חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
הקדש בזמן הזה / הרב פינחס אנגל
'ולקחתם לכם ביום הראשון' וגו' (ויקרא כ"ג, מ) - זה שאמר הכתוב 'שמע בני וקח אמרי' (משלי ד', י). אמר הקב"ה: הרבה לקיחות צויתי אתכם בשביל לזכות אתכם ... אמרתי לכם 'ויקחו לי תרומה' (שמות כ"ה, ב) בשביל שאדור ביניכם, שנאמר 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שם ח). [1]
לכאורה איסוף התרומה, בכסף ובחומרי הבניין, הוא הצעד הראשון אשר עלינו לעשותו כהכנה לבניין המקדש, כמעשה אבותינו קודם בניין הבית הראשון:
הוא שלֹמות ואחיו על כל אֹצרות הקדשים אשר הקדיש דויד המלך וראשי האבות לשרי האלפים והמאות ושרי הצבא. מן המלחמות ומן השלל הקדישו לחזק לבית ה'. וכל ההקדיש שמואל הרֹאה ושאול בן קיש ואבנר בן נר ויואב בן צרויה, כל המקדיש על יד שלֹמית ואחיו (דה"א כ"ו, כו-כח).
וכפי שנעשה גם ערב ייסודו של הבית השני:
ומראשי האבות, בבואם לבית ה' אשר בירושלם, התנדבו לבית האלהים להעמידו על מכונו. ככֹחם נתנו לאוצר המלאכה, זהב דרכמונים שש רִבאות ואלף, וכסף מָנים חמשת אלפים, וכתנֹת כהנים מאה (עזרא ב', סח-סט).
דא עקא, חזקים עלינו דברי חכמים בברייתא:
אין מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומות ומעשרות בזמן הזה, ואם הקדיש או העריך או החרים או הגביה - הכסות תישרף; הבהמה תיעקר, כיצד? נועל בפניה הדלת והיא מתה מאליה; והמעות ילכו לים המלח. [2]
מבואר שם שהסיבה לגזרה זו היא החשש שמא בתקופה זו, שאין מקדש, וההקדש יישאר אצל האדם שהקדישו, ייהנו הוא או אחרים מן ההקדש בטעות, ויעברו על איסור מעילה.
לאחרונה קמו אנשים בעלי חזון במטרה להקים את אוצר המקדש - קרן ציבורית לאיסוף כספים לבניין המקדש - כעמותה רשומה בפיקוח ממשלתי. הקרן לא תסחור בכסף שייתרם על ידי השקעה בבורסה וכדומה, אלא תרכוש בו מטילי זהב. כמובן, כל כסף שייכנס וכל זהב שייקנה יירשם כדת וכדין, באופן שלכאורה לא יהיה חשש למעילה בטעות. האם במקרה זה לא תחול גזרת חז"ל שאין מקדישין בזמן הזה?
בבואנו לדון בעניין זה עלינו להתחשב בכך שגזרת חז"ל שאין להקדיש נגזרה לאחר חורבן הבית, כשבניין הבית השלישי לא נראה באופק. אנו, לעומת זאת, חיים בתקופה שבה ההתעוררות לבניין המקדש הולכת וגדלה, אם כי בכל זאת אין אתנו יודע עד מה. על רקע זה נכתבים הדברים דלהלן.
שנינו:
שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין   (עדויות פ"א מ"ה).
כן פסק הרמב"ם, ואף הוסיף כי:
אפילו בטל טעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו, אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהיו גדולים מהם     (הלכות ממרים פ"ב ה"ב).
הראב"ד במקום השיג על דבריו:
עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה, שהראשונים תקנוהו, ורבן יוחנן בן זכאי בטלה אחר חרבן מפני שנתבטל הטעם של ראשונים, ולא היה גדול כראשונים.
הראב"ד מקשה מביטול תקנת עיטור שוקי ירושלים בפֵרות: מן התורה מותר לפדות מעשר שני בכל מקום שהוא מחוץ לירושלים, ואפילו סמוך אליה. אולם חכמים תיקנו שבני האזורים הסמוכים לירושלים יעלו את הפֵּרות לירושלים ולא יפדו אותם (מעשר שני פ"ה ה"ב), כדי "לעטר שוקי ירושלים בפירות" (ביצה ה'.). לאחר החורבן, כשבטל טעם התקנה, בטלה אף התקנה, וכך פסק גם הרמב"ם (הלכות מעשר שני פ"ט ה"ה). הגמרא אומרת כי מי שביטל את התקנה היה רבן יוחנן בן זכאי (ביצה ה':), שלטענת הראב"ד לא היה גדול כמתקני התקנה.
