חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
המנחות ומשמעותן / הרב משה אודס
1. המנחות - סוג של עולה
א. מיקומן של פרשיות המנחות בפרשת ויקרא
פרשיות המנחות נמצאות בפרשת ויקרא בתווך, בין פרשיות העולה לבין פרשיות השלמים: פרק א' עוסק בעולות הבקר, הצאן והעוף, פרק ב' עוסק במנחות, ופרק ג' - בשלמים.
הר"י אברבנאל מבאר בפירושו [1] שהמנחות הן סוג רביעי של עולה:
זו היא המדרגה הרביעית מהעולות הבאות בנדר ונדבה והיא המנחה ... והנה נזכרו המנחות קודם השלמים ... כדי לסדר מדרגות העולות כמו שזכרתי למעלה. ויען היתה המנחה מכללם, לכן אחרי שזכר עולת הבקר, היותר משובחת, ועולת הצאן, שהיא במדרגה אחריה, ועולת העוף, שהיא אחריה, זכר המנחה, שהיא ג"כ עולה, [2] ומדרגתה אחרי עולת העוף, כי החי, מאיזה מין שיהיה, הוא משובח מהצומח. [3]
ב. המנחות באות לכפרה כקרבן העולה
לפי זה יש לומר, שכשם שהעולה באה לכפרה, אף המנחות באות לכפרה. וכך אכן עולה מהמדרש:
רבנן אמרי: כל הכפרות הראה לו הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה חוץ מעשירית האיפה ...
'ואל אלהינו כי ירבה לסלוח' (ישעיהו נ"ה, ז) - ר' יהודה בר סימון בשם ר' זעירא: אף הקב"ה ויתר לנו סליחה אחת משלו. ואיזו? זו עשירית האיפה. [4]
ובפירוש "ענף יוסף" מובא בשם ספר אהבת יונתן:
דהנה ידוע כשאדם חוטא, פוגם ברוחני ובגשמי שלו. וכשמקריב קרבן בהמה שיש לה גם כן רוחני וגשמי, מכפר בזה על נפשו וגופו זה לעומת זה. מה שאין כן במנחה, אין בה כי אם גשמיות לחוד, ולא רוחניות, וזהו שויתר לו הקב"ה לעני משלו. [5]
ראיה נוספת לכך שהמנחות באות לכפרה ניתן להביא מן הגמרא במנחות. המשנה במנחות (פ"ה מ"ח) אומרת: " ... ומה בין מחבת למרחשת: אלא שהמרחשת יש לה כיסוי, והמחבת אין לה כיסוי. דברי רבי יוסי הגלילי".
הגמרא שם מבארת את טעמו של ר' יוסי הגלילי:
אילימא מרחשת דאתיא ארחושי הלב [רש"י: הרהור עבירה] כדכתיב 'רחש לבי דבר טוב', ומחבת דאתיא אמחבואי הפה [רש"י: נבוחי הפה כגון שהלך רכיל] כדאמרי אינשי מנבח נבוחי ... אלא גמרא גמירי לה [רש"י : דזו מכוסה וזו מגולה] (מנחות ס"ג.). 
ומסביר המהרש"א:
לפי שכל הקרבנות ... מפורש בהו על מה הם באים, ולא כן במנחות, לזה אמרו שבמעשיהם של מנחות מורים על מה הם באים: מרחשת דאתיא ארחושי הלב כו' פרש"י הרהור עבירה עכ"ל, עולה נמי באה אהרהור עבירה. אלא דהיינו עשיר, אבל המנחה היא קרבן עני.
ג. הקבלה בין פעולות ההקרבה בקרבן מן החי לבין אלו שבמנחה
המשנה בזבחים אומרת :
הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן, קבל והילך וזרק שלא לשמן ... פסולים     (זבחים פ"א מ"ד).   (זבחים פ"א מ"ד).
ובמשנה המקבילה לה במנחות נאמר כך:
מנחת חוטא ומנחת קנאות שקמצן שלא לשמן, נתן בכלי והילך והקטיר שלא לשמן ... פסולות (מנחות פ"א מ"א).
מהשוואה זו אנו למדים כי קיימת הקבלה ברורה בין פעולות ההקרבה בקרבן מן החי לבין פעולות ההקרבה במנחה: שחיטת הבהמה מקבילה לקמיצת המנחה; קבלת הדם במזרק מקבילה לנתינת המנחה בכלי שרת; ההילוך למזבח שווה בשתיהן, אלא שבקרבן הולך הכוהן עם הדם ואילו במנחה - עם הסולת; ולבסוף, זריקת הדם על המזבח מקבילה להקטרת הקומץ על המזבח. אמנם אין מכאן הוכחה שהמנחות הנן סוג של עולה, אולם יחד עם זה ברור מכאן שהמנחות אינן מערכת עצמאית, המנותקת ממערכת ההלכות הקשורה בקרבנות מן החי.
המנחה אף מוגדרת "קדש קדשים היא כחטאת וכאשם" (ו', י), וגם מהמשנה בזבחים ברור שאין המנחות נידונות כשלמים, שהם קודשים קלים, אלא כעולה, כחטאת וכאשם, שהם קודשי קודשים: "המנחות היו נקמצות בכל מקום בעזרה, ונאכלין לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה ... ליום ולילה עד חצות " (זבחים פ"ו מ"א). אם נוסיף את מה שהבאנו בסעיף זה לדברינו בסעיפים א-ב, נוכל לחזק את מסקנתנו באותם סעיפים כי המנחה היא סוג של עולה.
לפי האמור עד כאן, השם "מנחה" מיוחד לקרבן הבא מן הצומח - בניגוד לשאר הקרבנות, הבאים מן החי - אולם אין הבדל מהותי ביניהם במהות ובפרטי הדינים.
וכך מביא בעל ספר החינוך: "וענין המנחות הוא קרבן הבא ממיני הקמחים ולא מבע"ח " (ספר החינוך מצוות עשה קטז). והוא ממשיך:
אין דמיונו חזק כמו בבע"ח ... על כן ייקרא מנחה, מפני שעניינה מעט מקרבן בע"ח, כמו שמנחות בני אדם יהיו במועט ברוב הפעמים. ועוד, מפני שהרבה מהן באות נדבה, ומה שאינו בחיוב אצל בני אדם ייקראו מנחה.
2. המנחות כסוג קרבן בפני עצמו
בניגוד למה שהעלינו עד עתה, ניתן להביא ראיות לכך שהמנחות הן דווקא סוג עצמאי של קרבן:
א. דיוק במקרא
מעיון בפרשת צו משתמע שאין המנחה סוג של עולה, אלא סוג של קרבן המוגדר בפני עצמו. בפירוט דיני הקרבנות בפרק ו' נאמר:
זאת תורת העולה ... וזאת תורת המנחה ... זאת תורת החטאת ... וזאת תורת האשם ... וזאת תורת השלמים.
הרי שהפרק מפרט בזה אחר זה את "תורות" הקרבנות השונים, ובתוך פירוט זה הוא מונה גם את "תורת המנחה" כקרבן לעצמו.
כך משתמע גם מן הפירוט בסיום הציווי על פרטי הקרבנות:
זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים (ז', לז).
ב. הבדלים הלכתיים
  1.  כליל - העולה נשרפת כליל על גבי המזבח: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה עלה אשה ריח ניחוח לה'" (א', ט), [6] ואילו במנחות מקטירים רק קומץ, והשיריים נאכלים לכוהנים -   " והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו " (ב', ג). [7]
  2.  סדר הפעולות - ההקבלה שערכנו לעיל בין סדר פעולות ההקרבה בזבחים ובמנחות אינה מדויקת, שכן הרמב"ם פוסק כך :
סדר הבאת המנחה כיצד: מביא אדם סולת ... נותנה לכלי שרת ... והכהן מוליכה אצל המזבח ומגישה בקרן דרומית מערבית ... וקומץ ... ומעלהו על המזבח   (הלכות מעשה הקרבנות פי"ג הי"ב). [8]
ואילו בקרבנות שוחט תחילה (כזכור, השחיטה והקמיצה הן פעולות מקבילות בהתאם להשוואה דלעיל), ורק אחר כך מקבל את הדם ומוליכו למזבח:
ושחט את בן הבקר ... והקריבו [רש"י: זו קבלה] בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו את הדם על המזבח     (א', ה).
  3.  זר - בקרבנות:
שחיטת הקדשים כשירה בזרים אפילו קדשי קדשים, בין קדשי יחיד בין קדשי ציבור. שנאמר 'ושחט את בן הבקר לפני ד' והקריבו בני אהרן' - מקבלה ואילך מצות כהונה (רמב"ם הלכות ביאת המקדש פ"ט ה"ו).
ואילו במנחות:
כל המנחות שקמצן אחד מן הפסולין לעבודה הרי הם פסולות   (הלכות פסולי המוקדשין פי"א ה"א).
  4.  מקום השחיטה והקמיצה - העולה נשחטת בצפון המזבח, כפי שכל קודשי הקודשים נשחטים בצפון המזבח:
קדשי קדשים אין שוחטין אותן ואין מקבלין את דמן אלא בצפון המזבח ... שהרי נאמר בעולה 'ושחט אֹתו על ירך המזבח צפֹנה' (הלכות מעשה הקרבנות פ"ה הלכות ב-ג).
ואילו קמיצת המנחות - אף על פי שגם הן קודשי קודשים (ו', י) - כשרה "בכל מקום בעזרה" (שם פי"ג הי"ב), אף שלכתחילה צריך לקמוץ בקרן דרומית מערבית של המזבח. [9]
  5.  סמיכה ווידוי - פסק הרמב"ם:
כל קרבנות בהמה שיקריב היחיד, בין חובה בין נדבה, סומך עליהן ...
ומתודה על חטאת עון חטאת, ועל אשם עון אשם, ועל העולה מתודה עון עשה ועוון לא תעשה שניתק לעשה (הלכות מעשה הקרבנות פ"ג הלכות ו ויד).
במנחות, לעומת זאת, אין סמיכה ואף אין ווידוי.
  6.  נכרים -
העכו"ם, אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד ... אבל אין מקבלין מהן שלמים ולא מנחות ולא חטאות ואשמות   (שם ה"ב).
ג. ראיות מהמדרש
'טוב מלא כף נחת' (קהלת ד', ו): זה קומץ מנחה נדבה שלעני,
'ממלא חפנים עמל' (שם): זו קטרת סמים דקה שלציבור ...
שזו טעונה כפרה וזו אינה טעונה כפרה. [10]
ומסביר ה"עץ יוסף" שם (ד"ה ר' יצחק):
דקשיא ליה: מאי שנא דכתיב הכא 'נפש [כיתקריב]' (ב', א), ולא קאמר 'אדם כי יקריב' כדקאמר לעיל? להכי בעי לתרוצי דמשום דאינה באה לכפרה כתיב בה 'נפש', לומר שזו יקבל הקב"ה ברצון ונפש חפצה, ש'נפש' לשון רצון וחפץ כמו 'אם יש את נפשכם' (בראשית כ"ג, ח). וירמוז שה' יקבל מנחתו ברצון גמור אפילו טפי מקטרת יוה"כ, מפני שאינה באה לכפרה.
אפשר שמדרש זה רומז כי השם "מנחה" נגזר מלשון "נחת", דהיינו שיש במנחה נחת רוח לה' משום שאינה באה על חטא. ולפי זה דומה המנחה יותר לשלמים, שאף הם באים בנדבה, ולא על חטא. אלא שהבדל גדול קיים בין השניים: המנחות הן קודשי קודשים, בעוד שהשלמים הם קודשים קלים. ואולי ההבדל הדיני ביניהם נגזר מהיות המנחות קרבן של העניים, שאותו מקבל ה' כאילו הקריב העני את נפשו. וכך אף מדויק במדרש לעיל "זה קומץ מנחת נדבה שלעני".
ובספר מושב זקנים על התורה מגדיר את המנחה כך: "לפי שהמנחה אינה באה על חטא אלא דורון להקדוש ברוך הוא לכך כל מעשיה מעין של מעלה". [11]
3. משמעות המנחות באופן כללי
א. כניעה וקבלת מרות
הרש"ר הירש מבאר על הפסוק "ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'" (בראשית ד', ג) את המשמעות הכוללת של המילה "מנחה", הנגזרת, לדעתו, מלשון " נחה את העם" (שמות ל"ב, לד), דהיינו 'הנהג את העם':
אולי זו גם משמעות המנחה: המקריב נכנע להנהגתו ולמרותו של אחר, או מכיר בריבונותו. הווה אומר המנחה היא אות של קבלת מרות. [12]
המעיין בפרשיות המקרא יכול להיווכח שזו אכן הוראת המושג מנחה, ונביא שתי ראיות לכך:
1.  מנחת יעקב לעשו : "מנחה היא שלוחה לאדני לעשו" (בראשית ל"ב, יט). [13]
2.  מנחת אהוד לעגלון מלך מואב: "ויעבדו בני ישראל את עגלון ... ויקם ה' להם מושיע את אהוד בן גרא ... וישלחו בני ישראל בידו מנחה לעגלון מלך מואב" (שופטים ג', יד-יח).
ב. ביאור ראשון של המהר"ל להבדל שבין המנחה לבין העולה
המהר"ל משייך את העולה ואת המנחה לשתי מערכות שונות שהאדם פועל בהן בו-זמנית: מחד גיסא הוא מלך בתחתונים, ומאידך גיסא הוא עבד לה'.
מצד היותו מלך, עלול הוא להגיע לידי גאווה ולשכחת הקב"ה, מקור כל הכוחות בעולם, ועל כן עליו להביא קרבן עולה, לשחטו ולשרפו כליל על גבי המזבח, ובכך לבטא את ביטול ישותו כמלך בעולם ביחס למלכות ה':
... קרבן עולה שמביא אל הש"י הוא מצד הבחינה הראשונה מצד שהוא מלך בתחתונים, ולכך מביא בהמה לעולה, שהיא גם כן בריאה למטה הימנו בחשיבות, ומפני כי אין שום שררה וגדולה אצל הש"י שהכל נחשב לכלום אצל הש"י. ולפיכך קרבן העולה כולו כליל, כי מה שהוא כליל מורה כי גדולתו אינו נחשב כלום אצל הש"י . [14]
מצד היותו עבד לה', מקדיש האדם חלק מחייו לעבודת ה', ולכן מביא הוא מנחות, הבאות מצה בלבד, ללא חמץ - המבטא גבהות - וללא שאור - המסמל את היצר הרע (ברכות י"ז.). בכך מבטא האדם את הכנעתו לה', [15] אך מכל מקום אין כאן ביטול מוחלט של ישותו, ולכן הוא מקריב רק קומץ מן המנחה :
אמנם הפרשה השניה, שהיא מדברת מן המנחה, מדברת מצד שהאדם הוא עובד הש"י, ולפיכך מביא מנחה, כי העובד הש"י הוא נכנע, ולפיכך קרבנו מנחה, שהמנחה שפלה, שהרי היא מצה ולא חמץ, וזה כי הנכנע לא הוגבה כמו החמץ. השני כי אין בו שאור שהוא יצר הרע, כי הנכנע מסולק מן יצר הרע, ומצד הזה מביא קרבן מנחה אל הש"י   (דרוש נאה עמ' רטז).
