומצווה יש לו שיעור, אבל כמה השיעור לא אמרו למשה מסיני, אלא שיש לשער על פי חכמה מה חשיבות כל דבר ודבר, ולא רק בשבת. ויש נפקא מינה בין שיעורי שבת לשיעורים לדברים אחרים. שבשבת כיוון שכתוב מלאכת מחשבת, תלוי הדבר בכל אדם ואדם ובכל מקרה ומקרה. [1] אבל במצוות אחרות יש לקבוע מה נחשב שיעור לכל אדם, ואין זה תלוי בכל אדם ואדם, שאף אם אדם זה מחשיבו, מכל מקום כל שאינו חשוב לשאר בני אדם יש לומר 'בטלה דעתו אצל כל אדם'.
ד. בביאור הברייתא "הצנועין מושכין את ידיהן"
והנה, על מה שאמרו בגמרא (יומא ל"ט.) שכל זמן ששמעון הצדיק היה כוהן גדול "נשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית, יש אוכלו ושבע ויש אוכלו ומותיר", ומשמת שמעון הצדיק "נשתלחה מאירה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן מגיעו כפול", ו"הצנועין מושכין את ידיהן", כתבו בתוספות ישנים שם ד"ה שמגיעו וזה לשונם:
שמגיעו כפול הצנועין מושכין ידיהם - אומר רבי דדוקא מגיעו כפול, אבל בכזית לא היו מושכין ידיהם כי דימו לקיים מצות אכילה. אבל כאן לא היה מצות אכילה לגמרי, כיון שאין שם אלא כפול ולא היו שביעין. וא"ת: היכא דמגיען כפול ושביעין, כדאמרינן בריש פסחים (דף ג':), איך מקיימא מצות אכילה? יש לומר דלא בעי כזית לגמרי, אלא כזית עדיף וחשיבא אכילה, ולכולם לא היו יכולים לחלק בשוה.
ודבריהם סתומים וצריכים ביאור. ונראה לענ"ד שזה שחילקו התוספות וכתבו שהצנועין משכו ידיהם רק בשלא הגיע להם כזית, דייקו כן מהגמרא: "וכל כהן שמגיעו כפול הצנועין מושכין את ידיהן" (שהוא נוסח התוספות ישנים שם, ודלא כנוסח "מגיעו" שלפנינו), משמע שכשהיה מגיע לצנועין כזית לא משכו ידיהם, והטעם - שדימו לקיים המצווה, ולכן אף שלא שבעו מכזית, מכל מקום אכלו למצווה. אבל בפול אין כאן קיום מצווה לגמרי.
ובשו"ת בית הלוי ח"א סימן ב ד"ה אמנם (הראשון, עמ' ז) כתב בביאור כוונתם שהמצווה לאכול את לחם הפנים אינה מצווה על הכוהן, שכל כוהן מצוּוה לאכול לחם הפנים כמו אכילת מצה, אלא המצווה היא בחפצא, שהלחם הפנים צריך להיאכל על ידי כוהנים, ולכן מתקיים גם על ידי אכילה פחות מכזית. עיי"ש.
ונראה שאף שזהו גדר המצווה, מכל מקום אין הכרח לומר שמצווה אחת יש שייאכל כל לחם הפנים, שאם כן יוצא חידוש שאם נאבד משהו מלחם הפנים תו לא יוכלו לקיים מצוות אכילת לחם הפנים, ויהיו יושבים ובטלים זולת מכוח האיסור "לא תותירו ממנו" - שאסור להותיר - אבל מצווה אין מכל מקום, ולא מסתבר לומר כן. וכן מצוות אכילת תרומה, שמסתבר בוודאי שגם כן גדר המצווה הוא שהתרומה תיאכל, ולא שכוהן מצוּוה לאכול בתרומה, ומכל מקום לא שמענו שאם נאבד משהו תרומה תו אין מצווה לאכול שאר התרומה.
אלא נראה שהמצווה היא שכל כזית שבלחם הפנים מצוותו שייאכל. והנה, אם שני כוהנים אכלו כזית אחד, המצווה נתקיימה על ידי שניהם, וכל אחד קיים חלק מהמצווה. ומעתה יש לומר שהצנועים כשהגיע להם כזית לא משכו ידיהם, שהרי כל המצווה תתקיים על ידם. אבל בזמן שהגיעם כפול, שכל המצווה לא תתקיים על ידם גם אם יאכלו הפול, ורק חלק מהמצווה יתקיים על ידם, לכן משכו ידיהם.
וטעם הדבר: שהאוכל פחות מכזית אין כאן אכילה כלל, ולכן גם אם יאכלו שני כוהנים ניתן לומר שלא נתקיימה המצווה בחפצא, שאף שנאכל כל הכזית, מכל מקום כיוון שאינו נחשב אכילה, שאין לזה חשיבות, הרי זה כנתבער שלא על ידי אכילה. אכן, במקום שהיה נס - בזמן שמעון הצדיק ששבעו גם מאכילת פול - נחשב אכילה, ומכל מקום השיעור של המצווה - שהוא הלכה למשה מסיני - אינו משתנה, ואין הולכין אחר הטעם. בזה קיימו לכל הפחות חלק מהמצווה, וזה כוונת התוספות ישנים באמרם "דלא בעי כזית לגמרי", וזה אפילו בזמן ששבעו, אבל בזמן שלא שבעו אפשר שלא נתקיים המצווה כלל.
