חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
גדרי מצוות מורא מקדש / הרב משה צוריאל
התורה מצווה על מורא מקדש פעמיים באותה הלשון: "את שבתֹתי תשמֹרו ומקדשי תיראו, אני ה' " (ויקרא י"ט, ל; כ"ו, ב). במאמר זה נעיין בכמה מפרטי המצווה, ונזכיר את האיסורים מדרבנן שנוספו לה.
א.
1. רמת המצווה והיקפה
בתורת כוהנים [1] נאמר שמצוות מורא מקדש קיימת גם כשהמקדש חרב. [2] אולם, יש לחלק במצווה זו בין דינים מדאורייתא לדינים מדרבנן.
המאירי [3] אומר שמצוות המורא בעזרות היא מצווה מדאורייתא, אך בשאר הר הבית היא רק מדרבנן. [4] לעומתו, המנחת חינוך [5] סבור שגם מצוות המורא בהר הבית היא מצווה מדאורייתא, אלא שביד חכמים להחליט מהם גדרי המצווה בכל מקום, ולכן יש הבדלים בין גדרי המצווה בעזרה לגדריה בהר הבית.

מצוות מורא מקדש כוללת שמונה הלכות: [6]
א. איסור כניסה במקל
ב. איסור כניסה בתרמיל [7]
ג. איסור כניסה במעות צרורים בסדין [8]
ד. איסור כניסה במנעל
ה. איסור כניסה בפונדה
ו. איסור כניסה באבק שעל הרגליים
ז. איסור עשיית הר הבית קפנדריא
ח. איסור רקיקה
2. איסור כניסה במקל ובתרמיל
מה פשר איסור הכניסה "במקלו ותרמילו"? במסכת יבמות (פו ע"ב) נאמר שכאשר רבי אלעזר בן עזריה התאונן שלא יוכל להתחרות נגד חכמתו של רבי עקיבא, הוא אמר: "עקיבא בתרמילו, ואנא חיי [= ואני חי]?", ופירש רש"י:
'תרמילו' - חמת של עור... ורועה נותן בה פתו ותולה בצוארו
המהרש"א [9] מפרש את דברי רבי אלעזר בן עזריה שלמרות שהיותו עשיר מופלג ומיוחס - דור עשירי לעזרא הסופר (ברכות כז ע"ב) - הוא נוצח על ידי בן גרים שעסק במלאכה פחותה של רעיית צאן.
בגמרא מוצאים שגם חכמים אחרים התייחסו למקצוע רעיית הצאן בבוז (יבמות טז ע"א). עולה מכך שה'תרמיל' הוא כלי בזוי, של עניים.
הדבר מפורש יותר בגמרא בשבת (לא ע"א) בסיפור על הגוי שביקש שיגיירו אותו על מנת שימונה לכוהן גדול. הוא הגיע לשמאי, אך שמאי דחה אותו בכעס. הלך הגוי להלל. הלל קיבל אותו, התייחס אליו בסבלנות, והחל ללמד אותו את כל הפרשיות והתפקידים של הכוהן הגדול. במהלך הלימוד הגיעו לפסוק: "והזר הקרב יומת" (במדבר א', נא). שאל אותו גוי את הלל למי הפסוק מתייחס, והלל ענה שאפילו דוד מלך ישראל נחשב לזר, והוא יהיה חייב מיתה אם יתפרץ לתחום לא לו. דן אותו גוי קל וחומר בעצמו: אם כך דינו של דוד המלך, שהוא מישראל, "גר, הקל, שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה". מניסוח דבריו של הגוי ניתן לראות שביאה במקל ובתרמיל היא התנהגות טיפוסית של אנשים ללא שורשים וללא מעמד ציבורי, הנעים ונדים ממקום למקום ללא מעון קבוע.
