חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
שולחן לחם הפנים / הרב ישראל אריאל
לפני כמה חודשים נשלמה במכון המקדש עשיית שולחן לחם הפנים. להלן המקורות שהנחו את האומנים בעשיית השולחן לפרטיו ולהלכותיו.
א. מבוא - השולחן ולחם הפנים
כמבוא למאמר ועל מנת להקל על הקורא, הבאנו כאן - נוסף על הכתובים בעניין השולחן ובעניין לחם הפנים - כמה מן ההלכות העיקריות ברמב"ם בנושאים אלו בתוספת הסבר קצר.
מעשה השולחן בכתובים
ועשית שלחן עצי שטים אמתים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קֹמתו.
וצִפית אֹתו זהב טהור ועשית לו זר זהב סביב.
ועשית לו מסגרת טֹפח סביב.
ועשית זר זהב למסגרתו סביב.
ועשית לו ארבע טבעֹת זהב.
ונתת את הטבעת על ארבע הפאֹת אשר לארבע רגליו...
ועשית קערֹתיו וכפֹתיו וקשׁותיו ומנקִיֹתיו אשר יֻסַך בהן - זהב טהור תעשה אֹתם.
ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד. [1]
מבנה השולחן ומידותיו
השלחן היה ארכו שנים עשר טפח ורחבו ששה טפחים...
ארבעה סניפין של זהב היו לשלחן - מפוצלין בראשיהן - שהיו סומכים בהן שתי המערכות של לחם הפנים, שנים מסדר זה ושנים מסדר זה [כלשון המשנה מ"ו], והם הנאמרים בתורה - 'וקשותיו' ['כמין יתדות זהב עומדים בארץ וגבוהים מעל השולחן הרבה (דהיינו עמודים מצדי השולחן - י"א) כנגד גובה מערכת הלחם' - רש"י לשמות].
ועשרים ושמונה קנים של זהב, כל אחד מהן כחצי קנה חלול היו לו [כמדף בין חלה לחברתה] - ארבעה עשר לסדר זה וארבעה עשר לסדר זה - והם הנקראים 'מנקִיֹתיו'. ושני הבזיכין שמניחין בהן הלבונה [שהייתה מוקטרת מדי שבת לזכרון הלחם לפני ה' (ראה רש"י ויקרא כ"ד, ז), ומקומם הוא] על השולחן בצד המערכות, הן הנקראים 'כפֹתיו'. והדפוסין [ראה בהמשך] שעושין בהם לחם הפנים, הם הנקראים 'קערֹתיו'. אלו הארבעה עשר קנים, נותן החלה הראשונה על עצמו של שולחן [= על משטח השולחן], ונותן בין [חלה] ראשונה ושנייה שלשה קנים, וכן בין כל חלה וחלה שלשה קנים. ובין ששית וחמישית - שני קנים בלבד. לפי שאין על הששית [חלה] אחרת. נמצאו ארבעה עשר [קנים] בכל מערכה ומערכה (הלכות בית הבחירה פ"ג הלכות יב-טו). 
מעשה לחם הפנים בכתובים
ולקחת סלת ואפית אֹתה שתים עשרה חלות, שני עשרֹנים יהיה החלה האחת.
ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת על השלחן הטהֹר לפני ה'.
ונתת על המערכת לבֹנה זכה, והיתה ללחם לאזכרה אשה לה'.
ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד מאת בני ישראל ברית עולם       (ויקרא כ"ד, ה-ח). 
סידור לחם הפנים על השולחן
מצות עשה לסדר לחם הפנים בכל יום שבת על השולחן לפני ה' בהיכל שנאמר: 'ביום השבת ביום השבת יערכנו הכהן' וגו'. ודבר ברור בתורה שהוא שתים עשרה חלות, כל חלה שני עשרונים. ועורכין אותו [על השולחן] שני סדרים, שש חלות בכל סדר, חלה על גבי חלה. ובין כל שתי חלות [מניחים] שלשה קנים של זהב כדי שתהיה הרוח מנשבת בו [בין חלה לחלה]. וסומך כל מערכה בשתי קשוות [דהיינו בעמודים שמן הצדדים]. ונותנין בצד כל מערכה כלי שיש בו קומץ לבונה, שנאמר: 'ונתתה על המערכת לבֹנה זכה'. וכלי זה הוא הנקרא 'בזך'. נמצאו שני קומצי לבונה בשני הבזיכין. ושוליים [תחתית רחבה] היו לבזיכין, כדי שיניחום על השולחן     (הלכות תמידין ומוספין פ"ה הלכות א-ב).
מעשה לחם הפנים
בהמשך מתאר הרמב"ם את סדר האפייה ואת צורת החלות, וזו לשונו:
כיצד מעשה לחם הפנים? מביא ארבע ועשרים סאים חטים הראויין למנחות, ושפין אותם ובועטין בהן כשאר חיטי מנחות. וטוחנין אותן ומנפין מהן באחת עשרה נפה... ועושין מהם שתים עשרה חלות מצות... ושלשה דפוסין [תבניות] של זהב היו להם, אחד - שנותנין בו החלה והיא בצק, והשני - שאופין אותה בו, והשלישי - שנותנין אותה בו כשרודה אותה מן התנור כדי שלא תתקלקל. כל חלה מהן מרובעת, [2] שנאמר: 'לחם פנים' - שיהיו לו פנים רבים. אורך כל חלה מהן עשרה טפחים, ורחבה - חמשה טפחים, ורומה - שבע אצבעות. והשולחן - אורכו שנים עשר טפח ורחבו ששה טפחים. נותן אורך החלה [עשרה טפחים] על רוחב השולחן [שישה טפחים] - נמצאת החלה יוצאת שני טפחים מכאן ושני טפחים מכאן, וכופל את היוצא מכאן ומכאן, וישאר בין שני הקצוות [לאחר שכפל את החלה כלפי פנים] רווח באמצע. וכן מניח חלה על גבי חלה עד שעורך שש חלות, וכן עושה בצד המערכה שנייה שש חלות... לא סדור הקנים ולא נטילתן דוחה את השבת, אלא מערב שבת נכנס ושומטן, ונותנן לאורך השולחן. ובאחד בשבת נכנס ומכניס את הקנים בין החלות     (שם הלכות ו-יא). 