והנה לפי מה שהעלינו שדווקא בשבת - שנאמר בה מלאכת מחשבת - אין אומרים 'בטלה דעתו', ואפילו אם חשוב רק לאדם אחד (ולכן חייב המצניע), מה שאין כן בשאר שיעורים, אם כן הכי נמי דרק בשבעו - שכל כוהן שהיה אוכל היה שבע - נחשב כאכילה, אבל בזמן שלא שבעו לא מהני, ואף שאדם זה שבע אומרים 'בטלה דעתו'. וזה דלא כסברת הט"ז (או"ח סימן ר"י סק"א) לגבי יי"ש שאין בו שיעור רביעית בכדי אכילת פרס.
ה. למאן דאמר שיעורים לאו הלכה למשה מסיני יכול בית דין אחר לחלוק בשיעורים
נחזור לנידון דידן. דלפי מה שכתבתי למעלה נראה שלמאן דאמר שיעורים הלכה למשה מסיני אין צריך לרשום, שבוודאי לא ישתנה, כמו שכתב הרמב"ם (בהקדמה לפירוש המשניות) שכל שיש הלכה למשה מסיני לא תיתכן מחלוקת. אבל דבר שאין הלכה למשה מסיני, רק שמסר הכתוב לחכמים בחכמתם, בזה ייתכן שיקום בית דין ויבין שטעו הראשונים בחכמה ושיעור האכילה אחר הוא, ובזה יכולים לחלוק על חכמים ובית דין הראשונים. וכמו שכתב הרמב"ם פ"ב ה"א מממרים, שבית דין שדנו באחת מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, יכול בית דין אחר לחלוק עליהם. ונראה שהוא הדין שיכול לחלוק על בית דין הראשונים בדבר התלוי בחכמה.
ו. מדוע כתב ר' ישמעאל על פנקסו "אני קראתי והטתי" אף על פי שאין שיעור להטיה
אכן אכתי קשה שאמרו במסכת שבת (י"ב:):
א"ר ישמעאל: אני אקרא ולא אטה. פעם אחת... ר' נתן אומר: קרא והטה, וכתב על פנקסו: אני קראתי והטתי, וכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה.
הרי שכתב על פנקסו גם בדבר שאין בו שיעור, ואין לחוש שמא בית דין אחר ישנה השיעורים, ואף על פי כן כתבו. ומזה לכאורה מוכח שגם על עיקר חיוב החטאת יש לרשום, וקשה על הירושלמי והפוסקים. ולומר שיש חשש שמא בית דין אחר ישנה ויאמר שיש שיעור להטיה, ולא כמו שסוברים עתה שהמבעיר חייב בכל שהוא, גם כן קשה, שאם כן היה צריך לרשום כמה הטה כדי לדעת השיעור של הבערה.
ויש לדחוק ולומר שכיוון שהטה כדי לקרות, היינו שיעורו שרשם. אבל אין נראה שמזה יש ללמוד גודל ההטיה.
ויותר נראה שלכן רשם, משום שיש חשש שיקום בית דין אחר ויאמר שאין חייבים קרבן על הבערה, וכמאן דאמר (שבת ע'.) "הבערה ללאו יצאת". ועיין שאגת אריה סימן ע"א שהוכיח מר' ישמעאל שסובר "לחלק יצאת".
ז. ביאור דברי הגמרא שאם יבוא בית דין אחר ויחייב על כזית קטן לא יתחייב מי שאכל קודם לכן כזית קטן
והנה המשנה למלך פ"ב ה"ב מהלכות שגגות נתקשה בדברי הגמרא ביומא, שאמרו שאם בית דין יאמרו שחייבים על שיעור קטן מכל מקום לא יתחייב האוכל בזמן הזה פחות מכשיעור קרבן כיוון שאינו שב מידיעתו, שהרי גם אם היה יודע שאוכל חלב לא היה נמנע, כיוון שלדעתו אוכל פחות משיעור. והקשה המשנה למלך: מה סברה יש בזה להגדירו כאינו שב מידיעתו? שהרי זה כעושה מלאכה בשבת ושכח ששבת היום, וגם שכח שמלאכה זו אסורה בשבת. וכי נאמר שאינו שב מידיעתו, כי גם לו ידע ששבת היום לא היה שב כיוון שאינו יודע שמלאכה זו אסורה? אלא אומרים שגם זה שב מידיעתו, שאילו ידע שתי הידיעות - גם שהיום שבת וגם שמלאכה זו אסורה בשבת - לא היה עושה מלאכה. ולא אמרו "אינו שב מידיעתו" אלא באדם שאוכל במזיד חלב, ופעם אחת שגג ודימה שאינו חלב, שאינו מביא, שגם אם ידע לא היה שב מידיעתו. ואם כן, באוכל חלב בזמן הזה פחות מכשיעור נמי שב מידיעתו הוא, שאילו ידע האמת שזה חלב, ושהשיעור הוא פחות ממה שדנים היום, לא היה אוכל. ולמה פטור מקרבן?