מקור שלישי שממנו ניתן לראות שביאה במקל ובתרמיל היא סמל לביזיון הוא סוגיית הוויכוח בין שמאי ליונתן בן עוזיאל בענייני ירושה (בבא בתרא קלג ע"ב). הסיפור שם הוא על אב שרצה למנוע ירושה מבניו, שלא נהגו כשורה, ולכן העניק את רכושו ליונתן בן עוזיאל. אולם, יונתן בן עוזיאל החזיר שליש מהרכוש לאותם בנים. בא כנגדו שמאי הזקן בכבודו ובעצמו במקלו ובתרמילו "לקנתרו להתריס כנגדו..." (רבנו גרשום שם ד"ה במקלו ובתרמילו). כלומר, שמאי בא אל יונתן בן עוזיאל בבגדים בזויים כדי להפגין כלפיו יחס של ביקורת עזה על פסקו.
3. איסור כניסה בפונדה
על פי דברינו לגבי "מקלו ותרמילו" ניתן להבין גם את איסור הכניסה "בפונדתו".
מהי 'פונדה'? ברטנורא (ד"ה באפונדתו) מביא שני פירושים: ארנק כסף, וגופייה הנלבשת על מנת לספוג את הזיעה. [10] אם הפירוש הוא אכן ארנק כסף, פשוט הדבר שענייני כספים נוגדים את האווירה האצילית של בית המקדש, וברור מדוע אין להכניס כסף למקדש. כך גם מצאנו (שקלים פ"ה משניות ג-ד) שרוכשי הקרבנות לא נכנסו עם כספם לתוך המקדש, אלא הם רכשו מהממונה חותמות ('שוברי זיכוי') מחוץ למקדש, ואת החותמות מסרו לממונה על הנסכים, וקבלו ממנו את הנסכים המתאימים.
בדיני קריעה על המת נאמר שאם האדם לובש בגד לספיגת הזיעה הוא לא צריך לקורעו, [11] שכן תשמישו בזוי. ממילא, אם 'פונדה' היא בגד לספיגת הזיעה מובן מדוע אסור להיכנס למקדש כשלובשים אותה, שכן 'אין לבוא אל המלך בלבוש בזוי'. [12]
4. איסור כניסה במנעל
הדין השלישי במשנה הוא איסור הכניסה לבית ה' נעול בנעליים. בדורות קודמים היה נהוג לא להיכנס לבית הכנסת בנעליים. הסיבה לכך פשוטה: בעבר לא היו בתי כיסא ציבוריים, והרחובות היו מטונפים. אנשים דרכו בנעליהם במקומות לא נקיים, ולכן חלצו אותן לפני הכניסה אל הקודש.
אך, לכאורה, טעם זה - אין כוחו יפה לירושלים, שכן "שוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום" (פסחים ז ע"א), וממילא לא הייתה שום פסולת ברחובותיה, והעיר הייתה "כלילת יֹפִי" (איכה ב', טו). כך גם אמרו במסכת סוכה (נא ע"ב): "מי שלא ראה ירושלים בתפארתה - לא ראה כרך נחמד מעולם".
לכן, אולי יש לפרש את האיסור על פי הנאמר במעמד הסנה: "שַל נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו - אדמת קֹדש הוא" (שמות ג', ה). המפרשים [13] כותבים שמטרת הציווי על משה הייתה שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין אדמת הקודש. כך נצטווה גם יהושע בעת כניסתו לארץ ישראל (יהושע ה', טו), וכך אסור לכוהנים המשרתים במקדש לשרת כשהם נעולים נעליים, מפני שאסור שיהיה דבר החוצץ בין האדם לקרקע הקודש. [14]
5. איסור כניסה באבק שעל הרגליים
איסור הכניסה למקדש באבק שעל הרגליים נובע, אולי, מאותה סיבה שציינּו לגבי איסור הכניסה במנעל - הרחובות המטונפים. אך מדברי הרמב"ם ייתכן שעולה כיוון אחר:
...שחרית רוחץ פניו, ידיו ורגליו, ואחר כך יתפלל...   (הלכות תפלה פ"ד ה"ג).
כלומר, המתפלל רוחץ כדרכם של הכוהנים, שהיו רוחצים ממימי הכיור את ידיהם ורגליהם לפני העבודה. [15] לכאורה, ניתן לראות מכאן שדין זה נובע מהצורך בטיהור הרגליים לפני פעולה הנוגעת לקודש, ולא מניקוי לכלוך בלבד.
