חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
כוהנים בתפילתם במקדש - התפילה במקדש כאחת ממצוות הכהונה / הרב ישראל אריאל
א. ונשמע קולו בבואו אל הקודש
האם קיימת מצווה על הכוהנים להתפלל על ישראל לפני ה'?
מצינו בכמה מקומות בתנ"ך ובתורה שבעל פה, שהכוהנים נושאים תפילה על ישראל במקדש ומחוצה לו. הדבר מעורר שאלה: האם יש לראות בתפילות אלה מקרה בלבד - כל מקרה כעניינו? או שמא יש מצווה בתורה על הכוהנים לשאת תפילה על ישראל?
שאלה זו מתעוררת אגב עיון בסוגיית בגדי כהונה להלכותיהם. שכן, בסיום תיאור צורתו של המעיל (שמות כ"ח, לה) נאמר: "והיה על אהרן לשרת, ונשמע קולו בבאו אל הקדש... ובצאתו ולא ימות".
הפרשנים ברובם מסבירים את צירוף המילים "ונשמע קולו" שהכוונה היא לקול הפעמונים.
אולם הפירוש קשה: אם כדעת הפרשנים שכוונת הפסוק ש"ונשמע קולו" הכוונה היא לשמיעת קול פעמונים, למה לא נאמר: "ונשמע קולם בבואו אל הקודש"?
אכן, בפירוש רבנו בחיי מצינו שכתב, ש"ונשמע קולו" פירושו: ונשמע קולו של אהרן! כשהכוונה היא, שיישמע קולו, היינו, תתקבל תפילתו לפני ה' כשיבוא בבגדיו אלה להתפלל בקודש.
פירושו של רבנו בחיי נראה תואם את הפשט, שכן, צירוף המילים - שמיעת קול בתנ"ך, עניינו - קבלת התפילה לפני ה'.
להלן כמה דוגמאות: בספר במדבר (כ"א, ב) מתואר שישראל התפללו לפני ה' שייתן בידם את מלך ערד. בעקבות זאת נאמר: "וַיִּשְׁמַע ה' בְּקול יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי", ומתרגם התרגום: "וקביל ה' צלותה דישראל".
כך גם מצינו בדברים (ל"ג, ז) בברכת משה ליהודה: "שְׁמַע ה' קול יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ", ומתרגם התרגום: "קבל ה' צלותה דיהודה במפקה לאגחא לקרבא ולעמה תתיבנה לשלם", כלומר: קבל ה' את תפילתו של יהודה בעת שהוא מגיח לקרב, וישוב לעמו בשלום.
בעניין תפילתו של יהושע במלחמה כשאמר: "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון", נאמר ביהושע (י', יד): "וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמעַ ה' בְּקול אִישׁ", ומתרגם התרגום והפרשנים, שטרם קרה, "שיתפלל אדם על שנוי הטבע ונעתר הבורא לאותה תפלה" (ראה רד"ק שם).
כיוצא בכך מצינו פסוקים רבים בנביאים ובכתובים ובמיוחד בספר תהילים. נסיים, אפוא, בדוגמה אחת מתהילים (ק"ל, ב): "ה' שִׁמְעָה בְקולִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוני", ומתרגם התרגום: "ה' קבל צלותי".
לאור האמור, "ונשמע קולו בבואו אל הקודש", עניינו, שאם אכן יבוא הכוהן הגדול בבגדי כהונה אלו לפני ה', תהיה תפילתו רצויה ומקובלת לפני ה'.
נמצא, שבנוסף לתפקיד המוטל על הכוהן הגדול לשרת בהיכל, יש לו תפקיד   נוסף - להתפלל לפני ה' על כלל ישראל?
הדבר נראה כחידוש. ולפיכך בינותי בספרים, ומסתבר שיש לכך מקבילות רבות בתנ"ך ובתורה שבעל פה. לאחר העיון מתברר כי יש פסוקים המוכיחים, כי חובת הכוהנים במקדש אינה רק בעבודה אלא גם בתפילה, וכפי שיבואר בהמשך.
ברכת כוהנים - ותפילת כוהנים
ידועה היא מצוות ברכת כוהנים לברך את ישראל. המצווה מתקיימת בעיקרה במקדש עם ההלכות המיוחדות לה שם, כגון הזכרת השם המפורש. מצווה זו מתקיימת בשינויים אחדים בבית כנסת ובכל מקום בו מתפללים עשרה מישראל. (ראה ספר החינוך מצווה שעח, וראה רמב"ם הלכות תפילה פי"ד. כן ראה מחזור המקדש לפסח עמ' פ, את ההבדלים בין ברכת כוהנים במקדש לברכת כוהנים בבית הכנסת).
פחות ידועה החובה על הכוהנים להתפלל על ישראל.
באשר לתפילת כוהן גדול ביום הכיפורים בהיכל, נוסח התפילה מוכר, וכפי שהדברים מובאים בסדר העבודה של יום הכיפורים:
יהי רצון מלפניך... שתהא שנה זו... אם שחונה גשומה... ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה זה לזה... שנה שלא תפיל אשה פרי בטנה. ושיתנו עצי השדה את תנובתם. ולא יעדי עביד שולטן [לא יסור עושה שלטון] מדבית יהודה
לא הייתה זו תפילה קבועה אלא הכוהן היה מתפלל לפי הרגשתו - כמובא ביומא דף נג: :
מעשה בכוהן גדול אחד שהאריך בתפלתו, ונמנו אחיו הכהנים ליכנס אחריו. התחילו הם נכנסין והוא יוצא. אמרו לו: מפני מה הארכת בתפלתך? אמר להם: קשה בעיניכם שהתפללתי עליכם ועל בית המקדש שלא יחרב?! אמרו לו: אל תהי רגיל לעשות כן, שהרי שנינו: לא היה מאריך בתפלתו, כדי שלא להבעית את ישראל 
תפילת אהרן להשראת שכינה בישראל
ננסה, אפוא, לסקור תפילות של כוהנים במקדש בהזדמנויות מיוחדות ובמהלך השנה. להלן כמה מן התפילות הנזכרות בתנ"ך:
ראה ויקרא (ט', כג), שם מתואר היום הראשון לעבודה במשכן, ככתוב: "וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אהֶל מועֵד, וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם". ומבואר בתרגום אונקלוס שם שמשה ואהרן נכנסו להתפלל שה' יקבל את קרבן ישראל ברצון:
בכן, עלו משה ואהרן למשכן זימנא, וצלו על עמא בית ישראל, ונפקו ובריכו ית עמא, ואמר: יקביל מימרא דיי ברעוא ית קורבנכון וישרי וישבוק על חוביכון
תרגום לתרגום: "עתה, נכנסו משה ואהרן לאוהל מועד, והתפללו על עם בית ישראל, ויצאו ובירכו את העם, ואמר: יקבל ה' ברצון את קרבנותיכם וימחול ויסלח על חטאכם".
אמנם בפסוק אין דבר מפורש המלמד שמשה ואהרן התפללו במשכן, אך עצם הכניסה לאוהל מועד מטרתה תפילה וכמבואר בתרגום.
אכן, ראה במפרשים שם - גם אלו ההולכים לפי פשוטו של מקרא, כמו, הרשב"ם, בכור שור ואברבנאל - ומבואר בדבריהם, שמשה ואהרן נכנסו למשכן להתפלל שתרד אש משמים.
לפי המבואר בדברי חז"ל נדרשה תפילה מיוחדת להורדת שכינה בישראל, ובזכות תפילת משה ואהרן נענו. ראה מה שמובא בתורת כוהנים:
ויבא משה ואהרן אל אהל מועד - כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה עומד ומצטער... אמר לו [אהרן]: משה אחי! כך עשית לי - שנכנסתי ונתביישתי ולא ירדה שכינה לישראל?! מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים [שניהם] וירדה שכינה לישראל   (ויקרא ט', כג).
ובקהלת רבה (ד', ט) נאמר שלא היה די בברכת משה כדי שתשרה שכינה בישראל, והיה צריך את ברכת אהרן ובזכותו ירדה שכינה, וכלשון המדרש שם: "אתה מוצא, כשבא משה וברך את ישראל לא שרתה שכינה על ישראל, וכשבאו שניהם ובירכו את ישראל מיד שרתה שכינה על ידיהם".
המושג 'ברכה' עניינו גם 'תפילה'
להבנת המושג 'ברכה' האמור בכוהנים, יש לרדת לכוונת התורה במה שציוותה את הכוהנים לברך את ישראל. שכן, נאמר בתורה: "כה תברכו את בני ישראל". מדובר בנוסח ברכה קבוע שיש לאמרו, כשהתורה מבטיחה שברכתם תתן את השפעתה - ככתוב: "ואני אברכם!"
מאידך גיסא, מוצאים אנו בתורה מקום נוסף שבו נצטוו הכוהנים לברך את ישראל, אך הברכה הנזכרת שם אינה ברכה במובן המקובל, אלא תפילה ותחנונים לפני ה' שימלא משאלה מסוימת. ראה בפרשת עגלה ערופה (דברים כ"א, ה) - שם נאמר: "וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' ''. מה שנדרש מן הכוהנים באותו מעמד הוא להתפלל על עם ישראל שה' יכפר ויסלח להם על שנהרג אדם מישראל.
המעיין בפרטי המצווה מוצא, שהיא מתחלקת לשניים: זקני הסנהדרין רוחצים את ידיהם על העגלה הערופה ואומרים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה", בכך מכריזים הסנהדרין שעשו הכל להגנת ההרוג. בשלב שני באה תפילה לכפרה: "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל", את התפילה הזאת אומרים הכוהנים - כמובא בספרי שם, ובמסכת סוטה (מו.): "והכהנים אומרים: כפר לעמך ישראל אשר פדית ה''. הווה אומר כנ"ל, המצווה על הכוהנים 'לברך', יש לה משמעות כפולה: לברך בעת ברכה – דהיינו ברכת כוהנים - ולהתפלל בעת תפילה.
אכן, מצינו פעמים אחדות בתורה ובנביאים, ש'ברכה' עניינה גם 'תפילה'. כגון, בקשתו של פרעה שישראל יתפללו עליו שיינצל ממכת בכורות, כמובא בשמות   (י"ב, לב): "גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ, וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי", ומתרגם המיוחס ליונתן שם: "ולית אנא בעי מנכון אלהין דתצלון עלי דלא אימות"; תרגום לתרגומו: ואין אני מבקש מכם אלא שתתפללו עלי שלא אמות. כך למעשה מובא במכילתא וכפי שמביא רש"י במקום: "וברכתם גם אותי - התפללו עלי שלא אמות, שאני בכור". כך היא גם לשון אבן עזרא שם: "וטעם - וברכתם גם אותי - שיברכו אותו ויתפללו בעדו". וראה רמב"ן שם המפרש על פי המכילתא: "התפללו עלי שתכלה ממני הפורענות - כלומר, שלא יענש עוד בעבורם".
כך גם שלמה המלך (במל"א ח', נה) פותח ב: "ויברך את כל קהל ישראל", אך מייד הופכת הברכה לתפילה, באומרו: "יהי ה' א-להינו עמנו... אל יעזבנו ואל יטשנו... ויהיו דברי אלה אשר התחננתי אל ה' קרובים אל ה' א-להינו", נמצא, שהמושג 'ברכה' כולל בתוכו גם 'תפילה'.
כן מצינו (בדה"ב ל', כז) בעניין חנוכת המקדש וחידוש העבודה בימי חזקיה, שם מוצאים את הכוהנים כשהם פותחים בברכה לעם ומסיימים בתפילה, ככתוב: "וַיָּקֻמוּ הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם וַיִּשָּׁמַע בְּקוֹלָם, וַתָּבוא תְפִלָּתָם לִמְעוֹן קָדְשׁוֹ לַשָּׁמָים". וראה שם בפירוש המיוחס לרש"י, המסביר את תוכן תפילת הכוהנים באותו מעמד, שישיב ה' השבטים שגלו על יד מלכי אשור לארצם. נמצא, שאף פסוק זה מלמדנו, שנצטוו הכוהנים גם לברך את ישראל וגם להתפלל עליהם.
ראה גם את דברי תרגום המיוחס ליונתן לבראשית על הפסוק שנאמר לאברהם (י"ב, ג): "וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר", מתרגם יונתן: "ואברך ית כהניא דפרסין ידיהון בצלו ומברכין ית בנך"; כלומר: "אברך את הכוהנים הפורסים את ידיהם בתפילה ומברכים את בניך", ללמדנו, שאין די בברכת כוהנים כשלעצמה, אלא הכוהן צריך גם להתפלל על העם.