נחלקו נושאי כלי הרמב"ם בתירוץ קושיית הראב"ד. הכסף משנה טוען כי ייתכן שרבן יוחנן בן זכאי אכן היה גדול מן הראשונים. אולם הרדב"ז אומר כי הדין תלוי בגדר הגזרה, ואם הגזרה נתלתה במפורש בטעם מסוים, בטלה היא בהיבטל אותו טעם:
דלא אמרינן אע"פ שנתבטל הטעם לא נתבטלה התקנה אלא היכא דתקנו סתם, אבל אם תלו תקנתם בהדיא משום דבר פלוני, אם נתבטל הדבר ההוא נתבטלה התקנה.
עניין ביטול תקנת עיטור שוקי ירושלים שהזכיר הראב"ד, עולה כבר בגמרא בהקשר של ביטול דברי בית דין קודם, אלא ששם הדין מנוסח באופן שונה:
וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. [3]
מלשון זו משמע לכאורה שאין צורך דווקא בבית דין הגדול בחכמה ובמניין מבית הדין הקודם, וכי די ב"מנין אחר". אולם מלשון הרא"ש בתשובותיו, המערב את לשונם של שני המקורות ופוסק כרמב"ם שיש צורך בבית דין הגדול בחכמה ובמניין, נראה כי הבין שהכול עניין אחד: "...דלא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין דאין לו   ב"ד הגדול ממנו בחכמה ובמנין...". [4]
אולם היו גם שהבינו אחרת את היחס בין דברי המשנה במסכת עדויות לבין דברי הגמרא במסכת ביצה. ולהבנת דבריהם נקדים את סוגיית הגמרא בביצה שם:
אתמר: שני ימים טובים של ראש השנה -
רב ושמואל דאמרי תרוייהו: נולדה [ביצה] בזה אסורה בזה [רש"י: שהם ודאי חוק קבוע מדרבנן להיות כיום ארוך מדרבנן, שמתחילה לא מחמת ספק התחילו לעשותן]. דתנן: בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום (כולו) [רש"י: יום שלשים של אלול. ומבערב היו אסורין במלאכה, שמא יתקדש החודש למחר, ונמצא שהלילה הזה יו"ט. שכן כל היום מצפין לעדות רואי הלבנה אולי יבואו, וכל שעה שבאין עד שתחשך היו מקבלין עדותן ומקדשין החודש בו ביום]. פעם אחת נשתהו העדים לבא ונתקלקלו הלוים בשיר [רש"י: תמיד של בין הערבים, שאמרו בו שירה של חול, שהיו סבורים שלא יבאו עוד, והיום חול, וכשבאו נמצא שהוא קדש]. התקינו שלא יהו מקבלים את העדים אלא עד המנחה, ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש [רש"י: ... אלמא תחילת עשייה שני ימים לראש השנה אפילו בבית דין הוה, ולא מספק. שהרי ודאי שיום טוב למחר, ואעפ"כ תקנו לעשותו, שמע מינה חק חכמים ומצותן היה לעשותן בבאו עדים אחר המנחה, והרחוקים יש עליהם לעשותן בכל שנה, שמא יבאו עדים אחר המנחה, והרי קדושתו אחת].
אמר רבה: משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום ...
ורב יוסף אמר: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה. מאי טעמא? הוי דבר שבמנין, וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ... וכי תימא: ביצה נמי אמנו עלה רבן יוחנן בן זכאי ושריוה? - כי אמנו אעדות, אביצה לא אמנו (ביצה ד':-ה':).
וכתב על כך הריטב"א:
כי אימני אעדות, אביצה לא אימני - ואם תאמר: מהכא משמע דאילו אימני אביצה הוה שריא, והא קיימא לן שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין? ויש לומר דשאני הכא שבטל הטעם, ושורת הדין שיתבטל מאליו, אלא שהצריך הכתוב היתר בית דין, ולפיכך בכל בית דין חשוב סגי, ואף על פי שאין גדול כראשון, שאין זה חשוב בטול, כדאמר גבי כרם רבעי דר' אליעזר. [5]
הריטב"א סובר, אם כן, כי הצורך בבית דין הגדול בחכמה ובמניין הוא דווקא כאשר טעם התקנה לא בטל, אבל אם טעם התקנה בטל די ב"מנין אחר", כלומר "בכל בית דין חשוב... ואף על פי שאין גדול כראשון". וכדברים האלה כתב גם בשו"ת זרע אמת. [6]
עולה מן הדברים, שקיימות שתי דעות בפירוש "מניין אחר": לדעת הרמב"ם [7] והרא"ש הכוונה לבית דין העומד בתנאים שפורשו במסכת עדויות - גדול בחכמה ובמניין, ואילו לדעת הראב"ד (בהשגתו על הרמב"ם) והריטב"א "מניין אחר" כפשוטו - בית דין אחר כלשהוא, ללא צורך בתנאים הנ"ל.