ומסכם המהר"ל:
ואין חלוק בין פרשה זאת לפרשה הקודמת, רק כי הקודמת מביא האדם הקרבן מצד שהוא מלך בתחתונים, ואצל הש"י אין חשיבות לשום נמצא, לכך הקרבן כולו כליל, ואילו פרשה זאת מדברת מצד בחינה אחרת, כי האדם הוא עבד הש"י, ונחשב מצד עצמו מנחה, ולכך אלו שתי פרשיות הם זו אחר זו.
על פי חילוקו של המהר"ל ניתן להסביר את ההבדלים ההלכתיים שהובאו לעיל בסעיף 2ב:
  1.  העולה מוקטרת כליל ואילו במנחה קרב רק קומץ, מכיוון שרק חלק מחיי האדם מוקדשים לעבודת ה', וכמבואר לעיל.
  2.  את דמה של העולה מוליכים למזבח רק לאחר שחיטתה, משום שאין בשחיטה בקשת התקרבות לה' אלא ביטול הישות. ואילו המנחה, כל עניינה בביטוי הכניעה לה' וקבלת מרותו, ולכן הקמיצה נעשית ליד המזבח.
  3.  השחיטה כשרה בזר מכיוון שאין צורך בכוהן כדי לבטל את הישות העצמית - האדם מסוגל לעשות זאת בכוחות עצמו. מה שאין כן במנחה, שיש בה פנייה לה', ולפיכך זקוקים לכוהן שירומם את המקריב בקמיצתו.
  4.  במנחה אין סמיכה ווידוי, משום שאין היא באה על חטא אלא מסמלת קבלת מלכות ה' על האדם.
מה שעדיין איננו מובן על פי חילוק זה הוא מדוע שחיטת העולה היא דווקא בצפון בעוד שהקמיצה כשרה בכל מקום בעזרה, וכן מדוע אין נכרים יכולים להביא מנחות - וכי אין הם יכולים להקדיש חלק מישותם לעבודת הבורא?!
ג. ביאור שני של המהר"ל להבדל שבין העולה לבין המנחה
לפי ביאור זה העולה איננה ביטוי לביטול הישות האנושית במציאות. ההפך הוא הנכון: זהו ביטוי לדבקות מוחלטת בה' מצד נשמת האדם, שהיא החלק האלוהי שבו. בשרפת קרבן העולה כליל מתכפרים לאדם הרהורי עברה וביטול עשה במזיד. האדם נכשל בעברות אלו רק בגלל ריחוקו מה', ולכן התיקון נעשה, למי שחפץ בכך, על ידי יצירת קרבה מחודשת של הנשמה לבורא: [16]
כי מפני שהאדם יש לו נשמה מן העליונים, ומצד זה האדם הוא קרוב אל השם יתברך כאשר הנשמה מן העליונים, ויש לאדם התעלות מצד הנשמה. ומפני כך מביא קרבן אל השם יתברך שהוא בעל נפש ג"כ והוא כולו כליל ולא נשאר ממנו דבר, וזה מצד כי הנשמה מתקרב אל הש"י לגמרי, ומפני זה הקרבן הוא כליל ... ולפיכך שחיטת העולה בצפון ... כי הנשמה היא שבה אל הש"י להיות הנשמה צפונה בלתי נמצאת   (שם עמ' רטז-ריז).
צד צפון הנו המקום שדרכו יורדות הנשמות לעולם הזה, ומשם הן חוזרות ועולות מדי לילה בזמן השינה:
כשילך לישון אז יחזיר האדם הנשמה למי שנתן אליו נשמתו, וממקום שבאו הנשמות לעולם שם יהיה מפקיד האדם נשמתו גם כן אל הקב"ה אשר נתן לו הנפש. והנשמות הם באוצר הנשמות ואוצר הנשמות הוא בצפון ... שנקרא צפון בשביל כך שהדברים שבאים משם צפונים וכו' (שם עמ' קצו).
הווה אומר: המקום שבו אפשר להגיע לכלות הנפש ולדבקות הנשמה הוא בצד צפון, שממנו יורדות הנשמות, ולכן שחיטת העולה היא דווקא בצפון.
בזאת מבואר מדוע העולה באה דווקא
באלו שני חטאים שהם עשה ולא תעשה שניתק לעשה, וכן לר' שמעון דאמר שמכפר על הרהור הלב, [משום ש]דבר זה ג"כ תולה בדעת ובמחשבה, וקרבן זה הוא מצד הנשמה שממנה המחשבה, ומצד הזה האדם קרוב אל הש"י   (שם עמ' ריז).
המנחה, לעומת זאת, אין עניינה דבקות הנשמה אלא פרישה מחומריותו של האדם, ולכן אין מביאים אותה מן החי, שיש לו נפש חיונית, אלא מן הצומח, שיש בו רק נפש צומחת הזנה אותו. אך מכיוון שאי אפשר לו לאדם לזכך את גופו לחלוטין, הוא מקטיר רק קומץ :
הפרשה השניה שהיא מדברת מן המנחה שהיא סולת, כי ההקרבה הזאת מצד שאדם מסלק עצמו מן החומר העב אשר בו יצה"ר ... ולפיכך הקרבן ג"כ כפי אשר ראוי אל האדם, וזהו 'והרים ממנו בקמצו מסלת המנחה ומשמנה' וגו'   (ו', ח) כי אין כאן רק קדושה במה ולא כולו (שם).
מעתה ברור גם מדוע השחיטה היא דווקא בצפון, בעוד שהקמיצה מותרת בכל מקום בעזרה, שכן אין האדם יכול להידבק בה' מצד נשמתו אלא בצפון, מקום היעלות הנשמות, אך לפרוש מחומריותו מסוגל הוא בכל מקום.
על פי זה אפשר לבאר ששחיטה כשרה בזר מפני שהנשמה אינה צריכה מתווכים על מנת להגיע לדבקות. אולם המבקש להתעלות מצד גופו, זקוק הוא לסיועם של הכוהנים הקדושים, ולכן הקמיצה אינה כשרה בזר.
לפי הסבר זה מבואר גם מדוע הנכרים אינם יכולים להקריב אלא עולה ואין הם יכולים להקריב מנחה: רק מצד רוחניותם מסוגלים הם להגיע להתעלות, אך אין הם מסוגלים לרומם את חומריותם, רוממות שאצל ישראל באה היא לידי ביטוי בקומץ שבמנחה.
לפי דברינו אלה נוכל לבאר דין נוסף מדיני המנחות, והוא שבניגוד למנחת ישראל, שרק קומץ ממנה קרב לגבי המזבח, מנחת הכוהנים, אשר גופם מזוכך, [17] קרבה כליל, כמו שנאמר "וכל מנחת כהן כליל תהיה" (ו', טז).
4. פרשנויות לסוגי המנחות השונים
א. הקדמה
עד כה עסקנו במנחות באופן כללי. אולם, כידוע, ישנם ארבעה סוגים שונים של מנחות נדבה (ולמעשה אלה חמישה סוגים, שכן מנחת מאפה תנור מתחלקת לחלות ולרקיקין). [18] מעתה עלינו לברר מהי המשמעות המיוחדת של כל סוג מנחה.
נסקור תחילה את סוגי המנחות השונים כפי שהם מובאים ברמב"ם:
מנחת הסולת - כיצד היתה נעשית?
  מביא עשרון סולת ... ונותן שמן בכלי , ואחר כך נותן עליו את הסולת, ואחר כך נותן שמן אחר על הסולת ובולל הסולת בו, ואחר כך נותנה בכלי שרת וצק לתוכה שמן ... לוג לעשרון ונותן עליה לבונתה.
מנחת המחבת והמרחשת כיצד?
נותן השמן בכלי , ונותן עליו הסלת, ונותן על הסלת שמן אחר ובולל הסלת ... ואופה אותה במחבת או במרחשת ... ויוצק עליה שאר השמן ונותן לבונתה.
מה בין מחבת למרחשת?
מרחשת יש לה שפה והבצק שאופין אותו עליה רך...
ומחבת אין לה שפה והבצק שאופין אותו בה קשה כדי שלא יצא מכאן ומכאן.
מנחת מאפה תנור כיצד?
אם חלות היא, בולל הסלת בשמן ... ואופה ופותת ונותן בכלי שרת ונותן עליה לבונתה. ואין בה יציקת שמן שנ' 'חלות מצֹת בלולֹת בשמן' (ב', ד).
ואם רקיקין היא, לש את הסלת בפושרין ומושח את הרקיקין בשמן, שנ' 'ורקיי מצות משֻחים בשמן' (שם). ויראה לי שאחר אפייה מושח אותם (הלכות מעשה הקרבנות פי"ג הלכות ה-ט).
מה הם אפוא ההבדלים בין סוגי המנחות השונים?
במנחת הסולת אין אפייה ואין טיגון; במנחת מחבת ובמנחת מרחשת יש טיגון בשמן אך אין אפייה; ובמנחת מאפה תנור יש אפייה ואין טיגון, ואין בה אלא נתינת שמן אחת: בחלות - בלילה בסולת, וברקיקין - משיחה לאחר האפייה. זאת בעוד שבמנחות האחרות יש שלוש מתנות שמן: מתן שמן בכלי לפני מתן הסולת, מתן שמן לבלילה בסולת עצמה, ולבסוף - מתן שמן על הסולת או על המצות המוכנות.
ב. ביאורו של הנצי"ב מוולוז'ין
לשון נפש מלמדנו דמנחה בא לרצות על הנפש ... ונראה מסוגי' דקראי שבא להשיג כפרה וריצוי על השחתת הנפש במידות ומש"ה אמר דוד לשאול 'אם ד' הסיתך בי ירח מנחה' (שמ"א כ"ו). פי' הסיתך בי ע"י מחלה של מדת העצבון וכעס ירח מנחה להסיר מחלה זו ממך.
ובמלאכי ב' כתיב 'וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' וגו' מאין עוד פנות אל המנחה' (מלאכי ב', יג). שעשו מחמת תאוה לנשים יפות מנשותיהם רעה עם הנשים שלא כדין והביאו מנחה לכפרה. ואמר הנביא שדמעת העשוקה מכסה את המזבח מבלי יניח לפנות אל המנחה שיעלה לרצון ...
ובאשר השחתת המדות בא ע"י אחת מארבע מרות, כמו מרה שחורה אם מתגברת מולידה עצבון, ולבנה מולידה ציהוב ושמחה יתירה, וירוקה מולידה תאווה ואדומה מולידה כעס, מש"ה יש ד' מנחות. ובימי המקדש ידעו לכוין איזו מנחה מועיל לפי אופן השחתה שבנפש. [19]
ומוסיף הנצי"ב, ששלוש האזכרות המופיעות במנחות הן כנגד שלוש כפרות הנצרכות לחוטא על שלושה קלקולים:
ולפי דברנו דמנחה בא בשביל השחתת המדות ... והחולי עצמה בא מחמת עבירה ... ואחר שבא לידי חולי זה הרי משחית עוד יותר כיד החולאת המתגברת על דעת האדם ומעבירה אותו מן הדרך, וכעניין דתנן 'עונש עבירה עבירה'. פי' העונש הוא שמביאו לידי חולי שגוררו לידי עבירה. ואח"כ צריך ג' כפרות:
ראשית לכפר על החטא הראשון שהביאו לידי זה.
שנית להשיגהו רפואה למחלתו ...
ג' לכפר על מה שהוסיף לעוות אחר שהגיע לידי חולי וכו'. [20]
ביאור זה תואם את המהלך הראשון שהובא לעיל סעיף 1, כי המנחות הן סוג של עולה ואף הן באות לכפרה על חטא, כמו שכתוב "ונרצה לו לכפר עליו" (א', ד). ומכל מקום, ברור שגם לדעת הנצי"ב המנחה באה לכפר על עברות אחרות מאלו שהעולה באה עליהן.
ג. ביאור הר"י אברבנאל לסוגי המנחות
בהקדמתו לספר ויקרא (עמ' ז) מבאר הר"י אברבנאל שמנחות הנדבה הן מעין קרבן תודה הבא על רפואתו של אדם:
ואפשר לומר שאלו הד' מנחות היו כנגד הד' ליחות שיש באדם ... כי בהתגבר או בהתעפש אחת מהן יחלש האדם וכאשר יסעדנו השם על ערש דוי ויקום ממטתו לחיים ידבנו לבו להקריב קרבן ומנחה לד' ויקריב המנחה הדומה ומתייחסת לסיבת חליו וכו'.
לפי ביאור זה אין במנחות סרך של חטא שקדם.
אלא שבפרק ב' (עמ' כח) מבאר הר"י אברבנאל כי ארבעת המינים הם כנגד ארבע מעלות רוחניות בישראל: כנגד כת הצדיקים "באה מנחת הסולת, שהיא סולת נקיה מבלי חטא ועון", וכנגד החוטאים שעוונם גלוי לכול "באה מנחה מאפה תנור, מפני שחם לבו בקרבו והוא בוער כתנור". כנגד אותם שיודעים שחוטאים אך אחרים אינם יודעים בחטאיהם "באה מנחת המחבת, הוא נחבא ומנוחה". וכנגד אותם שאינם מודעים לחטאיהם, אף שעוונם גלוי לכול, "באה מנחת המרחשת, שרוחשים ומדברים בני אדם ממנו".
בביאור זה אין ברור אם כל אדם צריך להביא את סוג המנחה המתאים למעמדו הרוחני - ואם כן לצדיק המנחה היא נדבה ולרשע היא כפרה - או שמא התורה קבעה ארבעה סוגים כנגד ארבעה סוגי אנשים, אולם אין כל קשר בין קביעה זו לבין השאלה איזו מנחה צריך כל אדם להביא, ואם כן פירושו הוא דרשנות גרידא.