לכאורה הדבר עומד בסתירה למה שאמרו חז"ל במסכת ראש השנה כח: :
  מנין לכוהן שעולה לדוכן, שלא יאמר: הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי, כגון: ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם? תלמוד לומר: לא תוסיפו על הדבר!
נמצא, שאסור לכוהן להוסיף תפילה על מה שציוותה התורה לומר בברכת כוהנים? אולם המעיין שם בגמרא ייווכח, שלא לכך מתכוונים חז"ל, שכן, אמרו: "מנין לכוהן שעולה לדוכן", כלומר, כוהן שמברך "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה", שהמצווה בתורה היא לומר את ברכת כוהנים זו כמות שהיא, ואם בא הכוהן להוסיף מילים משלו לברכה בת שישים האותיות שקבעה התורה בברכת כוהנים ואומר ברכה שיש בה מאה אותיות - הוא עובר בכך על בל תוסיף, שהרי לא 'ציוונו' על כך. אך אם אינו עומד על הדוכן לברכת כוהנים, רשאי הוא להתפלל או לברך כל אדם ככל אשר יחפוץ. וראה עוד להלן ברכות רבות שתקנו חז"ל לכוהנים לאומרן במקדש - נוסף לברכת כוהנים - ואין בכך משום 'בל תוסיף'.
הזכרת השם המפורש בברכת כוהנים ובתפילה שבמקדש
יתירה מזו! מצוות התורה היא, שבעת שהכוהנים מברכים במקדש או מתפללים על ישראל - יזכירו את השם המפורש במהלך התפילה, ומצווה זו נתונה לכוהנים בלבד ולא לישראל.
ראה ברש"י לעירובין (יח:) האומר:
שם בן ארבע אותיות ושם המפורש - לא לכל הנשמה ניתן, אלא לכהנים בלבד, דכתיב (דברים י', ח): 'ולברך בשמו', וכתיב (במדבר ו', כד): 'ושמו את שמי' - המיוחד לי
פסוקים אלו שמביא רש"י לא נאמרו אלא בכוהנים בלבד, נמצא, שלא רק שנצטוו הכוהנים לברך ולהתפלל על ישראל, אלא גם לעשות זאת תוך הזכרת השם המפורש.
באשר להזכרת השם המפורש בברכת כוהנים, המצווה מתקיימת בבית המקדש בלבד.
ראה משנה תורה הלכות תפלה ונשיאת כפים פי"ד ה"ט הכותב:
כיצד ברכת כהנים במקדש? הכהנים עולין לדוכן אחר שישלימו הכהנים עבודת תמיד של שחר, ומגביהין ידיהם למעלה על גבי ראשיהן... ואומר את השם ככתבו, והוא השם הנהגה מיו"ד ה"א וא"ו ה"א, וזה הוא השם המפורש האמור בכל מקום. ובמדינה [מחוץ למקדש] אומרים אותו בכינויו, והוא באל"ף דל"ת, שאין מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד. ומשמת שמעון הצדיק פסקו הכהנים מלברך בשם המפורש אפילו במקדש, כדי שלא ילמוד אותו אדם שאינו חשוב ושאינו הגון
כמובא לעיל, הכוהנים מצווים גם על תפילה במקדש, ומצינו, כי אף במהלך התפילה הזכיר הכוהן את השם המפורש. כגון, בעניין, וידוי יום הכיפורים במהלך סדר העבודה במקדש, התוודה הכוהן הגדול על חטאיו, על חטאי אחיו הכוהנים ועל חטאי עם ישראל. בכל אחד מן הוידויים הללו היה כוהן גדול מוסיף תפילה - תוך הזכרת השם המפורש - ומבקש שה' יכפר על חטאי היחיד והכלל.
ראה בעניין זה משנה תורה הלכות עבודת יום הכיפורים פ"ב ה"ו הכותב:
זה שנאמר בתורה - וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל - מפי השמועה למדו, שזה וידוי דברים. נמצאת למד, שהוא מתודה ביום זה שלשה וידויים... ומזכיר את השם בכל וידוי מהן שלש פעמים. כיצד הוא אומר? אנא השם! חטאתי עויתי ופשעתי לפניך, אנא השם! כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי... נמצא מזכיר את השם ביום זה עשר פעמים, ובכולם הוא מזכיר ככתבו שהוא השם המפורש. בראשונה היה מגביה את קולו בשם, כיון שרבו פרוצין - חזרו לאומרו בקול נמוך, ומבליעו בנעימות, עד שלא יכירו בו אפילו חביריו הכהנים
המקור להזכרת השם המפורש במהלך הוידוי במקדש, נלמד בגמרא מתפילתם של הכוהנים במעמד עריפת העגלה בנחל. שכן, לאחר דברי הזקנים הרוחצים ידיהם על העגלה, נאמר (דברים כ"א, ט): "וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה''. ולומדת משם הגמרא, שכשם שבעגלה ערופה מבקשים הכוהנים: "כפר לעמך ישראל" - כן גם ביום הכיפורים יבקשו כפרה 'בשם ה' ' - המפורש. זה לשון הגמרא ביומא לז. :
ומנין שבשם? [שהוידוי נאמר תוך הזכרת השם המפורש]? - נאמר כאן [ביום כיפור] כפרה [כי ביום הזה יכפר] ונאמרה בעגלה ערופה כפרה, מה להלן - בשם, אף כאן - בשם
נמצא, שלא רק שנצטווה הכוהן להתוודות ולהתפלל ביום הכיפורים, אלא גם להזכיר תוך כדי כך את השם המפורש.
ב. תפילת כוהנים בעת צרה בימי בית ראשון
תפילת עלי הכוהן על חנה ובניה
חובת הברכה והתפילה של הכוהנים על יחיד וציבור במקדש, יש בה כדי להאיר עובדות ומעשים בימי בית ראשון ושני, בהם מוצאים את הכוהן הגדול או את כלל הכוהנים במקדש, כשהם עומדים לתפילה במקדש ובחצרותיו לישועת הפרט והכלל.
אחת הדוגמאות לכך, היא תפילת עלי הכוהן המתפלל על חנה ואלקנה שיזכו לבנים. ראה שמ"א א', שם נזכרת תפילתו של עלי האומר בתפילתו: "וא-להי ישראל יתן את ש[א]לתך אשר שאלת מעמו". וראה בדברי רד"ק והפרשנים שם, שהסבירו את המילים - "תמצא שפחתך חן בעיני אדוני", שעניינן, בקשתה של חנה מעלי: ש"תמצא שפחתך חן בעיניך, שתתפלל עלי עוד. ולפיכך היטיבה את לבה ואכלה [לאחר בכייתה] כי חשבה כי תפלת עלי [הכוהן] תועיל לה".
גם לאחר ששמואל נגמל וחנה מביאה אותו למשכן שילה, מברך עלי הכוהן את אלקנה וחנה שיזכו לראות בנים ובנות בנוסף לשמואל, וכלשון הפסוקים שם (שמ"א ב', כ): "וּבֵרַךְ עֵלִי אֶת אֶלְקָנָה וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאָמַר: יָשֵׂם ה' לְךָ זֶרַע מִן הָאִשָּׁה הַזֹּאת"! אכן, תפילת עלי הכוהן נענית - כמובא בהמשך שם: "כִּי פָקַד ה' אֶת חַנָּה וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת".
תפילת הכוהנים במקדש להצלת ישראל
תיאור אודות תפילת הכוהנים במקדש על צרת הציבור מוצאים בספר יואל. המדובר הוא לאחר מכת הארבה שכילתה את היבולים בארץ, והנביא קורא לישראל להתכנס יחד לחצרות בית ה' להתפלל ולשוב בתשובה.
זה לשון הפסוקים ביואל ב', יב:
שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד, וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם… תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה, אִסְפוּ עָם קַדְּשׁוּ קָהָל… בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה' וְיֹאמְרוּ: חוּסָה עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם
מדברי הנביא יואל עולה, שהתפילה והתשובה מוטלת על הכול, אך חובה מיוחדת על הכוהנים - שנצטוו 'לברך בשם ה' ' ולהתפלל על העם - להנהיג את התפילה במקדש.
רבי אברהם אבן עזרא שם מסביר, שראויה הייתה תפילת הכוהנים להתקיים בהיכל, אך הכוהנים מקיימים את תפילתם ב"בין האולם ולמזבח", שכן, "אין נכון לבכות בבית השם בהיכל לפניו". ייתכן שעמדו לנגד עיניו הפסוקים: "עז וחדוה במקומו", "עז ותפארת במקדשו", "ובהיכלו כולו אומר כבוד" וכד', כלומר, בהיכל מותרת שמחה בלבד משום כבוד המקום והשראת השכינה, וממילא, ענייני צער ואבלות אין מקומם אלא מחוץ להיכל.
הכוהנים מופקדים על תרועת החצוצרות בעת צרה ומלחמה
התקיעה בחצוצרות מפורשת בתורה והמצווה מתקיימת בידי כוהנים, ככתוב: (במדבר י', ח):
וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת   (במדבר י', ח).
כן ראה בספר החינוך (מצווה שפד) הכותב: "ואם עברו על זה הכהנים ולא תקעו בשעת הקרבן, וכן אם לא תקעו בעת הצרה ביטלו עשה זה".
בתורה נזכרת במפורש תרועת החצוצרות, ואילו תפילה וזעקה לא נתפרשו בתורה. עם זאת בדה"ב מפורשת הזעקה בשעת מלחמה בד בבד עם מצוות התרועה בחצוצרות. שם משמיע אביה מלך יהודה דברי תוכחה לירבעם לבל יפתח במלחמה, באומרו, שמלך יהודה ואנשיו באים לקרב על פי הכתוב בתורה ולפיכך עמם הניצחון:
וְהִנֵּה עִמָּנוּ בָרֹאשׁ - הָאֱלֹהִים [ארון הברית], וְכֹהֲנָיו, וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה לְהָרִיעַ עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. ובהמשך נאמר: וַיִּפְנוּ יְהוּדָה - וְהִנֵּה לָהֶם הַמִּלְחָמָה [מישראל] פָּנִים וְאָחוֹר. - וַיִּצְעֲקוּ לה' וְהַכּהֲנִים מַחְצְצִרים בַּחֲצֹצְרוֹת... וַיְהִי בְּהָרִיעַ אִישׁ יְהוּדָה - וְהָאֱלֹהִים נָגַף אֶת יָרָבְעָם   (דה"ב י"ג, יב).
הווה אומר, התרועה בחצוצרות והצעקה לה' הם דבר אחד.
הזעקה בזמן מלחמה נזכרת במסכת תענית (טז:) - שם נאמר שיש להנהיג תפילה מיוחדת בעת התרועה בחצוצרות, ולומר 'זכרונות ושופרות'. וכלשון הגמרא שם: "אין אומרים זכרונות ושופרות אלא בראש השנה וביובלות ובשעת מלחמה". רש"י שם מפרש, שניתן להביא כסימוכין לכך את הפסוק - "וכי תבואו מלחמה בארצכם... והרעותם בחצוצרות", אך מוסיף שאינו יודע מקור מפורש לאמירת זכרונות ושופרות בשעת מלחמה.
נראה לומר, שעל מקורות אלה סמכו מוני המצוות כשכתבו, שמצוות התרועה בחצוצרות משולבת בתפילה וזעקה. ראה רמב"ם בספר המצוות (עשה נט) הכותב:
שציונו לתקוע בחצוצרות במקדש... וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות - כשנזעק לפני השם יתברך, והוא אמרו: וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות
כך גם מביא הרמב"ם במשנה תורה להלכה בהלכות תעניות פ"א ה"א:
מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור שנאמר (במדבר י', טו) 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות', כלומר, כל דבר שייצר לכם, כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן - זעקו עליהן והריעו
הרמב"ם אינו מביא מקור לחובת הזעקה, אך נראה שסמך על הפסוקים הנ"ל, וכגון, מה ש מובא ביואל, שבעת צרה עורכים הכוהנים תפילה במקדש, ככתוב: "בין האולם ולמזבח יבכו הכהנים" (יואל ב', יז). כאמור, דברי יואל יסודם בחובה הכללית המוטלת על הכוהנים לברך ולהתפלל לפני ה' בכל עת צרה וצוקה. יש להעיר, שהרמב"ם אינו מזכיר שהחובה לתקוע בחצוצרות בתענית מוטלת על הכוהנים - דבר הנזכר על ידי מוני המצוות האחרים. ונראה מדבריו שאם אין כוהנים בנמצא, מוטלת החובה על הישראלים, והדבר צריך הסבר והרחבה.
