חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
ביקורת ספרים / הרב אליקים קרומביין
"פריצת דרך" בתחומי קדשים וטהרות
[ח' נבון, ע' גורדין, וי' וייס (עורכים)], שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין - טהרות, אלון שבות, תשנ"ז, 267 עמ'; זבחים, אלון שבות תשנ"ט, 417 עמ'.
תלמידי הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א (להלן: הרא"ל) ערכו, וישיבת הר עציון הוציאה לאור, את שני הכרכים שלפנינו (טהרות בשנת תשנ"ז, זבחים - תשנ"ט), כדי "לענות על צורך שקיים בעולם התורה" בחומר יסודי המסביר את עקרונותיהם העיוניים של קדשים וטהרות. אך יותר מתרומתם הייחודית למקצועות האלה, מהווים השיעורים שלפנינו פריצת דרך של ממש בספרות התורנית בכלל. את משקלו של המשפט האחרון יוכל להעריך מי שמחפש, בין יצירות העשור האחרון,   ספרים אחרים הראויים לו.
יש להדגיש שהמדובר בפריצת דרך "של ממש". כוונתי: אין לנו עניין כאן בשיטת לימוד חדשה העוקפת את הדרכים המקובלות מדור דור, אמנם תוך תמורה והתפתחות, בהן דרכו ראשונים ואחרונים. יסודות העיון של הרא"ל מושרשים היטב בגישה הבריסקאית ובתורת רבו הגדול, הגרי"ד סולוביציק זצ"ל. ואם כן, "פריצת דרך" כיצד? כמה היבטים לה, וכאן נוכל רק לפתוח להם צוהר.
העורכים במבוא ל"טהרות" מציינים, בלי להרחיב, קו-אופי אחד: מעוף. "בשיעורים מודגשת ההסתכלות על עולם ההלכה הרחב כמכלול אחד שכל פרט בו אחוז ושלוב בפרטים האחרים. לא לקט של   'וורטים' או אוסף של הברקות מקומיות לפנינו, אלא מבנה מגובש ומעוצב..." לדעתי יש לסייג את שתי המילים האחרונות. המבנה אמנם מגובש; אבל הוא גם גמיש, חי ותוסס.
המעוף שבשיעורי הרא"ל אכן בולט, ואין ספק שבניית מכלול ההלכה באמצעות פרטיה היא מטרה חשובה בלימודו. השיעורים ככלל ערוכים על סדר המסכת, אך כל עניין הנקרה לדרכנו מזמן לנו דיון רחב-אופקים ביסודות ההלכה. אין צריך לומר, שהנחה מוקדמת לכל ניסיון לראות את ההלכה כמכלול היא ההכרה שמאחורי הדינים המעשיים ישנה מערכת מושגים. ואכן הנחת עבודה זו, שעל ידיה הגיע ר' חיים מבריסק לאופקים חדשים, היא היסוד גם לשיעורי הרא"ל. ההמשגה ההלכתית מטופלת כאן באופן מרוכז וחזיתי.
על "השיטה" שבשיעורים
אבל דומני שכדי להטעים, ללומדים שטרם הכירו את תורת הרא"ל, באיזה מנוף נבנה המכלול הזה, יש לעמוד על תכונה אחרת, הנוכחת בשיעורים במידה גדושה יותר מכל מה שנכתב עד כה בעולם היצירה התורנית.
מאז ומקדם, התפתחה היצירה ההלכתית בדרך של ההוכחה ההגיונית. הכללים, הקריטריונים, השקלא וטריא, הגדירו בקפדנות את התהליך ואת המתודה. אי אפשר לחדש תירוץ אלא בלחץ הקושיא. כל חידוש דין, כל סברה שטרם הושמעה, חייב לעמוד במבחן שאלת ה"מניין?". גם כאשר מחדשים, יש לזכור: "תפשת מרובה לא תפשת", ועל כן יש לצמצם את החידוש עד כמה שניתן. דברים אלה הם נכונים ככלל, ואין כאן המקום לפירוט יתר. אמנם כבר בתקופת הראשונים, עמד לא אחר מאשר הרמב"ן על מגבלותיה של היומרה להגיע להוכחות מוחלטות בהלכה ("שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורות ונסיוני התכונה" - הקדמה ל"מלחמת ה'"). אולם הערה גלוית-לב זו לא הולידה ניסיון לפתח גישה אחרת. הרמב"ן עצמו, ושאר הראשונים לפניו ולאחריו, פעלו ויצרו מתוך הבנה שיש עדיין צורך לבנות את ההסתעפות התורנית על אדני ההיקש והראיה. קו זה המשיך גם בדורות האחרונים.