בפרק הבא נעסוק בעיקרון שעל פיו נבקש לבאר לבסוף (פרק 10) את המשמעות המיוחדת של כל אחד מסוגי המנחות השונים, כל זאת על פי ביאורו של המהר"ל לעיל כי המנחות הן סוג מיוחד של קרבן, שאינו בא לכפרה אלא כביטוי להשתעבדות לה'. הקו המנחה בבירור המשמעות הפרטית של כל מנחה הוא היחס שבין המנחה לבין השמן.
5. היחס בין השמן לבין המנחה כאינדיקציה להבנת סוגי המנחות
א. מנחת חוטא
בקרבן עולה ויורד נאמר:
ואם לא תשיג ידו לשתי תֹרים ... והביא את קרבנו אשר חטא עשירִת האפה סלת לחטאת, לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבֹנה כי חטאת הִוא (ה', יא).
ובמנחת סוטה נאמר :
והביא את קרבנה עליה עשירִת האיפה קמח שעֹרים, לא יצֹק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה, כי מנחת קנאֹת הוא, מנחת זכרון מזכרת עון (במדבר ה', טו).
את אי-נתינת השמן במנחות אלה מבאר החינוך כך:
לפי שהשמן רמז למעלה ולגדולה, שאם אתה מערבו בכל משקין הוא צף על כולן, והוא דבר חשוב מאד, וידוע הוא חשיבות שמן הטוב, ולכן ימשחו בו המתחנכים למעלת מלכות או כהונה, על כן אין ראוי לתת ממנו במנחת החוטא הצריך להראות בעצמו דאגה ושפלות על שבא דבר עבירה לידו     (ספר החינוך מצוות עשהקכט). 
וכן כתב המהר"ל:
ותמצא כי יש שלשה דברים במנחה, האחד הוא סולת שהוא נקי וזך, והוא כנגד הגוף הנקי מכל פסולת.ועליו השמן אשר הוא נקי וזך, הוא השכל הזך. ועליו לבונה זכה הוא זכות המעשים ... כאשר יש לו גוף וחומר הזך, אז נמשך אל זה החכמה והשכל הזך הנרמז בשמן זית זך ... ולפיכך היה נותן על המנחה לבונה זכה, כי הוא זוכה למעשים טובים אשר הם השם טוב, הכל כאשר מזכה גופו ...
והנה תמצא במנחת סוטה שהיתה נוטה אחר החמרי, שעשתה מעשה בהמה, אמרה תורה שתהיה של שעורים, לא סולת נקי, כפי מה שעשתה שהיה נמשכת אחר החמרי, [21] ולכך כתיב 'לא יצֹק עליו שמן ולא יתן עליו לבנה' (במדבר ה', טו), כי נמשכה אחר החמרי ואחר הבהמה,שאין לה אלו שנים וכו'   (דרוש נאה עמ' ריז).
וכן כתב גם הרב קוק:
השמן הוא כבר ענין מתאים להארה רוחנית , החמר המאיר ומגרש את החושך, המצהיל את הפנים, והמעורר את הכבוד במשיחתו, מזכיר הוא רוח הקדש וסוד המנוחה וההופעה האלהית באורה הצלול, שכח עליון זה מוכרח הוא כבר להגלות בצורה שרשית, בתכן הטבעי הצמחוני, של האדם, ושל האומה... [22]
על פי יסוד זה אפשר לבאר את הדין המובא ברש"י על הפסוק "מסלת המנחה ומשמנה" (ו', ה): "מכאן שקומץ ממקום שנתרבה שמנה", כביטוי לצד הרוחני יותר שבאדם, שאותו יש להקריב-לשעבד לגבוה.
נוכל, אם כן, לסכם: היחס שבין הסולת לבין השמן מסמל את מידת חדירת הרוח בגופו של האדם, ולכן החוטא אינו מערב שמן במנחתו. [23]
ב. מנחת מחבת ומנחת מרחשת
על פי המדרש ניתן לתלות אף את ההבדל שבין מנחת המחבת לבין מנחת המרחשת בעיקרון הנ"ל, הבא בהן לידי ביטוי בעומק השונה של ספיגת השמן:
שתי מנחות הן: 'אם מנחה על המחבת' (ד', ה), 'ואם מנחת מרחשת' (שם, ז), ובשתיהן הוא אומר 'והבאת את המנחה' (שם, ח).
מה בין מחבת למרחשת? שזו תבלל בשמן וזו תיעשה בשמן כל צרכה [עץ יוסף: אצל מנחת מחבת כתוב לשון בלולה, שנא' 'ואם מנחה על המחבת קרבנך סלת בלולה בשמן מצה תהיה', ובמנחת מרחשת לא כתיב בלולה, רק תיעשה בשמן, שנא' 'ואם מנחת מרחשת קרבנך סלת בשמן תעשה'].
ואמרו חכמים במשנה: מרחשת עמוקה - מעשיה רוחשין, מחבת צפה - מעשיה קשין. כדי שלא יאמר אדם: אלך ואעשה דברים מכוערים ודברים שאינן ראויין ואביא מנחה על מחבת ואהיה אהוב לפני המקום. א"ל הקב"ה: בני, מפני מה לא בללת מעשיך בדברי תורה, שאין שמן אלא תורה ואין שמן אלא מעשים טובים. [24]
ומסביר ה"עץ יוסף":
... דמחבת כנגד המעשה, ולזה צפה, שהמעשה נראה וניכר לעתים. והיות מעשיה קשים רמז למעשים הקשין והמכוערים. וכדי שלא יחשוב שבזה שהביא מנחת מחבת יהיה אהוב לפני המקום כדמשמע מלשון מנחת מחבת שהוא לשון חיבה, להכי קאמר שתהיה בלולה בשמן שראוי שיהיו מעשיו בלולים בתורה ובמעש"ט דאקרו שמן ... ולולי זה לא יהיה לרצון.
ומרחשת כנגד התלמוד ולזה מרחשת עמוקה כמו התלמוד שהוא בעמקי הלב ... ולכן נעשה בשמן כל צרכה רמז לריבוי התורה. ומעשיה רוחשים לומר שיהיה נזהר שלא יבא לידי עוון וחטא פי' שלהיות מעשה המחבת קשים רמז במעשים המכוערים היות כאן בהיפוך שמעשיה רוחשים רמז למעשים המתוקנים.
ממדרש זה אנו למדים כי הבלילה בשמן היא ביטוי להחדרת תורה ומעשים טובים לחיי האדם.
על פי תפישה זו נוכל לצפות כי כמות גדולה יותר של שמן ביחס לסולת תבטא לא רק ריבוי של חכמה ודעת ה' אלא אף את ספיגתן לתוך החיים בצורה טובה יותר. ננסה לבדוק השערה זאת במנחת החביתין.
6. מנחת החביתין
א. הקדמה
זה קרבן אהרן ... עשירִת האֵפה סלת מנחה תמיד, מחציתה בבקר ומחציתה בערב.
על מחבת בשמן תֵעשה, מֻרְבֶּכֶת תביאנה, תֻפיני מנחת פִתים ... כליל תקטר   (ו', יב-טו).
וכיצד עשיית חביתי כהן גדול? [25]
מביא עשרון שלם ומקדישו וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש. שאע"פ שהיא קריבה חציין אינה מתקדשת לחציִין. ומביא עמה שלשת לוגין שמן שנ' 'בשמן תעשה', להוסיף לה שמן כנסכי הכבש. ובולל הסולת בשמן וחולט אותה ברותחין, ולש מכל חצי עשרון שש חלות, נמצאו שתים עשרה חלות.
ואחת אחת היו נעשות. וכיצד עושה?
מחלק השלשה לוגין ברביעית שבמקדש רביעית לכל חלה, ואופה החלה מעט ואחר כך קולה אותה על המחבת בשאר רביעית השמן שלה. ואינו מבשלה הרבה שנ' 'תפיני' בין בשל ונא.
ואחר כך חולק כל חלה וחלה לשנים באומד כדי שיקריב החצי בבקר והחצי בערב (רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פי"ג הלכות ב-ד).
חביתי כהן גדול מצות עשה להקריבן בכל יום מחצה בבקר עם תמיד של שחר ומחצה בין הערבים עם תמיד של בין הערבים. ולישתן ואפייתן דוחין את השבת ואת הטומאה ככל קרבן שקבוע לו זמן, שנ' 'תפיני', שתהא נאה ולא תאפה מבערב. ועוד: אם תאפה מבערב תפסל בלינה שהמרחשת מכלי הקדש היא ...
כהן שהקריב מחצה בשחרית ומת או נטמא או נולד לו מום ומינו כהן אחר תחתיו, לא יביא חצי עשרון מביתו ולא חצי עשרון של ראשון אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה ומחצה אבד, נמצאו שני חציין קריבין ושני חציין אובדין ...
מת כהן גדול בשחרית אחר שהקריב חצי העשרון ולא מנו כהן אחר, מביאין היורשין עשרון שלם עבור כפרתו ועושין אותו חביתין ושלימה היתה קריבה   (הלכות תמידין ומוספין פ"ג הלכות יח-כב).
ב. ריבוי השמן
הגמרא (מנחות נ"א.) מעלה שלוש אפשרויות מהיכן יש ללמוד את כמות השמן שיש לתת בעישרון הסולת של מנחת החביתין :
1. ממנחת נדבה - הבאה לוג לעישרון.
2. ממנחת נסכים של פר ואיל - אשר בה היחס הוא שני לוגים לעישרון.
3. ממנחת נסכים של כבש - הבאה שלושה לוגים לעישרון.
למסקנה מרבים מן המילה "בשמן [תעשה]" כי יש "להוסיף לה שמן", ועל כן היא נידונה ביחס הגדול ביותר, שהוא שלושה לוגין לעישרון. ויש הלומדים זאת מן הפסוק "סלת מנחה תמיד" - "הרי היא לך כמנחת תמיד", דהיינו כנסכי הכבשים הבאים בקרבן התמיד.
הד לריבוי השמן שבמנחת חביתין אנו מוצאים גם בדעת ר' יהודה כי אם נתערב קומץ של מנחת נדבה במנחת חביתין (שיחס השמן והסולת שבה גדול פי שלושה מזה שבמנחת נדבה) הרי היא פסולה, "שזו בלילתה עבה וזו בלילתה רכה והן בולעות זו מזו" (מנחות פ"ג מ"ב).
לפי מסקנתנו בסוף פרק 5 ריבוי השמן הוא ביטוי לחדירת אור הדעת, וכך אכן מביא המהר"ל ביחס לריבוי השמן במנחת החביתין:
וסמך אחר זה מנחת אהרן, כי אהרן היה כולו קודש קדשים אל הש"י מסולק מן החומר, עד שהיה מנחה טהורה. ולפיכך היה מנחתו כליל אל הש"י כמו העולה, כי היה מתעלה קרבנו אל הש"י ... כי הכהן מסולק מן החומר כמו המלאך, ולכך מקבל החכמה ... כי מנחה היא סולת, ועליה שמן זית שהיא החכמה ,ועליה לבונה הוא זכות המעשים ... אהרן היה מיוחד במידות אלו, דהיינו שהיה סולת נקיה מפחיתות החמרי שזהו עצם מעלת אהרן, ולכך היה קרבן שלו קודש קדשים, הכל כליל (דרוש נאה עמ' ריז).
ג. אופן הכנת מנחת החביתין
נסכם את סדר הכנת החביתין על פי דברי הרמב"ם שהובאו לעיל:
1. בלילת הסולת בשמן.
2. חליטת הסולת במים רותחין.
3. אפייה קצרה, באופן שהחלות לא יתקשו.
4. טיגון מועט בכדי שיישאר "בין נא ובשל" בסיום הטיגון.
והדברים מדויקים כבר בפסוקים:
"על מחבת בשמן תֵעשה" - המילה "תעשה" מורה על גמר הכנת החביתין, ונמצינו למדים כי גמר עשייתן בטיגון. מכאן חוזר הפסוק ומבאר את שלבי ההכנה הקודמים:
"מֻרְבֶּכֶת תביאנה" - זהו השלב הראשון של ההכנה - חליטת המנחה ברותחין.
"תֻפיני מנחת פתים" - סדר הפעולות - האפייה והטיגון - נתון במחלוקת בגמרא במנחות (נ':): הסוברים שהאפייה קודמת לטיגון דורשים את המילה "תֻפיני" "תאפינה נאה", ורש"י מסביר: "תאפינה נאה - בשעת אפייתה בתנור תהא נאה. ואם מטגנה תחילה הרי היא שחורה מן השמן ומן המחבת"; ואילו הסוברים כי הטיגון קודם לאפייה דורשים "תאפינה נא", ופירש רש"י: "תאפינה נא - בשעת אפייתה בתנור תהא נא ... כלומר בכך תהא מבושלת קצתו ואינה מבושלת כל צורכה, והיינו טגון".
הרמב"ם פסק כר' יוסי, [26] שלמד כשני הפירושים "אית ליה נא ואית ליה נאה" (שם), ולכן פסק שיש להקדים את האפייה, אך בגמר הכנתה צריכה המנחה להיות "בין בשל ונא".
סיכומו של דבר: הן שלבי הכנת המנחה - החליטה, האפייה והטיגון - והן סדרם, נלמדים לכל הדעות מן הפסוקים.
בפרק הבא ננסה לעמוד על פשר האופן המשונה כל כך של הכנת החביתין.
ד. החביתין: המנחה הכלולה מכל המנחות
הר"י אברבנאל: [27]
נזכרה כאן באריכות עשייתה לפי שמנחת החביתין היתה משונה במעשיה שהיה בה מעין המנחות כולן ... היו בה ד' צדדין להדמות בהן לד' מנחות, וזה כי היא היתה סולת, ובזה תדמה למנחת הסלת והיתה על מחבת בשמן דומה למנחת מחבת. והיתה מורבכת חלוטה ברותחין רכה ... ובזה תדמה למנחת מרחשת. [28] והנה 'תפיני' שפרש"י אפויה אפויות הרבה אחר חליטתה אופה בתנור וחוזר אותה על המחבת, ובזה היתה דומה למנחת מאפה תנור ... וטעם עשייתה באופן הזה הוא כדי לעשות בכל יום ויום מנחה כנגד כל המנחות לעמוד במקום כלם כאילו מקריב בכל יום כל ד' מיני המנחות . [29]
הכוהן הגדול מייצג את כלל ישראל, ולכן, ממשיך הר"י אברבנאל, עליו להקריב בקביעות את מנחתו:
שרצה השם שבכל יום יהיו קרבים לפניו קרבן יחיד וקרבן צבור והנה קרבן ציבור היו התמידין שנים ליום עולה תמיד ... וכדי שיהיה כן קרבן היחיד ציוה במנחת חביתין לכ"ג שהוא היחיד היותר קדוש שבצבור שתהיה מחציתה בבקר ומחציתה בערב ... באופן שיעלה קלוס השם דרך כלל ודרך פרט.