הכוהנים מופקדים על התפילה והזעקה בעת צרה ומלחמה
בעל ספר חרדים (פרק י"ג, יט) לומד את החובה לזעוק בעת התקיעה בחצוצרות ממשמעות הפסוק. לדעתו, למילים "והרעותם בחצוצרות" יש שני מובנים: תרועה בחצוצרות ותרועה בפה. זה לשונו:
מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע לפני ה' בכנופיא [בהתכנסות] על כל צרה שלא תבא על הצבור... ויבכו לפני ה' ולא יוסיפו לחטוא, שנאמר (במדבר י', ט): 'על הצר הצורר אתכם והרעותם', היינו, תרועה בפה, דהיינו תפלה וזעקה... וכאילו כתוב: על הצר הצורר אתכם והרעותם [בפה], והרעותם בחצוצרות
אכן, מצינו לשון תרועה כעין זו בהרמת קול, וכגון, מה שמובא באיוב (ל"ח, ז) בתיאור שעת דמדומי בוקר: "בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים", כשכוונת הפסוק היא לשירת מלאכי מרום עם האיר היום. כן ראה בעזרא (ג', יא): "וְכָל הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לה' עַל הוּסַד בֵּית ה'... וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קול", ואין כוונת הדברים לתרועת שופר אלא להרמת קול של שמחה בעת ההלל.
זה, למעשה, תפקידם של חצוצרות התרועה בעת מלחמה, שכן, אין ישראל נזכרים לטובה לפני ה' מכוח החצוצרות, אלא על ידי תפילת הרבים והזעקה אל ה'. לפי המבואר בספר החינוך (מצווה שפד) המצווה לתקוע בחצוצרות בזמן מלחמה אינה אלא הכנה לעיקר - לעורר את הלבבות לתפילה. ובלשונו:
לתקוע בחצוצרות במקדש... וכמו כן בשעת הצרות, שנאמר (במדבר י', ט) וכי תבאו מלחמה בארצכם... משרשי המצווה, לפי... שבעת צרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפי בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה, לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדול אל הדברים... וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון
כאמור, לדעת בעל ספר החינוך, תפקיד החצוצרות הוא לעורר את האדם ולנער אותו מאדישותו ולהביאו אל העיקר, היינו תפילה אל ה' מעומק הלב.
נראה לומר, שלכך התכוון רבי עקיבא בספרי (במדבר י', ט) באומרו:
והרעותם בחצוצרות   ונזכרתם - ר' עקיבא אומר: וכי חצוצרות מזכירות?! אלא שאם יכולים להריע ולא הריעו - מעלה עליהם כאלו לא הוזכרו לפני המקום
והמאמר סתום. ונראה שהתכוון לומר: וכי חצוצרות הכסף הן שמזכירות את ישראל לפני ה', והרי אינן אלא כלי מתכת בלא רוח ונשמה? אלא שאם יכולים ישראל להריע ולזעוק מעומק לבם אל ה', ולא הריעו ולא זעקו - גם אם יתקעו בחצוצרות - מעלה עליהם כאילו לא הוזכרו לפני המקום, שכן, "רחמנא ליבא בעי", ובלי תפילה מן הלב אין זכירה.
הכוהנים - כמי שנצטוו "לברך בשם ה' " - מוטלת עליהם החובה לתקוע בחצוצרות במקדש או במלחמה, ולעורר בכך את העם לתפילה, לזעקה ולישועה.
פינחס משוח מלחמה - וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו.
נמצא, לאור האמור, שעל הכוהנים הטילה התורה את האחריות על הצד הרוחני של המלחמה, דהיינו התקיעה בחצוצרות והזעקה לה'.
דוגמה בולטת לתפקידם המיוחד של הכוהנים בעת מלחמה, זו המצווה למשוח כוהן היוצא עם הלוחמים למלחמה ומכין את לב העם לקרב, ככתוב (דברים כ', ב): "וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכוהן וְדִבֶּר אֶל הָעָם".
כוהן משוח מלחמה הוא השואל באורים ותומים אם לעלות למלחמה. ראה משנה תורה הלכות כלי המקדש פ"י הי"א:
וכיצד שואלין - עומד הכוהן ופניו לפני הארון, והשואל מאחריו... ואומר השואל: אעלה או לא אעלה?
וראה שם בהלכה יב, שאם אין מלך בישראל במלחמה זו, כוהן משוח מלחמה הוא נציג כלל ישראל העומד לפני הכוהן הגדול ושואל.
וראה משנה תורה הלכות מלכים פ"ז ה"א המסביר את תפקידו של משוח מלחמה בקרב:
אחד מלחמת מצוה ואחד מלחמת הרשות, ממנין כוהן לדבר אל העם בשעת המלחמה ומושחין אותו בשמן המשחה וזהו הנקרא משוח מלחמה. שתי פעמים מדבר משוח מלחמה אל העם אחת בספר... ואחת בעורכי המלחמה אומר: אל תיראו ואל תחפזו! עת שעורכין המערכות והם קרבים להלחם משוח מלחמה עומד במקום גבוה, וכל המערכות לפניו, ואומר להם בלשון הקדש: שמע ישראל! אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם! כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם!... ואחר כך מדבר משוח מלחמה: מי האיש אשר בנה בית חדש
משימה זו הוטלה לראשונה על פנחס במלחמת מדיין, ככתוב (במדבר ל"א, ו):
וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה - אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא, אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקּדֶשׁ וַחֲצצְרות הַתְּרוּעָה בְּיָדו
לפי המובא במסכת סוטה ובתרגומים, יצא פנחס למלחמה עם 'כלי הקודש', היינו: בגדי כהונה, אורים תומים, ציץ וארון הברית, וכן עם חצוצרות הכסף. ראה   בתוספתא לסוטה, שם נאמר (ז', לא):
וישלח אותם משה אלף למטה לצבא - אותם ואת פנחס, מגיד, שפנחס משוח מלחמה. וכלי הקדש זה הארון... ויש אומרים: אלו בגדי כהונה... ר' יהודה בן לקיש אומר שני ארונות היו, אחד שיוצא עמהן למלחמה ואחד ששרוי עמהן במחנה
כלי הקודש ה ופקדו 'בידו' של פינחס, כלומר, הוא היה האחראי עליהם, אך, כמובן, לא נשא אותם בידיו, אלא באו עמו הלויים נושאי הארון והכוהנים התוקעים בחצוצרות, ואילו פינחס היה אחראי להפעיל אותם בעת הצורך. התיאור בתורה בא ללמד, כי אחד התנאים להצלחה במלחמה הוא, שכלי הקודש מלווים את הלוחמים בקרב.
בכך עדיין אין ערובה שישראל ינצחו, שכן, כבר קרה - בימי עלי הכוהן - שישראל יצאו למלחמה בפלישתים עם כלי הקודש והארון, וסופם שנחלו מפלה והארון נלקח בשבי, שכן בטחו בארון (כן הצטרפו לארון חפני ופינחס בני עלי הכוהן, שמעלו בתפקידם וביזו את עבודת הקודש, ולנוכחותם במלחמה היה חלק בכישלון). בהכרח, אפוא, שהעיקר זו התפילה ליושב בשמים, שבזכות הארון והלוחות והשכינה השרויה בין הכרובים יבוא הנצחון. זו, אפוא, שליחותו של פנחס ככוהן משוח מלחמה להקדים תפילה וזעקה בטרם יציאה לקרב.
ואכן, לפי המובא בתרגום יונתן, בזכות התפילה במלחמת מדיין נהרג בלעם - יחד עם חמשת מלכי מדיין. היה זה כשפינחס הזכיר את השם המפורש, בעת שראה את בלעם בקרב והרגו. הווה אומר, לשם כך נשלח: להתפלל, ולהזכיר את השם ברגעים הקשים של המלחמה, ולקרב בתפילתו את הניצחון.
כן ראה את התיאור אודות פנחס ותפילתו במלחמה שהתרגשה עם בני בנימין בפילגש בגבעה - פנחס תפילה להצלת ישראל מן המפלה ונענה. ובלשון יוסף בן מתיתיהו: "וצמו [ישראל] כל יום המחרת, והתחננו לפני א-להים בפי פנחס הכוהן הגדול, שיכבוש ה' את זעמו עליהם ויסתפק בשתי מפלותיהם, וייתן להם ניצחון ועוז על אויביהם". ואכן, תפילת פנחס נענתה ובקרב הבא זכו ישראל לניצחון.
ג. תפילות כוהנים במקדש בימי בית שני
מעמד התפילה בימי עזרא התקיים תוך הזכרת השם המפורש
אחד המקרים במקדש שבו נאמרה תפילה בשם המפורש, הוא מעמד התשובה והתפילה הנזכר בספר עזרא. יצוין, עם זאת, שבניגוד להלכה המקובלת, שהזכרת השם המפורש מתקיימת רק בין כתלי העזרה, באופן חריג הוזכר השם המפורש באותו מעמד ברחבת הר הבית.
להלן עיקרי הדברים כפי שהובאו בפסוקים בספר עזרא (פרקים ח'-ט'), שם מתואר המעמד:
וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם... וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה... בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי... וַיִּקְרָא בוֹ... וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל מִגְדַּל עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר... וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת ה' הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן... וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לה' אַפַּיִם אָרְצָה... וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם... וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם... וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל ה' אֱלֹהֵיהֶם
כאמור, כינס עזרא הסופר את ישראל להר הבית למעמד של תשובה. המעמד החל בראש השנה ונמשך עד אחר חג הסוכות (ראה הרחבת דברים על מעמד זה במחזור המקדש לראש השנה, פרק טז). במהלכו של המעמד המתמשך קרא עזרא הסופר בתורה והוכיח את העם; כן נשא תפילה והזכיר את השם המפורש.
לפי המבואר במסכת יומא (סט:), התקיים המעמד בעזרת נשים בהר הבית - "ברחוב אשר לפני שער המים". באותו מעמד בירך עזרא "את ה' הא-להים הגדול". שואלת הגמרא: "מאי גדול"? ומשיבה: "שגידלו בשם המפורש" (עזרא הסופר - כוהן היה, ולכן היה רשאי להזכיר את השם המפורש. לדעת חז"ל בשיר השירים רבה פרשה ה ה, היה עזרא ראוי להיות כוהן גדול במקום יהושע בן יהוצדק).
כן מבואר שם בגמרא, שמה שנאמר: "ויצעקו אל ה' א-להים בקול גדול", כוונת הדברים היא, שעולי הגולה ביקשו רחמי שמים להקל מעליהם את עול היצר, היינו, יצר עריות ויצר עבודה זרה. עיין שם בגמרא, שאמנם הלכה היא שהזכרת השם המפורש אינה אפשרית אלא בעזרה, עם זאת - כהוראת שעה - הזכיר עזרא את השם המפורש בהר הבית. הדבר נעשה, ככל הנראה, להגדלת מעמד התשובה והאדרת השפעתו עם ייסוד הבית השני. הוראת שעה כעין זו מצינו אצל אליהו בהר הכרמל, אשר בניגוד להלכה, התיר לצורך שעה הקמת מזבח מחוץ למקדש, וזאת, כדי להביא את העם לתשובה. [1]
וראה משנה תורה הלכות תעניות פ"ד הט"ו הכותב:
כשהיו מתפללין על הסדר הזה בירושלם, היו מתכנסין בהר הבית כנגד שער המזרח ומתפללין כסדר הזה. וכשמגיע שליח צבור לומר: מי שענה את אברהם, אומר: ברוך אתה ה' אלהינו אלהי ישראל מן העולם ועד העולם - ברוך אתה ה' גואל ישראל. והן עונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וחזן הכנסת אומר לתוקעים: תקעו בני אהרן תקעו!
ולא הזכיר הרמב"ם דבר וחצי דבר באשר להזכרת השם המפורש בברכות תפילת התענית. וצ"ע.
תפילת הכוהנים במקדש לשלום המלכות
תפילת הכוהנים במקדש ה' בירושלים - נודעה לה השפעה אף על מלכי אומות העולם.
ראה בספר עזרא (פרק ו') - שם מובאת איגרת ששלח דריוש אל הפחה הממונה על עבר הנהר, ובה הוא מורה לו לסייע ליהודים בירושלים לבנות את בית המקדש מהריסותיו. כן נצטווה לספק לכוהנים בירושלים את צורכי המקדש: בני בקר, אילים וכבשים לעולה, וכן שמן ומלח שיעמדו לרשותם להקרבה מדי יום ביומו בלא הפסקה. זאת, "כְּמֵאמַר כָּהֲנַיָּא דִי בִירוּשְׁלִֶם", דהיינו, על פי הוראת הכוהנים שבירושלים. אספקה זו נועדה הן להקרבת הקרבנות לשם ה' כמצוות התורה, והן למען שלום המלך וביתו, וכלשון הכתובים: "די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא, ומצלין לחיי מלכא ובנוהי". כלומר, "כדי שיהיו מקריבים ניחוחים לא-לוהי השמים, ומתפללים לחיי המלך ובניו".