ותירץ המשנה למלך שהטעם שפטור על אי-ידיעת השיעור הנכון הוא משום שטעה מחמת פסק בית דין שפסקו שיעורים, והתולה בדעת בית דין פטור.
אכן קשה: להלכה, שקיימא לן שיחיד התולה בדעת בית דין חייב קרבן, ורק בעשו רוב ישראל על פי בית דין חייב, למה ייפטר - והרי לא עשו רוב ישראל דבר זה, לאכול חלב פחות מכשיעור?
ותירץ המשנה למלך, שזה שצריך שיעשו רוב הקהל על פי בית דין היינו דווקא בפסק שלא נתפשט בכל ישראל,
אבל דבר שנתפשט בכל ישראל, והחכמים ראשונים גם אחרונים סבירא להו הכי, אף שיבנה בהמ"ק ותתחדש הלכה באופן אחר, פשיטא שכל מי שעשה על פיהם פטור, ואין צריך בדבר זה לתנאים שהזכיר רבינו למי שעשה על פי הוראת בית דין.
אכן אכתי יש לעיין: מהיכן ידעינן סברה זו, שכל שנתפשט בכל ישראל כמה דורות אין היחיד חייב?
ומדברי השערי יושר שער הספיקות פ"ב ד"ה עוד יש ללמוד שיש כאן פטור של אונס, שכיוון שבית דין פסקו נחשב לאונס.
שכן השערי יושר הביא מה שהקשה בשב שמעתתא שמעתא א פ"ג מהגמרא יבמות דף פ'.: "אכל חלב מבן שתים עשרה ויום אחד עד בן שמנה עשרה, ונולדו בו סימני סריס, ולאחר מכאן הביא שתי שערות. רב אמר: נעשה סריס למפרע", ונתגלה שהיה גדול, שסריס נעשה גדול בשנים בלי סימנים. ופירשו בתוספות שחייב מלקות.
והקשה השב שמעתתא: לרמב"ם, הסובר שספק איסור תורה לחומרא רק מדרבנן, אבל מן התורה ספק איסור מותר, למה לוקה? וגם אם הרמב"ם מפרש כן לגבי חטאת קשה: למה יתחייב חטאת כשנודע לו שנעשה גדול למפרע? מכל מקום אנוס הוא, ואינו מביא קרבן!
ותירץ השב שמעתתא: כיוון שרבנן אסרו ספק איסור דאורייתא, לא נחשב תו כאונס אלא כשוגג. וראיה לדבר מבא על אשתו סמוך לווסתה וראתה דם, שמביא קרבן חטאת, ואילו בא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה פטור, שאנוס הוא (שבועות י"ח.). והרי קיימא לן שווסתות דרבנן (נידה ט"ו. - ט"ז.), וקשה: אם כן גם בשעת וסת ייפטר, שמן התורה אנוס הוא? אלא ע"כ שכל שמדרבנן אסור שוב אינו נחשב כאונס אלא כשוגג.
ועל זה השיג השערי יושר מגמרא דידן ביומא, שבאוכל חצי שיעור חלב פטור מקרבן אף אם יבוא בית דין ויחייב קרבן גם על שיעור קטן, הרי שאף שחצי שיעור אסור מן התורה מכל מקום נחשב אנוס, כיוון שעל חצי שיעור אין איסור חלב רק איסור חצי שיעור, ואם כן קל וחומר: אם איסור דאורייתא על חצי אינו מוציאו מכלל אונס, כל שכן איסור דרבנן!!
ומזה חזינן שסובר כי האוכל חלב בזמן הזה פחות מכשיעור ובאו בית דין אחר וחייבו קרבן על שיעור קטן, שפטור הוא מטעם אנוס דומיא דמה שפטור ספק קטן ספק גדול, ולא מחמת הפטור הרגיל של תולה בדעת בי"ד - דאם כן מה ראייתו מאוכל חצי שיעור חלב לאוכל חלב והוא ספק קטן ספק גדול? שבוודאי יש לחלק שאונס לא נחשב כל שמדרבנן אומרים לו שאסור לעשות כן. ואילו תולה בדעת בית דין פטור מטעם אחר, שכאילו הבית דין צריכים כפרה, שהם החוטאים, גם בשיש איסור דרבנן - או אפילו איסור דאורייתא - של חצי שיעור, מכל מקום עיקר האיסור תולה בדעת בית דין.
ועוד: שאילו טעם הפטור היה הדין הרגיל של תולה בדעת בית דין, בוודאי שאין דין זה מטעם אונס, שאם מטעם אונס, מאי נפקא מינה אם עשו רוב ישראל על פיהם - שאז פטורים היחידים - או שעשו מיעוט הקהל על פיהם? והרי אם נחשב אונס מה שעושה על דעת בית דין, מאי נפקא מינה אם עשו רבים או יחידים?