בעל המאור הרחיק לכת אף יותר, ואלה דבריו:
מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין - נראה ממשנתנו שמחצות ולמעלה אינו תלוי במנהג אלא אסור הוא בכל מקום. ופי' בירושלמי: אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב, לכך אסרו לעשות מלאכה. ומכאן אנו למדים שבזמן הזה, שאין קרבן, דינו כשאר ערבי שבתות ושאר ערבי ימים טובים, במקום שנהגו לעשות עושין, לפי המנהג. [8]
העולה מדבריו, שאם בטל הטעם בטלה הגזרה אף בלא בית דין. וזוהי כנראה גם דעת רשב"ם בפירושו לפרק ערבי פסחים. שכן על המשנה "ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך" (פסחים פ"י מ"א) שאלה הגמרא:
איבעיא להו: סמוך למנחה גדולה תנן, או דילמא סמוך למנחה קטנה תנן: סמוך למנחה גדולה תנן, ומשום פסח, דילמא אתי למימשך ואתי לאימנועי מלמיעבד פסחא, או דילמא סמוך למנחה קטנה תנן, ומשום מצה, דילמא אתי למיכלה למצה אכילה גסה? (שם ק"ז.-ק"ז:)
וכתב על כך הרשב"ם:
... אי נמי רבותא קאמר, והכי קאמר: או דילמא סמוך למנחה קטנה, ואפילו בזמן דליכא פסח, וליכא למיחש לעשייתו ולא לאכילתו, משום אכילת מצה מיהא איכא... [9]
משמע מדבריו, שאם איסור האכילה בערבי פסחים הוא רק משום פסח, אין הוא קיים בזמן הזה, ואין צורך בביטול מפורש על ידי בית דין. [10]
אמנם בשו"ת נושא האפוד [11] מפרש כי דברי הרז"ה והרשב"ם נאמרו דווקא לגבי תקנות שלא נאסרו במניין - היינו: במושב בית דין - אלא שאמרן חכם בבית המדרש והסכימו חבריו החכמים עמו. ובדומה לכך כתב גם המלבי"ם בספר ארצות החיים:
... ולפי זה צריך לומר דלא אמרו דצריך מנין אחר להתירו, רק היכא שידעינין שסנהדרי גדולה גזרו הדבר במנין, אבל דינים אחרים אע"פ שהחזיקו בהם כל שלא ידענו שנגזרו במנין, אין צריך מנין להתירם. [12]
דברי המלבי"ם הובאו על ידי הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר, [13] והוא מעיר כי מדברי הרמב"ם ועוד ראשונים לא משמע כן. ובאמת, הרא"ש (בתשובתו שהובאה לעיל) חילק אחרת וכתב כי אם טעמו של האיסור ידוע לכול ובטל הטעם, בטלה הגזרה מאליה.
כלל נוסף מחדש בעל ברית אברהם:
ועוד אני אומר דאפשר לומר כלל מחודש דהא דבדבר שבמנין צריך מ"א להתירו, היינו אם מתחילה היה רק היתר ונאסר באיסורו עומד אבל אם מתחלה היה מצוה בדבר אך דאסרו הדבר לבטל המצוה מחמת איזה טעם או גדר וסייג, וממילא כשבטל הטעם למה נבטל המצוה מבלי שום טעם... [14]
על פי דבריו, אם התקנה הייתה לבטל מצווה מסיבות אלו או אחרות, היא בטלה אוטומטית - גם בלא מניין אחר - בהיבטל טעמה. וההקדש, מצווה הוא גם לאחר תקופת המדבר, שכן שנינו: "ואלו הן משום מצוה: לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין..." (ביצה פ"ה מ"ב). תשובת הברית אברהם הובאה בכמה אחרונים, [15] והיו שאף סמכו עליה להלכה.
