חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
לאביעד מוזס
בהוקרה ובהערכה
בעניין עורות קודשים / שמעוני גרטי
א. פתיחה
דין הזכייה של כוהנים בעורות קודשים מפורש בתורה:
והכהן המקריב את עלת איש עור העלה אשר הקריב לכהן לו יהיה   (ויקרא ז', ח).
במסגרת דין זה עולה בגמ' סתירה בין שתי סוגיות. הסתירה נוגעת לשעת הזכייה של הכוהנים בעור. שעה זו נמדדת בעיקר על רקע מצב שבו אירע פסול כלשהו. מסוגיות מסויימות עולה שאם הפסול חל לפני ההפשט או לפני הזריקה - אין הכוהנים זוכים בעור, משום ששעת הזכייה היא שעת ההפשט או הזריקה. מסוגיה אחרת משמע שגם אם הפסול היה קודם הפשט וזריקה, ואפילו קודם השחיטה, הכוהנים זוכים בעור הקרבן.
נעמוד בהקשר זה על שתי בעיות מרכזיות בסוגיות, האחת עולה בדברי הראשונים, וחברתה מפורשת כבר בדברי הגמרא עצמה.
בעיה ראשונה - סתירת הסוגיות ביחס לקרבן שאירע בו פסול.
הסוגיה בסוף הגוזל עצים דנה בהקשר של גזל הגר במצב שבו אדם הביא את אשמו לפני שהביא את הכסף. מצב כזה מחולל פסול בקרבן, משום שלהלכה יש להביא את הכסף לפני האשם:
... תניא אמר רבי - לדברי רבי יהודה, אם קדמו בני יהויריב והקריבו את האשם, יחזור ויביא אשם אחר ויקריבוהו בני ידעיה, וזכו הללו במה שבידן. אמרי, למאי חזי? אשם פסול הוא! אמר רבא - לעורו...   (בבא קמא קיא.).
הדוגמה המובאת בגמרא מספרת על אדם שנתן את אשמו למשמרת יהויריב שהיא המשמרת הראשונה. אחר כך הוא נתן את כספו למשמרת ידעיה, שעובדת אחרי יהויריב. ב ברייתא נאמר שכאשר אנשי יהויריב הקריבו את אותו אשם שהובא לפני הכסף, הוא נפסל ויש להביא אשם אחר במקומו. אף על פי כן, הכהנים של משמרת יהויריב שהקריבו את האשם הפסול, זוכים במה שבידם. הגמרא מבארת שזכייה זו מוסבת על עור האשם, ובו זוכים הכוהנים חרף העובדה שמדובר באשם פסול שהוקרב לפני הבאת הכסף.
מנגד, קובעות המשניות בזבחים שאין זכייה בעור של קודשים פסולים, אלא אם כן אירע הפסול לאחר הזריקה או ההפשט:
כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה...   (זבחים קג.).
הראשונים עמדו על סתירה זו, וכך כותב התוספות בבבא קמא:
תימה - דהכא משמע אפילו בפסול קודם זריקה וגם כשהעור מחובר עדיין בבשר ונעשה בו פסול קודם שחיטה שהביא קודם הכסף - שרי בהנאה, ובזבחים בפרק טבול יום אמר רבי - דם מרצה על העור בפני עצמו, פי' כשהוא מופשט ואירע פסול בבשר הדם מרצה על העור... אלמא כשהוא עם הבשר ונפסל קודם זריקה יוצא לשריפה...  (בבא קמא קיא. תוס' ד"ה אמר).
התוספות מותירים את קושייתם בלא פתרון. [1] ואכן, לכאורה סתירה ברורה לפנינו. מצד אחד משמע שהפסול לא משפיע על זכיית הכוהנים בעור, ומנגד משמע שרק אחרי הפשט או זריקה זוכים הכוהנים בעור הקדשים, ואם אירע פסול לפני ההפשט או הזריקה, אין הכהנים זוכים בעור.
בעיה שנייה - שעת הפשט או שעת זריקה.
גם במסגרת הסוגיה בזבחים כשלעצמה מתקבל רושם שונה מהמשניות השונות. מצד אחד משמע ששעת הזכייה של הכוהנים בעור תלויה בזריקה, ומצד שני משמע שהכל תלוי בהפשט של העור.