על כן, נקודת המוצא הקלסית ברוב הדיונים ההלכתיים התיאורטיים שנכתבו מאז ומעולם היא הקושיא, ה"צריך עיון". כל אימת שאין קושיא, אנחנו יכולים לומר בביטחון גמור שהדין מובן לנו בצורה מלאה; ואז - הלאה, לנושא הבא. אין הצדקה להתעכב על סוגיה כלשהי, אלא אם אנחנו מחפשים בה את הפיתרון לבעיה מעיקה כלשהי.
בשיעורי הרא"ל מיוצגת הגישה המסורתית הזו במינון מכובד, אלא שהיא נדחקת על ידי הנחות מתודולוגיות שונות לגמרי, ובשורה התחתונה הן התופשות את המקום המרכזי. גם אם אין קושיא, צריך להעמיד ביחס לכל דין את השאלה: כיצד יש להבין אותה? האמונה בקיום עולם המושגים ההלכתי הוא נתון כאן ואין עליה עוררין; ואם כנים אנו בהנחתנו זו, עלינו להעמיד את השאלה: מהו העיקרון המנחה את הדין הזה, מה מקורו הרעיוני? בדרך כלל, ובמיוחד אם הדין עצמו "חלק ומובן" למראית עין, שום דבר לא יכריח אותנו להגיע דוקא לתשובה מסויימת. אפשרויות שונות יעלו בידינו.
בדיוק בנקודה זו ניצב המחסום הראשון שאותו חייב לעבור כל מעיין בשיעורים הללו. אם חוסר הוודאות נתפשת אצלו כחוסר-שלמות, אם אפשרויות שונות מביכות אותו ונפשו לא תדע מרגוע עד שהיא תמצא את התשובה הסופית שאין לאחריה   ספק - חבל על זמנו. שיעורי הרא"ל אינם מיועדים למי שבעיניו, מאמר חז"ל ש"תורה ניתנה מ"ט פנים לטמא ומ"ט פנים לטהר" הוא מציאות שעדיף לא להיתקל בה. כדי להיכנס לעולם הזה, דרושות הנכונות והפתיחות לראות את מגוון הפירושים האפשריים כמחזה מרהיב ומגרה.
נקח דוגמה פשוטה. קיים חיוב של כוונה "לשמה" בעבודת הקרבנות - לכאורה פשוט ומובן. ואולם הרא"ל (זבחים עמ' 40-42) - בלי שום רצון אלא "לבחון את הדרישה של לשמה כפי שהיא משתקפת בסוגיות" - מעלה שתי הבנות אפשריות כדי להבין את הדרישה הזו: הענקת זהות לחפצא של קרבן, או תכונה של תהליך העבודה. בהמשך נאמר שיש לחלק בעניין זה בין שתי הסוגיות הדנות ב"לשמה". בדף ד' עוסקת הגמרא בכוונה "לשמה" הקובעת את זהות הקרבן, ולכן מדובר שם על כוונה לשם הזבח ולשם הבעלים. בדף מ"ו מדובר על כוונה המגדירה את העבודה, ולכן מדובר באותה סוגיה גם על כוונות נוספות. הבחנה זו בטיב הכוונה מיישבת את הקושי שבהתאמה בין שתי הסוגיות. תלמיד המגיע לשיעור הזה מתוך עולם הספרות ההלכתית הכללית, עשוי לחשוב שהנה, הוכח שיש להבחין בין שני סוגי הכוונה, שהרי אחרת קשה ליישב את הגמרא. ואולם רבינו ממשיך וטוען, שבסוגיא שבדף מ"ו עצמה יש לחלק כך, שכן יש דיון שם אם הכהן העובד הוא זה שצריך לכוין, או שגם בעל הקרבן צריך לכוין. ומסתבר שאם הדרישה היא כלפי הבעלים, אין לה שייכות למעשה העבודה, אלא לזהות הקרבן, מה שאין כן לגבי הכוונה הנדרשת מן העובד. אבל לפי זה מה קורה, אנו שואלים, לגבי סתירת הסוגיות? הרא"ל אינו רואה צורך להתיחס לשאלה זו. התברר, שלא התכוין רבינו להוכיח שום דבר, אלא רק לומר שאפשר לטעון שבהלכות נתונות, הסבר מסויים בדין "לשמה" מתקבל על הדעת יותר מהסבר שני, ושיישום מסויים של רעיון זה יכול לתרץ קושי בסוגיות, אבל אין וודאות שזה התירוץ, ובוודאי שהקושיא עצמה לא הוצגה כהוכחה לחילוק כלשהו.