6. איסור עשיית הר הבית קפנדריא
איסור עשיית קפנדריא הוא איסור לעבור דרך המקדש על מנת לקצר את הדרך לרחבה שמצדו האחר של המקדש.
מאיסור זה יוצאת מסקנה נוספת, שאין להיכנס לבית המקדש לדברי רשות, אלא לצורך מצווה בלבד.
הרב קאפח בהערותיו על הרמב"ם [16] מביא את קושיית הר המוריה מהגמרא במסכת תענית (כג ע"א) שמספרת שבזמן חוני המעגל ירדו כמויות אדירות של גשמים, וכל בני ירושלים עלו להר הבית, שהיה המקום הגבוה ביותר בירושלים, כדי להישגב מן הגשמים. והרי עלייה זו היא כניסה לדבר רשות? הרב קאפח מביא את תירוצו של הר המוריה, שבמקרה שם העלייה להר הייתה משום פיקוח נפש, ובמקום פיקוח נפש מותר להיכנס להר הבית גם שלא לצורך מצווה. אך הוא עצמו מתרץ שהם אמנם נכנסו להר, אך נשארו מחוץ לסורג, וממילא לא נכנסו לשטח האסור.
ב.
עד כאן סקרנו את הדינים המופיעים בסוגיות בברכות סב ע"א-ס"ג ע"א וביבמות ו. אך המצווה כוללת דינים נוספים.
1. איסור כניסה שלא לצורך מצווה
כאמור לעיל, אין להיכנס להר הבית לדברי רשות - כניסה הקרויה "ביאה ריקנית" (יומא נג ע"א) - אלא לצורך דבר מצווה (משנה תורה הלכה ב), שכן אין לבוא למקדש בגלל סקרנות או לדברים בטלים.
ערוך השולחן העתיד [17] טוען שאין לדין זה מקור, ומציע שהאיסור הוא על פי סברא בלבד, שאין לעשות בבית המקדש דבר שגם אצל מלך בשר ודם איננו מקובל.
2. כניסה דרך ימין
יש להיכנס לבית המקדש דרך הכניסה הימנית בלבד, ורק אבלים ומנודים נכנסים דרך הכניסה השמאלית (מידות פ"ב מ"ב). כך גם מצאנו שנאמר לגבי המקדש: "כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין" (יומא טו ע"ב).
כידוע, הימין מסמל את החסד. על הפסוק: "ימין ה' רוממה, ימין ה' עֹשה חיל" (תהילים קי"ח, טז) אמרו במדרש: "וכי יש שמאל למעלה?" (שיר השירים רבה פרשה א ב). כלומר, אצל הקב"ה מידת שמאל אינה קיימת, כי השמאל הופך לימין.
3. הליכה בנחת
הרמב"ם אומר שמי שמסיים את עבודתו ויוצא מן המקדש "מהלך אחורנית מעט מעט ומהלך בנחת על צדו..." [18] (הלכה ד). הכסף משנה מצביע על כפילות לשונו של הרמב"ם, ותמה על הצורך בהוספת ההליכה בנחת. לקמן (הלכה ה ד"ה וכל הנכנס) הוא מצטט את הראב"ד שמבאר (שם) שהליכה בנחת היא "שלא ילך דרך הדיוטות", כלומר כשראשו זקוף והוא מביט אנה ואנה. גם הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ה ה"ח) מצייר לנו את הליכתם של השוטים: "ולא ירוץ ברשות הרבים כמנהג משוגעים".
הרב קאפח בהערותיו על הרמב"ם [19] תמה על קושייתו של הכסף משנה, שכן אין להעלות על הדעת שהוא לא ראה את דברי הראב"ד להלן, ואם כך ברור שאין פה כפילות. אלא, שיש לחלק בין ההולך אחורנית, שלגביו הרמב"ם כותב (בהלכה ד) שילך "מעט מעט"; לבין ההולך קדימה, שלגביו הראב"ד כותב (בהלכה ה) שילך בנחת. ובכן, אין כאן שום כפילות או טעות סופר ברמב"ם, ואין די בביטוי אחד. זו גם הסיבה שברמב"ם כתוב (בהלכה ד): "מהלך אחורנית... על צדו", כלומר הולך עם ראשו מוטה הצִדה, כדי שיראה לאן הולך, ולא ייכשל וייפול.