ב. מידות השולחן - אורכו, רוחבו וגובהו
בתורה נאמר כי אורך השולחן אמתיים וכי רוחבו אמה, אולם גודל האמה המדויק לא נתבאר בכתוב. ונחלקו בכך חכמים במשנה:
השלחן - ארכו עשרה [טפחים] ורחבו חמשה [טפחים]... דברי רבי יהודה.
רבי מאיר אומר: השלחן - ארכו שנים עשר ורחבו ששה, ולחם הפנים - ארכו עשרה ורחבו חמישה   (מ"ה).
מחלוקת זו היא סעיף של מחלוקת כללית יותר בין ר' מאיר ור' יהודה בנוגע למידת האמה בכלל: "ר' מאיר אומר: כל האמות היו בינוניות... רבי יהודה אומר: אמת הבנין ששה טפחים, ושל כלים - חמשה" (כלים פי"ז מ"י). והרמב"ם, שפסק בעניין זה כרבי מאיר, [3] קובע בהתאם לכך כי "השלחן היה ארכו שנים עשר טפח ורחבו ששה טפחים" (הלכות בית הבחירה פ"ג הי"ב).
מפסק זה עולה גם כי גובה השולחן - "ואמה וחצי קֹמתו" - היה תשעה טפחים. רש"י על התורה מסביר כי מידה זו של "אמה וחצי" כוללת את גובה הרגליים ואת "עובי השולחן" - כלומר משטח השולחן - שעל גביהן. כדי להגיע לגובה הכולל של השולחן יש להוסיף את גובה הסניפים, דהיינו שנים עשר טפחים, ובסך הכול הגענו לגובה כולל של עשרים ואחד טפחים. [4]
ג. מקום בזיכי הלבונה
במשנה הנ"ל במנחות נדון גם המקום בשולחן שבו עמדו שני בזיכי הלבונה:
השלחן - ארכו עשרה ורחבו חמשה, לחם הפנים - ארכן עשרה ורחבן חמשה, נותן ארכו כנגד רחבו של שלחן... נמצא ארכו ממלא כל רחבו של שלחן. דברי רבי יהודה.
רבי מאיר אומר: השלחן - ארכו שנים עשר ורחבו ששה, לחם הפנים - ארכו עשרה ורחבו חמשה, נותן ארכו כנגד רחבו של שלחן... וטפחיים ריוח באמצע, כדי שתהא הרוח מנשבת ביניהן. אבא שאול אומר: שם היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים. אמרו לו: והלא כבר נאמר 'ונתת על המערכת לבֹנה זכה' [כלומר: הלבונה ניתנת על גבי מערכת הלחם, למעלה]? אמר להן: והלא כבר נאמר: 'ועליו מטה מנשה' (במדבר ב', כ) [כלומר: פעמים שהמילה 'על' - מובנה הוא 'על יד', וכך גם כאן]!
לדעת אבא שאול היו בזיכי הלבונה מונחים אפוא ברווח שהיה בין שתי מערכות הלחם לפי שיטת רבי מאיר.
ד. רגלי השולחן וצורתן
עובי הרגליים וצורתן לא נתפרשו בכתובים, ואף לא בדברי חז"ל. דומה אפוא שרשאי האומן לעשות כהבנתו, תוך תשומת לב לחוזק הרגליים והשולחן, הצריכים לעמוד במשא הלחם היומיומי במשכן ובמקדש ובמסעות ישראל במדבר. כן נראה שרשאי האומן לעצב את צורת הרגליים כהבנתו - כגון עגולות או מרובעות - וכך גם באשר לעיטורים שעליהן.
ה. המסגרת
תפקיד המסגרת ומקומה בשולחן לא נתבררו. יש מן הפרשנים הסבורים שהמסגרת נועדה לסגור על הלחם סביב. אולם מן הדעות השונות בעניין מקומה של המסגרת בשולחן נראה כי היא נועדה לחזק את השולחן ולחשקו מסביב.
הגמרא מביאה ברייתא ובה מחלוקת בעניין זה:
רבי יוסי אומר: לא היה שם סניפין, אלא מסגרתו של שלחן מעמדת את הלחם [כלומר: המסגרת הייתה למעלה]. אמרו לו: מסגרתו - למטה [= מתחת למשטח העץ של השולחן] היתה   (צ"ו:).
החזקוני מפרש כדברי רבי יוסי, כי המסגרת היא "דבר סוגר ומקיף" בגובה "טפח סביב על שפתו של שולחן, שלא יפול הלחם". רש"י שם מביא את המחלוקת, אך אינו מכריע בדבר:
יש אומרים למעלה היתה, סביב לשלחן, כמו לבזבזין שבשפת שלחן שרים. ויש אומרים למטה היתה,תקועה מרגל לרגל בארבע רוחות השלחן, ודף השלחן שוכב על אותה מסגרת. [5]
לדעת התוספות (צ"ו: ד"ה לדברי) המסגרת הייתה למטה, וראייתם מן הגמרא בסוכה ש"מסגרתו למטה היתה" (סוכה ה'.). וזה לשונם: "ובפ"ק דסוכה מוכח דברגלים היתה המסגרת, ולא בשולחן".
מפשט הפסוקים נראה שהמסגרת הייתה כחישוק לרגליים, ונועדה לחזק את השולחן בעת נשיאתו במדבר, ככתוב: "ועשית לו ארבע טבעֹת זהב... לעֻמת המסגרת תהיֶןָ הטבעֹת, לבתים לבדים - לשאת את השלחן" - התורה קושרת בין הטבעות - הקבועות ברגליים והסמוכות למסגרת המקיפה סביב - לבין נשיאת השולחן. דומה שבכך באה התורה לומר, שנשיאת השולחן במדבר תיתכן רק אם תהיה לשולחן מסגרת עץ חזקה, שתחזיק את השולחן בטלטולי המסעות הארוכים.
וכך מוצאים אנו, למעשה, בדברי התוספתא, שהמסגרת הייתה קבועה - לדעת חכמים - ברגלי השולחן:
רבי יוסי אומר: לא היו שם סניפין, אלא גובה היה לשולחן - טפח, שנאמר 'ועשית לו מסגרת טֹפח סביב'. אמרו לו: והרי אין 'מסגרת' אלא מן הרגלים     (ה"ג, מהדורת צוקרמנדל עמ' 529).