אלא ע"כ שסברת המשנה למלך שכל שפשטה ההוראה בכל ישראל פטור גם יחיד זהו מצד אונס, ומה שכל יחיד שתולה בבית דין חייב, ואינו נחשב אונס, ייתכן שכיוון שלא פשטה ההוראה היה לו לברר את ההלכה שמא טעו, אבל כשפשט בכל ישראל אין לאדם לחשוש שמא טעו, ולכן גם אם טעו הרי הוא אונס.
ח. הסבר אחר מדוע האוכל פחות מכשיעור ובא בית דין אחר וחייב על כזית קטן נחשב אנוס
ולולא דברי המשנה למלך יש לומר שלכן נחשב אונס האוכל פחות מכשיעור, ואילו כל התולה בדעת בית דין אינו נחשב אונס, שהרי יחיד התולה בדעת בית דין חייב. שאפשר שיש לחלק, שאם הורו בית דין הגדול, ובית דין הגדול קיים, שניתן לחכם לבוא לפניהם ולהוכיח טעותם, ואז היו חוזרים בהם, זה לא נחשב אונס. אבל בזמן הזה אין אפשרות לחכם לבוא לבית דין הגדול ולהוכיח שטעו בשיעורם, וכל שלא ניתן להוכיח הרי הוא אנוס.
והנה בהורו בית דין שהחלב מותר, וידע תלמיד אחד שטעו והלך ועשה על פיהם, הרי זה חייב. וכמו שפסק הרמב"ם פי"ג משגגות ה"ה:
כיצד? הורו בי"ד לאכול חלב הקיבה כולו, וידע אחד מן הקהל שטעו, ושחלב הקיבה אסור, ואכלו מפני הוראתן, שהיה עולה על דעתן שמצווה לשמוע מבית דין אף ע"פ שהם טועים, הרי זה האוכל חייב חטאת קבועה על אכילתו וכו'. במה דברים אמורים? כשהיה זה שידע שטעו חכם או תלמיד שהגיע להוראה, אבל אם היה עם הארץ הרי זה פטור, שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית, ומצטרף לכל השוגגים על פיהם.
ומעתה יש לומר שבזמן הזה אין לנו תלמיד שיש לו ידיעה ודאית ויכול להוכיח לבית דין שטעו, אף אם טעו, ולכן נחשב האוכל אנוס ולא שוגג. אבל בזמן שהיו בית דין הגדול לא נחשב אונס, כיוון שייתכן שיש תלמיד שידע באותה שעה שטעו.
שגדר ההבדל בין שוגג לאנוס כך הוא: שוגג - אף שמותר לו באותה שעה, כמו אישה שהלך בעלה למדינת הים והעידו עדים שמת ונישאת ובא בעלה, שחייבת בקרבן אף שמותר לסמוך על שני עדים (יבמות פ"י מ"א) - מכל מקום ניתן לברר האמת ולידע שהוא חי, אף שאין חייב לברר, ומכל מקום לא נחשב אנוס. אבל כל שבשעה שעשה עברה לא ניתן לברר הדבר, נחשב אונס. ולכן הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה, זהו אונס, שהרי לא ייתכן לידע עתידות. וכן שוחט בהמה קרבן פסח בשבת ערב פסח ונמצאה טרפה בבני מעיים, שלא ייתכן לדעת מה נעשה בבטן המלאה, נחשב אנוס (פסחים פ"ו מ"ו).
ואם כן גם אנו נאמר, שכל שייתכן שיש תלמיד אחד שיודע האמת ויכול לברר ולהוכיח לבית דין שטעו - נחשב שוגג. אבל בזמן הזה - שאף שיש מי שיודע שבית דין טעו מכל מקום אין בידו להוכיח בוודאות - נחשב אנוס.
ט. הבעיות בקושיות השערי יושר על השב שמעתתא
ובעיקר קושיית השערי יושר על השב שמעתתא אינו מובן כל כך. שהשערי יושר בעצמו כתב שם לבאר למה ברואה בשעת וסתה נחשב שוגג ולא אנוס, שאין הטעם משום איסור דרבנן אלא שבשעת וסתה היה לו לאסוקי אדעתיה שתראה בשעת תשמיש. והשתא לפי סברתו יש גם לתרץ למה ספק דאורייתא - אף שמותר מן התורה - מכל מקום אינו נחשב לאונס, שהיה לו לאסוקי אדעתיה שיתברר שהוא גדול. ואדרבה, יותר יש לחשוש לספק איסור, שהחשש שקול, מאשר לחשוש לשעת וסתה. תדע, שהרי בשעת וסתה אינו אסור אלא מדרבנן גם להסוברים שספק דאורייתא מן התורה לחומרא, הרי שאינו בגדר ספק השקול, ואילו ספק איסור תורה אסור מן התורה להסוברין כן. ואם כן לא קשה קושייתו.