הנצי"ב מוולוז'ין קושר אף הוא את החביתין לכלל ישראל:
דבמנחת חביתין נכלל כל ד' מנחות של יחיד ... ובדרך דרוש יש להבין טעם שציוה הקב"ה על הכהנים להביא בכל יום מעין ד' מנחות. דכבר ביארנו [30] ענין ד' מנחות הללו בא לכפר על השחתת מדות בני אדם בקלקול א' מד' מרות. והנה עבודת הכהנים בישראל להיות על פיהם כל ריב היינו שעליהם לראות שלא יהא ריב בין אדם לחבירו ולתקן כל משחתם של ישראל ... וא"כ צריכים המה הכהנים כפרה על עצמם במה שמזדמן בישראל השחתת המדות והחולי הבא עי"ז מש"ה מביאים קרבן כולל הכל   (העמק דבר ו', יג). [31]
ה. החביתין: העלאת תפילות בני ישראל על ידי הכוהן הגדול
כתב החינוך:
לפי שהכהן הגדול הוא השליח בין ישראל לאביהם שבשמים, כלומר כי הוא הנושא תפלה אליו בעדם, ועל ידי תפלותיו ומעשה קרבנותיו הם מתכפרים, ולכן ראוי לאיש כזה להיות לו קרבן מיוחד תמידי כמו תמידי הצבור ... כדי שיתעוררו כל מחשבותיו ... יועיל לו ולהם     (ספר החינוך מצוות עשה קלד).
תפישה זו מקבלת ביטוי בכמה מהלכות החביתין:
  1.  "לא היו באות חציִים אלא מביא עשרון שלם וחוצהו" (מנחות פ"ד מ"ה): [32] יש להביא תחילה עישרון שלם, ורק אחר כך לחצות אותו לשניים בכלי מדידה של חצי עישרון המיוחד לחביתין, [33] ולאפות שש חלות מכל חצי. אף את השמן מביאים תחילה בכמות של שלושה לוגין, ורק אחר כך מחלקים אותו בכלי מדידה של רביעית הלוג - המיוחד אף הוא לחביתין [34] - לשתים עשרה החלות. אפשר שזה רומז לכך שעל הכוהן הגדול להתמסר לאומה, משורש נשמת האומה הכללית ועד להתפרטותה לשבטיה.
  2.  שש מצות קרבות בבוקר ושש מצות קרבות בערב - רמז לכריתת הברית בשכם, שבה עלו שישה שבטים להר גריזים, שאליו הסבו הכוהנים את פניהם בברכות, ושישה עלו להר עיבל, שאליו הסבו הכוהנים את פניהם בקללות. עם ישראל מגלה את השגחת ה' הן בברכות, החלות עליו כשהוא הולך בדרך התורה, והן, להבדיל, בקללות, הרובצות בו כשהוא סוטה מן הדרך. [35] שש מצות של שחר הן כנגד הופעת ישראל במצב של ברכה, ושש של ערב - כנגד הופעתם במצב ההפוך. [36]
  3.  "כל המנחות באות עשר עשר חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול שהם באות שתים עשרה" (מנחות פ"ו מ"ה) - זהו ביטוי להיות החביתין כנגד שנים עשר השבטים. [37]
  4.  מעתה אפשר להבין את אופן הכנתן המיוחד של החביתין: לא זו בלבד שהוא כלול מאופן הכנתן של כל שאר סוגי המנחות, אלא שבסיומה של ההכנה הוא "בין בשל ונא" - דהיינו ממוצע - שכן הכוהן הגדול הנו בבחינת הלב של ישראל, שצריך להיות קשור לכל האברים באומה.
  5.  המנחות מבטאות את קבלת מרות ה', ומכיוון שרק חלק מחייו של האדם מוקדשים לעבודת ה' מוקטר על גבי המזבח רק קומץ. אולם הכוהן הגדול, כל חייו קודש לעבודת ה' ולצרכיו הרוחניים של ישראל עמו, "ומן המקדש לא יצא" (כ"א, יב), ולכן מנחתו קרבה כליל. [38]
ו. סיכום
ראינו שהיחס בין הסולת לבין השמן מבטא את היחס בין רוחו של מביא המנחה לבין גופו. לכן במנחת חוטא ובמנחת קנאות אין עירוב שמן כלל, ואילו במנחת חביתין יש עירוב מרובה של שמן, משום שהווייתו של הכוהן הגדול ספוגה בדעת ה' ובדאגה למעמדה הרוחני של האומה.
מעתה נשתדל לבאר לאור זאת את משמעות הסוגים השונים של המצות הבאים עם קרבן התודה, של המצות שבאו בשבעת ימי המילואים ושל המצות הבאות עם איל הנזיר, ומתוך כך להבין את משמעותן של מנחות הנדבה השונות.
7. קרבן התודה
א. הקדמה
אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולֹת בשמן ורקיקי מצות משֻחים בשמן וסלת מֻרבכת חלֹת בלולֹת בשמן. על חלֹת לחם יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו       (ז', יב-יג).
במסכת מנחות מובאים דיני המנחות הבאות עם התודה:
כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שהן באות חמץ     (מנחות פ"ה ה"א).
התודה היתה באה ... שתי איפות ... עשרים עשרון - עשרה לחמץ ועשרה למצה.
עשרה לחמץ - עשרון לחלה.
ועשרה למצה - ובמצה שלושה מינין: חלות ורקיקים ורבוכה
נמצאו שלושה עשרונות ושליש לכל מין, שלוש חלות לעשרון (מנחות פ"ז ה"א).
הרמב"ם מתייחס למספר המצות שנאפו מעשרת העשרונים:
והעשרה עשרונים של מצה עושה מהן שלשים חלות שוות, עשר חלות מכל מין: עשר חלות מאפה תנור, ועשר חלות רקיקין, ועשר חלות מורבכת (רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פ"ט הי"ח).
כדי להבין את עניינו של קרבן התודה יש לעיין תחילה בשתי שאלות :
  1.  הכתוב אומר "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תֵעשה חמץ" (ב', יא), ואם כן, מדוע מצווה התורה להביא חמץ עם קרבן זה? נשמע את השאלה בלשונו של המהר"ל:
ויש לשאול, כיון שאסרה תורה חמץ במנחה א"כ למה צוה בתודה שיהיה מקריב התודה על לחם חמץ, וכן בעצרת המצווה להביא שתי לחם מן החמץ, והרי בכל מקום מרחיק החמץ ועתה צוותה על החמץ?   (דרוש נאה עמ' רכ)
  2.  מדוע צריך להביא שלושה סוגי מצות, ומדוע משקלן הכולל של שלושים המצות שווה לזה של עשרת לחמי החמץ?
נקדים לעיסוק בשאלות אלה בירור קצר בדין הזמן המיוחד של אכילת קרבן התודה.
ב. "ביום קרבנו יאכל"
השלמים נאכלים ביום הזביחה וכל הלילה וכל יום המחרת עד שתשקע החמה ... אבל התודה אע"פ שהיא קדשים קלים אינה נאכלת אלא ביום הזביחה עם הלילה שנאמר בה 'ביום קרבנו יֵאכל לא יניח ממנו עד בקר' (ז', טו) (רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פ"י הלכות ו-ז).
את הטעם להגבלת זמן האכילה הסביר הר"י אברבנאל:
נשיב גם כן למה הבדיל השם שלמי תודה להיותם נאכלים ליום ולילה ושאר השלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד ... היה זה כדי לפרסם הנס וזה שהבעל שלמי תודה כשהוא רואה ששלמיו אינם נאכלים אלא ליום ולילה עד חצות הוא מזמין על שלמי תודתו אחיו ואוהביו ומיודעיו לאכול ולשמוח עמו וישאלו זה את זה על מה היה תודתו והוא יגיד להם הנסים והנפלאות שעשה עמו השם וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. ואלו היו שלמי תודה נאכלים כשאר השלמים לשני ימים ולילה אחד לא היה הבעל מזמין לשום אדם כי לשני ימים ולילה אחד בבית אחד יאכל. אבל בראותו הבשר והלחם רב בביתו ושלא יאכל אלא ליום ולילה אחד בהכרח יקרא רבים ממיודעיו ואחוזת מרעהו לאכול פן יהיה ביום המחרת ללעג ולקלס לבני אדם הרואים אותו שורף כמות גדול מתודת שלמיו ואת אחיו ואוהביו לא קרא. [39]
וכן כתב הנצי"ב מוולוז'ין:
דתכלית תודה שבא על הנס הוא כדי לספר חסדי ה' שגמל עליו. ומטעם זה ריבה הכתוב בלחם ומיעט בזמן אכילת תודה מכל שלמים, היינו כדי שיהי' מרבה ריעים לסעודה אחת ביום הקרבה ויהי' ספור הנס לפני רוב אנשים וארבע חלות לכהנים שהן המה ת"ח [40]     (העמק דבר ז', יג).
על פי זה הוא גם מסביר מדוע התורה מדגישה דווקא את לחמי החמץ הבאים עם הקרבן (ז', יג: "על חלֹת לחם חמץ יקריב קרבנו, על זבח תודת שלמיו"), אף על פי שיש להביא עמו גם מצות: "דתכלית הקרבן הוא חלות לחם חמץ" כיוון ש"העיקר אכילה הוא לחם חמץ, דמצה הוא לחם עוני ואינו נאכל יפה כמו חמץ ... והיינו דמסיים טעם שלחם חמץ עיקר משום שהוא זבח תודת שלמיו, תודה על שלומו במה שנחלץ מצרה" (שם). העולה מכאן, שקרבן התודה בא על הצלה מצרה, ומכאן ננסה לברר את הקשר של לחמי החמץ לקרבן זה.
8. משמעות החמץ והקשרו לקרבן התודה
א. הר"י אברבנאל : עיכוב והמתנה
השאור נאסר כדי שלא יהיה סבה לאחר ולעכב זמן הקרבן ,כי אלו היתה, על דרך משל, המנחה הבאה עם העולה חמץ, יהיה סבה שבעת הסתָו הלחם יתאחר להחמיץ ויתעכב הקרבן עד חוץ לזמנו. [41]
על פי זה הוא מבאר מדוע יש להביא עם קרבן התודה הן מצות והן לחמי חמץ :
ששם מצה זו יורה על המריבה כמו 'אֹהב מצה' (משלי י"ז, יט). ושם חמץ יורה על העכוב והמתון וכמו שארז"ל 'אשרי דיין שמחמץ את דינו' (סנהדרין ל"ה.). ולפי שהאדם מוכן אל הרעות הבאות עליו משלשת המינים הנזכרים [לעיל בדבריו - מ"א], הנה הוא ממהר אם בפיו ובפרסום ואם בלבו ובמחשבותיו לנצוח ולריב עם השם ... ולכך צוה השם להביא עם השלמים של תודה ג' מיני מצה כנגד שלשת מיני המריבות שהאדם מריב עם שלשת מיני הרעות הבאות עליו כאומר: 'זכור בבא עליך תלאות ואתה בא לריב עם השם, זכור כי עשה עמך נפלאות ולמוד היטב ולזה בבואך לריב עם השם התעכב במתון ולבך אל ימהר להוציא דבר כנגד השם לומר שאינו משגיח או אינו רוצה להיטיב לך'. לכך צוה להביא חלות לחם חמץ כלומר: חמץ דינך ומשפטיך לפני השם ואז תפסוק את הדין, כי הוא 'אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא' (דברים ל"ב, ד).
הקושי בפירושו הוא שאין הוא מבאר את הקשר בין לחמי החמץ של עצרת לבין העיכוב והמיתון, אם לא שנאמר על דרך הדרוש כי העוסק בתורה, שניתנה בחג השבועות, צריך לעיין במתינות ולא למהר לפסוק ולהגיע למסקנות.
ב. ר"ע ספורנו: היצר הרע כגורם הסכנה
והודיע שאף על פי שכל השלמים קדשים קלים מכל מקום יש חילוק ביניהם, שאם הם על אודות הודאה יהיה עמהם לחם, בתוכו מין חמץ. כי אמנם סיבת הסכנה אשר עליה ההודאה הוא 'שאור שבעיסה' [42]מכל מקום מיני המצה רבות עליו (פירוש ר"ע ספורנו, ז', יא).
גם כאן הקושי הוא בלחמי החמץ של עצרת, שוודאי לא נצטווינו להביאם חמץ בעקבות איזו סכנה שסיבתה היא היצר הרע. נוסף על כך, אין מבואר כאן מדוע באו שלושים מצות ורק עשרה לחמי חמץ, אך באותו משקל.
ג. הנצי"ב מוולוז'ין: התערבות אנושית
דמצה אין בה יתרון ע"י תחבולות ידי האדם להעלות העיסה יותר מהקמח והמים שנבראים ממנו ית'. מה שאין כן חמץ שולט בם תחבולות האדם להעלות העיסה ע"י שאור, מש"ה הוא אות שקיום ישראל הוא רק ברוח ד'     (העמק דבר, שמות י"ג, ג).
בהמשך דבריו מוסיף הנצי"ב כי כל תחבולות המלחמה בארץ ישראל "לא היו אלא כדי שיהא נראה כמעשה טבע".
וכן פירש בעניין איסור חמץ ושאור:
ובאשר ששאור הוא אמצעי הנעשה בידי אדם להוסיף על הבריאה מהבורא ית' ע"י תחבולות בני אדם מש"ה הזהיר הכתוב בבהמ"ק ללמדנו דכל המתקרב יותר לה' ראוי למעט יותר בתחבולות אנוש ... דמש"ה הזהיר הכתוב על החמץ בפסח משום שאז זמן השרשת אמונה בלב ישראל. אכן במקום הקִרבה לפני ה' אזהרה תמידית היא (שם ב', יא).
גם הרש"ר הירש כתב כך כהסבר למצוות אכילת מצה בפסח:
שלילת דבר חימוץ במשך שבעת ימי חג המצות דוחה כל רעיון על אודות השתתפות אנושית עצמאית שהיתה כביכול בתקומתנו לחירות. ואילו אכילת המצה עם כניסתו של חג חירותנו מקשרת ומפתחת את רעיון החירות הסוציאלית, בה זכינו מאת ד', לרעיון התמסרותנו בידי ד' אשר הודות לה ולמענה זכינו בחירות ... בדומה לכך הורחק לתמיד כל שאור מן המזבח אשר במקדש ד'   (רש"ר הירש, שמות י"ב, יח).