מאחר שאנו פוסקים כי בשולחן היו קבועים סניפים, שתמכו את הלחם וסגרו עליו מן הצדדים, נראה, כאמור, שתפקיד המסגרת היה לחשק את רגלי השולחן, כנ"ל.
ו. זר זהב: אחד או שניים?
פעמיים - פסוק אחר פסוק - מצינו בפסוקים העוסקים בעשיית השולחן את הביטוי "ועשית לו זר זהב סביב". לדעת רש"י הפסוקים מדברים באותו זר עצמו, וכפי שכתב: "'ועשית זר זהב' - הוא הזר האמור למעלה". רש"י אף נותן טעם וסימן לכך שמדובר בזר אחד: "זר זהב - סימן לכתר מלכות, שהשלחן - שם עושר וגדולה, כמו שאומרים: שלחן מלכים". הווה אומר: הזר שבשולחן נועד לסמל את כתר המלוכה בישראל. מכאן גם ניתן להוכיח כי מקומו של הזר הוא למעלה, סביב טבלת השולחן, כדרכו של כתר, שהוא למעלה - על הראש. עם זאת, לשיטת רש"י יש בפסוקים כפילות בולטת לעין: מדוע נזכר עניין הזר פעמיים, בשני פסוקים הבאים בזה אחר זה, בלא צורך?
ואכן, ספורנו ופרשנים אחרים אומרים שהיו שני זרים: זר אחד סביב הטבלה שעל השולחן, וזר נוסף על המסגרת שמתחתיו. כך כותב גם החזקוני, והוא מביא ראיה מן הפסוקים בפרשת ויקהל המתארים את עשיית השולחן: "ויצף אֹתו זהב טהור ויעש לו זר זהב סביב. ויעש לו מסגרת טֹפח סביב ויעש זר זהב למסגרתו סביב" (ל"ז, יא-יב). [6]
ז. בדי השולחן והטבעות
יש מקום לומר, שלאחר שנקבע השולחן בירושלים לא הסירו את הטבעות מן השולחן אלא השאירו אותן במקומן (לאחר הסרת הבדים) לעת הצורך, כגון כשירצו להראות לציבור את השולחן, כמובא בחגיגה (כ"ו:): "מגביהין אותו [את השולחן] ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום [והשראת השכינה בישראל, שכן] סילוקו [של הלחם] כסידורו [שנשאר חם וטרי כשהיה]". מגמרא זו מוכח שגם בזמן הבית היה לטבעות שימוש בנשיאת השולחן כדי להראותו לציבור.
עם זאת, דומה שכשעושים שולחן חדש, כגון בראשית ימי בית שני או בימי החשמונאים, אין חובה לעשות לו בדים וטבעות, שכן רק בארון הברית נאמר: "בטבעֹת הארֹן יהיו הבדים לא יסֻרו ממנו" (כ"ה, טו), ואין איסור להסיר את הבדים בכלים אחרים. על כל פנים, נראה שאין הטבעות פרט חיוני לכלי, שהעדרו 'מעכב' ופוסל את השולחן.
ח. לחם הפנים
כשעוסקים במעשה השולחן יש לתת את הדעת על המושג 'לחם הפנים' ועל צורתו.
משמעות המושג
המשנה מביאה את דעת בן זומא כי פירוש הפסוק "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד" הוא: "שיהא לו פנים" (מ"ד). הפרשנים פירשו מושג זה בצורות שונות, כגון: "שיהיו לו פנים רבים" (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פ"ה ה"ט), כלומר: לחם מרובע שיש לו שישה צדדים, ולא לחם עגול או שטוח; "שיש לו פנים רואין לכאן ולכאן [לצפון ולדרום] - לצדי הבית מזה ומזה" (רש"י לשמות); "לחם פנים - לחם הראוי לפני שרים, לחם נאה. כתיב 'וישא משאֹת מאת פניו' (בראשית מ"ג, לד)" (רשב"ם שם). [7]
צורתו של לחם הפנים
צורת החלות היא אחד הגורמים המשפיעים על גובה השולחן והסניפים הצמודים לו, שכן גובה הסניפים תלוי בשאלה האם הלחם נעשה כ'תיבה פרוצה' או כ'ספינה רוקדת'. [8]
הרמב"ם, כאמור, פוסק שהחלה הייתה מרובעת, דהיינו כ'תיבה פרוצה', וזה לשונו:
כל חלה מהן מרובעת, שנאמר: 'לחם פנים' - שיהיו לו פנים רבים [בריבועו]. אורך כל חלה מהן עשרה טפחים, ורחבה חמשה טפחים, ורומה שבע אצבעות. והשלחן - ארכו שנים עשר טפח, ורחבו ששה טפחים. נותן אורך החלה על רוחב השלחן, נמצאת החלה יוצאת שני טפחים מכאן ושני טפחים מכאן, וכופל את היוצא מכאן ומכאן וישאר בין שני הקצוות רוח באמצע. וכן מניח חלה על גבי חלה עד שעורך שש חלות. וכן עושה בצדה מערכה שנייה שש חלות   (הלכות תמידין ומוספין פ"ה ה"ט). [9]
גם רש"י בפירושו על התורה כותב כי "הלחם היה עשוי כמין תיבה פרוצה משתי רוחותיה... ולכך קרוי לחם הפנים". הווה אומר: מבין הצורות השונות הנזכרות בגמרא מקובל על הפרשנים ועל הפוסקים להלכה שצורת הלחם היא כ'תיבה פרוצה', וממילא מצורה זו נגזר גם גובה הסניפים שבצדי השלחן.
ט. הסניפים והפיצולים
צורת הסניפים
מדברי חז"ל בגמרא נראה שהסניפים היו כמין עמודים או צינורות העומדים מצדי מערכות הלחם שעל השולחן. בעמודים אלה נקבעו פיצולים - כמין הסתעפויות לצדדים, שנועדו לתמוך את הלחם על מנת שלא יישבר.
וזה לשון הגמרא במנחות:
דתניא: ארבעה סניפין של זהב היו שם, מפוצלין מראשיהן כמין דקרנין היו, שסומכין בהן את הלחם   (צ"ה.).