תיאור דומה מובא בספר ברוך (מן הספרים שנכתבו בימי בית שני) - שם מבקשים בני ירושלים שגלו לבבל, להקריב עבורם קרבנות. לשם כך שלחו תרומות בצירוף בקשה להתפלל עבורם ועבור המלך נבוכנצר. זה לשונו:
אלה דברי הספר אשר כתב ברוך בן נריה... בעיר בבל... עת לכדו הכשדים את ירושלים וישרפוה באש... וכל העם בכו בכי גדול ויצומו ויתפללו אל ה'. ויתנדבו כל איש אשר מצאה ידו נדבה לה' לשלחה ירושלימה, אל יהויקים בן חלקיהו בן שלום הכוהן ואל הכהנים והעם אשר נשארו איתו בירושלים... ויכתבו להם את הדברים האלה: הנה אנחנו שולחים כסף, וקניתם בו עולות ושלמים... והתחננו בעד חיי נבוכדנצר   מלך בבל... וה' יגדיל כוחנו ויאיר עינינו לחיות בצל נבוכדנצר מלך בבל... התפללו גם אל ה' אלקים בעדנו כי חטאנו לו
דבר תמוה הוא, שהגולים מבקשים שיתפללו לשלומו של נבוכנצר העריץ, אך נראה שעשו זאת כדי לרצות את המלכות, וכדי להקל עליהם את עול הגלות.
תפילת הכוהנים במקדש לשלומם של עמים המטים חסד לישראל, מובאת גם בספר חשמונאים א י"ב, ה. שם מתואר, כיצד שלחו החשמונאים משלחת לבני העיר ספרטה ביוון, וזאת, לחיזוק מעמד החשמונאים כנגד השליטים באנטיוכיה, ולהידוק הקשרים עם העיר ביוון שקנתה שם עולמי בעוצמתה הצבאית והכלכלית. וכך נאמר שם: "וזה נוסח המכתב אשר כתב יונתן לספרטיים [ביוון]: יונתן הכוהן הגדול, ומועצת זקני העם, והכהנים, [שולחים] לספרטיים אחיהם - שלום!… ואנחנו בכל עת תמיד, בחגים ובשאר ימי מועד, זוכרים אתכם על הקרבנות אשר אנו מביאים, ובתפילות - כראוי ויאות לזכור אחים".
ניתן לומר, שזה גם ביאור המשנה במסכת אבות פ"ג מ"ב האומרת: "רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכּהֲנִים אוֹמֵר: הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ". רבי חנינא בתפקידו כסגן הכוהנים, התפלל במקדש על ישראל וכן על מלכות רומא ערב החורבן. כן התלווה רבי חנינא הסגן אל הכוהן הגדול ושימש אותו, ושמע אותו מתפלל על שלום המלכות.
כך נראה מדברי המשנה בתמיד פ"ד מ"א:
בזמן שכוהן גדול נכנס להשתחוות שלשה אוחזין בו, אחד בימינו ואחד בשמאלו ואחד באבנים טובות... השתחוה ויצא, נכנסו אחיו הכהנים - השתחוו ויצאו
בין מלוויו של הכוהן הגדול בהיכל היה הסגן אשר ראה את השתחווייתו במהלך עבודת תמיד של שחר, ואף שמע את תפילותיו בהיכל, ולכן היה יכול לומר לאור נסיונו, שראוי להתפלל גם לשלום המלכות כדוגמת הרומאים, שאף בה יש דבר טוב כנ"ל.
ומסביר רבי חנינא את החובה להתפלל אפילו על מלכות הרשעה, שכן בהעדר כל שלטון ובאין מלך בישראל - איש הישר בעיניו יעשה, והמצב יכול להיות חמור יותר. כפי שידוע, סמוך לחורבן גברה שנאת אחים ורבו מקרי ההרג בישראל, וכל עוד שלטה רומי, הייתה אימת השלטון מוטלת על הציבור.
תפילת שמעון הצדיק במקדש להצלחתו של אלכסנדר מוקדון
מיוחד הוא המעשה המסופר על שמעון הצדיק, הכוהן גדול, מראשית ימי הבית השני, אשר התפלל במקדש להצלת ישראל - כמתואר במגילת תענית (וכן במסכת יומא סט.). לפי המתואר שם עולה, כי הכוהנים קיימו תפילות במקדש לא רק להצלת   ישראל אלא לשלום העולם כולו.
זה לשון הגמרא ביומא:
יום שבקשו כותיים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם, באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ישראל עמו, ואבוקות של אור בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר אמר להם [אלכסנדר לחייליו]: מי הללו? אמרו לו: יהודים שמרדו בך! כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה ופגעו זה בזה. כיון שראה לשמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה?! אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי! אמר להם: למה באתם? אמרו: אפשר - בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב - יתעוך עובדי כוכבים להחריבו?! אמר להם: מי הללו? אמרו לו כותיים הללו שעומדים לפניך! אמר להם: הרי הם מסורין בידיכם
נמצינו למדים מן המעשה, ששמעון הצדיק הרבה בתפילה במקדש למען נצחונו של אלכסנדר מוקדון - כמוכח מן העובדה שדמות דיוקנו של המתפלל הופיעה לנגד עיניו של אלכסנדר ברגעי הקרב והנצחון. הכוהנים העומדים לפני אלכסנדר מגדירים את המקדש כ"בית שמתפללים בו" על שלום מלכותו, הווה אומר, המקדש לכוהנים אינו רק מקום עבודה אלא מקום תפילה, וזאת, לא רק על שלום ישראל אלא גם על שלום העולם.
אכן, שאלה היא: מדוע התפלל שמעון הצדיק לנצחונו של אלכסנדר אם סופו לתת את הסכמתו להחריב את המקדש? אולם לאור העובדה שישראל היו משועבדים וכבושים ונענים תחת יד פרס, וחייהם נתונים בסכנת השמדה - כדוגמת עצת אחשוורוש והמן שרקמו יחד את המזימה להכחיד את ישראל, לפיכך התפלל שמעון הצדיק לנצחונו של אלכסנדר בתקווה שמלכות חדשה תטה חסד לישראל, וכפי שאכן קרה.
על כל פנים למדנו, כי הכוהן הגדול ראה חובה לעצמו להתפלל במקדש לשלום ישראל ולהקמת מלכות של חסד בעולם.
הכוהנים בני חשמונאי בתפילותיהם במלחמה ובמקדש
תפילות רבות נערכו על ידי הכוהנים בני חשמונאי במלחמתם לכיבוש ירושלים והמקדש, וכן לאחר בואם לחצרות הקודש.
לפי המתואר בספר חשמונאים א (ג', מו), נערכה התפילה כמצווה עליהם בתורה בתקיעת חצוצרות ובזעקה לשמים. להלן עיקרי הדברים כמתואר שם:
ויקהלו [יהודה ואנשיו] להיות מוכנים להלחם ולהתפלל ולבקש חסד ורחמים... הם התאספו ויבואו למצפה מול ירושלים כי מצפה לפנים מקום תפילה בישראל. ביום ההוא צמו חגרו שקים... ויקראו בקול גדול השמים לאמור... בית מקדשך היה למרמס ולטומאה, וכהניך באבל ודיכאון, והנה התאספו הגויים עלינו להשמידנו... ויתקעו בחצוצרות ויקראו בקול גדול. ואחרי כן העמיד יהודה שרי אלפים... ואמר: התאזרו והיו לבני חיל
תפילה זו המשולבת בתרועת חצוצרות - הייתה הקדמה לקרב שנחלו בו החשמונאים ניצחון גדול, ולאחר שורת נצחונות הגיעו לחצרות הקודש בירושלים.
תפילה נוספת המתוארת בספר חשמונאים, מתקיימת בהיות בני חשמונאי   במקדש כשהם נתונים לסכנת חורבן. תיאור התפילה הנערכת על ידי הכוהנים ליד המזבח מול ההיכל, יש בו קווי דמיון רבים עם המתואר בספר יואל. וכך מתואר שם (חשמונאים א ז', לג):
אחר הדברים האלה עלה ניקנור אל הר ציון, ואחדים מן הכהנים ומזקני העם יצאו מבית המקדש לשאול לו לשלום... ניקנור התל בהם, לעג להם, טימא אותם וידבר בגאוה. ובחרות אפו נשבע לאמור... אשרוף את הבית הזה כאשר אשוב בשלום! הכהנים באו לבית המקדש, התיצבו לפני המזבח וההיכל, בכו ואמרו: אתה ה' בחרת בבית הזה למען יקרא שמך עליו ויהיה בית תפילה ותחינה לעמך. עשה נא נקמה באיש הזה בשלשה עשר לחודש אדר החלו המחנות להלחם מחנה ניקנור ניגף והוא נפל ראשון במלחמה
בכל התפילות האמורות, הכוהנים הם המנהיגים את התפילה, שכן, בעת מלחמה הם התוקעים בחצוצרות - ככתוב; וכשהתפילה נערכת במקדש, הם העורכים אותה בחצרות ה' מול ההיכל.  
ד. קרבן בלא תפילה כגוף בלי נשמה
משנה במסכת תמיד - התמיהה והפתרון
לאור האמור, שהכוהנים מצווים להתפלל במקדש לשלום עם ישראל, מתבארת המשנה במסכת תמיד פ"ה מ"א המתארת את תפילת הכוהנים עם שחר בלשכת הגזית, והמפרשים התקשו בהסברתה.
זה לשון המשנה:
אמר להם הממונה [לכהני עבודת תמיד של שחר]: ברכו ברכה אחת! והם בירכו, קראו עשרת הדברות, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר. ברכו את העם שלש ברכות: אמת ויציב, ועבודה וברכת כהנים. ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא
שלושה מושגים מעורפלים במשנה:
א. האמוראים בגמרא לא ידעו לפרש את המילים: 'ברכה אחת', וכלשון הגמרא:   "בעו מנייהו:מאי 'ברכה אחת'? - לא הוה בידייהו!" דבר המלמד שאחר החורבן אבדו מסורות פרשניות להבנת המשנה לאשורה.
ב. המפרשים התקשו בהסברת המשפט: "בירכו את העם שלש ברכות", שכן, כיצד ניתן להסביר שברכת אמת ויציב ועבודה הן ברכות לעם?
אכן, יש מן הפרשנים (הרא"ש למשל) אשר הציעו להשמיט את המילים – "בירכו את העם", אך דומה שאי אפשר למחקן, שכן, המילים מופיעות במקומות שונים בדפוסים ובכתבי היד של התלמוד והמשנה. ראה למשל את הנוסח הזה בגמרא בברכות (יא:) וברש"י שם. כן ראה את נוסח המשנה ברמב"ם עם פירוש הרב קאפח.
ג. שאלה אחרת היא, מה עניינה של 'ברכת כוהנים' לכאן, הרי הלכה היא, שברכת כוהנים נאמרת רק בסוף הקרבת התמיד, וזאת, לאחר שמעלים את האברים על אש המערכה בראש המזבח; ככתוב: "וירד [אהרן] מעשות את החטאת ואת העולה", ומשנשלמה ההקרבה על אש המזבח - אזי נאמר: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם"?
ד. שאלה נוספת המעסיקה את הפרשנים היא עצם קיומה של תפילת הכוהנים בלשכת הגזית. תפילה זו מחייבת להפסיק את העבודה בעיצומה להתכנס בלשכת הגזית ולהתפלל. והרי העוסק במצווה פטור מן המצווה, ולמה יעזבו הכוהנים את עבודתם ויתפללו? מה עוד, שטרם הגיע זמן חובת קריאת שמע ותפילה לכלל ישראל, שהרי הכוהנים נכנסים ללשכת הגזית לתפילה עוד בטרם האיר היום? (ראה סידור המקדש עמ' 101 שם העלינו סברה לפתרון השאלה, אך השאלות כולן במקומן).
אולם לאור האמור לעיל, שמצוות הכוהנים במקדש אינה רק לשרת, אלא גם 'לברך בשמו', באה המשנה על פתרונה; שכן, המושג 'לברך' כולל בתוכו שני דברים:
א. לברך ברכת כוהנים.
ב. להתפלל על היחיד או על כלל הציבור, ואף על שלום אומות העולם.
זה, אפוא עניינה של המשנה האומרת: "ובירכו את העם", כלומר, יתפללו על העם. היינו, אין די ב'ברכת הכוהנים' המפורשת בתורה שאותה יאמרו הכוהנים בסיום העבודה, בעת עמדם על מעלות ההיכל, אלא צריך גם תפילה על העם, ולכן בירכו ברכות אלו.