על פי דברים אלה מובן מדוע יש להביא לחמי חמץ עם קרבן התודה: ההצלה הייתה על ידי כל מיני השתדלויות אנושיות, בדרך הטבע, וחשוב שהאדם יברר לעצמו משניצל, שאלמלא רצון ה' לא היו כל השתדלויותיו מועילות. מעין זה מובא בספר שפת אמת:
והארבעה שצריכין להודות על נס, מ"מ אלה הנסים מתלבשין קצת בטבע. ולכן תודה יש בו חמץ ומצה, כי מצה היא הנהגה עליונה בלי הסתר, וחמץ הוא כשמתלבש בטבע ומשתנה ע"י צמצום והסתר, וזה שאור שבעיסה שמשנה העיסה.
והנס ביציאת מצרים היה למעלה מכל הטבע לכן הוא מצה. אבל נסים הנסתרים בטבע הם חמץ ומצה כנ"ל ... וזה הוא שצריכין להודות ולהעיד שגם הטבע הכל מהנהגתו ית' ללמד על הכלל כולו. [43]
אמנם גם כאן חסר ביאור על לחמי החמץ של עצרת, [44] ועדיין אין משמעותם של שלושת סוגי המצות ברורה.
ד. המהר"ל: שעבוד היצר הרע לעבודת ה'
על פי שיטתו של המהר"ל החמץ והשאור הנם סמל ליצר הרע. בראייה כוללת כוח זה הוא כוח חיובי - זהו כוח בונה שהעולם אינו יכול להתקיים בלעדיו. אולם למרות זאת יש להרחיקו מעבודת ה'. לכן במשך כל השנה יש להרחיק חמץ ושאור מעם המזבח, [45] אולם בעצרת, יום מתן תורה, אין צריכים להרחיקו, מכיוון שהתורה מדריכה אותנו כיצד להשתמש ביצר באופן בונה :
והנה במה שברא הש"י הכל, בזה יצה"ר הוא טוב, ואין להרחיק את החמץ, אע"ג שהרחיקה התורה החמץ והשאור מצד עצמו כי הוא רע, אבל בודאי כאשר השם יתברך ברא הכל, יצר הרע הוא טוב מצד הכל, כמו שאמרו במדרש ''וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד' - ... אפילו יצר הרע ... שאם אין יצר הרע לא נשא אשה ולא הוליד בנים', ולפיכך מצד כלל הבריאה הוא טוב מאד שממנו פריה ורביה, אבל מצד עצמו בודאי רע, רק כי משמש הרע לטוב כמו שהשאור הוא רע בעצמו רק הוא טוב כאשר הוא בעיסה ...
בחג השבועות שתי הלחם חמץ, ולא רחקה התורה את החמץ כי יש ביצר הרע הטוב מצד זה, כי [א] אם לא היה יצר הרע באדם לא היה האדם מקבל שכר על המצות שבתורה ... [ב] ועוד כי לא נתנה תורה למלאכי השרת, שהרי כן השיב משה למלאכים כאשר אמרו 'תנה הודך על השמים' (תהילים ח', ב) ... שאמר להם משה: 'מה כתיב בתורה: 'לא תגנב', 'לא תנאף', קנאה יש ביניכם? יצה"ר יש ביניכם? תורה למה לכם?'. והנה התורה היא מצד היצה"ר, ואל"כ לא היתה התורה נמצאת. [ג] גם כי כנגד היצה"ר נתן התורה, כי הטוב לעֻמת הרע, כי יצה"ר שהוא רע ברא כנגד זה הטוב הגמור היא התורה שהיא הטוב הגמור, ולפיכך אמרו בפ"ק דקידושין: [46] 'תנו רבנן: 'ושמתם' - נמשלה התורה כסם חיים, משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח רטיה על מכתו ואמר לו: 'בני, כל זמן שהרטיה זו על גבי מכתך אכול מה שהנאך ושתה מה שהנאך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתירא, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי'. כך הקב"ה אמר להם לישראל: 'בני, בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו'' ...
ומזה הטעם לא הרחיקה התורה בחג השבועות החמץ, כי אם נתן להם היצה"ר קנו על ידו התורה, ולא זכו אל התורה רק על ידי החמץ הוא היצה"ר ,כי איך אפשר לקנות 'לא תנאף' 'לא תגזל' כאשר אין יצה"ר (דרוש נאה עמ' רכ). [47]
מכאן עובר המהר"ל לבאר את עניינו של החמץ בקרבן התודה: על ידי הצלתו מן הסכנה מגיע האדם לתחושה עמוקה שלא רק הצדדים הרוחניים שלו מחוברים לה', אלא אף גופו מושגח על ידי ה', ומתוך כך הוא משעבד את כל הווייתו - ואף היצר הרע בכלל - לה'.
יסוד זה בא לדעתו לידי ביטוי ב"מזמור לתודה" [48] (תהילים ק') בפסוק "הוא עשנו ולא [ולו קרי] אנחנו" (שם, ג):
החמץ כנגד מה שאמר 'ולו אנחנו', כי החמץ מורה על יצר הרע, וצריך האדם שיזבח יצרו [- ולא אנחנו] ולצאת מן יצה"ר, ולשוב אל הש"י [- ולו אנחנו] ... וקודם שהוא שב אליו נראה כאילו לא היה ברשותו, אבל מפני השבתו הוא אליו לגמרי, וזהו כנגד בעלי תשובה שזובח יצרו ומתודה עליו ושב אל הש"י כמו שיתבאר.
ומין המצה הוא כנגד מה שאמר 'הוא עשנו', כי מצד שהוא ית' עשנו בראנו מצה בלי שאור לגמרי, כי ברא הש"י אותנו נקי מכל כמו המצה   (דרוש נאה עמ' רכג). [49]
המהר"ל מבאר לא רק את המצווה להביא חמץ, אלא אף את המצווה להביא שלושה סוגי מצה השווים במשקלם ללחמי החמץ :
ועוד יש להבין דברים גדולים בענין זה, כי היו שלשה מינים של מצה כנגד הנשמה שיש בה ג' כחות, נפש רוח נשמה הידועים, והם בלא שאור רק טהורים לגמרי מן החמץ, אבל החמץ הוא נגד הגוף שבו יצר הרע עד שזובח יצרו אשר בגוף ועושה תשובה, ולפיכך של חמץ כמו שלושה של מצה, כי האדם הוא משני חלקים גוף ונשמה וזה כמו זה, רק כי הנפש יש בה שלשה כחות מחולקים הידועים ... ולפיכך החמץ שקול כמו אותם שלשה של מצה, ואנו נותנים הודאה אל הש"י כאשר עשה נס, כי הנשמה שלו והגוף פעלו.     (שם עמ' רכד).
9. משמעות סוגי המצות השונים שבתודה
א. נר"ן: נפש, רוח ונשמה
המהר"ל יצר הקבלה בין שלושת המינים שבתודה לבין הנר"ן, אך לא פירש איזו מנחה היא כנגד כל אחד מחלקי הנר"ן.
ר' חיים מוולוז'ין מבאר את משמעותם של שלושת חלקי הנפש, ואנו ננסה לקשור על פי הסברו ביניהם לבין סוגי המצות:
וכבר המשילו רז"ל עניין השתלשלות הרוח חיים באדם לעשיית כלי זכוכית ... כי הנדון דומה לראיה שכשנבחין בנשימת פי האומן בכלי הזכוכית בעת עשייתו נמצא בו ג' בחינות:
בחינה הראשונה הוא כשנשימת ההבל הוא עדיין תוך פיו קודם בואו לתוך חלל השפופרת החלולה, אין לקרותה אז אלא בשם 'נשימה' (נשמה).
והבחינה השנית כשנכנס ההבל ובא לתוך השפופרת ונמשכת כמו קו אז נקרא 'רוח'.
והבחינה הג' התחתונה הוא כשיוצא הרוח מהשפופרת לתוך הזכוכית ומתפשטת בתוכה עד שנעשית כלי כפי רצון המזגג, אז מכליא רוחו ונקרא אז 'נפש' לשון שביתה ומנוחה.
כן בדמיון זה הוא עניין הג' בחינות נר"ן שמושפעים כביכול מנשימת פיו יתברך שמו,
שבחינת הנפש היא הבחינה התחתונה שהיא כולה בתוך גוף האדם .
ובחינת הרוח הוא בא דרך ערוי מלמעלה, שחלק וקצה העליון שלו קשור ונאחז למעלה בבחינה התחתונה של הנשמה, ומשתלשלת ונכנסת גם בתוך גוף האדם ומתקשרת שם בבחינה העליונה של הנפש כמ"ש 'עד יערה עלינו רוח ממרום', 'אשפך את רוחי' וגו', שהוא מושפע באדם דרך שפיכה וערוי ...
אמנם בחינת הנשמה, היא הנשימה עצמה שפנימיות עצמותה מסתתרת בהעלם ומקורה ברוך כביכול בתוך נשימת פיו יתברך שמו, שאין עצמות מהותה נכנסת כלל בתוך גוף האדם ...   (נפש החיים שער א' פרק טו)
ב. רקיקין, רבוכה וחלות
ניזכר באופן הכנת המצות:
כיצד הוא הלחם שמביא עם התודה? לוקח עשרים עשרון סולת ועושה מהם עשרה עשרונים חמץ ועשרה מצה ... והעשרה עשרונים של מצה עושה מהן שלשים חלות שוות, עשר חלות מכל מין. עשר חלות מאפה תנור ועשר חלות רקיקין ועשר חלות מורבכת.
וכיצד היא המורבכת? חולט אותה ברותחין ואופה אותה מעט ואחר כך קולה אותה בשמן על האלפס ... ומרבין בשמנה ... רביעית ממנו לרבוכה ...
החלות לותת הסולת שלהן בשמינית של שמן ואחר כך לש ואופה אותן,
והרקיקין מושחן בשמינית שלהן אחר אפייתן   (רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פ"ט הלכות יז-כא).
נסכם: בחלות השמן מצוי בתוך הסולת מהבלילה שלפני האפייה; ברקיקין, שנמשחים בשמן רק לאחר האפייה, השמן נמצא רק מבחוץ; ואילו במורבכת אמנם אין לשים את הסולת בשמן, אך מחדירים את השמן אל תוך הסולת על ידי טיגון בשמן בכמות כפולה מזו שבחלות וברקיקין.
לעיל פרק 5 ביארנו שחדירת השמן לסולת היא ביטוי לחדירת הדעת לגופו של האדם. ניתן לפרש באופן דומה את היחס שבין סוגי המצות לבין חלקי הנפש :
הרקיקין,שהשמן נמצא בהם רק מבחוץ, מסמלים את הנשמה, הנמצאת בשורש העליון של הווייתו הרוחנית של האדם ובדרך כלל רק חופפת ממעל.
החלות, הבלולות בשמן אך בלא שהוא ניכר בהן מבחוץ, מסמלות את הנפש, שהיא הקצה התחתון של הנשמה המנהיגה את הגוף.
הרבוכה, אשר בה השמן חודר מבחוץ פנימה, מסמלת את הרוח,הקושרת בין הנשמה מלמעלה לבין הנפש מלמטה, ולכן יש בה כמות שמן כפולה, שמחוברת הן לחוץ והן לפנים, כפי שהרוח מחוברת בשני קצותיה.
ג. המצות הבאות עם התודה, בשבעת ימי המילואים ועם קרבן נזיר
המילואים היו באים כמצה שבתודה: חלות ורקיקים ורבוכה.
הנזירות היתה באה שתי ידות במצה שבתודה: חלות ורקיקים ואין בה רבוכה (מנחות פ"ז מ"ב).
על פי מה שכתבנו למעלה נוכל לבאר זאת כך:
בקרבן תודה האדם מבטל את כל ישותו לה', שהושיעו והוציאו מצרה לרווחה, ולכן הוא מביא עמו לחמי חמץ - כנגד גופו - ושלושה סוגי מצה - כנגד שלושת חלקי הנשמה שלו.
הכוהנים, שהתחנכו לעבודת המשכן במשך שבעת ימי המילואים, הקריבו את שלושת מיני המצה על מנת לבטא את הקדשת כל ישותם הרוחנית לעבודת ה'. [50]
ואילו הנזיר מביא רק חלות ורקיקין, שמבטאים קפיצה רוחנית ממדרגת הנפש למדרגת הנשמה, בלא הקישור ההדרגתי הנוצר בדרך כלל על ידי הרוח.
10. סיכום: משמעות המנחות באופן מפורט
מעתה נוכל לבאר שמנחות הנדבה השונות מבטאות רמות רוחניות שונות, וזאת על פי העיקרון שנתבאר לעיל בפרקים 5 ו9-, כי היחס שבין השמן לבין הסולת מקביל ליחס שבין השכל לבין הגוף: שמן בכמות גדולה יותר ובחדירה עמוקה יותר מהווה ביטוי לריבוי אור הדעת ולחדירתו לתוככי החיים.
הרקיקין , [51] המשוחים בשמן רק מבחוץ, מסמלים התעוררות נשמתית עליונה.
החלות , שבלולות רק מבפנים, הנן מנחת נדבה למי שמבקש להידבק בנפשו בה'.
בסולת, במחבת ובמרחשת יש שלוש מתנות שמן: הראשונה, נתינת שמן בכלי השרת לפני נתינת הסולת בו - ביטוי לאור התורה החרות על הנשמה לפני הופעת הגוף בעולם; [52] השלישית, אחרי בלילת הסולת בשמן או אחרי טיגון המצות בשמן - ביטוי לאור התורה החופף בקביעות ממעל לאדם מישראל במהלך חייו; [53] וההבדל בין המנחות אינו אלא במידת החדירה של השמן מהחוץ והשקתו לשמן שניתן במתנה השנייה, מתנה שבה מערבים שמן בסולת. הבדל זה מהווה ביטוי לרמות השונות של חדירת אור התורה לחיים והופעת הנשמה העליונה בחיי הנפש התחתונים: בסולת אין כלל החדרת שמן מבחוץ, וממילא אין כלל השקה של שמן חיצוני כלשהו לשמן הפנימי; במחבת חודר מעט שמן על ידי טיגון, אך זוהי בלילה עבה (סמיכה), ולכן בעלת חדירות נמוכה; במרחשת חודר שמן על ידי הטיגון, וכאן מדובר בבלילה רכה (דלילה), בעלת חדירות גבוהה, וזה מסמל את הספיגה המושלמת באור התורה. [54]
11. העומר, שתי הלחם של עצרת ולחם הפנים
א. שלוש מנחות הציבור
כתב הרמב"ם:
שלש מנחות לצבור:
עומר התנופה, והוא קרב למזבח.