הדוגמה הזאת ממחישה תבנית טיפוסית - העלאת מספר הבנות אפשריות בדין מסויים, והצעת ההשלכות האפשריות של חילוקי ההבנה. השלכות אלו יוצעו גם כאשר הרא"ל מודה שאין בהן כל הכרח, אלא רק סבירות מסויימת. וישאל השואל, מה הטעם בכל זה, הרי שום דבר לא הוכח? והתשובה תהיה: אילו היינו מצטמצמים רק למה שיכול להיות מוכח, כמה וכמה מרגליות טובות היו נופלות בין אצבעותינו. תוצאותיהן של מושגי ההלכה עשויות להרחיק לכת מעבר לכוחנו הדל להוכיח אותן בהיקשים מוצקים.
למשל: ר' חיים מבריסק, תוך כדי יישוב פסקי הרמב"ם, חקר את אופיו הבסיסי של טומאת נבלת עוף טהור, המטמאה רק בבית הבליעה תוך כדי אכילה. מה מחולל טומאה זו? האם החפצא מטמא, כשאר אבות הטומאה המוכרים (כגון שרץ ונבילה), אלא שהתורה הגבילה את הנסיבות שבהן יכולה הטומאה לעבור? או שמא אין החפצא מטמא כלל, ויש כאן טומאה מסוג אחר, שנגרמת על ידי מעשה האכילה? בניגוד לר' חיים (אך כמובן תוך כדי אזכורו), רבינו מעלה את השאלה הזו לא בלחץ קושי ברמב"ם, אלא בתור שאלה עצמאית הראויה לבחינה (טהרות עמ' 37). ושוב - שלא כר' חיים - הרא"ל בצורה מפורשת מעניק לחקירה זו את את מקומו הראוי: הרי היא "החקירה המרכזית ביחס לאופי של נבלת עוף טהור". אפשר להניח שגם ר' חיים ראה כך את הדברים, אבל הוא לא אומר זאת. על כל פנים, הרא"ל סבור שלמרכזיות זו יש השלכות. החקירה נוכחת ופועמת בכל הסוגייה, וממילא - שופכת אור על המכלול. מכאן שניתן (אך לא חייבים!) לפרש על פיה התלבטויות בשאלות מגוונות בנבלת עוף טהור - הגדרת "ראוי לאכילה", אכילה שלא כדרך הנאה, חיוב בטומאת מקדש, ועוד. דומה שאי אפשר להתווכח עם סבירותם של הדברים, אך לו היינו מסתפקים בדיון מהסוג המופיע בחידושי ר' חיים הלוי, לא היינו מגיעים לכל זה. שהרי ההבחנות האלו אינן עונות של שום קושיא.