וגם יש לומר כדרך השב שמעתתא, שכל שרבנן אמרו לו לחשוש שוב אינו אנוס, אף שמותר מן התורה.
ומה שהקשה מאוכל חצי שיעור שנחשב לאונס יש לחלק, שמה שאסרו חכמים סמוך לווסתה היינו שחששו שמא תראה, ולכן זה עצמו מוציאו מכלל אונס. וכן מה שאסרו חכמים ספק דאורייתא נמי מהאי טעמא, שיש לחוש שמא יש כאן איסור, ומוציאו מכלל אונס. אבל מה שאסרה תורה חצי שיעור אינו מחמת חשש שמא טועין בית דין והאמת היא שהשיעור קטן יותר, ולכן אינו מוציאו מכלל אונס.
י. תירוץ השערי יושר על קושיית השב שמעתתא והקושיות עליו
והשערי יושר עצמו תירץ קושיית השב שמעתתא בפ"ג ד"ה אמנם וז"ל:
והנה בקטן אוכל חלב, אף שהוא אינו מוזהר על זה, אבל ידוע לנו דלא ניחא לרחמנא שיאכל הקטן את החלב, דהרי אנו מוזהרים בלאו דלא תאכילום שלא נאכיל קטן מישראל מאכלות אסורות. והרי מזה אנו למדים דלענין עצם האיסור קטן וגדול שווים, רק דלא הזהירה רחמנא להקטן בעצמו, דלאו בן דעת הוא, ולא ישמע ויבין אזהרת התורה וכו'.
ובנידון דידן, בבן י"ח שאכל חלב והתרו בו ואח"כ נולדו בו סימני סריס שנעשה גדול למפרע, דאגלאי מילתא שבשעת אכילתו היה בן דעת גמור, וידע והבין דלא ניחא לרחמנא אכילתו, אף שהוא בעצמו לא ידע בשעת אכילתו שהוא בן דעת, אבל באמת היה בן דעת, וידע שעושה נגד רחמנא שהזהירה שלא יהנה גוף ישראל אפילו הקטנים מאכילת חלב, משום הכי חשוב מזיד [ולוקה].
ובעוניי לא זכיתי להבין עומק דבריו. שאם כוונתו לומר שגדול שטעה וחשב עצמו לקטן ואכל חלב לא ייתכן להגדירו כשוגג, שהרי כל עניינו של קטן שאין לו דעה, והרי האמת שלילד הזה היה דעת, ואם כן ידע האיסור, שהוא מבין, ואינו שוגג, וכל שכן שאינו אנוס, אלא מזיד, אם כן מה לו להזכיר עניין האיסור להאכיל לקטן איסור בידיים מצד לא תאכילום?
וגם עצם הסברה שכתב שזה שקטן פטור הוא משום שאין בו דעה נראה שאינו כן. שהרי גם קטן בר דעת אינו חייב ואינו נענש, והטעם שגזרת הכתוב שצריך דווקא שנים וסימנים. וכבר כתבו האחרונים, החתם סופר (שו"ת חלק יורה דעה סימן קפ"ד ד"ה וכבר עוררני וסימן שי"ז ד"ה הנה זה) והמנחת חינוך (מצווה ל"ד ד"ה והנה הרהמ"ח, מצווה ל"ה ד"ה בין עכו"ם וכו', ומצווה ק"ד ד"ה אבל חילוק), שקטן בבן נח תלוי בהבנתו, וכל שהוא בר דעת נחשב גדול, שלא נאמרו שיעורים בבן נח, אבל בישראל השיעורים הם הלכה למשה מסיני. תדע, שיש דברים שמעשה קטן נחשב כעושה בדעת, כמו קטן שחקק קלפית אגוזים כדי למוד בו עפר שמקבל טומאה (חולין יב ע"ב), שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו; וכן קטן כשר לכתיבת הגט לשמה כשגדול עומד על גביו ומלמדו (גטין כ"ב:); וכן מופלא יכול לידור ולהקדיש ולהפריש תרומות ומעשרות (ראה נזיר כ"ט:, ערכין ב'., נידה מ"ו:), הרי שיש בו דעה, ומכל מקום אינו בר עונשין ובר קניין; וכן קטנה שיודעת לשמור גטה - שהיא פעוטות - מתגרשת (גטין ס"ה.), הרי שמבינה עניין גירושין ומשלחה ואינה חוזרת. אלא ע"כ שגזרת הכתוב הוא מה שצריך שנים וסימנים.
אלא ע"כ סברת השערי יושר שמזה שאסור להאכיל לקטן בידיים מוכח שגם קטן מוזהר במצוות, אלא שאינו מבין האזהרה, ולכן כל שמבין חייב. אבל אם כן חזרה קושיה מכל המקומות שהראינו שקטן יש בו דעה.