ושתי הלחם שמביאין ביום עצרת, ואלו נקראו מנחה, ואינן קריבין לגבי המזבח, והן חמץ, ועליהם נאמר 'קרבן ראשית תקריבו אֹתם לה' ואל המזבח לא יעלו'.
והמנחה השלישית הוא לחם הפנים שעושין בכל שבת, ואינו קרב לגבי המזבח אלא כולו נאכל לכהנים       (הלכות מעשה הקרבנות פי"ב ה"ג). [55]
הרמב"ם עורך השוואה נוספת בין קרבנות אלו:
שתי הלחם , שהן מן החדש, צריכין לבוא עשרון מכל סאה ומחצה, ומנפין אותן בשתים עשרה נפה.
ולחם הפנים , שהוא בא מן הישן, די לו באחת עשרה נפה, והוא בא עשרון מכל סאה.
אבל העומר, שהוא בא משעורים חדשות, אינו בא מן המובחר אלא משלש סאין ובשלש עשרה נפה (הלכות תמידין ומוספין פ"ח ה"ד).
מהלכה זו משמע שיש במנחות אלו דירוג מלחם הפנים - הבא מתבואה מובחרת -   שדי לו באחת עשרה נפה, ועד לעומר, שהוא הפחות מבין השלושה, ולכן דורש ניפוי בשלוש עשרה נפות.
אנו נשווה בטבלה בין הלכותיהן של שלוש מנחות הציבור על פי הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין, ונשתדל לנתח את המשמעויות השונות של מנחות אלו, הבאות לידי ביטוי בהבדלי ההלכות:
העומר (פרק ז)
שתי הלחם (פרק ח)
לחם הפנים (פרק ה)
תאריך
"ממחרת השבת":
ט"ז בניסן (ה"א)
ביום החמישים לספירת העומר (ה"א)
"תמיד" [56] (ה"ד)
מקור המנחה
ארץ ישראל (ה"ה)
מן השעורים (הי"א)
ארץ ישראל (ה"א)
מסולת חיטים (ה"ג)
גם מחוץ לארץ [57]
מסולת חיטים (ה"ו)
תיאור הקצירה
בלילה (ה"ו)
בעסק גדול (הי"א)
הכנה
הבהוב באור, טחינה בגרוסות, בלילה בשמן ומתן לבונה (הי"ב) [58]
אין שמן ואין לבונה [59]
נותן שאור להחמיץ (ה"ט)
אין שמן אך יש לבונה 59
שבת
קצירת העומר דוחה שבת (הי"א)
אין אפייתן דוחה שבת (ה"ח)
אין אפייתן דוחה שבת (ה"י)
ניפוי
עישרון מאיפה בשלוש עשרה נפה - יחס 1:10 (הי"ב)
שני עשרונים מאיפה בשתים עשרה נפה - יחס 2:10 (ה"ד)
עשרים וארבעה עישרון משמונה איפה - יחס 3:10 (ה"ו)
אפייה
כל חלה נאפית בפני עצמה (ה"ו)
אופים את החלות שתיים שתיים (ה"ז)
צורה
מרובעת:
אורך - שבעה טפחים, רוחב - ארבע טפחים, גובה - ארבע אצבעות (ה"י)
מרובעת:
אורך - עשרה טפחים, רוחב - חמישה טפחים, גובה - שבע אצבעות (ה"ט)
תנופה והגשה
תנופה והגשה (הי"ב)
תנופה בלבד (הי"א)
הקטרה ואכילה
קומץ מוקטר והשאר נאכל לכוהנים (הי"ב)
אין הקטרה [60] אלא הכול נאכל לכוהנים (הי"א)
בזיכי הלבונה מוקטרים (ה"ה), הלחם מתחלק בין המשמר היוצא ובין המשמר הנכנס (ה"ג)
להיכן מובאת
לעזרה
לעזרה
עומד על השולחן שבהיכל
נוכל לעבור עתה לניתוח ההבדלים ולמשמעותם.
ב. לחם הפנים: דגן שמים
מסעיפים 1 ו11- בטבלה עולה שיש הבדל מהותי בין העומר ושתי הלחם, הבאים פעם אחת בשנה לעזרה של בית המקדש, לבין לחם הפנים, שמונח בקביעות בתוך ההיכל. אפשר שזה מבטא הבדל בין הופעה של מדרגתם הרוחנית של ישראל, שהיא משתנה בזמן ומתגלה בעזרה של בית המקדש, לבין הופעת השפע האלוהי שהיא תמידית ומתגלה בהיכל.
וביתר פירוט : העומר ושתי הלחם מסמלים את מדרגת בני ישראל מיציאת מצרים ועד למתן תורה, כפי שיבואר לקמן בסעיף ג, בעוד שלחם הפנים מסמל את השפע החומרי היורד לעולם דרך בית המקדש.
על פי זה מובן גם סעיף 2 בטבלה: העומר ושתי הלחם באים דווקא מארץ ישראל מכיוון שהם מבטאים את מדרגתה הקדושה של האומה, המתגלה דווקא בארץ ישראל, שאף לה קדושה מיוחדת, ואילו לחם הפנים בא גם מחוץ לארץ שכן זהו דגן שמים.
גם בסעיף 9 יש ביטוי לחלוקה זו בכך שרק העומר ושתי הלחם צריכים תנופה - דבר שעשוי להורות על הקדשת הארץ לה' - ואילו לחם הפנים אינו צריך תנופה, משום שאין הוא מוקדש על ידינו לה' אלא דווקא מסמל את הברכה שה' מריק לישראל. אף על פי כן מקטירים את הבזיכים, וזאת על מנת להורות על מקורן העליון של החלות.
בזה מובנת משמעות הדין שלחם הפנים אינו צריך ניפוי רב, ודי באחת עשרה נפות ובהוצאת שלוש סאים מאיפה - הוא מסמל את דגן השמים המזוכך, והוא דומה למן שאכלו בני ישראל במדבר, שלא הייתה בו פסולת אלא היה נבלע באברים (יומא ע"ה:). [61]
שולחן לחם הפנים הועמד בצפון ההיכל (ראה שמות כ"ו, לה), ועיין גם ברמב"ם שהבאנו בהערה 56, האומר שהכוהנים היו מכניסים את לחם הפנים החדש מצפון. דינים אלו באים להורות על השפע החומרי, המושפע מצד צפון, שנאמר "מצפון זהב יאתה" (איוב ל"ז, כב), ובגמרא מבאר רב חסדא "זו רוח צפונית שמזלת את הזהב" (בבא בתרא כ"ה:). [62]
הרמב"ם מבאר את מקור השם "לחם הפנים": "כל חלה מהן מרובעת, שנ' 'לחם פנים' - שיהיו לו פנים רבים" (הלכות תמידין ומוספין פ"ה ה"ט). צורתו של לחם הפנים הייתה כמין תיבה פרוצה (ראה רש"י לשמות כ"ה, כט), וגם צורה זו היא רמז לשפע, המתפשט לכל הכיוונים דרך המקום הפרוץ. ומוסיף הרמב"ם "נמצאת החלה יוצאת שני טפחים מכאן ושני טפחים מכאן" (שם) - דבר המבטא גם הוא את התפשטות הברכה. [63]
כבר הזכרנו לעיל (סעיף 6ה) כי "כל המנחות באות עשר עשר, חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול שהם באות שתים עשרה" (מנחות פ"ו מ"ה). אלא שמשמעות הדבר בלחם הפנים שונה מזו שבחביתין: במנחת החביתין מבטאות שתים עשרה המצות את השתעבדות הכוהן הגדול לה' כנציג האומה כולה לשנים עשר שבטיה, המעלה את תפילותיהם מלמעלה למטה, ואילו בלחם הפנים מסמלות הן את הורקת השפע מלמעלה למטה ואת התפשטותו לשנים עשר השבטים, שהם כל חלקי האומה.
ג. עומר התנופה: מדרגתם הבהמית של ישראל ביציאת מצרים
מנחת העומר היא היחידה מבין מנחות הציבור הבאה מן השעורים, שהן מאכל בהמה, והיא מסמלת את המדרגה הבהמית של בני ישראל ביציאת מצרים. וכך כותב המהר"ל:
...שכאשר יצאו ממצרים היו ישראל כמו התינוק היוצא ממעי אמו שנולד בגופו ... לכך היה הקרבת עומר בט"ז ניסן מן השעורין, שהשעורין הם גופניים כי הם מאכל בהמה. וקרבן זה ביום ראשון של ספירה כי הגוף הוא מוכן לקבל מדרגת השכל ... ולכך היום הראשון מן חמשים יש כאן הקרבת העומר מן השעורים, שהוא מאכל חמרי, כנגד נושא התורה שהוא התחלה לתורה. וביום חמשים שהוא עצרת ואז הקרבת שתי הלחם מן החטים, ומאכל חטים הוא ראוי לאדם השכלי   (תפארת ישראל עמ' עז).
בדרך זו מבאר המהר"ל לא רק את משמעות התאריך של הקרבת העומר ואת משמעות הבאתו מן השעורים אלא אף את הדגשת תהליך ההכנה של המנחה, דבר המבטא, לדעתו, את היות מנחת העומר מסמלת את היווצרותו של גוף האומה, המשמש בשלב מאוחר יותר כלי לקבלת התורה.
רק לגבי הבאת העומר מתוארת ההכנה המרובה של הקצירה (סעיף 3 בטבלה):
מערב יום טוב יוצאין שלוחי בית דין ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע כדי שיהיה נוח לקצור. וכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות כדי שיהיה נקצר בעסק גדול ... [64]
בסעיף 4 מתוארת ההכנה של השעורים עד להפיכתן לסולת שעורים :
קצרוהו ... וחבטו אותו, וזורין ובוררין ולוקחין את השעורין ומהבהבין אותו על האש באבוב מנוקב כדי שיהיה האור שולט בכולו, שנ' 'אביב קלוי באש גרש כרמל' ... ואחר שקולין אותו שוטחין אותו בעזרה והרוח מנשבת בו ונותנין אותו לריחים של גרוסות ... ומוציאין מן הכל עשרון שהוא מנופה בשלש עשרה נפה   (שם הי"ב).
הר"י אברבנאל ביאר את הקשר בין שלבי הכנה אלו לבין התעוררות היצר הרע :
ולפי שבהתעוררות הדם יתעורר היצר הרע לפי שיתחמם הגוף, ולכן נצטוינו להקריב בזמן האביב מנחת בכורים לד', כי האביב רמז לזמן הבחרות שהוא זמן בישול ושלמות גוף האדם ... ובזמן ההוא יתחמם מאד ודומה כאילו הוא קלוי באש, ולכך תיקונו שישתדל אדם לכתת ולשבר היצר הרע ... ולזה רמז באמרו 'גרש' שהוא לשון שבירה ... ומה נכבד אמרו 'גרש', שהוא לשון קצת שבירה, ולא טחינה דקה, לרמוז שהיצה"ר אין ראוי לבטלו ולהמיתו לגמרי, שא"כ ייפסד יישובו של עולם וקיומו     (עמ' כח).
דווקא העובדה שהעומר מסמל את מדרגת הגוף של ישראל היא שמצריכה זיכוך גדול יותר שלו - ניפוי על ידי שלוש עשרה נפות, שנועד להוציא בסוף התהליך עישרון אחד של סולת מתוך איפה שלמה, דהיינו עשירית בלבד מכמות הקמח שהייתה בהתחלה.
בסעיף 5 מובאת הלכה יוצאת דופן: "מצותו להקצר בלילה ... בין בחול בין בשבת" (הלכות תמידין ומוספין פ"ז ה"ו). [65] הקצירה דוחה את השבת למרות שאין היא אלא הכנה להבאת המנחה. מכל האמור לעיל עולה שהעומר מבטא שלב בהכנה לקראת מצב גבוה יותר, וכהסבר המהר"ל לעיל. ואפשר שזוהי גם הסיבה שקציר העומר חייב להיות דווקא בלילה, שהוא זמן של הכנה לקראת היום, המהווה את עיקר זמן הפעילות. [66]
"וכל המנחות סולת חטים חוץ ממנחת שֹוטה ועומר התנופה שהם מן השעורים" (רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פי"ב ה"ב): באשר למנחת סוטה כבר הסביר רבן גמליאל כי "כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה" (סוטה פ"ב מ"א) - דהיינו מן השעורים. ומכיוון שביציאת מצרים היו בני ישראל במדרגה בהמית בא גם קרבן העומר, המסמל מציאות זו, מן השעורים.
ישנה הלכה נוספת שבה שווים קרבן העומר ומנחת סוטה: "כל המנחות הקריבות לגבי המזבח טעונות הגשה ... ואינן טעונות תנופה, חוץ ממנחת שֹוטה ועומר התנופה ששתיהן טעונות תנופה והגשה"(הלכות מעשה הקרבנות פי"ב ה"ו). ואפשר שזהו ביטוי נוסף לרצונם של הנמצאים במדרגה הבהמית להתרומם למדרגה רוחנית גבוהה יותר, ולכן מקדימים להגשה תנופה, שאינה קיימת בשאר המנחות הקרבות.
אולם קיים גם חילוק הלכתי בין שני הקרבנות האלה, המבדיל אותם   זה מזה: "כל המנחות הקריבות לגבי המזבח טעונות שמן ולבונה ... חוץ ממנחת קנאות ומנחת חוטא שנ' 'לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה'" (שם ה"ז), ואילו העומר "בוללין אותו בלוג שמן ... ונותנין עליו קומץ לבונה כשאר המנחות" (הלכות תמידין ומוספין פ"ז הי"ב). כפי שכבר הסברנו לעיל פרק 5, הבלילה בשמן מסמלת את חדירת אור הדעת, ואם כן נוכל לבאר גם כאן כי הסוטה, שעשתה מעשה בהמה, סילקה מעצמה בכך את אור החכמה, ולכן "לא יצֹק עליו שמן" (במדבר ה', טו). אולם בני ישראל ביציאת מצרים, אף שהיו במדרגה בהמית, מכל מקום לא עברו עברות; מדרגתם הבהמית נבעה רק מכך שטרם קיבלו את התורה. ולכן אף שהעומר בא משעורים, מכל מקום בלול הוא בשמן וניתנת עליו לבונה, כדי להורות על כך שהגוף, שלעת עתה מסולק הוא משכל וממעשים טובים, נועד להיות כלי לתורה ולמעשים טובים.