נראה שפירוש המילה 'דקרנין' הוא כמין דקר מוארך, שממנו יוצאים דקרים נוספים לצדדים. כך גם עולה מלשון התוספתא: "ארבע סניפין של זהב דומין לדקרנין היו שם, שבהן היו סומכין את החלה, מפני שדומות לספינה, כדי שלא תהא רוקדת" (ה"ג, מהדורת צוקרמנדל עמ' 529).
כעין זה נראה גם מדברי רש"י על התורה:
'ומנקיֹתיו' - תרגומו: 'ומכילתיה', הן סניפים - כמין יתדות זהב עומדין בארץ, וגבוהים עד למעלה מן השלחן הרבה, כנגד גובה מערכת הלחם. ומפוצלים ששה פצולים זה למעלה מזה, וראשי הקנים שבין לחם ללחם סמוכין על אותן פצולין כדי שלא יכבד משא הלחם העליונים על התחתונים וישברו... אבל לשון 'מנקיות' איני יודע איך נופל על סניפין. (ויש מחכמי ישראל אומרים (מנחות צ"ז.): 'קשותיו' - אלו סניפים, שמקשין אותו ומחזקין אותו [את הלחם] שלא ישבר, 'ומנקיֹתיו' - אלו הקנים, שמנקין אותו שלא יתעפש).
יש מן האחרונים שניסו לצייר את הסניפים לדעת רש"י, והם ציירו אותם כשני קירות של ארון עץ העומדים בצדי השולחן. דומה שהציורים אינם משקפים את כוונתו של רש"י, שכן רש"י מדבר על 'יתדות' ולא על 'קירות' או 'לוחות'. כמו כן, מדובר על יתדות מזהב, ככתוב: "ועשית קערֹתיו וכפֹתיו וקשותיו ומנקיֹתיו אשר יֻסך בהן - זהב טהור תעשה אֹתם", ואילו לדבריהם מדובר בלוחות עץ גדולים מצופים זהב, והיכן מצאו רמז לכך בכתובים ובדברי רש"י? ויתרה מזאת: כל עניין העמדת היתדות - היינו הסניפים והקנים - מטרתו "שתהא הרוח מנשבת ביניהם [בין כיכרות הלחם]" ולא יתעפשו, ואם הסניפים אכן היו כמין קרשים רחבים בצדדים, הרי מתקן כזה יוצר מצב הפוך: הוא חוסם את הרוח בפני החלות והן ממהרות להתעפש!
אף מדברי הרשב"ם שם נראה שהסניפים אינם 'קירות' אלא מעין צינורות, שכן הרשב"ם מכנה את הסניפים בשם 'מזלגות' , דהיינו כמין מתכת מוארכת:
'מנקיות' - הן מזלגות מכאן ומכאן לשולחן. ו'קשוות' - כחצאי קנים [המונחים] ממזלג למזלג, והלחם על הקשוות. [10]
מטרת הסניפים - שמירה על שלמות הלחם
נוסף על שמירת טריות הלחם, נועדו הסניפים גם לשמור על כך שלא יישבר:
בשלמא למאן דאמר כמין ספינה רוקדת - היינו דבעינן סניפין [רש"י: שאין שולי הלחם רחבים ואינו יושב], אלא למאן דאמר כמין תיבה פרוצה - סניפין למה לי [הלוא לדעה זו יש ללחם תחתית רחבה, שהכיכרות יכולים לעמוד עליה בלא תמיכה]?  אגב יוקרא דלחם, תלח [רש"י: נשבר] [11]   (צ"ד:).
הווה אומר: הסניפים נועדו לתמוך בחלות מן הצד, כדי שהחלות התחתונות לא יימעכו ויתבקעו לחלקים ולשברים מכובד הלחם שמעליהן.
צורת הפיצולים
לאור כל האמור מובנים דברי רש"י כי הסניפים היו "כמין קנים שיש בהן ענפים הרבה, דהיינו מפוצלין" (רש"י צ"ה. ד"ה כמין דוקרנין). ומדבריו יש ללמוד שלושה דברים:
א.  שהסניפים היו מוטות דקים ולא 'לוחות', וכלשונו: "כמין קנים".
ב.  שהפיצולים הם כמין ענפים היוצאים מן הקנה לצדדים.
ג.  שאין מדובר בפיצול אחד בחלק העליון של הסניף כי אם בפיצולים אחדים - פיצול כנגד כל חלה. זאת בניגוד להבנתם של כמה פרשנים כי פירוש הביטוי "מפוצלים מראשיהם" הוא שבקצה הסניף ובראשו יש פיצול אחד ותו לא. פירוש זה היה נכון לו היה כתוב 'מפוצלים בראשיהם', אולם בגמרא נאמר "מפוצלים מראשיהם", כלומר שהסניפים מפוצלים החל מראשיהם כלפי מטה בפיצולים אחדים לימין ולשמאל.
מעין דברי רש"י באשר לצורת הפיצול כתב גם הרמב"ם בפירוש המשניות: "מפוצלין מראשיהם - כצורה זו [והוא מוסיף ציור כצורת האות Y - י"א]" (פירוש המשניות מ"ו). [12]
גובה הסניפים
גובה הסניפים - תלוי הוא בצורת קיפול הלחם בעת האפייה, שכן כחלק ממחלוקתם בעניין מידות השולחן נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה גם בנושא זה, התלוי אף הוא במידת רוחב השולחן:
השלחן - ארכו עשרה ורחבו חמשה, לחם הפנים - ארכן עשרה ורחבן חמשה, נותן ארכו כנגד רחבו של שלחן, וכופל טפחיים ומחצה מכאן וטפחיים ומחצה מכאן... דברי רבי יהודה.
רבי מאיר אומר: השלחן - ארכו שנים עשר ורחבו ששה, לחם הפנים - ארכו עשרה ורחבו חמשה, נותן ארכו כנגד רחבו של שלחן, וכופל טפחיים מכאן וטפחיים מכאן.
וזה לשון הגמרא:
א"ר יוחנן: לדברי האומר: טפחיים ומחצה כופל - שולחן מקדש [את האוויר שבתוכו, ככל כלי במקדש] חמשה עשר טפחים למעלה [רש"י: ב' טפחים ומחצה לכל לחם. והם שש חלות זו על גב זו, נמצא שולחן מקדש ט"ו]; לדברי האומר: טפחיים כופל - נמצא שלחן מקדש י"ב טפחים למעלה...