ועוד: שמזה שקטן אוכל נבלות אין בית דין מצוּוין להפרישו (נידה מ"ו:) מוכח שקטן אינו בכלל איסורים, שאילו היה בכלל איסורים היינו חייבין להפרישו, כמו שחייבין להפריש גדול שוגג או אפילו אנוס. וכמו שמצינו שכוהן ישן ומת עליו מת חייבין להקיצו, וכמו שנפסק ביורה דעה סימן שע"ב סעיף א ברמ"א, ולמה בקטן הלכה שאין מצוּוין להפרישו? ע"כ שקטן לא נצטווה כלל, ומה שאסור להאכילו הוא איסור על הגדולים, שכמו שהם אסורים כך אסור להאכיל לקטנים, ואינו איסור על הקטנים עצמם. וצ"ע.
יא. מדוע לא פירשו תוספות את סוגיית "אכל חלב מבן י"ב" וכו' בשוגג, ולעניין קרבן
ובתשובת חתם סופר יורה דעה סימן קנ"ה (הובאה בפתחי תשובה סימן קפ"ה סק"ט) כתב שלכן לא פירשו תוספות לגבי אכל הבן י"ג חלב שמדובר בשוגג אלא פירשו במזיד, משום שעד בן כ' אין בית דין של מעלה מענישים, ונמצא שאינו חייב כרת, ולכן אינו מביא קרבן. אכן החתם סופר עצמו דחה הדברים וכתב שרק עונשים שהם לפי שעה - כמתי מדבר, שגזר הקב"ה שימותו במדבר - לא נגזרה על פחות מבן כ', אבל כרת, שהוא קבוע בתורה, מתחייב בן י"ג.
אכן בפירוש המשניות סנהדרין פרק ארבע מיתות במשנה "הבא על הזכור" (פ"ז מ"ד) כתב הרמב"ם וז"ל: "אבל מפי השמועה למדנו שהקב"ה לא יעניש החייב כרת אלא לאחר עשרים שנה, ואין הפרש בין זכרים לנקבות". ומעתה קשה: איך יפרש הרמב"ם? הרי אין חייב כרת?
וצריך לומר שאף שאין כרת מכל מקום קרבן יש, ואף שאין חייבין קרבן חטאת אלא בעברה שיש בה כרת, היינו לאפוקי עברה שאין בה עונש כרת, אבל כל שעל עברה זו חייבים כרת, אלא שאין נענשים פחות מכ', בזה לא נאמר שגם חטאת לא יתחייב.
יב. משיטת תוספות הנ"ל מוכח שהעובר עברת ספק ואחר כך נודע שהייתה עברה חייב מלקות
ולשיטת התוספות, שהגמרא ביבמות באכל חלב מבן י"ב עד י"ח והביא סימני סריס שרב סובר שנעשה גדול למפרע וחייב מלקות, חזינן שכל שעובר עברה מסופקת ואחר כך נודע שהיה עברה חייב מלקות. ולא אמרינן שאינו מזיד כיוון שלא נתכוון לעבור רק עברת ספק ולא עברת ודאי, זה אינו, אלא כיוון שהוא מזיד ויודע שאפשר שזה עברה נחשב מזיד.
וכן חזינן כך בפירוש ר"ע מברטנורה במשנה ביכורים פ"ב מ"י, שכוי שהוא ספק חיה ספק בהמה חלבו אסור כחלב בהמה אבל אין חייבין עליו כרת, וכתב ר"ע מברטנורה: "ואין חייבין עליו כרת - להביא חטאת על שגגתו, והוא הדין שאין לוקין עליו". ובתוספות יו"ט שם כתב על זה: "כלומר: דאלו כרת גופיה הא קמי שמיא גליא". הרי שאם האמת שכוי בהמה נענש בכרת, אף שהוא אינו מזיד לאכול חלב ודאי אלא חלב ספק.
ולכאורה קשה על זה מגמרא כתובות ט"ו.:
אמר קרא 'וארב לו וקם עליו' - … פרט לזורק אבן לגו.
היכי דמי? אילימא דאיכא תשעה כנענים ואחד ישראל ביניהם - ותיפוק ליה דרובא כנענים נינהו?
אי נמי פלגא ופלגא - ספק נפשות להקל!
לא צריכא וכו'.
הרי שבנתכוון לעבור עברת ספק ונודע אחר כך שעבר הרי זה פטור.
תשובה לדבר מצינו ברש"י, שכתב שספק נפשות להקל דכתיב "והצילו העדה", והיינו פטור בנפשות. ואדרבה, מובן בזה למה רש"י צריך להביא קרא ללמוד שספק נפשות לקולא, ולכאורה אפשר לדעת זאת מסברה, ובזה מיושב (כך נתפרש באבני נזר, חלק אהע"ז סי' ר"ס). אבל לגבי עונש מלקות חייב, שנחשב למזיד.
יג. שיטת הרמב"ם דהאיסור לבוא על אשתו סמוך לווסתה הוא דאורייתא לאור מ"ש עד כה
ומה שכתב השב שמעתתא להוכיח שכל שאסור מדרבנן שוב אינו נחשב לאנוס אלא לשוגג ממה שבא על אשתו בשעת וסתה וראתה בשעת תשמיש שחייב קרבן. והשערי יושר ביאר שזה רק במקום שאסרו חכמים מחשש שמא יעבור איסור תורה.