4. הליכה אחורנית
כאשר אדם יוצא מן המקדש, הוא אינו יוצא ואחוריו אל הקודש, אלא עליו לפסוע לאחור, כאשר גופו מכוון אל מול הדביר. הנהגה זו למדנו ממעשהו של שלמה המלך: "ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלם..." (דה"ב א', יג), שעליו אמרו חז"ל:
וכי מה ענין גבעון אצל ירושלים? אלא מקיש יציאתו מגבעון לירושלים לביאתו לירושלים מגבעון - מה ביאתו מירושלים לגבעון פניו כלפי במה, כדרך ביאתו, אף יציאתו מגבעון לירושלים פניו כלפי במה, כדרך ביאתו (יומא נג ע"א).
כידוע, המרחק מירושלים לגבעון (השוכנת מצפון-מערב לירושלים) הוא כעשרה קילומטרים, [20] ואם כן זוהי בוודאי נתינת כבוד מופלג! [21]
תוספות [22] אומרים שמחמת האיסור להפנות את האחוריים לעבר ההיכל, כאשר הכוהנים היו עומדים במעגל כדי להטיל פייס על עבודת היום, הם לא עמדו במעגל בתחום העזרה עצמה, כדי שלא ייווצר מצב שבו חלק מהם עומדים בגבם אל הקודש.
תוספות נותנים לעמידתם מחוץ לעזרה הסבר נוסף: כדי שלא יעמוד אחד מהם בעזרה בגילוי ראש, שגם זו פגיעה בכבוד המקדש (שכן לצורך הפייס אחד הכוהנים היה מוריד את מגבעתו). [23]
5. איסור קלות ראש
כמובן, אסור לנהוג בשטח המקדש בשחוק ובקלות ראש. התפארת ישראל (משנה סוכה פ"ה ס"ק טו) אומר שרק לגדולי ישראל הניחו לרקוד בשמחת בית השואבה:
ולא היו מניחים לכל עם הארץ לרקוד ולשורר, כדי שלא יבואו מתוך שמחה יתירה לידי קלות ראש...
חז"ל אמרו על חנניה, מישאל, עזריה ודניאל:
מאי 'ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך' (דניאל א', ד)? אמר רבי חמא ברבי חנינא: מלמד שהיו אונסין את עצמן מן השחוק ומן השיחה   (סנהדרין צג ע"ב).
והוא הדין לעומד במקדש.
את לשונו של הרמב"ם בעניין כבר הזכרנו לעיל:
וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת במקום שמותר לו להכנס לשם, ויראה עצמו שהוא עומד לפני האדון י"י, שאמר: 'והיו עיני ולבי שם כל הימים' (מל"א ט', ג), ומהלך באימה ויראה ופחד ורעדה, שנ': 'בבית א-להים נהלך ברגש' (תהילים נ"ה, טו) (הלכה ה).
6. איסור ישיבה בעזרה
כידוע, אסור לאדם - חוץ מלמלכי בית דוד - לשבת בעזרה (סוטה מ ע"ב). ערוך השולחן העתיד [24] טוען שהאיסור אינו מן התורה, שכן אם האיסור היה מן התורה, כיצד התירו למלכי בית דוד לשבת (כמו שכתוב: "ויבא המלך דוד וישב לפני ה' " - שמ"ב ז', יח)? יש להעיר שאין זה סתם איסור מדרבנן, אלא זו תקנה קדומה, שהרי כבר עלי הכוהן ישב על הפתח מבחוץ, ולא מבפנים (שמ"א א', ט). אולם, רש"י בסנהדרין (קא ע"ב ד"ה גמירי דאין) אומר על פי הגמרא (שם) שזו הלכה למשה מסיני.
איסור הישיבה אינו מתייחס רק לעזרה עצמה, וכל לשכה במקדש - אפילו אם היא עצמה נמצאת בחול, ורק פתוחה לקודש - אסור לשבת בה. אולם, כל ישיבה שהיא למען צורכי קודש מותרת. לכן ערוך השולחן העתיד (שם סעיף יג) מתיר לאכול את בשר הקרבנות (בתוך הקלעים) כאשר יושבים כדרך חירות וחשיבות.