והאיכא קנים [שבין כל לחם ולחם, וגובה הקנים אף הוא תופס מקום]?
קנים שקועי משקע להו [רש"י: פגימות עושה בלחם בעוד שהיה בצק, והקנים היו משוקעים בהם ואינו מגביה הלחם]!   (צ"ו.)
החזקוני אכן כתב כי "כל פיצול ופיצול גבהו טפחיים ורחבו חמשה, במדה גובה ורוחב כל דופן לחם ולחם", ונמצא שלדעתו גובה הסניף הוא שנים עשר טפחים, כשיטת רבי מאיר. אולם בדברי רש"י ופרשנים אחרים לא מצינו קביעה ברורה באשר לגובה הסניפים. וכך כתב רש"י:
'ומנקיֹתיו' - תרגומו ומכילתיה, הן סניפים, כמין יתדות זהב עומדין בארץ וגבוהים עד למעלה מן השלחן הרבה כנגד גובה מערכת הלחם.
בציור ניתן לראות את המסגרת שסביב השולחן, את הסניפים שמשני צדי החלות, ואת צורת החלות כשיטת הרמב"ם, דהיינו כ'תיבה פרוצה' - כמין ארגז. הכוהנים מחזיקים בידיהם את מערכת החלות שיש להניח על השולחן ואת בזיכי הלבונה. בין שתי מערכות לחם הפנים נראה קצהו של אחד מבזיכי הלבונה המונחים על השולחן. (אין   לראות   בציור תיאור מדויק, שכן   בגלל   אילוצים   שונים   צוירו פרטים שאינם תואמים את המציאות המדויקת על פי ההלכה.)
רש"י לא קבע אפוא את הגובה המדויק של הסניפים, על אף שבגמרא ציינו כי גובהם הוא שנים עשר טפחים או חמישה עשר טפחים. גם הרמב"ם, שפסק בפירוש כרבי מאיר באשר למידות השולחן, אינו מזכיר את גובה הסניפים (הגם שהוא מדבר על תפקידם בתארו את השולחן [הלכות בית הבחירה פ"ג הי"ג]).
ואפשר שגובה הסניפים לא נזכר מכיוון שעובי הלחם עשוי להיות שונה באפיות שונות, ופעמים שהלחם תופח ופעמים שהוא מצטמק (שכן גובה הלחם נאמר כמצווה לכתחילה, אך לא מצינו שהוא מעכב). משום כך לא ציינו הפרשנים והפוסקים את גובה הסניפים והפיצולים, שהרי הם מותאמים לגובה הלחם המשתנה.
ואולי ניתן להסיק מכאן מסקנה מעשית באשר לעשייה נכונה של הפיצולים בשולחן: מן הראוי לעשות את הפיצולים באופן שהם יוכלו לנוע לאורך הסניף, ולדאוג לכך שתהיה אפשרות להדק את הפיצול במקום המתאים לגובה הלחם.
י. הקנים
צורת הקנים
מדברי חז"ל והפרשנים נראה שצורת הקנים היא כדמיון חצי קנה חלול. עם זאת, בחלק מן המקורות נזכר 'קנה חלול', כלומר: קנה עגול שלם, ולא חצי קנה. כך, למשל, נאמר במשנה במנחות "ועשרים ושמנה קנים - כחצי קנה חלול..." (מ"ו), ואילו בתוספתא נזכר קנה שלם: "עשרים ושמונה קנים של זהב..." (ה"ד, מהדורת צוקרמנדל עמ' 530).
שיטת רש"י: הקנים מונחים בפיצולים
דעת רש"י היא שהקנים שימשו כמדפים המונחים על פיצולי הסניפים להנחת הלחם עליהם:
'וקשותיו' - הן כמין חצאי קנים חלולים הנסדקין לארכן, דוגמתן עושה של זהב ומסדר שלש על ראש כל לחם, שישב לחם האחד על גבי אותן הקנים, ומבדילין בין לחם ללחם כדי שתכנס הרוח ביניהם ולא יתעפשו...
סניפים - כמין יתדות זהב עומדים בארץ... ומפוצלים ששה פצולים זה למעלה מזה. וראשי הקנים שבין לחם ללחם סמוכין על אותן פצולין, כדי שלא יכבד משא הלחם העליונים על התחתונים וישברו.
וכך היא גם דעת רשב"ם:
ו'קשוות' - שהיו כחצאי קנים [המונחים] ממזלג למזלג [מסניף לסניף] והלחם על הקשוות... ולפיכך נקראים במקום אחר 'קשות הנסך' (במדבר ד', ז) - שמסככין על הלחם.
מדברי החזקוני עולה שהקנים לא היו מונחים על הפיצולים באופן חופשי אלא תקועים כיתדות בתוך נקבים מיוחדים שהיו בפיצולים:
ועורך שלשה חצאי קנים חלולים בין כל לחם ולחם, ושנים תחת [הלחם] העליון, לפי שאין עליו אחר. ומעמיד שני סניפין בקרקע אצל השולחן מזה ומזה ארוכין וגבוהים עד הלחם העליון, כל אחד ואחד מפוצל ששה פצולים מכוונים להכניס בהם הקנים שבין לחם ללחם, לסמוך בהן כובד הלחם ודפנותיו שלא ישתברו.
מן הלשון משתמע שהיו בפיצולים נקבים שבהם היו מכניסים את הקנים, כדי שהללו לא יישמטו ממקומם ויישבר הלחם.
שיטת הרמב"ם: הקנים מונחים על גבי הלחם גופו
בניגוד לשיטת הפרשנים הנ"ל, שהסניפים והקנים שימשו כמין ארון ובו מדפים להנחת החלות, מפרש הרמב"ם בפירוש המשנה כי לא היה כל קשר בין הסניפים לבין הקנים. לדעתו הסניפים והפיצולים המסתעפים מהם נועדו לתמוך את הלחם מן הצדדים, ואילו הקנים נועדו ליצור מרווח של אוויר בין לחם אחד למשנהו, והם לא נשענו על הפיצולים אלא הונחו על הלחם גופו. באופן זה נשא הלחם התחתון על גביו את חמשת הכיכרות שמעליו:
וזה שהם ארבעה עשר לכל סדר - [צורת הסידור] כפי שאבאר: נותן החלה האחת על [משטח] השלחן כפי האופן שקדם. ואחר כך יהיה עליה שלשה קנים מאותם הקנים, ועל הקנים חלה שניה... ועליהם חלה חמישית, ואחר כך שני קנים על החלה החמישית, ועל שני הקנים החלה הששית. ונותנים שני קנים בלבד בין [החלה] החמישית לששית, כיון שאין עליהם אלא חלה אחת בלבד   (פירוש המשניות מ"ו).