ייתכן שזהו גם יסוד ההבדל בין הקרבנות באיכות המנחה: "מנחת העומר אף על פי שבאה מן השעורין היא היתה באה גרש [רש"י: בשעורים מובחר שבו מנופה בי"ג נפה כעין סולת חטים] וזו [מנחת סוטה] באה קמח [רש"י: הכל מעורב כמו שנטחן]" (סוטה פ"ב מ"א). קמח השעורים הקרב בקרבן העומר מנופה, בניגוד לקמח שמביאה הסוטה במנחתה, רמז למגמה של זיכוך גוף האומה והכשרתו לקבלת התורה. [67]
ד. שתי הלחם של עצרת: שלמותם של ישראל
לחג השבועות לא נקבע תאריך בתורה; מועדו הוא "ביום חמשים מספירת העומר" (הלכות תמידין ומוספין פ"ח ה"א). מועד זה הוא ביטוי לעלייה הרוחנית של בני ישראל ממ"ט שערי טומאה למ"ט שערי בינה, עלייה המתבטאת בספירת מ"ט ימים. רק לאחר תהליך זה ניתן להגיע אל המדרגה הראויה לקבלת התורה.
שתי הלחם, שבניגוד לעומר באים הם חמץ, [68] מסמלים את עיצוב היצר הרע על ידי התורה, שניתנה בחג השבועות.
מן העומר מקריבים קומץ, ואילו שתי הלחם נאכלים לכוהנים ואין בהם כלל חלק שקרב למזבח, מכיוון שהם ביטוי לפניית התורה לעולם לזככו. 68 זיכוך זה בא לידי ביטוי באכילת שתי הלחם על ידי הכוהנים, ההופכים את הפעולה הגשמית של האכילה למעשה של קדושה. [69] זו גם הסיבה שאין צורך בניפוי רב כמו בקרבן העומר, ודי בשתים עשרה נפה.
לכאורה ניתן להקשות על הקו שהצענו מן המשנה: "שתי הלחם, מנחת חוטא ומנחת קנאות [אין טעונות] לא שמן ולא לבונה" (מנחות פ"ה מ"ג) - אם שתי הלחם של עצרת מבטאים את השלמות הרוחנית של ישראל, מדוע הם באים בלא שמן ובלא לבונה? אלא שהיא הנותנת: במצב כה שלם, שבו כל החיים מתנהלים על פי התורה, אין צורך להתקרב אל ה' בצד הרוחני דווקא, וניתן לעבדו אף ביצר הרע, וכדברי חז"ל "'בכל לבבך' - בשני יצריך: ביצר טוב וביצר רע" (ספרי דברים פיסקא לב). זוהי גם הסיבה ששתי הלחם באים חמץ. 68 אמנם מכל מקום אין ביצר הרע עירוב של דעת, ולכן אין מערבין בו שמן.
בזה מובן גם מדוע דווקא שתי הלחם אינם עולים למזבח: אף שאפשר לעבוד את ה' ביצר הרע - שנאמר: "קרבן ראשית תקריבו אֹתם לה'" (ב', יב) - מכל מקום אי אפשר לדבוק בו באמצעותו. מנחת העומר, אף שהיא באה מן השעורים, אין בה חמץ ושאור, ולכן קומץ ממנה מוקטר על גבי המזבח. קומץ זה הוא "ממקום שנתרבה שמנה" (הלכות מעשה הקרבנות פי"ג הי"ב): אף על פי שהעומר מבטא את המדרגה הגופנית של ישראל, מכל מקום מתייחס הוא לגוף הראוי להופעת נשמה מתוכו, ולכן החלק המובחר שבו - זה הספוג בשמן - הוא שמוקטר על גבי המזבח.
הן שתי הלחם והן לחם הפנים צורתם מרובעת, צורה המסמלת את השלטת השכל האלוהי על הטבע. [70] בשתי הלחם הדבר מבטא את פעולת התורה על טבעו החומרי של האדם.
שתי הלחם, "אופין אותן אחת אחת" (הלכות תמידין ומוספין פ"ח ה"ו), והם מתאחדים רק מאוחר יותר, בהנפה. וכך גם העולם הזה מתחיל בפירוד, ומגיע לבסוף לאחדות מכוח השפעת התורה. לחם הפנים, לעומת זאת, "אופין אותן שתים שתים" (שם פ"ה   ה"ז), אך לבסוף הוא מתחלק לכוהנים לפירורים רבים, משום שהלחם מייצג את השפע האלוהי בעולם, שכיוונו מהאחדות השמימית אל הריבוי של העולם הזה. [71]

[1] ויקרא ב', עמ' כה. כל ההפניות לדברי הר"י אברבנאל במאמר זה מכוונות לפירושו לספר ויקרא. ציוני העמודים הם על פי מהדורת ירושלים תשכ"ד. כמו כן, הפניות סתמיות לפסוקים במאמר זה מכוונות לספר ויקרא.
[2] רבי יהונתן אייבעשיץ בספרו אהבת יהונתן, ורשה 1902, עמ' 76, מכנה את המנחות המופיעות בפרק בשם "מנחת עולה".
[3]   על נחיתותה של המנחה מבחינת ערכה הכספי כתב רש"י כך (ב', א, ד"ה ונפש כי תקריב): "לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? - עני. אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו".
ונעיר עוד, כי סדר הֶדרגי מעין זה שברשימת קרבנות העולה מצאנו גם בקרבן עולה ויורד (ה', א-יג):
"והביא את אשמו ... מן הצאן ... ואם לא תגיע ידו די שה
והביא את אשמו ... שתי תרים או שני בני יונה ... ואם לא תשיג ידו לשתי תרים או לשני בני יונה
והביא את קרבנו ... עשירית האיפה סלת לחטאת".
[4]   ויקרא רבה פרשה ג ג, מהדורת מרגליות עמ' סג-סד.
[5]   וראה שם ביאור נוסף על פי האר"י "בטעמי מצות הקרבן, שהוא לתקן היסודות דומם צומח חי מדבר. כי המלח הוא הדומם, ויין ושמן הם צומח, ובעלי חי כמשמעו, וע"י הוידוי נתקן חלק המדבר, ובכוונת הכהן נגד הנשמה. וז"ש המדרש: 'אף הקב"ה ויתר לנו סליחה אחת משלו. ואיזו? זו עשירית האיפה'. כי במנחה לא נמצא יסוד הבעלי חי, והוא ברחמיו מחשיב לעני כאילו הקריב נפשו, שהוא מובחר מחלק החי הבהמיי". וזה כדברי רש"י שהובאו לעיל הערה 3.
[6]   ובדומה לכך גם בפסוקים יג ויז באותו פרק.
[7]   וראה גם שם י ולהלן ו', ט.
[8]   למעשה ניתן לדייק זאת מן הפסוקים עצמם (ו', ז-ח): "וזאת תורת המנחה הקרב אֹתה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח [רש"י: היא הגשה בקרן מערבית דרומית]. והרים ממנו בקמצו ... והקטיר המזבח" . הרי שההגשה למזבח קודמת לקמיצה.
[9]   ועיין זבחים פ"ו ה"א "המנחות היו נקמצות בכל מקום בעזרה [רש"י: ואין טעונות צפון]", ובגמרא שם ס"ג.: "אצטריך: סד"א הואיל וכתיב 'והגישה אל המזבח' 'והרים ממנו בקמצו', מה הגשה בקרן מערבית דרומית אף קמיצה בקרן מערבית דרומית, קמ"ל ['וקמץ משם']". ופירש רש"י (ד"ה ממקום שרגלי הזר עומדות): "לעיל קאי: 'והביא' הזר אל בני אהרן ... 'וקמץ משם ... ' - משמע: ממקום שהבעלים עומדים ". כלומר: לא זו בלבד שאין צריך קמיצה בצפון, אלא שאף אין צורך לקמוץ בקרן דרומית מערבית, והקמיצה כשרה בכל מקום בעזרה.
[10]   ויקרא רבה פרשה ג א, מהדורת מרגליות עמ' נט.
[11]   מושב זקנים על התורה, לונדון תשי"ט, עמ' רמא.
[12]   הרב שמשון רפאל הירש, חמישה חומשי תורה עם פירוש רש"ר הירש, ירשלים תשמ"ט (להלן: רש"ר הירש), עמ' ס.
[13]   וראה גם שם יד וכא ושם ל"ג, י. יש להעיר כי מפסוקים אלו מוכח שאין המנחה באה דווקא מהצומח, שהרי יעקב שלח לעשו רק בעלי חיים, כמבואר שם ל"ב, יד-טז.
[14]   הרב יהודה ליואי, דרוש נאה לשבת הגדול, נדפס בתוך: פירוש הגדה של פסח למהר"ל, ירושלים תשל"ב (להלן: דרוש נאה), עמ' ריג.
[15]   וכביאור הרש"ר הירש לעיל סעיף א.
[16]   הדברים אמורים בייחוד לגבי הרהורי עברה, הקשורים ביותר בצד הנשמתי של האדם בהיותם חטא שבמחשבה.
[17]   "כי הכהן מסולק מן החומר כמו המלאך" (דרוש נאה עמ' ריז).
[18]   עיין במשנה למלך הלכות מעשה הקרבנות פי"ג ה"י שדקדק מלשון הרמב"ם שכתב "כל ארבע מנחות אלו האפויות, כשאופין אותן אופין כל עשרון עשר חלות", ולא כתב "כל חמש מנחות אלו", כפי שכתב בפי"ב ה"ה "וחמש מנחות הבאות בנדר ונדבה יש לו ... " ובפי"ז ה"ה "האומר הרי עלי מנחה יביא אחת מחמשת מיני מנחות הבאות בנדר ונדבה", כי במנחת סולת, שאינה נאפית, אין צריך עשר חלות. הרי לנו שגם לדעת הרמב"ם חמש מנחות הן.
[19]   הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, העמק דבר על התורה (להלן: העמק דבר), ב', א-ב.
[20]   ועל הדרך הזה נוסיף ונאמר ששלוש מתנות השמן הן כנגד שלושת הקלקולים: היציקה לכלי באה לכפר על העברה הקדמונית, הנתינה על גבי הסולת לבלילה נועדה לכפר על המידה המקולקלת, והמתנה על גבי הסולת הבלולה או על גבי המצות המטוגנות באה לכפר על החטאים שנבעו מהמידות המקולקלות. אלא שבזה לא יתבאר מדוע לחלות ולרקיקין אין אלא מתן שמן אחד.
[21]   לקמן סעיף 11ג נברר כי קרבן העומר, הבא מן השעורים, מסמל אף הוא את המדרגה החומרית של בני ישראל ביציאת מצרים. ומכל מקום, מכיוון שאין הוא בא על חטא מוגדר נותנים בו שמן, מה שאין כן במנחת סוטה שעשתה מעשה בהמה.
[22]   הרב אברהם יצחק הכהן קוק, עולת ראיה א,   ירושלים תש"ט, עמ' קלא.
[23]   לפי זה יש לעיין מדוע כורכת המשנה במנחות פ"ה מ"ג את שתי הלחם של עצרת, שוודאי אינם באים על חטא, עם המנחות הבאות על חטא: "שתי הלחם, מנחת חוטא ומנחת קנאות: לא [טעונות] שמן ולא לבונה". לקמן בסעיף 11ד ננסה להסביר זאת.
[24]   ויקרא רבה פרשה ג ז, מהדורת מרגליות עמ' עב-עג.
[25]   יש לציין שגם כוהן הדיוט מביא מנחת חביתין ביום חינוכו (רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פי"ג ה"ד), כיוון שבפוטנציאל עשוי הוא לשמש ביום מן הימים ככוהן גדול. ומכל מקום דין מנחת חינוך שונה במקצת מדין מנחת חביתין, עיין שם.
[26]   כך מבואר בכסף משנה שם ה"ג.
[27]   בפירושו לו', יג, עמ' מה.
[28]   מלשון הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פ"ג הי"ח "אם תאפה מבערב תפסל בלינה שהמרחשת מכלי הקדש היא" משמע שהחליטה הייתה במרחשת. וכן מסתבר, שהרי למחבת אין שפה.
[29]   ביאור זה מתאים לדבריו שהובאו לעיל סעיף 4ג כי המינים השונים של המנחות באים כנגד כל המדרגות הרוחניות באומה.
[30]   עיין לעיל סעיף 4ב.
[31]   גם מלשון הרמב"ם הלכות תמידין ומוספין פ"ג הכ"ב "מת כהן גדול בשחרית אחר שהקריב חצי העשרון ולא מנו כהן אחר, מביאין היורשין עשרון שלם עבור כפרתו ועושין אותו חביתין ושלימה היתה קריבה" משמע שזהו קרבן לכפרה. אמנם במהדורת הר"י קאפח ובמהדורת ר' שבתי פרנקל אין המילים "עבור כפרתו".
[32]   ולכן "כהן שהקריב מחצה בשחרית ומת או נטמא או נולד לו מום ומינו כהן אחר תחתיו, לא יביא חצי עשרון מביתו ולא חצי עשרון של ראשון, אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה ומחצה אבד, נמצאו שני חציין קריבין ושני חציין אובדין" (רמב"ם שם).
[33]   מנחות פ"ט מ"א: "חצי עשרון מה היה משמש? שבו היה מודד חביתי כהן גדול מחצה בבקר ומחצה בין הערבים".
[34]   מנחות פ"ח.: "יתיב רבי וקא קשיא ליה: רביעית למה נמשחה [רש"י: שכל כלי המקדש נמשחו בשמן המשחה]? א"ל רבי חייא: שבה היה מודד לחביתי כהן גדול רביעית שמן לכל חלה וחלה. קרי עליה [רבי על ר' חייא, שעלה מבבל לא"י]: 'מארץ מרחק איש עצתי'". דווקא ר' חייא, שעלה עם תורת הפרטים מחו"ל לא"י, שבה ההסתכלות היא כלל-ישראלית (ראה: הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות התורה, ירושלים תשמ"ה, פרק י"ג אות ג   ואות ו), יכול היה להבין כיצד מנחת החביתין מקפת את הראייה הכללית של ישראל עם התפרטותה לשבטים, דבר הבא לידי ביטוי בהבאת כמות שלמה ובחלוקתה לשנים עשר חלקים אחר שנתקדשה כבר.
[35]   עיין דברים כ"ט, כא-כז.
[36]   זו דעת הראב"ד, הלכות מעשה הקרבנות פי"ג ה"ד. אך לרמב"ם, אחר שאופה מכל מחצית שש מצות, הרי הוא חוצה כל אחת משתים עשרה המצות לשתיים, ומקריב שתים עשרה מחציות בבוקר ושתים עשרה בערב. גם לפי הרמב"ם יש כאן ביטוי לרעיון שהצגנו למעלה, אלא שעל פיו ההופעה האלוהית הנה דרך כל שנים עשר השבטים הן בברכות והן בקללות.