עדותו של יוסף בן מתתיהו
בטרם נדון בתוכן הברכה והתפילה שהתפללו, ראוי להקדים ולהביא עדות חיה מימי בית שני בעניין התפילה במהלך העבודה - את עדותו של יוסף בן מתתיהו - הכותב, וזו לשונו:
  הכהנים עסוקים בעבודתו [של המקדש] למען כולם... ואין אנו מקריבים את הקרבנות כדי לזלול ולסבא בעצמנו, שהרי אין הדבר הזה לרצון האלקים, אלא מתוך שיקול דעת. כי כאשר מקריבים אנו את הקרבנות חייבים אנו להתפלל למען הציבור, ורק אחר כך למען עצמנו, שהרי לחיי שיתוף נוצרנו. וכל מי שמכבד את צורכי הציבור יותר מאשר את צרכי עצמו ישא חן במיוחד מלפני אלקים  (ראה בספרו 'נגד אפיון', ספר שני - כג).
יוסף בן מתתיהו מדבר על מציאות כפי שהכיר אותה בעת שעבד ככוהן במקדש - שכאשר הכוהנים מקריבים את הקרבנות, "חייבים הם להתפלל למען הציבור". נראה, בהכרח, שכוונתו לתפילת הכוהנים בעת הקרבת התמיד שהוא קרבן ציבור.
שני מיני 'ברכת כוהנים': ברכת כוהנים שהיא ברכה, וברכת כוהנים - שהיא תפילה
מכאן מתבאר המושג 'ברכת כוהנים' במשנה זו, שהמפרשים תמהו, איך ניתן לברך 'ברכת כוהנים' במקדש מיד עם שחר - בטרם הקרבת הקרבן? הרי מפורש בתורה - כנ"ל, שברכת כוהנים מתקיימת בסיום, אחר הקטרת האיברים על אש המזבח?
ר' עובדיה מברטנורא מסביר, ש'ברכת כוהנים' זו עניינה - "קריאת הפסוקים בלבד ולא נשיאות כפים... כדי שיהא התמיד מקובל ברצון".
בפירוש הרא"ש לתמיד מבואר:
שהיו אומרים: 'א-לוהינו... ברכנו בברכה המשולשת בתורה'... ומתפללים [עתה] על נשיאות כפים שיש להם לעשות אחר הקטרת אברי התמיד, שיסכים הקב"ה על ידם לברך את ישראל. אבל לא היו נושאים כפים עתה אלא אחר כך
הפירוש, שהכוהנים צריכים להקדים ולהתפלל תפילה מיוחדת, שהקב"ה יסכים עם ברכת כוהנים שתיאמר על ידם אחר כך, תמוה: הרי הקב"ה ציווה אותם לקום ולשאת כפיים במהלך העבודה, ואין לך 'הסכמה' גדולה מזו?
אולם מעיון בדברי הרמב"ם מתברר, שיש שני מיני 'ברכת כוהנים':
א. ברכת כוהנים - כברכה על פי מצוות התורה: יברכך, יאר, וכו'.
ב. ברכת כוהנים - כתפילה.
כלומר, קיימת הבחנה בין 'ברכת כוהנים' הנזכרת בהקשר לעמידת הכוהנים על מעלות האולם - שזו 'ברכה', לבין 'ברכת כוהנים' הנזכרת בהקשר להתכנסות הכוהנים בלשכת הגזית, שכן, שם מדובר בתפילה.
ראה את פירוש הרמב"ם למשנה זו הכותב (בתרגומו של הרב יוסף קאפח):
אמר להם הממונה: ברכו ברכה אחת... כבר נתבאר בגמרא ברכות (דף יא:) שהברכה הזאת... היא 'אהבת עולם'... אחר כך אמר, שהם מברכין את העם שלש ברכות, שהם: אמת ויציב, ורצה, ושים שלום, לפי שהן כולן תפילה על ישראל. ולפיכך אמר בהם: 'ובירכו את העם', וכל זה יהיה כשהם בלשכת הגזית. אבל ברכת כהנים הידועה והיא - 'יברכך ה'', הרי הם אומרים אותה על מעלות האולם אחר גמר עבודת התמיד
הרמב"ם מחלק בין "ברכת כוהנים הידועה" הנאמרת על מעלות האולם, לבין שלוש הברכות הנאמרות בלשכת הגזית: אמת ויציב, רצה ושים שלום, ש"כולן תפילה על ישראל" - כלשונו.
הרמב"ם מפרש את מה שנאמר במשנה - "ברכו את העם שלש ברכות: אמת ויציב, ועבודה וברכת כהנים" - שברכה זו אינה "ברכת כהנים הידועה", אלא "שים שלום". כך גם הביא הרמב"ם להלכה בהלכות תמידין ומוספין פ"ו ה"ד:
ואחר שמעלין האיברים לכבש מתכנסין כולן ללשכת הגזית, והממונה אומר להם: ברכו ברכה אחת והן פותחין וקורין אהבת עולם... ורצה ושים שלום
אכן, כך גם מצינו בפירוש הראב"ד למשנה זו במסכת תמיד, שמפרש את 'ברכת   כוהנים' הנאמרת בלשכת הגזית, שפירושה - שים שלום, וכן פירש המאירי על משנה זו.
ונראה לומר, שברכות אלו - אמת ויציב, ועבודה ושים שלום - לא נאמרו בלשון הברכה המקובלת כיום בתפילת שמונה עשרה, אלא כל ברכה נאמרה עם תוספת תפילה על ישראל, וזאת, בהקשר לתוכן הברכה. בכך מתבאר הביטוי 'בירכו את העם' בברכות אלה. [2]
בעל תוספות יום טוב מסביר את שיטת הרמב"ם וזו לשונו:
ואומר אני, שדעת הרמב"ם במה שכתב 'שים שלום' ולא כתב 'ברכת כהנים', לפי שהוא סובר, שלא היו אומרים ברכת כהנים כלל [בלשכת הגזית] כיון שאין עכשיו נשיאת כפים... ולפיכך כתב הוא, דהא דתנן: ברכת כהנים, היינו הברכה [שים שלום] הנקראת כן על שם התחלת ש"ץ, שמתחיל בה בברכת כהנים. אבל הם לא היו מתחילים בה אלא בשים שלום
דבריו תמוהים, שכן, לא היו מתפללים בלשכת הגזית כי אם שלוש ברכות מתפילת שמונה עשרה ובלא שעמד לפניהם שליח ציבור, ולמה, אם כן, תיקרא ברכה זו על שם התחלת הש"ץ?
ברכת 'שים שלום' היא פירוש והרחבה של ברכת כוהנים
כאמור, פירש הרמב"ם, שהמילים 'בירכו את העם' עניינן 'תפילה על ישראל'; כן פירש, ש'ברכת כוהנים' עניינה תפילת 'שים שלום'. פירושו צריך ביסוס - מה המקור לדבריו?
  ונראה להביא מקור לדבריו מן הגמרא במגילה, שם מבואר סדר ברכות התפילה כפי שנקבע על ידי חכמי ישראל.
זה לשון הגמרא במגילה יז: :
מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר: מנין שאומרים 'אבות'?... ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה? דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם... ומה ראו לומר שים שלום אחר ברכת כהנים? דכתיב: ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, ברכה דהקדוש ברוך הוא - שלום, שנאמר: ה' יברך את עמו בשלום  
מדברי הגמרא עולה בבירור, שברכת 'שים שלום' היא המשך של ברכת כוהנים, שכן, הכוהנים אומרים בברכתם: 'וישם לך שלום', לכן באה התפילה בהמשך ובה הבקשה: 'שים שלום'. כמו כן, מאחר שהקב"ה מבטיח בתורתו: 'ואני אברכם', מבקשים ישראל 'ברכנו אבינו… בשלום'.
המעיין בברכת 'שים שלום' ייווכח, שאינה רק המשך, אלא הברכה היא כעין פירוש והרחבה של ברכת כוהנים. הגר"א ופרשנים אחרים הרחיבו בעניין זה ולהלן ההשוואות בקצרה:
"שים שלום טובה וברכה", הוא פירוש ל"ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".
"חן וחסד ורחמים", הוא פירוש ל"ויחֻנך".
"שים שלום… וברכה", הוא פירוש ל"יברכך ה' וישמרך".
"כי באור פניך", הוא פירוש ל"יאר ה' פניו אליך".
"ברכנו אבינו כולנו כאחד", הוא פירוש לדברי חז"ל, שהמברך את ישראל - מתברך, שנאמר: "ואני אברכם", וכן נאמר: "ואברכה מברכיך", ראה חולין (מט.).
'עבודה' בלא תפילה כגוף בלי נשמה
מכאן מובן, מדוע כתבו הראשונים: הרמב"ם, הראב"ד והמאירי, ש'ברכת כוהנים' שנאמרה בלשכת הגזית שונה במהותה מ'ברכת כוהנים' הנאמרת על מעלות האולם. ופירשו, שבלשכת הגזית אמרו הכוהנים ברכת 'שים שלום' - שהיא 'תפילה על כל ישראל', ואילו על מדריגות ההיכל קיימו את מצוות 'ברכת כוהנים' שהיא ברכה   לעם ישראל.
שכן, כאמור, 'שים שלום' אינה אלא הרחבה של ברכת כוהנים, ועניינה, שהקב"ה יברך את ישראל בכל הברכות שבברכת כוהנים. כן כללו חז"ל בנוסח תפילה זו את התפילה לשלום, וכדברי המדרש: [3]
גדול שלום! שכל הברכות וטובות ונחמות שהקב"ה מביאן על ישראל - חותמין בשלום: בקריאת שמע - פורס סוכת שלום, בתפלה - עושה שלום, בברכת כהנים - וישם לך שלום
בכך באות על פתרונן השאלות דלעיל במשנה. כאמור, אף חכמי התלמוד התקשו בהסברת המושג 'ברכה אחת' שבמשנה זו. מתברר, שלשון המשנה - "ובירכו את העם" עניינה - תפילת הכוהנים בלשכת הגזית, שכן, כשם שמצווה על הכוהנים לעשות את העבודה במקדש, כן הם מצווים להתפלל על ישראל, ככתוב: "לשרתו - ולברך בשמו" - כנ"ל.
כמבואר ביוסף בן מתיתיהו, בעת הקרבת קרבנות הציבור היו הכוהנים "חייבים להתפלל למען הציבור". לפיכך, התכנסו הכוהנים בלשכת הגזית כדי לברך ולהתפלל על העם. זה עניינה של 'ברכת כוהנים' שנאמרה שם, דהיינו, ברכת 'שים שלום' - כדברי הרמב"ם והראשונים - שכן, ברכה זו היא תפילה, שיתקיימו הברכות שב'ברכת כוהנים'. נמצא, שההפסקה בעיצומה של העבודה לצורך תפילה אינה היסח הדעת, אלא היא חלק הכרחי של העבודה, שכן, עבודה בלא תפילה - כגוף בלי נשמה.
ה. כוהנים ולויים ומצוות התפילה בהר הבית ובמקדש
הכוהנים שופטים ומורי הוראה המתפללים על ישראל
לאור האמור, מתקבל מובן חדש לפסוק שהבאנו תחילה, באשר לתפקידם של הכוהנים בפרשת עגלה ערופה.
כאמור, הכוהנים באותו מעמד מצווים להתפלל על כפרת ישראל בעקבות תעלומת רצח, כשנמצא אדם נופל בשדה, ככתוב:
וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע
לפי המבואר בתרגום יונתן (דברים כ"א, ח) הייתה לתפילת הכוהנים השפעה מיידית, שכן, בעקבותיה היה מתגלה הרוצח. זה לשון התרגום:
ומן יד נפקין נחיל דמורנין מגו פרתא דעגלתא נגדין ואזלין עד אתרא דקטולא תמן, וסלקין עלוי ואחדין בי דינא יתיה ודיינין יתיה
כלומר: מייד עם סיום תפילת הכוהנים, היה מתמשך נחיל של נמלים ממקום העגלה הערופה עד המקום שהרוצח חבוי שם, ובית דין היה עולה אליו, אוחז בו ודן אותו.
על כל פנים, הכוהנים אינם חלק מבית הדין, וכל עניינם באותו מעמד הוא להתפלל לכפרת העם. נשאלת, אפוא, השאלה, אם תפקידם של הכוהנים מצטמצם לתפילה, לשם מה הוסיפה התורה את המילים: "וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע", ומה עניין ריב ונגע לכאן?
אמנם מצינו מקורות המלמדים, כי על הכוהנים בישראל הוטל גם תפקיד של שופטים המטפלים בענייני מריבה. [4]
כן הוטל על הכוהנים לשמש כמורי הוראה, ראה ספרי [5] על הפסוק: " 'יורו משפטיך ליעקב' - מלמד, שכל הוריות אינן יוצאות אלא מפיהם". הכוהנים הם גם מורי ההוראה בעניין נגעים: בענייני צרעת איש ואשה, צרעת בגדים וצרעת בתים. נמצא, אפוא, שמתקיים בהם הפסוק - "ועל פיהם - ועל פי הוראתם - יהיה כל ריב וכל נגע".