תכונה נוספת בשיעורים מבליטה את המוגבלות של אמצעי ה"הוכחה" ככלי עזר בפיתוח דיון בתיאוריה הלכתית. משתקף בהם חוש אבחנה וביקורת חריף במיוחד. השוואות הנראות נכונות למראית עין מנותחות באיזמל ולרוב מתגלה שיש "פירכא". בדיון שהוזכר לעיל ביחס לעוף טהור, למשל, מוצא רבינו שניתן לדחות אחת מהוכחותיו של ר' חיים. לפעמים האבחנות הן בדרגת פשטות כזו שהמעיין הממוצע עשוי לשאול את עצמו מדוע הוא לא חשב על כך (כגון בחילוק בין "לשמה" בקדשים ל"מצוות צריכות כוונה" - זבחים עמ' 41). בדרך כלל, החילוקים ברורים אך לא מוכרחים, ומוצעים מלכתחילה בדרך של "ניתן לומר", אך די בזה לבטל את יומרת הוודאות.
בזכות ההליכה בנתיבים כאלה, קונים שיעורי הרא"ל את מידת האמת הייחודית שבהם. הם נקיים מכל חשש של ציור המטרה לאחר שיגור החץ, ומכל ניסיון להציג אמת חלקית כאמת בלעדית, רק משום שהיא מיישבת צרור קושיות כלשהו. כאן יש להזכיר תופעה שלא תכירו, כמדומה, בשום ספר אחר: אפשר לכנותה "חילוק והיפוכו". עיקרון אחד עשוי לשמש יסוד להבחנה בין א' וב', אבל ההבחנה יכולה להתקיים לשני כיוונים מנוגדים. והרא"ל מזכיר את שני הכיוונים תוך כדי דיבור, בלי להפלות לטובת האפשרות שתשרת יותר טוב את המהלך שלו. זה עלול לבלבל, אבל אין מה לעשות - האמת לא חייבת להיות חלקה. (לדוגמה - ראה בזבחים עמ' 90.)
והרי עוד סגולה אופיינית בשיטת לימודו של הרא"ל: כוחה בהחייאת סוגיות שלכאורה משוללות-עומק. הדפים הראשונים של מסכת זבחים מלאים במאמצי החכמים לבסס את דיני כוונה בקדשים על לימוד מהפסוקים, כאשר הוה-אמינות קמות ונדחות על פי פירכות ושיקולים של קל-וחומר. לכאורה אין שום מניעה מלהבין את השיקולים הללו כפשוטם. אלא שהבנה טכנית,   אליבא דהרא"ל, היא הבנה לקויה. נסתפק בה אם לא תהיה לנו ברירה, אבל עדיף לחפש קשר מהותי בין החומרה ובין הגדרת הדין הנלמד (זבחים עמ' 92). וכך על יסוד הנחה שאין בה שום הכרח, נבנה שיעור שלם, מאלף ומאיר-עינים. לא קולות וחומרות לנגד עינינו כאן, אלא משא ומתן סביב מושגים והגדרתם. כיוצא בו בדוגמה אחרת -   לעניין מחלוקות החכמים בהגדרת "ראוי לאכילה" בטומאה וטהרה (טהרות עמ' 50 והלאה).
צפוי, שלא כל המעיינים ייאותו לגישתו של הרא"ל. חלק מאלה שיסכימו לאמץ אותה כנקודת מוצא, עשויים להחליט לפרוש באמצע הדרך, למשל, נוכח ריבוי מקרי ה"התעלמות" מבעיות של אי-התאמה בין המקורות, שהיה מקום לצפות שיהפכו אבן פינה לדיון ופלפול. כאשר פוסק הרמב"ם שנבלת עוף טהור מטמאת טומאת אוכלין מעצמה, בלי לנגוע בטומאה חיצונית, בניגוד לפרה אדומה ופרים הנשרפים, רבינו מציין שהחילוק הוא בניגוד לגמרא (טהרות עמ' 56). אך אין מאמץ לפתור את הבעיה. שיטת הרמב"ם היא נתון, והמשימה העיקרית שלנו איננה ליישב אותה עם המקורות, אלא לברר: מסברה, מה הטעם לחלק?