רש"י [25] מסביר שאין לשבת בעזרה כי זה לא לכבוד הקב"ה, ואפילו מלאכי השרת אינם יושבים (שכן אין להם ברכיים) - "וכלם עושים באימה וביראה רצון קונם" (מתוך תפילת יוצר).
7. איסור דיבור דברי רשות
אסור לדבר בשטח הר הבית שום דבר רשות. אין הכוונה רק לדברים בטלים, [26] אלא אפילו לדברים של היתר, שאינם של מצווה ממש. איסור זה נלמד בקל וחומר מהתנהגותם של דניאל וחבריו לפני מלך בבל, שהבאנו לעיל, שאנסו עצמם מן השיחה ומן השחוק. [27]
ג.
ישנם מעשים אחרים, שאסור לעשותם לכיוון המקדש, אף אם הוא עומד מחוצה לו.
1. עשיית צרכים
אסור לאדם לעשות את צרכיו כשפניו פונות למזרח או למערב (ברכות סא ע"ב), מפני שההיכל נמצא במערב, ובמסכת בבא בתרא (כה ע"ב) אמרו שהשכינה נמצאת במערב העולם. האיסור קיים בכל רוחבו של העולם ללא שיעור. [28] אולם, לגבי הטלת מים האיסור מוגבל למן 'מקום הצופים' ולפנים בלבד (ירושלמי ברכות פ"ט, יד ע"ב).
אם כן, מדוע בזמננו אין אנו מקפידים על האיסור? מפני שאנו סומכים על הירושלמי (שם), המתיר עשיית צרכים בתוך שטח המוקף מחיצות, שכן חז"ל דברו על העושה צרכיו בשדה, שהוא שטח פתוח. המגן אברהם [29] אף מרחיב ואומר שדי אפילו בכותל אחד. אבל כאמור לעיל, אין זה מוסכם על הרמב"ם ופוסקים נוספים, ולכן החסיד ייזהר בזה.
מהו 'מקום הצופים'? רש"י ותוספות בפסחים (מט ע"א ד"ה אם עבר) נחלקו האם זה מקום מסוים (רש"י), או כל מקום שרואים ממנו את מקום המקדש (תוספות). [30]
2. שינה
איסור נוסף הוא לישון כאשר פניו פונות למזרח או למערב (ברכות ה ע"ב), וגם איסור זה נובע מפגיעה בכבוד בית המקדש. תוספות (ד"ה כל הנותן) כתבו שהאיסור קיים רק בעת חיי נישואין, כשהאדם ישן עם אשתו. לכן, כאשר האדם ישן לבד, מותר לו לישון כשפניו למזרח או למערב. הרמב"ם, לעומתם, לא הגביל את האיסור לאדם נשוי (הלכה ט), ולפיכך, ניתן להבין שהוא סובר שאסור לישון כך גם כשישן לבדו.
באיסור זה לא יועילו לאדם מחיצות (כדעת הירושלמי והמגן אברהם הנ"ל), ולכן   שינה בתוך חדר לא תפתור בעיה זו.
השולחן ערוך (שם סעיף י) כותב שההלכה כתוספות, אבל נכון להיזהר כדעת הרמב"ם. [31]
3. הקלת ראש
הרמב"ם כותב (הלכות ז) שגם בזמן הזה אין לו לאדם להקל ראש (להתלוצץ) כאשר פניו אל מול שער המזרח, שהוא הכניסה הראשית לאתר המקדש, הנמצא מול קודש הקודשים.
אמנם המנחת חינוך [32] פקפק בדבריו והקשה עליהם, אבל המלבי"ם בארצות החיים [33] יישב את הרמב"ם מפני קושיות המנחת חינוך. גם המאירי [34] סבור, כדעת המנחת חינוך, שהאיסור אינו קיים אלא בזמן שהבית עומד על מכונו.
4. גילוח ושעשועים
אסור לאדם לגלח ראשו (להסתפר) כאשר הוא עומד מול שער המזרח, [35] וכן לא יעסוק בדברי שעשועים. [36]
הרמ"א [37] כותב שאין לאב לנשק את בניו בבית הכנסת "כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא". [38] ונראה, שכל שכן כך הוא הדבר בעניין בית המקדש, שהרי בית הכנסת אינו אלא 'מקדש מעט' בלבד (מגילה כט ע"א).