אין בכך עדיין כדי להסביר מה עניין יכולתם של הכוהנים לדון בענייני ריב ונגע - לעניין התפילה שעליהם לשאת במעמד עגלה ערופה? אם רצתה התורה להשמיע לנו ענייני הלכה הקשורים לדיני מריבות ונגעים (כמובא בספרי שם, וכן בסנהדרין לד), דומה, שלא זה המקום לציין הלכות אלו; שכן, במעמד עגלה ערופה אין לכוהנים חלק בצד המשפטי וההלכתי, ולא הוזכרו הכוהנים שם אלא לעניין תפילה?
  ונראה, שבאה התורה ללמדנו את האמור לעיל, ולומר: מאחר שמדובר במקרה מזעזע של רצח אדם מישראל, מוטל על הכוהנים התפקיד לשאת תפילה במקום לכפרה כנ"ל. והיה אם ישאל השואל: מדוע דווקא הכוהנים ישאו תפילה ולא זקני העיר הקרובה אל החלל? או שמא ראוי שזקני הסנהדרין שהגיעו מירושלים למדוד את המרחק מן הערים (ראה משנה תורה הלכות רוצח פ"ט ה"א) הם שישאו תפילה לכפרה?
על כך משיבה התורה: "ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה'... לברך בשם ה', ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע", כלומר, באופן מכוון הטילה התורה את התפילה דווקא על הכוהנים, שכן, דבר כללי הוא בתורה, שהכוהנים מטפלים בענייני ריב ונגע, זאת, כדי שכאשר יבוא בפניהם מקרה של אדם מנוגע לא יעמדו מנגד! הכוהנים לעולם לא ייצאו ידי חובה בפסק הלכה, אם האיש טמא או טהור, אלא ילוו את ראיית הנגע בתפילה לרפואת החולה! וכאשר יבוא אליהם מקרה של מריבה בין אנשים - לא יעמדו כצופים מן הצד, ולא יסתפקו בקביעת החייב והזכאי, אלא ילוו את הדיון בתפילה לשלום בין הניצים! זה, אפוא, הקשר בין ריב ונגע לבין תפילת הכוהנים בפרשת הירצחו של אדם; שכן, אומרת התורה, שהכוהנים המכירים מקרוב את כאבי עם ישראל בחיי היום יום, ומתפללים לשלומם בריב ונגע, הם שישאו תפילה גם במעמד עגלה ערופה במקום שבו נשפך דם, לכפרת עם ישראל.
אהרן הכוהן רואה את הנגע - ומבקש על רפואתו
דוגמה לדבר, מה שנאמר בצרעת מרים:
וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל - וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם - וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל משֶׁה בִּי אֲדֹנִי!... אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ! וַיִּצְעַק משֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ (במדבר י"ב, י).
הווה אומר: אהרן הכוהן מבחין מייד כי מרים מצורעת, אך אינו קובע הלכה שעליה לצאת אל מחוץ למחנה! אלא דבר ראשון פונה אהרן אל משה בתחינה שיציל את מרים ממחלתה. ללמדך, שתפקידם של הכוהנים אינו מצטמצם בקביעת ההלכה האם האיש טמא או טהור, אלא תפקידם להתפלל על הנגוע לרפאותו מצרעתו.
מסיבה זו נאמר בתורה (ויקרא י"ג, ב): "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת… וְהוּבָא אֶל אַהֲרן הַכוהן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים". וכבר שאלו חז"ל בתורת כוהנים, מדוע נזכר דווקא אהרן, הרי ראיית נגעים נעשית בכל כוהן ובכל הדורות?  
ותשובת השאלה - כנ"ל, שעיקר הסיבה שקבעה התורה שראיית הנגעים תהיה על ידי כוהן הוא כדי שילווה את ראיית הנגע בתפילה. לפיכך הביאה התורה כדוגמה לכוהן הרואה את הנגע - את אהרן! האיש המתפלל על הנגוע, שהיה "אוהב את הבריות" וכואב את כאבם. לפיכך במקרה של נגע צרעת, הראוי ביותר היה - לו רק ניתן - להביא את הנגוע לאהרן הכוהן. אך גם בהיעדרו, צריך כל כוהן להתעלות למדריגתו ולרגישותו ולאהבת הבריות הגדולה של אהרן הכוהן, שיחוש את כאבו של הנגוע ויתפלל לרפואתו - כאהרן בשעתו.
חובת שבט לוי להתפלל לפני ה' במקדש
לאור האמור, דומה שיתבאר לנו פסוק בתורה המעורר תמיהות, והמפרשים התקשו בהסברתו.
בספר דברים (י', ח) נאמר: "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמו עַד הַיּוֹם הַזֶּה". רש"י שם מפרש: "בעת ההוא - בשנה הראשונה לצאתכם ממצרים, וטעיתם בעגל, ובני לוי לא טעו, הבדילם המקום מכם". כך גם מפרש תרגום יונתן, שכיוון ששבט לוי היה מוכן להיהרג על קידוש ה' - משום כך זכו לשאת את הארון. מדובר, אפוא, בהבדלת שבט לוי כולו מכלל ישראל בעקבות חטא העגל והעמדתם כשבט המשרת לפני ה' במשכן.
מכאן יש לתמוה על המילים "ולברך בשמו" שבפסוק זה, הרי 'ברכת כוהנים' הוטלה על אהרן ובניו ולא על שבט לוי?
ואכן, כתבו המפרשים, רש"י ואחרים, שבאשר לארון הברית, זה ינשא על כתפי הלויים, ובאשר לברכה - זאת יעשו הכוהנים. ובלשון רש"י: "לשאת את ארון - הלוים. לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו - הכוהנים והוא נשיאת כפים".
הדבר קשה, שכן מדובר על הבדלת כלל השבט בעקבות חטא העגל, וכן על המצוות המיוחדות שהוטלו על השבט כולו בהיותו נאמן לה', ולא זה המקום להזכיר את המצוות שהוטלו על אהרן ובניו (וראה רמב"ן שניסה לפרש בדוחק).
אולם לאור המובא לעיל, ש'לברך' אין עניינו ברכה דווקא, אלא פעמים שמובנו - 'תפילה', מתחוורת כוונת הפסוק שבא לומר, שבעת ההיא הובדל שבט לוי לשלושה דברים: א. לשאת את הארון והכלים במדבר. ב. לשרת במשכן בשירה, שמירה וכד'. ג. 'לברך בשמו' כלומר: להתפלל.
מכאן מובן תפקידם של הלויים במעמד הברכה והקללה בהר גריזים ובהר עיבל, ככתוב:
אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִּים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן... וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם  (דברים כ"ז, יב).
כלומר, כל מעמד שיש בו ברכה, קללה או תפילה, הרי זה מוטל על הלויים.
כן יובן תיאור תפקיד הלויים בחנוכת הבית בימי חזקיה, שם נאמר:
וַיְדַבֵּר יְחִזְקִיָּהוּ עַל לֵב כָּל הַלְוִיִּם הַמַּשְׂכִּילִים... מְזַבְּחִים זִבְחֵי שְׁלָמִים וּמִתְוַדִּים לה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם... וַיִּשְׂמְחוּ כָּל קְהַל יְהוּדָה וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם... וַיָּקֻמוּ הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם וַיִּשָּׁמַע בְּקוֹלָם וַתָּבוֹא תְפִלָּתָם לִמְעוֹן קָדְשׁו (דבה"ב ל', כב).
ברור מן הפסוקים שהלויים הם שהתוודו. דומה שאף באשר ל'ברכה' שם נאמר: "ויקומו הכהנים הלויים ויברכו את העם… ותבוא תפילתם", שכוונת הפסוק היא, שגם הכוהנים וגם הלויים הנזכרים רבות בפסוקים אלו התפללו.
כך גם יובן מה שמובא בספר נחמיה ט', ד, שהלויים הם הזועקים לפני ה' והם מנסחי התפילה, ככתוב:
וַיָּקָם עַל מַעֲלֵה הַלְוִיִּם [המעלות הקבועות לשירה ותפילה - רש"י ואבן עזרא] יֵשׁוּעַ וּבָנִי קַדְמִיאֵל שְׁבַנְיָה... וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל ה' אֱלֹהֵיהֶם. וַיֹּאמְרוּ הַלְוִיִּם:  ...קוּמוּ בָּרְכוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ
  ראה שם את התפילה הארוכה שנאמרה על ידי הלויים.
לאור האמור יובנו גם דברי שמואל הנביא לישראל במעמד המלכתו של שאול. ראה ספר שמ"א (י"ב, יט):
וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ וְאַל נָמוּת... וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ... גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטא לה' מֵחֲדל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם
המילים "חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם" צריכות הסבר, שכן מידה טובה היא לאדם להתפלל על חבירו, אך למה ייחשב הדבר לחטא לשמואל אם לא יתפלל על ישראל?
אולם כאמור, כמשרתי ה' במקדש   - בדומה לכוהנים - נצטוו אף הלויים להתפלל על ישראל, עם זאת, בעוד אשר הכוהנים נצטוו גם לברך ברכת כוהנים וגם להתפלל, נצטוו הלויים על התפילה בלבד.
מעתה מובנת בקשת העם משמואל: "התפלל בעד עבדיך", שכן, שמואל נמנה על שבט לוי והיה מבני קהת (ראה במדבר רבה במדבר פרשה ג, יא) לפיכך ביקשו ממנו ישראל להתפלל עליהם - כמצווה עליו בתורה. מכאן גם מובנת תשובתו: "חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם", וכוונתו לומר שבוודאי מצווה היא בתורה על הלויים להתפלל על ישראל, וחלילה לי מחטוא לה' ולחדול מן החובה המוטלת עלי להתפלל עליכם.
תפילת כוהנים ולויים בהר הבית על אדם בצרתו
לאור האמור, מוארת באור חדש התקנה שהונהגה במקדש, שכל מי שבאה עליו צרה, יבוא לחצרות ה' להתפלל ויקיף את הר הבית משמאל. כגון, אדם שיש לו חולה בתוך ביתו, או מי שאבדה לו אבידה, או כשהוא באבלות וכדו', היה עולה להר הבית, והנמצאים בהר שומעים את האיש בצרתו ומתפללים עליו.
ראה מסכת מדות פ"ב מ"ב שם נאמר:
כָּל הַנִּכְנָסִין לְהַר הַבַּיִת נִכְנָסִין דֶּרֶךְ יָמִין, וּמַקִּיפִין וְיוֹצְאִין דֶּרֶךְ שְׂמֹאל, חוּץ מִמִּי שֶׁאֵרְעוֹ דָבָר, שֶׁהוּא מַקִּיף לִשְׂמֹאל. [והאדם הפוגשו שואלו]: מַה לָּךְ מַקִּיף לִשְׂמֹאל? - שֶׁאֲנִי אָבֵל! [ומתפלל עליו]: הַשּׁוֹכֵן בַּבַּיִת הַזֶּה יְנַחֶמְךָ! [וכשהאיש משיב]: שֶׁאֲנִי מְנֻדֶּה! [מתפלל עליו]: הַשּׁוכֵן בַּבַּיִת הַזֶּה יִתֵּן בְּלִבָּם וִיקָרְבוּךָ! - דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: עֲשִׂיתָן כְּאִלּוּ עָבְרוּ עָלָיו אֶת הַדִּין! אֶלָּא: הַשּׁוֹכֵן בַּבַּיִת הַזֶּה יִתֵּן בְּלִבָּךְ וְתִשְׁמַע לְדִבְרֵי חֲבֵרֶיךָ וִיקָרְבוך
נראה, שתקנה זו נאמרה בעיקרה בקשר לכוהנים המצויים בהר הבית בכל שעות היממה, שכן, הם היודעים את מנהגיו ואת התפילות השונות שיש לומר.
בהמשך למה שאמרנו לעיל, שאף שבט לוי נצטווה "לברך בשמו" ולהתפלל על ישראל, אמורים הדברים אף על שבט לוי, שכן, גם הם כמשרתי ה' מצויים בהר, בשערים השונים ובלשכות, בתור משוררים ונושאי תפקידים.
לפיכך הנהיגו חכמים מנהג בהר הבית - להקיף משמאל, כדי שהכוהנים והלויים המצויים בתחומי ההר יבחינו באדם קשה יום, ישאלו אותו על צרתו ויתפללו עליו. כך יכול אדם שאירעה לו צרה, לעלות להר בכל שעה משעות היום, בהנחה, שימצא כוהן או לוי בהר שיתפלל עליו.