ולא זו בלבד - יש והרא"ל טורח לדון באפשרות שלא רק אינה משתמעת מהגמרא, אלא בכלל אין   לה בית אב - אין ראשון או אחרון הסובר כמותה, כמו ההוה אמינא של ה"חפץ חיים" שאם בדיעבד שחטו קרבן בשינוי בעלים, מותר לשנות כך גם בעבודות הבאות (זבחים עמ' 71). זו לא הדוגמה היחידה וגם לא הקיצונית ביותר. כאמור, בוודאי שיהיו כאלה שיתמהו מה הטעם לדון באפשרויות שנדחו? כל לומד יחליט אם הוא מוכן להתלוות להרא"ל   "עד הסוף", אך גם אם לא - חבל שלא לנצל את העושר הרב הקיים בשיעורים גם מבלעדי הנקודות המסויימות האלו.
לשון, סגנון, ועריכה
טבעי שהחשיבה הייחודית שבשיעורים גם תזדקק למטבעות-לשון משלה. "אוירת" החידושים שבספרים האלה נקבעת במידה מרובה על ידי מילים המביעות הסתייגות ואי-החלטיות: "ניתן לומר",   "ניתן לפרש", "ייתכן". ויש גם: "ייתכן שניתן". או קחו את המשפט הבא: "ייתכן שהסוגייה מדגישה מעט את הדרך הראשונה" (זבחים עמ' 138). ביטויים אלה רווחים גם כאשר מטרת המשפט איננה הסתייגות, אלא אמירה חיובית. הם מיועדים לאפשר בחינת כיווני חשיבה על אף שאינם הכרחיים, ומאידך - להימנע מלקבע את המהלך באמירה מוחלטת שתסנוור אותנו מלראות את הדברים אחרת. לאוירה הזאת צריך המעיין להסתגל.
לשון השיעורים רוויה גם במונחים אחרים שטרם התאזרחו בעולם המשא והמתן הלמדני. ה"חילוק" המוכר בחשיבה הלמדנית מכונה כאן בתואר חדש - "פיצול" - ודומה שהמינוח משקף את האופי העדין שמקבל אמצעי זה בדרך לימודו של הרא"ל. כרוך במינוח זה גם היבט מבני - יש כאן חילוקים בתוך חילוקים, דהיינו חלוקות משניות הבנויות על חלוקות בסיסיות יותר. מבנה חשיבה זה מנוצל הן בארגון נתונים והבהרתם, והן בהסבר התשתית הרעיונית.
המטבע "רובד" משמשת לצייר את דמותה של ההלכה כמערכת מורכבת ועמוקה, הבנויה שכבות. ושוב - הביטוי הוא משמעותי הן ביצירת האוירה והן בהתאמתו לסברות מסויימות. לדוגמה, מוצע שבבסיסו של קרבן מכל סוג שהוא, קיים רובד בסיסי של "עולה" (זבחים עמ' 131). רובד זה מתבטא בדין של אשם הניתק לרעיה שיכול להיקרב בתור עולה, ומסביר גם את מיקומה של פרשת עולה בתורה. כל אלו הן הדגמות, ולא מיצינו את הרשימה. ולמען הסר ספק - למרות שבסופו של דבר עורכי השיעורים הם האחראים לסגנונם הכתוב, הניסוחים שבהם מדובר משקפים את לשונו של בעל השיעורים.
אך כאמור, העורכים אחראים לסגנון הכתוב. הסגנון שנבחר על ידם הוא "ידידותי". הלשון איננה הלמדנית המקובלת, והדברים כתובים (כמעט) על טהרת העברית. הדברים קרובים לסגנון דיבור, עד כדי שימושים שנראים לא-תקניים ("כעיקרון" כאשר הכוונה היא "באופן עקרוני"), ואפילו מעבר ל"סלנג" ("פספוס מימד הכפרה" - זבחים עמ' 102). אלה אולי צורמים, אך הסגנון ככלל הוא לטעמי סיפור הצלחה. בצד התחושה של שמיעת השיעור בשפה מדוברת, הניסוחים הם עשירים ומגוונים. האסתטיקה כאן פחות חשובה מן העובדה שסגנון משעמם היה עלול להכביד על המעיין ולהסיח את דעתו. ביטוי חשוב נוסף להתחשבות העורכים עם הלומד הם המקורות המסודרים לפני כל שיעור. רומזים לנו - הכוונה היא שאנחנו באמת נלמד קדשים וטהרות, ועלינו ללמוד את הסוגיות בעצמנו ולהשוות את מסקנותינו עם אלו של הרא"ל.