דיברנו מעט על נושא חשוב זה, ופתחנו אשנב לסוגיה זו. יהי רצון ש"כאשר זכינו לסדר אותו - כן נזכה לעשותו" (מתוך הגדה של פסח), ויקוים בנו: "לֽשִכֽנוֹ תדרשו, ובאת שמה" (דברים י"ב, ה) - אם אנו נדרוש, הקב"ה מבטיח לנו: "ובאתם שמה!".

[1]   קדושים פרק ז ח, מהד' וייס ד ע"ב.
[2]   וכן ביבמות ו ע"ב.
[3]   יבמות ו ע"ב ד"ה ומה היא.
[4]   החילוק בין העזרה להר הבית מבואר במצפה איתן, ר' אברהם ממינסק, על גמרא ביבמות שם, לז ע"ב בדפי המהרש"א.
[5]     מצווה רנד, מהד' מכון ירושלים, ירושלים תשמ"ח, עמ' רסו סעיף ד [ו].
[6]   על פי ברכות פ"ט מ"ה: "לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובפֻנֽדָּתו ובאבק שעל רגליו, ולא יעשנו קַפַּנֽדַּרֽיָא, ורקיקה מקל וחֹמר", ובגמרא שם סב ע"א-ס"ג ע"א; וכן יבמות דף ו, תורת כוהנים קדושים פרק ז ט, מהד' וייס צ ע"ד-צא ע"א, ומשנה תורה הלכות בית הבחירה פ"ז הל' א-ב. הפניה סתמית במאמר לרמב"ם מתייחסת להלכות בית הבחירה פ"ז.
[7]   איסור הכניסה "בתרמילו" אינו מופיע במשנה, אך הוא מופיע בתורת כוהנים, וכן גרסו המאירי יבמות ו ע"ב ד"ה ומה היא; הסמ"ג מצוות עשין, מצווה קס"ד, רי ע"ג; והיראים עמוד מקדש,   סי' שכ"ד [על פי דפוס ליוורנו. אך בדפוס וילנא (סי' תט) לא מופיע "ובתרמילו" - ק"ק].
[8]   על פי הברייתא בברכות סב ע"ב: "ולא במעות הצרורים לו בסדינו" (האיסור אינו מופיע במשנה, בתורת כוהנים ובגמרא ביבמות הנ"ל). עיין תוספות פסחים ז ע"א ד"ה בהר הבית המחלקים בין מעות הנישאות בפרהסיא למעות המוסתרות בכיסו של האדם.
[9]   יג ע"ב ח"א ד"ה גמ' ה"ק.
[10]     המנחת חינוך (לעיל הערה 5, עמ' רסה סעיף ב [ד]) מעיר שלפי הפירוש ש'פונדה' היא ארנק כסף אין צורך לפרט בנפרד "ולא במעות הצרורים לו בסדינו". חילוף הגרסאות בין המקורות השונים מראה, לכאורה, שלחז"ל היו שני פירושים שונים למילה 'פונדה', ולכן לא תמיד ציינו איסור מעות.
[11]   ערוך השולחן אורח חיים סי' ש"מ סעיף ט.
[12]   על פי הפסוק באסתר (ד', ב): "אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק", שממנו הגמרא לומדת לעניין דין מורא מקדש (ברכות סב ע"ב).
[13]   למשל רמב"ן וחזקוני שם.
[14]   זבחים כד ע"א. וכן נאמר שם שאסור שתחבושת או כינה תחצוצנה בין גוף הכוהן לבגדיו, וכן בין ידיו לכלי השרת שבו הוא אוחז. גם לרצפת המקדש יש קדושה קבועה וקיימת, ולכן אפילו אם הכוהן רק נשען ברגלו האחת על כלי, או על רגלי חברו, היו משערים על מה שעון רוב כובד משקלו - אם על הרגל הזאת או על השנייה. שכן אם כשהכלי יינטל הכוהן ייפול, אין זה נחשב שהוא עומד על רצפת העזרה.