מובן מאליו, שאף אדם מישראל המתפלל על חבירו בצרה מקיים בכך מצווה, (ראה בהמשך) אך לאור האמור לעיל נראה, שבאשר לכוהן ולוי הרי זו חובה, וזו אחת ממצוות הכהונה והלויה.
סגנון התפילה שקבעו חז"ל במקדש, שפתיחתה: 'מי ששיכן שמו בית הזה' מלמד אף הוא, שתפילות אלו נאמרו בעיקר על ידי השוכנים בהר, שכן, תפילות בנוסח זה ובמטבע לשון זו מתקיימות במקדש על ידי כוהנים.
ראה, למשל ברכות (יב.) בעניין תפילת הכוהנים במהלך עבודת התמיד, שם מובא: "משמר היוצא אומר למשמר הנכנס: מי ששיכן את שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות". זה גם סגנון השבעת כוהן גדול בידי זקני הכהונה ערב יום הכיפורים, כמתואר במסכת יומא (יט:) שמשביעים אותו ואומרים לו: "משביעין אנו עליך, על דעתנו ועל דעת בית דין, במי ששיכן את שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך!"
מכאן יתבארו דברי חז"ל במסכת אבל רבתי (פרק ששי) שם נאמר:
ואלו שמקיפין דרך שמאל: אבל, ומנודה, ומי שיש לו חולה בתוך ביתו, ומי שאבד לו אבדה... מי שיש לו חולה בתוך ביתו, אומר לו: השוכן בבית הזה ירחם עליו מיד. מעשה באשה אחת שחלתה בתה ועלתה זו והקיפה, ולא זזה משם עד שבאו ואמרו לה: נתרפתה. מי שאיבד אבדה, אומר לו: השוכן בבית הזה יתן בלב מי שמצאה ויחזירה לך מיד. מעשה באלעזר ובחנניה ובחזקיה בן גרון, שאבד לו ספר תורה שלו - לקוחה במאה מנה, ועלה והקיף, ולא זזו משם עד שבאו ואמרו לו: נמצא הספר תורה
המקור למנהג הקפת הר הבית משמאל, מוסבר בהמשך שם בלשון זו: "שמתחלה לא בנאו שלמה [את הבית] אלא על תנאי, שכל מי שיש לו צרה - יבא ויתפלל עליה (ככתוב במל"א ח): 'רעב כי יהיה בארץ, דבר כי יהיה...' כל תפלה, כל תחינה אשר תהיה לכל האדם". הראיה מן הפסוק תמוהה, שכן, בפסוק לא נאמר שיש להקיף מצד שמאל. גם לא נאמר שצריך לשאול אדם בצרתו מה אירע לו? ודבר עיקרי: אין זכר בפסוק לחובה המוטלת על אנשי הר הבית להתפלל על אדם בצרתו?
ברור ופשוט, שהלימוד מפסוק זה עיקרו, ללמד כל אדם מישראל - באשר לו עצמו - לעלות אל ההר בעת צרה ולהתפלל לישועתו, ובאשר לחובת אנשי הר הבית להתעניין במצוקתו של האיש ולהתפלל עליו, דבר זה אין לו מקור, ולא מצינו לכך חיוב מן התורה.
מאידך גיסא, מצינו מקור באשר לחובת הכוהנים המשרתים בחצרות בית ה' להתפלל על ישראל, ככתוב: "כי בם בחר ה' לשרתו ולברך בשם ה' " (דברים כ"א, ה). כן מצינו פסוק בלשון דומה באשר ללויים, שנצטוו אף הם: "לעמוד לפני ה'לשרתו ולברך בשמו" (דברים י', ח), שכן, כאמור, הכוהנים והלויים הם המצויים בהר הבית והם המסתופפים בחצרות הקודש, ולפיכך הם שנאמרה בהם חובה להתפלל על ישראל. דומה, שאין לך אנשים שתפילתם רצויה לפני ה' כמו הכוהנים והלויים העושים את עבודת הקודש, הראויים לשאת תפילה לשלום כל ישראל באשר הם שם.
ו. תפילת כוהן גדול בהיכל
חובת התפילה של כוהן גדול
החובה להתפלל על ישראל יש בה מדרגות מדרגות. אם באשר לכוהנים והלויים מצינו שקיימת חובת תפילה, מעליהם קיימת מדרגה גבוהה יותר - מדרגת כוהן גדול, שכן, לשם כך משחוהו בשמן המשחה והלבישוהו בגדי כוהן גדול - כדי שירבה תפילה לשלום על ישראל.
יתירה מזו מצינו, שכוהן גדול הנמנע מלהתפלל על ישראל - נענש.
כך מסבירים חכמים את הפסוק המדבר על חזרתו של הרוצח בשגגה לביתו מעיר המקלט - במות הכוהן הגדול, ככתוב (במדבר ל"ה, כה): "וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכוהן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדש".
הגמרא במסכת מכות (יא.) דנה בשאלה מדוע תלתה התורה את שחרורו של הרוצח בשגגה מעיר המקלט במיתת כוהן גדול דווקא? ומשיבה הגמרא: "שהיה להן [לכוהנים הגדולים] לבקש רחמים על דורן ולא בקשו"!
נמצא, שתפקידו של הכוהן הגדול במקדש להתפלל על דורו, שלא תבוא רעה על ישראל: רעב, מגיפה, מלחמה וכד', כך גם באשר לאסון אחר המתרגש לבוא על היחיד ועל הציבור. ומבואר בגמרא, שבמידה שכוהן גדול אינו עושה את תפקידו, ואינו מתמיד בתפילתו בהיכל לפני ה', ובאה פורענות על הציבור - עליו האשמה.
ראה תרגום יונתן (במדבר ל"ה, כה) הנותן טעם לחזרת הרוצח בשגגה לביתו עם פטירת הכוהן הגדול, ומסביר (בתרגום לעברית):
ומפני שלא התפלל כוהן גדול בקודש הקודשים ביום הכיפורים על שלש העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דם אדם נקי, והיה בידו של כוהן לבטלם בתפילתו, ולא התפלל, לפיכך בא על ענשו למות בשנה ההיא
לפי תרגום יונתן תפילת כוהן גדול ביום הכיפורים מתקיימת בקודש הקודשים, ונראה שהדבר נעשה בעת הבאת הקטורת שהיא שעת רצון לקיבול תפילות, וכפי שעשה אהרן במחתת הקטורת בפרשת קורח).
לדעת התרגום, השפעת התפילה של כוהן גדול גדולה ועצומה, שכן, בכוח תפילתו יכול הוא למנוע את ישראל מלבוא לידי חטא, וממילא למנוע מהם צרות וייסורים. זה מה שמודגש בפסוק שהכוהן הגדול נמשח 'בשמן הקודש', שכן, לשם כך נמשח, להוסיף קדושה וקירבה לשכינה, והרי הוא מזוכך ומקודש - ותפילתו מתקבלת. לפיכך, כשאינו עושה את חובתו - נענש וימיו מתקצרים, כי לכך נמשח, ואם לאו - למה לו חיים?
וראה בספר עקידת יצחק (שער פו) המסביר מדוע רוצח בשגגה המתגורר בעיר מקלט יוצא משם במיתת כוהן גדול, זאת, מאחר שערי מקלט הן ערי לויים, ותושבי ערים אלה מסתופפים תחת כנפיו של כוהן גדול. ובלשונו:
והנכון בעיני יותר, מפני שעיר מקלטו היא תחת ממשלת הכוהן הגדול [שהן] בכלל כל ערי הלויים... נוסף על מה שהוא [הכוהן הגדול] ראש בית אבותם. וכשבא הרוצח לשם, הרי זכה בו אדוני הארץ להיות כאחד מבני העיר... וראתה החכמה האלהית שלא ימשול בו - רק ימי מלך אחד. ולזה במות הכוהן הגדול, שהוא מלך עליהם, הן לזמן קרוב או רחוק, ישוב אל ארץ אחוזתו
העולה מדבריו הוא, שכוהן גדול הרי הוא כ'מלך' על ערי הלויים וכ'ראש   בית אבותם', להגן עליהם להתפלל עליהם ולהביא להם שפע טוב וברכה. לפיכך, כל עוד הכוהן הגדול עושה את תפקידו ומתפלל על תושבי הערים שתחת חסותו - ובהן רוצחים בשגגה - הרי הוא ראוי להיות 'מלכם', אך אם יחדל מתפילתו - יתקצרו חייו, והתלויים בו יצאו ביום מותו לחפשי.
עד כמה משתוקק הקדוש ברוך הוא לתפילתו של כוהן גדול המתפלל על ישראל, למדים אנו מדברי הגמרא במסכת ברכות (ז.). וזה לשון הגמרא שם:
אמר רבי ישמעאל בן אלישע [כוהן גדול]: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי: ישמעאל בני ברכני! אמרתי לו: יהי רצון מלפניך, שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו [בהסכמה]'. הגמרא מסכמת את המעשה הנ"ל, שבא להשמיענו - שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך
כלומר, לכאורה אין הקב"ה נזקק למילותיו ולתפילתו של בשר ודם, אך מעשה זה מלמדנו שהקב"ה רוצה וחפץ בברכתו ותפילתו של כוהן גדול על ישראל.
למעשה, זה עניינו של הפסוק הנזכר לעיל: "כי בם בחר ה' לשרתו ולברך בשם   ה' ", היינו, לכך קידש את הכוהנים ובחר בהם, כי כך רצונו, שיברכוהו כוהניו במקדשו ויתפללו לפניו, כדוגמת ברכת כוהן גדול הנ"ל בקודש הקודשים.
מעיל התכלת והפעמונים, כתפילין - להכין את לבו של הכוהן לתפילתו בהיכל
מכאן מובן עניינו של מעיל התכלת, שציוותה התורה ללבשו כחלק מבגדי כוהן גדול. שכן, כבר דרשו חז"ל בעניין התכלת (ראה סוטה יז. ועוד):
מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר: ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר
כלומר, ההתבוננות בתכלת מפנה את תשומת לב האדם לעולם העליון. מעיל התכלת זו תזכורת תמידית לכוהן לשאת עיניו למרום בתפילה על כלל ישראל. כך יכול הכוהן הגדול להתעלות למדרגות גבוהות בעמדו בהיכל להתפלל, ויראה את עצמו עומד לפני כסא הכבוד.
וכשם שבבוא הכוהן הגדול אל הקודש מזכירה התכלת לכוהן במראה העיניים את העולמות העליונים, כן באים פעמוני הזהב ומזכירים לכוהן בשמיעת האוזניים את חובתו להתפלל לפני א-לוהיו על ישראל. שבעים ושניים הפעמונים מזכירים לכוהן הגדול את השם המיוחד בן שבעים ושתיים האותיות. ודומה, שמשום כך לא ציוותה לעשות פעמוני נחושת שקולם צלול ונשמע למרחוק, שכן, לא נועדו פעמונים אלה להרעיש כלפי חוץ, ולהודיע לציבור כי הכוהן הגדול מתהלך במקדש, כי לא נועדו פעמונים אלה אלא להזכיר לאיש אחד - לכוהן הגדול עצמו - את חובתו להתפלל לפני א-לוהיו. לפיכך אמרה תורה לעשות פעמונים וענבלים של זהב, שכן, קולם שקט ועמום, ואין שומע אותם כי אם הכוהן הגדול עצמו. כך נכנס הכוהן להיכל ביראה כשהוא קרוא לדבר אחד: לתפילה לפני א-לוהיו.
וראה מה שכתב בספר החינוך - מצווה צט:
שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לגדולה וכבוד ואז יעבדו במקדש... משרשי המצוה, היסוד הקבוע לנו, כי האדם נפעל לפי פעולותיו, ואחריהם מחשבותיו וכוונותיו. והשליח המכפר צריך להתפיס כל מחשבתו וכוונתו אל העבודה, על כן ראוי להתלבש בגדים מיוחדים אליה, שכשיסתכל בכל מקום שבגופו מיד יהיה נזכר ומתעורר בלבו לפני מי הוא עובד. וזה כעין תפילין שנצטוו הכל להניח בקצת הגוף שיהיה לזכרון מחשבת הכשר
נמצא, אף כאן, המעיל בצבעו ובפעמוניו הם תזכורת לכוהן בדבר חובת התפילה.