והנה דעת הרמב"ם כמו שביארו בחידושי ר"ח הלוי (הלכות איסורי ביאה פ"ד הי"ב) שיש איסור תורה לבוא על אשתו סמוך לווסתה, ונלמד מקרא ד"והזרתם" (שבועות י"ח:). ודעת התוספות (יבמות ס"ב: ד"ה חייב) שאינו אלא אסמכתא, שהרי קיימא לן "וסתות דרבנן". אבל ר"ח מבאר ברמב"ם שסובר שזהו איסור תורה, ומה שאמרו "וסתות דרבנן" היינו שאם עבר הווסת אין צריך לחוש שמא ראתה, אבל מכל מקום אם תראה נדע שאינו בא במקרה אלא מפני שהוא זמן הווסת. והרי זה כשור המועד, שאם נגח פעם רביעית תולים שהנגיחה באה מחמת שהוא שור נגח, אבל אין אומרים שמסתמא ייגח. וכן הדין בווסתות. ואם כן מובן מה שהזהירה תורה "והזרתם", שצריך לחשוש שמא תראה, כיוון שאם תראה אינה ראייה מקרית. וכן מצינו בשור המועד שצריך לשמרו מקרא ד"לא ישמרנו".
ומעתה לפי זה אין לנו ראיה שאיסור דרבנן מוציא מכלל אונס, שאפשר שרק איסור תורה לחוש שמא תראה מוציא.
ויש לעיין: אם כן ייחשב כמזיד, כמו עבר עברה מסופקת, כגון שאכל ספק חלב שנחשב מזיד כל שנתגלה שהוא חלב, כן נאמר שייחשב מזיד אם בא על אשתו סמוך לווסתה וראתה.
וצריך לחלק בין ספק איסור לדעת האוסרין מן התורה, שאסור מסברה שמא ייכשל - וזה נחשב למזיד כל שבסוף נכשל - לבין איסור חדש שהתורה חידשה לחוש לשמא תראה בשעת וסתה - ובזה אינו נחשב למזיד.
יד. בטעם האיסור לבוא על אשתו סמוך לווסתה לאור שיטת בעל המאור פ"ק דשבת
ולפי זה נראה ליישב מה שהקשה בספר ישועת ישראל סימן כ', למה אסור לבוא על אשתו סמוך לווסתה שמא תראה, ומה איסור יש בדבר? שהרי גם אם תראה לא יעבור על איסור, לפי שיטת בעל המאור בגמרא שבת פ"ק (ז'. בדפי האלפס), שמותר ליכנס לספינה לפני שבת אף שיודע שיצטרך לחלל שבת בשבת, כיוון שמותר לו אז לחלל שבת משום פיקוח נפש, אין איסור להכניס עצמו לזה. וקשה: אם כן גם לבוא על אשתו סמוך לווסתה יהיה מותר, שהרי לבסוף אנוס הוא, ומותר להכניס עצמו לאונס?
ותירץ הישועת ישראל שלא התיר בעל המאור אלא אם בסוף יחלל שבת משום פיקוח נפש, ופיקוח נפש היתר הוא, לכן מותר להכניס עצמו לזה. אבל בסמוך לווסתה לא יהיה בסוף היתר של פיקוח נפש, רק יהיה אנוס, ואונס אינו היתר, אלא שאין מענישים לאדם על אונס, אבל אינו היתר.
ולענ"ד יש לתרץ בדרך אחרת. והוא שמה שהתיר הבעל המאור להכניס עצמו לאונס זה רק באונס בשאר עברות, שיש בהם דין שיעבור ואל ייהרג, וכן מותר להתרפאות באיסורים (פסחים כ"ה.), בזה מותר להכניס עצמו לכך, שהרי לבסוף לא יעבור על איסור. אבל בשלוש עברות שאמרה תורה ייהרג ואל יעבור (שם:), חזינן שאסרתן תורה גם באונס, ולכן אסור להכניס עצמו לאונס. ומעתה לבוא על הנידה, דעת הב"י (סימן קצ"ה ד"ה וכתב עוד בתרומת הדשן) והש"ך (שם סק"כ) שהוא גילוי עריות וייהרג ואל יעבור, ולכן אסור להכניס עצמו. אכן לפי שיטת תשובת פני יהושע (סי' מ"ד), שנידה אינה בכלל עריות לעניין ייהרג ואל יעבור, אין כאן תירוץ.
וכן קשה מה שאמרה הגמרא בכתובות (ג':):
… ומסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים …
מאי סכנה? … אמר רבה: דאמרי בתולה הנשאת ביום הרביעי תיבעל להגמון תחלה.
האי סכנה? אונס הוא!
משום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ואתיין לידי סכנה.
ולידרוש להו דאונס שרי?...
וקשה: היאך אמרו "ולידרוש להו דאונס שרי", הרי מכניסה עצמה לאונס, ולפי דרכנו אין היתר להכניס עצמו במקום שאסרה תורה גם באונס?