[15]   אמנם הראב"ד כתב שם: "לא ידעתי רגליו למה". אך הרב י' קאפח מביא (משנה תורה עם פירוש הרב י"ד קאפח אהבה, ירושלים תשמ"ה, עמ' קמ הערה ה) שכך כתבו רס"ג (סידור רס"ג עמ' כח, מובא שם עמ' קלח) ורב עמרם גאון (סידור רב עמרם גאון סי' א'). האור שמח (שם) ציין שהמקור לכך הוא הגמרא בחולין קו ע"א: "...חמי טבריא... ורבי יוחנן אמר: כל גופו טובל בהן אבל לא פניו ידיו ורגליו", ועיין במגדל עוז שהביא מקור ונימוק מהגמרא בשבת נ ע"ב.
[16]   עבודה א, ירושלים תשנ"א, עמ' צח הערה ג.
[17]   הלכות בית המקדש סי' י"ד סעיף ה.
[18]   [זו גרסת הדפוסים, וכנראה זו הייתה גם גרסת הכסף משנה. אך בכתבי היד המילה "בנחת" אינה מופיעה, וכן במהד' שבתי פרנקל - ק"ק].
[19]   עמ' צח הערה ו.
[20]   על פי י' קיל, דעת מקרא יהושע ט', ג ד"ה גבעון, עמ' סד.
[21]   בדומה לכך, יש שם סיפור מעניין על רבא, שהיה יוצא מביתו של רב יוסף רבו, שהיה עיוור, ובלאו הכי לא היה יכול לראות את הכבוד שרבא היה נותן לו. רבא היה הולך אחורנית כל כך הרבה פעמים, עד שאבן האסקופה שבכניסה לבית נכתמה בכתמי דם מרגליו (שהרי אז הלכו יחפים).
[22]   יומא כה ע"א ד"ה והא בעינן.
[23]   עיין במעשהו של ירבעם: "וזה הדבר אשר הרים יד במלך" (מל"א י"א, כז), שאמרו בסנהדרין (קא ע"ב) שחלץ את תפיליו בפני שלמה, ובכך גילה את ראשו, וזהו מעשה הפקרות (עיין ברש"י שם ד"ה חלץ תפילין).
[24]   הלכות בית המקדש סי' י"ד סעיף יד.
[25]   סוטה מ ע"ב ד"ה אין ישיבה.
[26]   שכן דיבורים כאלה אסורים תמיד בכל מקום - רמ"א יורה דעה סי' רמ"ו סעיף כה.
[27]   ערוך השולחן העתיד שם סעיף ה.
[28]   כדעת רבי עקיבא שם, שכן רבה הקפיד על כך אפילו בהיותו בבבל, וכך נפסק גם בשולחן ערוך אורח חיים סי' ג' סעיף ה.
[29]   אורח חיים סי' ג' ס"ק ה.
[30]   עיין ר' אישתורי הפרחי, כפתור ופרח, הפרק הששי, מהד' לונץ עמ' עד-עה.
[31]   בעניין זה השולחן ערוך נוטה לחומרא, שלא כמו בדין נפנה, היות שההגבלה של תוספות אינה מפורשת בש"ס; שלא כבדין נפנה, ששם היתר מחיצות מובא כבר בירושלמי.
[32]   לעיל הערה 3, עמ' רסה סעיף א [א].
[33]   אורח חיים סי ג' ס"ק ד.
[34]   ברכות סא ע"ב ד"ה המשנה התשיעית.
[35]   המאירי שם.
[36]   פירוש המשניות לרמב"ם שם ד"ה קלות ראש.
[37]   אורח חיים סי' צ"ח סעיף א.
[38]   ועיין הרב ע' יוסף, ילקוט יוסף ב, ירושלים תש"ן, סי' קנ"א סעיף טו, עמ' רמח.

עמותת צור ישועתי (ע"ר)

 
  • בניית בתי כנסת ומוסדות תורה בכרמי צור
  • מרכז תורני ללימודי המקדש
  • הוצאת ספרים וכתבי עת בנושא המקדש

צור קשר

 
 
555-555-555
 
כרמי צור 9040000
 
לייבסיטי - בניית אתרים