וכך פסק הרמב"ם גם במשנה תורה:
ועשרים ושמונה קנים של זהב, כל אחד מהן כחצי קנה חלול היו לו, ארבעה עשר לסדר זה וארבעה עשר לסדר זה, והן הנקראין 'מנקיֹתיו'... אלו הארבעה עשר קנים, נותן החלה הראשונה על עצמו של שלחן ונותן בין ראשונה ושנייה שלשה קנים. וכן בין כל חלה וחלה שלשה קנים. ובין ששית וחמישית שני קנים בלבד, לפי שאין על הששית אחרת. נמצאו ארבעה עשר בכל מערכה     (הלכות בית הבחירה פ"ג הלכות יד-טו).
לשיטת הרמב"ם יש סימוכין בדברי הגמרא "קנים - שקועי משקע להו [רש"י: פגימות עושה בלחם בעוד שהיה בצק והקנים היו משוקעים בהם ואינו מגביה הלחם]" (צ"ו.), שמהם משמע שהקנים היו מונחים על החלות עצמן. לעומת זאת, הדבר אינו מתיישב עם פירוש רש"י שהובא לעיל, שהקנים היו מונחים כמדפים על הפיצולים.
ואכן, התוספות תמהים על פירוש רש"י:
פי' בקונטרס שראשי הקנים של כל לחם ולחם מונחין באותן פיצולים. ותימה... [ד]אין מזכיר [בגמרא] בשום מקום כלל נתינת ראשי הקנים [בפיצולים]   (צ"ד: תוד"ה דסמכי ליה).
כדברי הרמב"ם והתוספות משתמע גם בתוספתא:
כיצד מסדרין את הקנים? אחר שבת היה [הכהן] נכנס, מגביה ראשה של חלה ונותן קנה תחתיה, ומגביה ראשה של שנייה [= את הראש השני] ונותן קנה תחתיה, ואחד [נותן] באמצע [החלה]. ושלשה תחת כל חלה וחלה. ושנים תחת העליונה - שאין עליה משוי. התחתונה נתונה על טהרו של שלחן     (ה"י, מהדורת צוקרמנדל עמ' 530).
מן הלשון "מגביה ראשה של חלה..." משתמע כשיטת הרמב"ם והתוספות - שנתנו את הקנים בין חלה לחלה. דברי התוספתא אינם מתיישבים עם פירוש רש"י, רשב"ם וחזקוני, שהקנים היו מונחים על הפיצולים או "ממזלג למזלג", שאם כן הייתה התוספתא צריכה לומר 'מניח את הקנים על גבי הפיצולים ומניח עליהם את החלה', שהרי לשיטתם עיקר העבודה הוא הנחת הקנים על גבי הפיצולים (או הכנסת הקנים לנקבים שבפיצולים - לשיטת החזקוני). מקור קדום זה בתוספתא מוכיח אפוא כשיטת הרמב"ם ובעלי התוספות, שהקנים היו על גבי גופה של החלה ולא על גבי הפיצולים.
יא. פירוק והרכבה של הסניפים והקנים
נראה שמתיאורו של הרמב"ם את הבאת לחם הפנים בשבת להיכל - שלפיו ביום שישי פירקו את הקנים מבין החלות - יש להסיק שפירקו גם את הסניפים מנקודת החיבור שלהם בשולחן, ובכך אפשרו את הנחת החלות במקומן באופן חופשי.
וכך כתב הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין:
מצות עשה לסדר לחם הפנים בכל יום שבת על השלחן לפני ה' בהיכל... ועורכין אותו שני סדרים, שש חלות בכל סדר, חלה על גבי חלה, ובין כל שתי חלות שלשה קנים של זהב כדי שתהיה הרוח מנשבת בו. וסומך כל מערכה בשתי קשוות...
וכיצד מסדרין את הלחם? ארבעה כהנים נכנסים: שנים בידם שני סדרים ושנים בידם שני בזיכין. וארבעה מקדימין לפניהם: שנים ליטול שני סדרים, ושנים ליטול שני בזיכין שהיו שם על השלחן. הנכנסין עומדין בצפון ופניהם לדרום, והיוצאין עומדין בדרום ופניהם לצפון, אלו מושכין ואלו מניחים, וטפחו של זה [=נושא החלות] בתוך טפחו של זה [=מוציא החלות], שנאמר: 'לפני תמיד'   (הלכות תמידין ומוספין פ"ה הלכות א-ד).
לכאורה תיאור זה ברמב"ם בעייתי מבחינה מציאותית: מצד צפון ומצד דרום של השולחן עמדו הסניפים, ואם כן הסניפים הצפוניים חסמו את הדרך בפני הכוהן נושא החלות ומנעו אותו מלהניחן במקומן על משטח השולחן, והסניפים הדרומיים מנעו את הגישה בפני הכוהנים שצריכים היו לפנות את החלות הישנות. אולם לאור האמור - שביום שישי פירקו לא רק את הקנים אלא גם את הסניפים - מתיישב התיאור המובא ברמב"ם: לאחר פירוק הסניפים התאפשר לכוהן שנשא על שתי ידיו שש חלות לעמוד בצפון ולהניח את כולן יחד על משטח השולחן, וגם הכוהן שכנגדו, מצד דרום, יכול ליטול ללא הפרעה את ששת החלות שעל השולחן בבת אחת ולהוציאן החוצה. בלא פירוק הסניפים והקנים, היה כנראה המוציא את החלות צריך לעמוד במזרח (או במערב) ולהוציאן, ורק אחר כך יכול כוהן אחר להביא - גם כן ממזרח - את החלות החדשות; ועל כל פנים, התיאור של הוצאת החלות הישנות והחדשות בעת ובעונה אחת - "טפחו של זה בצד טפחו של זה" - ודאי אינו אפשרי אלא אם פירקו את הסניפים.