יש להוסיף, שהכוהן היה משתחווה ומתפלל בכניסתו להיכל אך גם ביציאתו. ראה משנה בתמיד פ"ו מ"א:
מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, נִכְנַס וְנָטַל אֶת הַטֶּנִי וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא... מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן הַמְּנוֹרָה, נִכְנַס וּמָצָא שְׁתֵּי נֵרוֹת מִזְרָחִיִּים דּוֹלְקִין... נָטַל אֶת הַכּוּז מִמַּעֲלָה שְׁנִיָּה, וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא... מִי שֶׁזָּכָה בַמַּחְתָּה, צָבַר אֶת הַגֶּחָלִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ... וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא... אִם הָיָה כוהן גָּדול, הַמְּמֻנֶּה אוֹמֵר, אִישִׁי כוהן גָּדוֹל, הַקְטֵר. פָּרְשׁוּ הָעָם, וְהקְטִיר וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא
הווה אומר, לא רק בכניסתו היה מתפלל אלא גם ביציאתו בעת שהיה משתחווה (וראה ב'סידור המקדש' פרקים ז, ח, ט, י. שם הבאנו מקורות המלמדים כי ההשתחוויה והתפילה כרוכים זה בזה).
מכאן יתחוור לנו פירושו של הפסוק: "והיה [מעיל התכלת] על אהרן לשרת, ונשמע קולו [של אהרן בתפילתו] בבואו אל הקודש ובצאתו ולא ימות", כלומר: הכוהן ילבש מעיל כליל תכלת, וזאת, כדי שיתבונן בתכלת בכניסתו להיכל. כמו כן ישמע הכוהן את הקול העמום של פעמוני הזהב המזכירים לו את חובתו להתפלל, וכך יתרכז כולו בתפילה. והיה, אם יעשה הכוהן כך - יישמע קולו ותתקבל תפילתו לפני ה'. ואז מובטח לו כי יאריך ימים ולא ימות, שכן, לשם כך נמשח בשמן המשחה, כדי שיתפלל על דורו.
ישוב למדרש תמוה
לאור האמור, שאהרן נצטווה להתפלל על ישראל בבואו אל הקודש, ולעשות זאת בבגדי כהונה ובמעיל התכלת והפעמונים, יתבאר לנו מדרש חז"ל שהרבה קולמוסין נשתברו עליו.
המדרש בויקרא רבה [6] דן בפסוקי הפתיחה של פרשת אחרי מות (ויקרא ט"ז, א) ככתוב:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן... וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבא בְכָל עֵת אֶל הַקּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת...   בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת
זה לשון המדרש:
מה כתיב למעלה מן הענין? ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך. אמר רבי אבין: אמר לו: לך נחמו בדברים! כמה דאת אמרת (ישעיה מ' ב): דברו על לב ירושלים. ואל יבא בכל עת - אמר רבי יהודה ברבי סימון: צער גדול היה לו למשה בדבר זה. אמר: אוי לי! שמא נדחף אהרן אחי ממחיצתו בכל עת? - יש 'עת' לשעה [לזמן קצר] ואל יבא בכל עת, יש עת ליום... יש עת לשנה, שנאמר (שמ"ב יא, א): ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלכים. יש עת לשתים עשרה שנה... יש עת לשבעים שנה... יש עת לעולם... אמר הקב"ה למשה: לא כשם שאתה סבור! - לא עת לשעה, ולא עת ליום, ולא עת לשנה, ולא עת לי"ב שנה, ולא עת לשבעים שנה, ולא עת לעולם - אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס, רק שיכנס בסדר הזה! רבי יהודה ברבי אלעזר אמר: בשלשים וששה זוגין בשלשים וששה רמונים. ורבנן אמרי: בשבעים ושנים זוגין ובשבעים ושנים רמונין
הרבה שאלות מעורר מדרש זה, שכן, אם לסכם את האמור במדרש, נאמר שם כך: תחילה חשש משה שמא נדחף אהרן ממחיצתו לגמרי! כלומר, שלא יבוא לעולם אפילו לא לקודש - ככתוב: ואל יבוא בכל עת אל הקודש! ואילו הקב"ה משיב למשה: "לא כשם שאתה סבור", אלא בכל שעה שירצה אהרן להיכנס - ייכנס, ולא רק שייכנס לקודש - אלא ייכנס בכל עת לקודש הקודשים, ולא רק שייכנס בבגדי לבן אלא אפילו בבגדי זהב, זאת, בתנאי שיכנס 'בסדר הזה', דהיינו: בזוגין ורימונים, כלומר, בפעמונים ורימונים!
כאמור, הפרשנים עמלו רבות לפרש את המאמר איש לפי דרכו, שכן, הדבר עומד בניגוד לפסוקים מפורשים הקובעים, כי אין כניסה לקודש הקודשים אלא ביום הכיפורים ובבגדי לבן? יש שאמרו שכוונת המדרש לומר, שאהרן רשאי לבוא בכל עת לקודש הקודשים בסדר העבודה של יום הכיפורים, ויש שהסבירו ש'בכל עת' פירושו רק ביום הכיפורים, ולא כאן המקום להאריך. המעיין בפרשני המדרש ייווכח, כי אין דבריהם מתיישבים לא בפשט המילים בפסוק ולא בפשט המדרש.
אולם לאור האמור, שקיימת מצווה על הכוהן הגדול להתפלל על ישראל בהיכל, הדברים מתיישבים.
שכן, תחילה סבר משה שהצו 'אל יבוא בכל עת אל הקודש', כוונתו, שמעתה לא ייכנס אהרן כלל ל'מחיצתו', כלומר להיכל. זאת למרות שהורשה לבוא לשם לעבודה, כגון הקטרת הקטורת והטבת הנרות.
אולם הקב"ה אמר לו: 'לא כשם שאתה סבור!' אלא להפך! שכן ציויתי אותו (בשמות כ"ח, לה) ללבוש מעיל תכלת ופעמונים ולבוא אל הקודש, ככתוב: "וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבאו אֶל הַקּדֶשׁ" - ויש כאן גזירה שווה עם המילים: "בזאת יבוא אהרן אל הקדש", ולהיפך! מצפה אני לתפילת אהרן שם, ו"בכל שעה שהוא רוצה ליכנס - יכנס!" אך זאת בתנאי, שייכנס 'בסדר הזה', היינו, יבוא עם מעיל התכלת והפעמונים, כדי שהתכלת תזכיר לו את כסא הכבוד, והפעמונים יזכירו לו את הצורך להתפלל על ישראל. ובכך נחלקו רבי יהודה ורבנן, אם יבוא בשבעים ושניים פעמונים או בשלושים וששה, אך הכל מסכימים שהכניסה היא לצורך תפילה - בקודש ולא בקודש הקודשים. כך נראה לעניות דעתי ודו"ק.
תפילת אדם מישראל על הדור מידת חסידות, תפילת לויים וכוהנים - חובה
לאור האמור, יובנו דבריהם של מחברים - ראשונים ואחרונים - המדברים על חשיבות תפילת היחיד למען הציבור. לדעתם, תפילת הכוהן הגדול על דורו היא דוגמה לחובה המוטלת על מנהיג בדורו או על חסידי עליון להתפלל על דורם.
ראה מה שכתב רבנו בחיי בפירושו לבמדבר בהקדמה לפרשת קורח. זה לשונו:
מי שהוא דורש טובת חברו ומתפלל עליו הנה הוא עושה את רצון השם יתעלה, וכן רז"ל הזהירו על זה... הוא שאמרו: המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה... וכן מי שהוא פרנס ויחיד בדורו חייב להתפלל על בני דורו, ואם לא התפלל הוא נענש בכך, שכך דרשו רז"ל ברוצח שוגג, שגולה לערי מקלט (במדבר ל"ה, כה) וישב שם עד מות הכוהן הגדול: מפני מה תלה העניין במיתתו של כוהן גדול? - לפי שהיה לו לבקש רחמים על בני דורו ולא בקש, כלומר, היה חייב שיתפלל בעדם [שלא יבואו לידי חטא] שיהיו זכאין, עד שלא יארע בימיו עון הרציחה ההיא. וכל מי שנמנע מלהתפלל נקרא - חוטא, שכן מצינו בשמואל הנביא עליו השלום, שאמר (שמ"א י"ב, כא): "חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם", קרא מניעת התפלה - חטא. וכן מצינו בדוד עליו השלום, שהיה מתפלל על הבריות על מקריהם ועל חלייהם, הוא שאמר (תהלים ל"ה, יג): ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי ותפלתי על חיקי תשוב
רבנו בחיי תולה את תפילתם של אישים אלה על ישראל, בחובה המוטלת על   מנהיג בישראל להתפלל על דורו.
לעומתו כותב בעל מסילת ישרים בפרק יט חלקי החסידות, שכל אדם הרוצה לקנות את מידת החסידות בדרגתה העליונה, ירבה בתפילה על ישראל, והרי זו אחת ממדריגות החסידות. ובלשונו:
אלה הם הרועים האמתיים של ישראל, שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם, ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה. הא למה זה דומה? - לאב, שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת... והוא עניין כוהן גדול שאמרו עליו (מכות יא.): שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו. וכן אמרו (שם): ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלת פרסי דרבי יהושע בן לוי, ולא אשתעי אליהו בהדיה, [מעשה באיש אחד שאכלו ארי במרחק שלש פרסאות מביתו של רבי יהושע בן לוי - ומאז נמנע אליהו מלהתגלות לו]. הרי לך החובה המוטלת על החסידים, לבקש ולהשתדל על בני דורם
דומה שאין הדבר צריך ראיה, שמנהיג בדורו או חסיד בדורו צריך לשאת תפילה לשלום העם; שכן, כך ראוי, שכל אדם אשר נגעה יראת ה' אל לבו, שיתפלל על צרות הדור, ומנהיג וחסיד בישראל - על אחת כמה וכמה, שאם לא כן, במה מנהיגותו ובמה חסידותו! וראה מסכת בבא בתרא (צא:) שם מובא שאלימלך ומחלון וכליון מתו בארץ מואב, לא רק מפני שעזבו את ביתם בארץ ישראל בשעת רעב וצרה, אלא "מפני שהיה להן לבקש רחמים על דורם ולא בקשו". כלומר, גם אם הוטלה חובת התפילה על הכוהן הגדול להתפלל על העם, אין לך אדם מישראל שיכול לפטור עצמו ממצווה זו - כל אדם על פי דרגתו.
אך כאמור לעיל, באשר לתפילתם של כוהנים ולויים על בני הדור, זו יסודה בפסוקי התורה, והיא חובה עליהם כחלק ממצוות הכהונה והלויה. 

[1]   כאן המקום לתמיהה על רבי עובדיה מברטנורא, הכותב במסכת תענית פ"ב מ"ה, שיחד עם המנהג לתקוע בחצוצרות בעת התענית בשער המזרח שבהר הבית, נהג הציבור שלא לענות אמן עם סיום הברכות המיוחדות, אלא לומר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ומסביר בטעמו של דבר: "לפי שהיו מזכירין שם המפורש בחתימת הברכה, לא סגי בעניית אמן". ודבריו תמוהים: היכן מצא שהיו מזכירים את השם המפורש בברכות התפילה של תענית במקדש? על אחת כמה וכמה שאין מזכירים את השם המפורש בתפילה הנערכת בהר הבית, ועזרא כשעשה זאת בהר הבית והגדיל את שמו של הקב"ה, עשה זאת כהוראת שעה, אך שכך נוהג הדבר בתעניות על הצרות, לא ידעתי מניין לו.
[2]   כך מסביר הרמב"ם פעמים אחדות בהלכות תפילה ובהלכות תענית, שרשאים להוסיף מילים ובקשות בברכות התפילה. כן ראה מאירי מגילה יז: שכתב: 'נראה לי, שכל שמוצא נוסחאות מתוקנות לקצת חכמים, בבקשות ושאר מיני תפילה ומאריך בהם - הרי זה משובח'.
[3]   ויקרא רבה אמור פרשה ט, מהד' מרגליות עמ' קצד.
[4]   ראה משך חכמה לויקרא כ"ז, יג. כן ראה משך חכמה לדברים י"ז, ט. הספרי מסביר את הפסוק: " 'ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם' - מצווה בסנהדרין שיהיו כוהנים ולוים" - ספרי דברים ראה פיסקא קנג, מהד' פינקלשטיין עמ' 201. וכן עשה יהושפט בדה"ב י"ט, ח: 'וגם בירושלם העמיד יהושפט מן הלוים והכהנים ומראשי האבות לישראל למשפט ה', דהוא סנהדרין גדולה.
[5]   דברים ראה פיסקא שנא, מהד' פינקלשטיין עמ' 408.
[6]   אחרי מות פרשה כא, מהד' מרגליות עמ' תפב.

עמותת צור ישועתי (ע"ר)

 
  • בניית בתי כנסת ומוסדות תורה בכרמי צור
  • מרכז תורני ללימודי המקדש
  • הוצאת ספרים וכתבי עת בנושא המקדש

צור קשר

 
kolelb@gmail.com
 
 
 
כרמי צור 9040000
 
לייבסיטי - בניית אתרים