ובשלמא לדעת התוספות (שם ד"ה ולדרוש) שבאישה אין דין ייהרג ואל   יעבור - מיושב, שגילוי עריות באישה הוא כמו כל האיסורים, שהתירה תורה האונס, שקרקע עולם היא. אבל לשיטת הרמב"ם, שהתבארה בר"ח הלוי ריש ספרו (הלכות יסודי התורה פ"ה ה"א), שגם באישה ייהרג ואל יעבור, ואף על פי כן התירו להכניס עצמה לאונס, קשה.
אכן גם בלי זה קשה מגמרא זו דלדרוש להו דאונס שרי על הרמב"ם, שסובר שגם באישה תיהרג ואל תעבור. ובע"כ צריך לומר שהרמב"ם סובר כדעת רבנו תם (בתוספות שם) שאין חייבין מיתה על ביאת עכו"ם. וכן דעת בעל המאור והמלחמות בפרק בן סורר (י"ז: - י"ח: בדפי האלפס) כרבנו תם, אבל מטעם אחר, וכמו שכתב האבני נזר (חלק אהע"ז סי' כ"ח אות כג). וממילא מיושב סברתנו.
אכן הקושיה על תשובה פני יהושע קשה. ובע"כ שסובר כהישועת ישראל.
אכן יש לומר טעם אחר למה אסור. והוא שגם הבעל המאור לא התיר אלא לפני שבת, אבל בשבת עצמה לא התיר. והדבר מפורש בדבריו, דבגמרא עירובין (ס"ח.) אמרינן בתינוק שנשפך המים שרוחצין אותו בהם שאין מלין אותו, ואסור לחמם המים, שמכשירי מילה אינם דוחים השבת. ודעת בעל המאור (שבת נ"ג. בדפי האלפס) דגם אם נשפכו המים שאחר המילה גם כן אסור למול, שלא יצטרך לחלל שבת. וקשה: והרי הבעל המאור התיר להכניס עצמו לאונס חילול שבת, ולמה אסור כאן במילה? ובע"כ שרק להכניס עצמו לפני שחל עליו מצוות שבת מותר, אבל להכניס עצמו לחילול אחר שכבר מצוות שבת עליו, זה אסור.
ומעתה יש לומר שאחר שהזהירה תורה "והזרתם", אם כן הטילה עליו תורה מצוות נידה עוד לפני שנעשית נידה, וממילא זה כמכניס עצמו בשבת לחילול שבת. וגם לדעת התוספות ש"והזרתם" הוא מדרבנן ואסמכתא, מכל מקום מדרבנן אסרו והטילו עליו חיוב להיזהר, וממילא אסור להכניס עצמו לאונס. מה שאין כן כל הנישאת תיבעל להגמון תחילה, ששם אמרו "לידרוש להו דאונס שרי", שם מדובר באיסור אשת איש, ובזה לא הטילה התורה חיוב לפני שנעשית אשת איש, ולכן מותר.
ומטעם זה דנתי במקום שאסור להכניס עצמו בערב יום הכיפורים למצב שיצטרך לאכול ביום הכיפורים, אף שלהכניס עצמו למצב שיצטרך לעשות מלאכה מותר, אבל לאכול אסור. לפי מה שכתב רש"י על הגמרא (יומא פ"א:):
ועניתם את נפשתיכם בתשעה - וכי בתשעה מתענין? והלוא בעשרה מתענים! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי.
וברש"י:
והכי משמע קרא: ועניתם בתשעה. כלומר: התקן עצמך בתשעה כדי שתוכל להתענות בעשרה. ומדאפקיה קרא בלשון עינוי לומר לך הרי הוא כאלו מתענה בתשעה.
ומשמעות הדברים, שהטילה תורה בתשיעי שחייב להתענות בעשירי, והרי זה כמו מצוות "והזרתם", שחייב לדאוג שיתקיים העינוי של עשירי, וממילא אסור להכניס עצמו כמו לעשות ניתוח בתשיעי שיאכל בי'.


[1]   יש לעיין מהגמרא שבת צ"ב. - צ"ב: שהמוציא משוי על ראשו בשבת פטור משום שנחשב כלאחר יד ואינו מלאכת מחשבת, ואפילו אנשי הוצל, שרגילים להוציא משא על ראשם, בטלה דעתם. וקשה: מאי שנא מהמצניע, שאין אומרים 'בטלה דעתו'?
  וצריך לחלק בין שיעור המלאכה לבין דרך המלאכה. שבשיעור כיוון שלא נתפרש שיעורי שבת בתורה ולא בהלכה למשה מסיני, בזה הולכין אחר כל אדם לפי מחשבתו. אבל בדרך איך לעשות המלאכה הולכין אחר רוב בני אדם ואדם אחד בטלה דעתו.
  וטעם הדבר, שהמצניע יש לו עניין וצורך לשיעור הזה, שרוצה להראותו לדוגמא או לזריעה או לרפואה. אבל המוציא על ראשו, אין לו סיבה מיוחדת להוציא על ראשו, באופן אחר משאר בני אדם, ולכן אומרים 'בטלה דעתו'.
לייבסיטי - בניית אתרים