בהמשך שם כותב הרמב"ם: "ולא סדור הקנים ולא נטילתן דוחה את השבת, אלא מערב שבת נכנס ושומטן ונותנן לאורך השלחן, ובאחד בשבת [13] נכנס ומכניס את הקנים בין החלות" (הי"א). הרמב"ם אמנם מציין רק את פירוק הקנים, ואינו מזכיר את פירוק הסניפים, אך לאור האמור יש לומר שהכוונה היא לפירוק המערכת כולה.
מדיוננו מתבקשת מסקנה מעשית באשר לעשיית השולחן: הסניפים צריכים להתחבר לשולחן בחיבור שניתן לפירוק ולהרכבה, כדי שיוכלו לפרקם מדי יום שישי ולהחזירם מדי מוצאי שבת.
לאור האמור עשויה להתבאר מימרא סתומה של רב אשי במסכת פסחים - "שלחן של מקדש - של פרקים היה" (פסחים ק"ט:) - כלומר: היו בשולחן חלקים מתפרקים. המאמר מצד עצמו תמוה: אילו חלקים בשולחן היו מתפרקים (וראה שם במפרשים: רש"י, רשב"ם ובעלי התוספות)? ועוד קשה: כיצד נישא השולחן במסעות ישראל במדבר אם כולו היה מפורק? מבלי להיכנס ליישוב הסוגיה בפסחים - המותירה במסקנתה את המימרא חסרת-משמעות - דומה שהמימרא מצד עצמה אמת; נראה שעיקר כוונת חז"ל במאמר זה היא למערכת הסניפים והקנים הצמודה לשולחן, שהייתה מפורקת מדי יום שישי ומורכבת מחדש במוצאי שבת, כדלעיל.
בעת הנחת לחם הפנים בשבת היה השולחן בלא סניפים ובלא קנים, שכן הללו פורקו והונחו בצדי השולחן כבר ביום שישי.
יב. ציפוי הזהב
"וצִפית אֹתו זהב טהור" - מה עוביו של ציפוי השולחן? בעל מנחת חינוך (מצווה צז) מצדד שעובי הציפוי היה חצי אצבע או שליש אצבע. מאידך גיסא, בדברו על ציפוי ארון הברית, שנאמר בו: "וצִפית אֹתו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו" (כ"ה, יא), כתב:
אך אפשר דהזהב הן מפנימי [ארון הזהב הפנימי] או מחיצון - היה דק ביותר, ורק כל העובי [של הארון] היה באמצעי [שהיה עשוי עץ], וזה לא נתברר אצלנו.
ושם בהמשך כתב:
אם כן, חזינן דהציפוי בהשוליים [של הארון] לא היה אלא 'משהו'. אם כן, למה נאמר בכתלים [של הארון] למעלה היה עובי יותר? [אלא] ודאי כל הציפוי, היינו עובי הארון החיצון, לא היה אלא 'משהו'... אם כן, כל הציפוי היה עביו משהו, כך נראה בעיני   (מצווה צה).
מדבריו אלה נראה שדי לארון - וממילא גם לשולחן - בציפוי זהב דק, ושבכך מתקיימת המצווה "וצִפית אֹתו זהב טהור".
וראה עוד במנחת חינוך (מצווה צז), שציפוי הזהב אינו נכלל במידות השולחן: מידות אלו - אמתיים אורכו ואמה רוחבו - אינן מתייחסות אלא למידות העץ של השולחן, והזהב מוסיף על שיעור זה עובי כפי הצורך.
עוד יש לברר אם הציפוי נעשה בצד החיצוני של השולחן בלבד או גם בתחתיתו. הפרשנים נחלקו בדבר זה, ואין ראיה מפורשת לכאן או לכאן. כך גם באשר לשאלת ציפוי המסגרת: יש מי שאומר שהמסגרת לא הייתה מצופה כולה זהב, אלא הייתה עשויה עץ בלבד, ורק בראשה היה קבוע זר זהב. על כל פנים, נראה שהעדר ציפוי בחלקי השולחן המסופקים אינו מעכב.
יג. הדיוק במידות השולחן ובצורתו - מצווה לכתחילה
בעת עשיית השולחן יש לדייק במידותיו על פי האמור בכתובים ובהתאם לפרטים השונים שנדונו לעיל. עם זאת, יש מקום לחשש שמא בעת עשיית השולחן - כמו גם בעת עשיית הכלים האחרים - ייפול אי-דיוק במהלך העבודה, כגון שיוסיפו משהו על מידות השולחן או יגרעו מהן מעט, וכפי שקורה לפעמים שהאומנים חורגים מעט מן השיעור שנקבע להם. וכאן יש מקום לשאול: מה דינו של שולחן שמידותיו אינן מדויקות? האם צריך לעשות שולחן חדש, עד שיגיעו האומנים לדיוק מוחלט? ומה הדין כשמתעורר ספק בצורתם של פרטים שונים בשולחן - כגון בקנים, בסניפים, בפיצולים וכד' - והנושא שנוי במחלוקת: האם אומן שנקט כדעה מסוימת פסל את השולחן?
בעניין זה ראוי להביא את דברי חז"ל במסכת בכורות (י"ז:). הגמרא שם דנה בשאלה האם "אפשר לצמצם", כלומר: האם אפשר לעשות דבר בדיוק נמרץ, או שמא אין בני אנוש מסוגלים להגיע לדיוק מוחלט, ואף על פי כן ציוותה התורה לקיים את המצווה, למרות אי-הדיוקים. הגמרא שם מנסה להביא ראיה מכלי המקדש: "תא שמע [רש"י: דאפשר לצמצם ולדייק במדות] - ממדת כלים [רש"י: דאמר רחמנא 'ועשית שלחן', אלמא צמצמו יפה ועשאוהו באמותיו מצומצמות]!". והיא דוחה את הראיה: "שאני התם, דרחמנא אמר: עביד! ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה [רש"י: ולעולם לא צמצמו יפה]". כלומר: כשהתורה אומרת "ועשית" , עיקר הציווי הוא שהכלי ייעשה, בין אם הוא נעשה במדויק ובין אם נפלו שגיאות בעשייתו, שכן בכל מה שתוכל לעשות נוח לו לנותן התורה.