ניתן לסכם כי ראינו כאן כמה וכמה דעות שעל פיהן ניתן לכאורה לחדש את ההקדש:
א.  שיטת הרמב"ם: לפי הסבר הכסף משנה אכן לא ניתן לחדש את ההקדש כל עוד לא נבנה המקדש. אמנם לפי הסבר הרדב"ז ניתן לומר שתלו תקנתם בהדיא בחשש מפני תקלה, כמו שכתבו בירושלמי: "מהו מפני התקלה? כהדה דתני אין מקדישין ולא מעריכין ... " (שקלים פ"ח ה"ד). ובבבלי: "אמר רבא: גזירה משום תקלה. דתניא אין מקדישין ואין מעריכין ... " (יומא ס"ו.). וכיוון שנתבטל הטעם - התקלה - בטלה גם התקנה.
ב.  הרא"ש: באיסור שטעמו ידוע לכול, אם בטל הטעם בטלה הגזרה מאליה.
ג.  הרז"ה והרשב"ם (על פי פירושו של בעל נושא האפוד) והמלבי"ם: כל שלא ידענו שנגזרו במניין, אין צריך מניין אחר להתירם.
ד.  ברית אברהם: בדבר מצווה מותר אף בלא מניין אחר היכא דבטל הטעם.
ה.  הראב"ד והריטב"א: לביטול תקנה שבטל טעמה די במניין כלשהו. כדי לצאת ידי שיטתם, כדאי יהיה לכנס מספר רבנים המקובלים על הציבור, שיתירו את ההקדש במניין ויגדירו באילו תנאים הוא מותר.
הרחמן הוא יתיר ספקותינו לחדש הקדשנו ויהי נועמו עלינו בבניין מקדשנו במהרה בימינו, אמן.
המאמר נכתב לבירור הדברים בלבד, ולא להלכה. וראה את תגובתו של הרב דוב ליאור שליט"א, שאליו שלחתי את המאמר, המובאת להלן.


[1]   תנחומא (בובר) אמור כד, עמ' 98.
[2]   שקלים פ"ח ה"ד ויומא ס"ו..
[3]   ביצה ה'., סנהדרין נ"ט:.
[4]   שו"ת הרא"ש, ירושלים תשנ"ד, כלל ב' סימן ח'.
[5]   דברי הריטב"א הובאו בשיטה מקובצת ביצה ה': ד"ה כי אימני.
[6]   רבי ישמעאל ב"ר אברהם יצחק הכהן מודינה, שו"ת זרע אמת ב, ליוורנו תקנ"ו, סימן מ"א.
[7]   בדעת הרמב"ם, שפסק כי יש צורך בבית דין הגדול בחכמה ובמניין, ייתכנו למעשה שתי אפשרויות: האחת - שהוא סובר כי המושגים "מניין אחר" ו"בית דין הגדול בחכמה ובמניין" אכן חופפים, וכדעת הרא"ש, והאחרת - כי הוא סובר שהמשנה בעדויות והסוגיה בביצה חלוקות, ופוסק כמשנה בעדויות.
[8]   בעל המאור, פסחים דף ט"ז: מדפי האלפס ד"ה מקום.
[9]   פירוש רשב"ם לפרק ערבי פסחים, דף ק"ז: סוף ד"ה או דילמא.
[10]   הבנה זו בדעת הרשב"ם העלה רבי אהרן הלוי מירושלים בספרו מטה אהרן, סלוניקי תקע"ט, כללי הדלת אות לד, ערך דבר שנאסר במנין אי צריך מנין אחר להתירו.
[11]   רבי דוד פיפאנו, שו"ת נושא האפוד, סופיה תרצ"ד, סימן י"א אות ו. בתשובה זו סוקר המחבר את הדעות השונות בנושא "דבר שבמניין", ונעזרתי בה רבות בכתיבת המאמר.
[12]   הרב מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל וייסר, ארצות החיים, ורשה תר"כ, המאיר לארץ סימן ט' אות מא (בסופה).
[13]   שו"ת יביע אומר חלק ג, ירושלים תש"ך, חלק חושן משפט סימן ז' אות א.
[14]   הרב אברהם צבי הירש בן אלעזר, שו"ת ברית אברהם, למברג תרנ"ח, סימן מ"א אות ד.
[15]   ראה: הרב יצחק אלחנן ספקטור, שו"ת עין יצחק חלק ב, וילנה תרנ"ה, אבן העזר סימן י"ט אות כג (ד"ה אך); הרב שלום מרדכי שבדרון, שו"ת מהרש"ם חלק ו, ירושלים תשכ"ח, סימן קס"ד; הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר חלק ד, ירושלים תשכ"ד, חלק אבן העזר סימן י"ב.
לייבסיטי - בניית אתרים