[37]   העובדה שלחם הפנים בא גם הוא שתים עשרה מצות תבואר לקמן סעיף 11ב.
[38]   אמנם דין זה אינו מיוחד למנחת חביתין של כוהן גדול, אלא הוא נכון לגבי כל מנחת כוהן, שעליה נאמר "וכל מנחת כהן כליל תהיה" (ו', טז). וראה מה שכתבנו לעיל סעיף 3ג על פי ביאור המהר"ל, שיסוד דין זה קשור בזוך גופם של הכוהנים.
[39]   ז', יא, עמ' מח.
[40]   בדין ברכת הגומל פסק השו"ע (או"ח סימן רי"ט סעיף ג) כי "צריך לברך ברכה זו בפני עשרה, ותרי מינייהו רבנן, דכתיב 'וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו'". גם הר"י אברבנאל הביא פסוק זה בביאורו שהבאנו לעיל.
[41]   ב', עמ' כז.
[42]   ואפשר שזהו היסוד לנוסח הברכה של אותם ארבעה שניצלו מסכנה "הגומל לחייבים טובות", דהיינו שהסכנה נבעה מהיותו חייב בעוון יצר הרע.
[43]   רבי יהודה ליב אלטר מגור, שפת אמת על התורה, פרשת צו שנת תר"ן.
[44]   אם לא שנפרש שבהבנת התורה עלינו לשתף את השכל האנושי שלנו ולאמצו, הפך האמונה התמימה, שהרחקת הצד האנושי משובח בה. וזה מעין דברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות, ירושלים תשכ"ג, עמ' קסז, המפרש את מאמר חז"ל על הפסוק "אדם ובהמה תושיע ה'" (תהילים ל"ו, ז) - "אלו בני אדם שהן ערומים בדעת ומשימין עצמן כבהמה" (חולין ה':), שאמונת האדם מישראל צריכה להיות בנויה משתי קומות : האמונה הטבעית כבסיס, ועל גביה בא יסוד העילוי השכלי והלימודי: "ולפיכך מחובר הוא פסח לעצרת ע"י ספירת העומר שבבית המקדש שהיא מחברת את מנחת השעורים, מאכל בהמה, נטית הרגש הטבעית, אל החטים, מאכל אדם, העלוי השכלי הרוחני,'עץ הדעת חטה היה'. ושני הכחות היסודיים האלה מגלים את כל מלא ערכם ופעולתם, במעמקי הנפש ומרחבי החיים, בהופיעם כל אחד בצורתו העצמית השלמה, באין שום דבר מעיק לו כלל, ובהתכנסם והתקשרם יחד למערכה אחדותית עליונה".
[45]   אף הר"י אברבנאל (עמ' כז) הוסיף כטעם לאיסור חמץ במנחות כי "גם צוה יתברך לאסור השאור לרמוז לנו שנרחיק מעצמנו היצר הרע בהיותנו עובדים עבודתו, כי היצר הרע קרוי בשם שאור ... ".
[46]   ל':.
[47]   ועיין עוד: מהר"ל, תפארת ישראל, ירושלים תשל"ב (להלן: תפארת ישראל), עמ' עח. וכן כתב הכלי יקר (ו', ט): "אמנם שתי הלחם של עצרת באו דוקא חמץ כי אלמלא היצר הרע לא היו התחתונים צריכין אל התור' יותר מן העליוני', כי בטענ' זו נצח משה המלאכים ואמר 'כלום יש יצר הרע ביניכם' וכו' (שבת פ"ט.). ועוד, שמציאות היצה"ר הכרחי, ואלמלא הוא לא בנה האדם בית ולא נשא אשה, ובמקום התורה אין לחוש שמא יפרץ גדרו כי התורה תבלין אליו".
[48]   מזמור זה היה נאמר בשעת הקרבת קרבן התודה, ואף בזמן הזה אין הוא נאמר בימים שבהם לא הקריבו קרבן תודה, עיין שו"ע או"ח סימן נ"א סעיף ט ובמשנה ברורה שם.
[49]   מעין דברים אלו מובא בכלי יקר שם: "התודה היו בו חלת חמץ ומצה כאחד, כי המצה לאות שכבר נכנע בעמל לבו כמו שנאמר אצל ארבעה שצריכין להודות 'ויכנע בעמל לבם' (תהילים ק"ז, יב), כי הרשעים ברשות לבם וכו'. ורז"ל דרשו פסוק 'זֹבח תודה יכבדנני' (שם, נ', כג) על הזובח יצרו ומתודה עליו (סנהדרין מ"ג:), ומשם ראיה שזביחת התודה היינו זביחת היצר הרע, על כן מביא לאות חלות מצות נקיות מן השאור. אבל מ"מ צריך עדיין אל היצר הרע לקיום המין, על כן היו גם חלות חמץ והיו שלשה חלות מצה כנגד חלה אחת של חמץ לבטל מציאתו ברובו כי כל אדם ישלש שנותיו באורייתא תליתאי במקרא ומשנה ותלמוד וחלק רביעי יתן אל קיום גופו". יש לשים לב לכך שהכלי יקר תולה את שעבוד היצר הרע במצה הנקייה משאור, בעוד שהמהר"ל תולה את שעבוד היצר הרע בהקרבת החמץ לה'.
[50]   על פי דברי המהר"ל שהובאו לעיל (בסעיף 6ב) בביאור עניין החביתין כי "הכהן מסולק מן החומר" ניתן לבאר אף בענייננו את אי-הבאתם של לחמי חמץ בשבעת ימי המילואים.
[51]   עיין לעיל סעיף 4א בתיאור ההלכתי של חמש המנחות השונות שהבאנו מדברי הרמב"ם.
[52]   ראה נידה ל':: "דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו ... ונר דלוק לו על ראשו ... ומלמדין אותו כל התורה כולה ... ". וביאר המהר"ל, חידושי אגדות ד, ירושלים תשל"ב, עמ' קנח-קנט: "ואמר 'ונר דלוק על ראשו', פירוש: הנר הזה הוא הנשמה, שנקרא 'נר ה' נשמת אדם', וקאמר שהנר הזה דלוק על ראשו, כלומר שעדיין הנשמה בלתי מוטבע בגוף ... וכיון שאין הנשמה מוטבע בגוף אז ניצוץ וזוהר עליון דבק בראשו אשר שם הנשמה".
[53]   ראה: רבי משה חיים לוצטו, דרך ה', חלק ג פרק א.
[54]   עיין רוח החיים לר' חיים מוולוז'ין, פ"א מ"א ד"ה משה קבל וכו' ומסרה וכו', בעניין מעלתו של משה רבנו עליו השלום על פני אברהם בהופעת נשמתו בעולם הזה, דבר הבא לידי ביטוי בכך שאין פסק בטעמי המקרא בין המילים "משה משה" (שמות ג', ד) בקריאת ה' אליו, בניגוד לאברהם, שבפניית ה' אליו מופיע פסק בין המילים "אברהם אברהם" (בראשית כ"ב, יא): "'אברהם אברהם' פסיק טעמיה בגויה - רצונו לומר בין אברהם דלעילא, שהוא הנפש בשורשה בעולם העליון, ובין אברהם השני, כשהיא מלובשת בגוף בקצה האחרון שלה, יש הפסק בגויה, שהגוף הוא מפסיק, שלא נזדכך חומרו כל כך באופן שלא יהיה חוצץ ומפסיק בין הארת הנשמה בעולם העליון לכשהיא מלובשת בגוף. אבל 'משה משה' לא פסיק טעמיה בגויה, שנזדכך אצלו הגוף כל כך עד שלא היה חוצץ ומפסיק כלל בין הארת הנשמה כשהיא בעולם העליון לכשהיא בגוף".
[55]   שלוש מנחות אלו מופיעות בפרשת אמור: העומר בכ"ג, ט-יד; שתי הלחם - שם, טו-כא; ולחם הפנים בכ"ד, ה-ט. מנחות אלה מופיעות ביחד גם באבות פ"ה מ"ה, בין עשרת הנסים שנעשו במקדש: "ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים". ועיין מהר"ל, דרך החיים, ירושלים תשל"ב, עמ' רלא, שהן כנגד האבות: "כי אברהם לא העמיד רק בן גבירה אחת, ויצחק שנים, ויעקב שנים עשר, ולפיכך העומר עשרון אחד ושתי הלחם שני עשרונים ולחם הפנים שנים עשר ... ". ניתן להמשיך את הרעיון של המהר"ל ולהקביל בין האבות לבין מועדי הבאת מנחות הציבור האלו: אברהם הוא כנגד פסח, מועד הקרבת העומר, יסוד הופעת ישראל וגילוי המציאות האלוהית בעולם; יצחק, שמסר נפשו בעקדה ושאפרו צבור ומונח על גבי המזבח, הוא כנגד שבועות, מועד הקרבת שתי הלחם, שכן במעמד הר סיני התגלתה דבקות ישראל בה', שהמשכה הוא על ידי התורה; ואילו יעקב הוא כנגד חג הסוכות, החג המגלה את ההשגחה האלוהית התמידית על ישראל וסיפוק צורכיהם, דבר שבא לידי ביטוי בענני הכבוד שחפפו מעל למחנה ישראל במהלך ארבעים שנות הנדודים במדבר.
[56]   "וכיצד מסדרין את הלחם? ארבעה כהנים נכנסים... וארבעה מקדימין לפניהם... הנכנסים עומדין בצפון ופניהם לדרום, והיוצאים עומדין בדרום ופניהם לצפון, אלו מושכין ואלו מניחין, וטפחו של זה בתוך טפחו של זה, שנא' 'לפני תמיד'" (הלכות תמידין ומוספין פ"ה ה"ד).
[57]   הלכות איסורי מזבח פ"ו הט"ו: "כל המנחות והנסכים כשרים מהארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן... חוץ מן העומר ושתי הלחם, שאינן באין אלא מן החדש ומארץ ישראל".
[58]   עיין ב', יד-טו וברש"י.
[59]   מנחות פ"ה מ"ג.
[60]   עיין ב', יב.
[61]   אמנם על דרך הפשט ההבדל בין ניפוי סולת לחם הפנים לבין ניפוי סולתם של העומר ושתי הלחם נובע מכך שהללו האחרונים הם קרבנות הבאים דווקא מן התבואה החדשה, הדורשת ניפוי רב יותר, בניגוד ללחם הפנים, שהוא קרבן "תמיד", היכול לבוא גם מן התבואה הישנה. וכמובא ברמב"ם, לעיל סעיף א.
[62]   וראה עוד בגמרא בבא בתרא שם: "אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים - ידרים, ושיעשיר - יצפין. וסימנך: שלחן בצפון ומנורה בדרום".
[63]   המהר"ל בתפארת ישראל (עמ' צט) דורש את אותיות השורש של המילה "ברכה" - בר"כ -   כמורות על ריבוי, הקשור לסִפרה 2: ב=2, ר=200, כ=20.
[64] הלכות תמידין ומוספין פ"ז הי"א, עיין שם בהרחבה.
[65]   ראה: הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מאמרי הראי"ה, ירושלים תש"ם, עמ' 180-179: "העם אשר הנושא שלו כולו הוא קדשי-קדשים ... הרי גם חקלאותו כולה היא ספוגת קדש, והקדש הזה שביסוד החקלאי מובלט הוא עי"ז שחגיגת ראשית הקציר, העומר, עולה הוא למדריגת הקדש היותר עליונה".
[66]   עובדה זו - שהיום הוא זמן הפעילות העיקרי - מתבטאת גם בכך שזמנן של רוב המצוות הוא ביום. עיין מגילה פ"ב משניות ה-ו. וראה עוד: הרב אברהם יצחק הכהן קוק, עולת ראיה ב, ירושלים תש"ט, עמ' רסט, שם מבואר שהלילה הוא זמן ההכנה.
[67]   ועיין עוד מנחות ט"ו. "כל המנחות טעונות שמן ולבונה ובאות מן החיטין ובאות סלת, מנחת חוטא אף על פי שאינה טעונה שמן ולבונה באה מן החטין ובאה סלת, מנחת העומר אע"פ שהיא באה מן השעורין טעונה שמן ולבונה ובאה גרש, וזו [מנחת סוטה] אינה טעונה לא שמן ולא לבונה ובאה מן השעורין ובאה קמח".
אף שמנחת חוטא אינה טעונה שמן ולבונה - כמנחת קנאות - משום שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, כלומר בהסתלק שכלו, מכל מקום חילוק יש ביניהן בכך שמנחת חוטא באה "מן החטין ובאה סלת", ואילו מנחת קנאות "מן השעורין ובאה קמח".זאת מכיוון שחטאה של הסוטה קשור בעריות, שהן החטא החומרי ביותר. ועיין מהר"ל, דרך החיים, ירושלים תשל"ב, עמ' כו.
[68]   עיין לעיל בסעיף 8ד, שהחמץ הנו סמל ליצר הרע.
[69]   עיין רבי משה חיים לוצטו, מסילת ישרים, פרק כ"ו - בביאור מידת הקדושה: "והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו, אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש. וסימנך אכילת קדשים, שהיא עצמה מצות עשה, ואמרו ז"ל 'כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים'".
[70]   ראה רש"ר הירש לשמות כ"ז, ח: "הריבוע הוא סימן ההיכר של חירות האדם השולטת בעולם החומר של הטהרה".
[71]   עיין: הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות הקודש, ירושלים תשכ"ג, ח"א פרק י"א, עמ' טו: "שרי בפירודא וסיים בחיבורא", ובזוהר ח"ב סבא דמשפטים צ"ה ע"ב "שרי בחיבורא וסיים בפירודא". ועיין עוד במהר"ל, תפארת ישראל עמ' עח: "והיו [לחמי החמץ] שתים, ועמהם שני כבשי עצרת וזבח שלמים, מפני כי יום הזה הקב"ה היה פונה אל עולם הזה, ולא נמצא בכל הקרבנות שלמי ציבור כי אם בעצרת. וזה מפני כי יום הזה יש שלום וחיבור לעליונים עם התחתונים".



עמותת צור ישועתי (ע"ר)

 
  • בניית בתי כנסת ומוסדות תורה בכרמי צור
  • מרכז תורני ללימודי המקדש
  • הוצאת ספרים וכתבי עת בנושא המקדש

צור קשר

 
 
555-555-555
 
כרמי צור 9040000
 
לייבסיטי - בניית אתרים