ויתרה מזו: אף הדברים המפורשים בתורה באשר לצורת הכלים לא נאמרו אלא כמצווה לכתחילה, אך אם מסיבה כל שהיא הם לא נעשו, אין הכלי נפסל. וראה במנחת חינוך (מצווה צז) שאפשר לעשות שולחן מכל מתכת שהיא, ולאו דווקא מזהב, וכי אפילו עשו שולחן שכולו מתכת ולא עשו אותו מעצי שיטים כמפורש בתורה - השולחן כשר:
ומכל מקום נראה לי דאין כל הדברים הללו מעכבין, וגם שאר הדברים הנאמרים בשלחן... נראה דבמקום דלא גילתה התורה [במפורש] עיכובא - אינו מעכב... וכל הדברים אינם אלא למצוה לכתחילה.


[1] שמות כ"ה, כג-ל. מראי מקומות סתמיים לפסוקים במאמר זה מכוונים לספר שמות; הפניות סתמיות לדברי המפרשים על התורה מכוונות לדבריהם על הפסוקים הנ"ל (כ"ה, כג-ל); הפניות סתמיות למשנה, לגמרא ולתוספתא מכוונות לפרק י"א ממסכת מנחות.
[2]     ראה צ"ד:, "לחם הפנים כיצד עושין אותו? רבי חנינא אמר: כמין תיבה פרוצה [ארגז מלבני בלא מכסה]. רבי יוחנן אמר: כמין ספינה רוקדת [כספינה שתחתיתה צרה, והיא הולכת ומתרחבת כלפי מעלה]". והרמב"ם פסק כאן כרבי חנינא.
[3] ראה דבריו בפירושו למשניות הנ"ל בכלים ובמנחות ובהלכות בית הבחירה פ"ב ה"ו.
[4] כך חישב בעל מנחת חינוך (מצווה צז).
[5]     במנחות שם מוסיף רש"י שדף השולחן היה "כעין כסוי, כשרוצה נוטלו משם, שלא היה קבוע עליהם [על הרגליים]". ונראה שלפי פירושו תפקיד המסגרת - לדעה שהמסגרת הייתה למעלה - היה לחזק במלבן את המשטח העליון של השולחן.
  ויש לתמוה על קביעתו שדף השולחן היה מתפרק ומיטלטל: מהיכן למד זאת? ועוד קשה על כך: אם כן, כיצד נטלו את הלחם בעת המסעות במדבר (כמובא במנחות צ"ד., וראה רש"י שם ד"ה נפסל במסעות) - הרי בעת המשא על הכתף יחליק דף השולחן עם הלחם שעליו והכול ייפול ארצה? קושי נוסף הוא, שבמקדש הקפידו שיהיה על השולחן לחם פנים תמיד, באופן קבוע ובלא הפסק של רגע (ראה על כך להלן), ואם כן דברי רש"י כי הדף לא היה קבוע ומחוזק בשולחן וכי "כשרוצה נוטלו" - תמוהים.
[6]     אמנם חז"ל אמרו: "שלשה זירים הן: של מזבח ושל ארון ושל שלחן" (יומא ע"ב:; וראה גם אבות פ"ד מי"ג), ומוכח לכאורה שהיה בשולחן רק זר אחד, שכן אם היו בשולחן שני זרים היה צריך לומר: 'ארבעה זרים הם'. אך דומה שאין בכך קושיה, שהרי חז"ל לא נתכוונו במאמר זה אלא למשמעות הסמלית של הכלים, ומכיוון שהשולחן מסמל את העושר ואת המלכות, יש ב'זר השולחן' כדי להביא לידי ביטוי את התוכן של מלכות בישראל, בין אם יש בשולחן זר אחד ובין אם יש בו שני זרים.
[7]     ויש פירושים נוספים, כגון: לחם שכופלים אותו כלפי פנים, לחם הרואה את פני השכינה, ועוד.
[8]     ראה הערה 2. ונראה שגם לדעת אבא שאול במשנה שהבאנו לעיל - כי בזיכי הלבונה היו מונחים ברווח שבין שתי המערכות - היה הלחם עשוי כמין תיבה פרוצה, ראה צ"ד:, "בשלמא למאן דאמר כמין תיבה פרוצה - היינו דהוו יתבי בזיכין, אלא למאן דאמר כמין ספינה רוקדת - היכי הוו יתבי בזיכין? מקום עביד להו".
[9]   ראה בכסף משנה על אתר שהרמב"ם פסק שהלחם היה עשוי כ'תיבה פרוצה', כדעת רבי חנינא בסוגיה דף צ"ד:.
[10]     הרשב"ם מבין, אם כן, כי הסניפים הם 'המנקיות' והקנים הם 'הקשוות'. הוא מסתמך בדבריו על הפסוק: "ואת הזהב משקל לשלחנות המערכת... והמזלגות והמזרקות והקשוֹת" (דה"א כ"ח, טז).
[11]     ראה חולין נ"ג: "נפלה תילחי תילחי", וברש"י שם. וראה עוד תרגום ירושלמי לפסוק "ושִסע אֹתו" (ויקרא א', יז) - "ויתלע יתיה".
[12]     עיין שם בפירושו, וראה גם בהלכות בית הבחירה פ"ג הי"ג. ועיין עוד בפירוש החזקוני, שכתב אף הוא כעין דברי רש"י.
[13]     בפירוש המשנה (מ"ו) מדייק הרמב"ם יותר בדבריו באשר לזמן הרכבת הקנים: "והקנים הללו אפשר להסירם בערב שבת ולהחזירם בליל יום ראשון". ההדגשה של הכנסת הקנים במוצאי שבת הכרחית, שכן יש חשש שאם ישהו את החלות בלא קנים מיום שבת עד למחרת, ביום ראשון - ולא יניחו קנים לְאוורור מוקדם ככל האפשר - יתעפש הלחם.

עמותת צור ישועתי (ע"ר)

 
  • בניית בתי כנסת ומוסדות תורה בכרמי צור
  • מרכז תורני ללימודי המקדש
  • הוצאת ספרים וכתבי עת בנושא המקדש

צור קשר

 
 
555-555-555
 
כרמי צור 9040000
 
לייבסיטי - בניית אתרים