העורכים שמו להם מטרה "לאפשר דריסת רגל לכל אדם" בתחומים האלה. שאלתנו האחרונה תהיה - האם המטרה הושגה? כמובן, אפשר לענות על כך רק באופן יחסי. מראש, נראה שהמשימה בזבחים היתה בעייתית יותר מאשר בטהרות. למרות שטהרות נחשב מקצוע אזוטרי יותר, החומר בקדשים הרבה יותר מורכב. זאת בשל הסוגיות המסובכות (על זבחים יש גמרא, כזכור), ובשל המערכות הארוכות והמורכבות המכילות יחסי-גומלין פנימיים לרוב. לדוגמה, כחצי מן השיעורים בזבחים עוסק בהלכות מחשבה (הספר כולו הוא כמעט 400 עמוד).
בנוסף, ישנו "קוץ" בסגנון "הידידותי" שהזכרנו: הוא מעורר ציפיה אצל הלומד להבנה מושלמת ובהירה. כאשר הציפיה אינה מושגת, האכזבה רבה. ובכן - לצערו של "כל אדם" - דוקא בקטעים המורכבים של "זבחים" נתקלים לעיתים בערפול וסיבוך מיותרים. דוגמה אחת קטנה: "מעורבותם של הבעלים באה לידי ביטוי בשלשה תחומים. מצד אחד, בשלבים של הסמיכה והשחיטה, ומן הצד השני בשלב של אכילה." הלומד האינטליגנטי הממוצע שואל את עצמו "מה קורה כאן?", והמבוכה גוזלת זמן וריכוז. לא חסרים מקרים של סתירות וחוסר-עקביות בין שיעורים וגם בתוך שיעור אחד. תחושת אי-נוחות יכולה להיגרם גם על ידי עניין שולי - הערות מפנות את הלומד ל"שיעור מספר 15", אבל לשיעורים אין מספרים. המשקל המצטבר של סיבוכי תוכן ועריכה ב"זבחים" יוצר פער בנגישות לטובת "טהרות"; ועל כן מומלץ, למתחילים, לפתוח דוקא בו. השיעורים על   זבחים מתאימים - לשימוש צמוד-   ללמדנים מנוסים, ול"כל אדם" באורח יותר סלקטיבי.
בטרם נסיים - נזכיר לטובה את ההערות הרבות והמאלפות, המופיעות בשולי הטקסט, שחוברו על ידי תלמידו הוותיק של הרב ליכטנשטיין, הרב דני וולף שליט"א. הערות אלו מרחיבות את הנאמר בשיעורים, ובלא-מעט מקרים (בעיקר בזבחים) מציגות נקודת-מבט שונה או מנוגדת.
כל העוסקים במלאכת-שמים חשובה זו ראויים לכל שבח ולעידוד. ההישג שלהם מעורר את התקווה להופעת ספרים נוספים בסידרה. (ואגב, לקראת המהדורות והספרים הבאים: חשוב   להתייעץ מחדש לגבי הצורה והיבטי העריכה השונים על פי תגובות ציבור המשתמשים.) ונסיים "מעין הפתיחה": הספרים האלה מאירים את עיני המעיין בקדשים וטהרות, אבל התורה הזו ראויה להישמע גם בשאר המקצועות. מבחינה זו, דוקא ההתמקדות בשטחים המוזנחים יחסית בשדה הלמדנות מצמצמת את השפעתם. מן הראוי שעולם התורה ייהנה וילמד משיעורי הרב ליכטנשטיין שליט"א גם בתחומים הקלסיים. האם יש מי שירים את הכפפה?

עמותת צור ישועתי (ע"ר)

 
  • בניית בתי כנסת ומוסדות תורה בכרמי צור
  • מרכז תורני ללימודי המקדש
  • הוצאת ספרים וכתבי עת בנושא המקדש

צור קשר

 
kolelb@gmail.com
 
 
 
כרמי צור 9040000
 
לייבסיטי - בניית אתרים