במשנה בדף קג. נאמר בהאי לישנא:
כל שלא זכה המזבח בבשרה, לא זכו הכהנים בעורה...   (זבחים קג.).
המשנה תולה את זכיית הכוהנים בעור בזכייה של המזבח בבשר. אבל זכיית המזבח בבשר אינה קשורה לשעת ההפשט של העור. רגע זכיית המזבח מתפרש בגמ רא כשעת הזריקה, וכך מבאר רש"י על אתר:
כגון שאירע בה פסול קודם זריקה, דלא היתה לה שעת היתר למזבח  
  (זבחים קג. רש"י ד"ה כל שלא).
מהמשנה בדף קג: מתקבל רושם אחר:
כל הקדשים שאירע בהן פסול - קודם להפשטן אין עורותיהן לכהנים, לאחר הפשטן עורותיהן לכהנים...   (זבחים קג:).
מפשטות המשנה משתמע שהכל תלוי בשעת ההפשט. אם ההפשט היה קודם זריקה והפסול שאירע אחריו התרחש לפני הזריקה, הכוהנים יזכו בעור הקרבן משום שהפסול היה אחרי ההפשט. זאת בניגוד לנאמר במשנה בדף קג..
על עניין זה עומדת כבר הגמרא. בראשית הדברים קובעת הגמרא שהמשנה בדף קג. נאמרת לכאורה לשיטתו של ר' אלעזר בר' שמעון, ואילו המשנה בדף קג: נשנתה לשיטתו של רבי. אבל מתוך חוסר רצון לקבל פיצול כזה באחידות התנא ששנה את המשניות, מביאה הגמרא שתי דעות אמוראים.
אמר אביי - מדסיפא רבי היא רישא נמי רבי היא, ומודה רבי שאין הפשט קודם זריקה. רבא אמר - מדרישא ר"א ברבי שמעון סיפא נמי ר"א בר"ש, מאי קודם הפשט ומאי אחר הפשט? קודם שנראו להפשט, אחר שנראו להפשט...   (זבחים קג:-קד.).
דעה אחת - דעת אביי. הוא קובע שכל המשנה נשנתה בפי רבי. לפי דעה זו, הולכים אחר ההפשט, וקביעה זו מתיישבת היטב עם המשנה בדף קג: שבה נאמרה שעת ההפשט. מנגד, יש לאביי קושי להבין את התלות שיצרה המשנה בדף קג. בשעת הזריקה. אביי מסביר שתלות זו נובעת מכך שבדרך כלל ההפשט מתבצע אחר הזריקה. ברור לאביי שאם יתרחש מצב שבו ההפשט יתבצע לפני הזריקה, נלך אחר ההפשט גם לפי המשנה בדף קג., וטענתו היא שהמשנה דיברה בהווה. נקודה זו מבוארת היטב בדברי רש"י על אתר:
... ומיהו היכא דאיתרמי דהפשיט קודם זריקה ונפסל אחר הפשט - אע"פ שלא זכה מזבח בבשר יזכו הכהנים בעורה, ומשנתינו דברה בהוה    (זבחים קג: רש"י ד"ה ומודה).
דעה שנייה - דעת רבא. הוא קובע שכל המשנה נשנתה בפי ר' אלעזר בר' שמעון. לפי דעה זו, הולכים אחר הזריקה, והמשנה הטעונה הסבר היא המשנה בדף קג: שקובעת את שעת ההפשט כשעה משמעותית. רבא מבאר שאין הכוונה לשעת ההפשט ממש, אלא לשעה שהקרבן ראוי להפשט, הוי אומר שעת הזריקה.
שתי דעות אלו אינן מתיישבות יפה לפי פשט המשנה. על אביי נוכל להקשות מה טעם לנסח את שעת הזריקה כשעה הקובעת, אם למעשה הכל תלוי בשעת ההפשט? סך הכל ניסוח זה אינו מסורבל פחות מניסוח שיתלה הכל בהפשט, והוא יוצר אמירה שאינה נכונה באותם מצבים בהם קדם ההפשט לזריקה.
דברי רבא אמנם אינם נגועים בליקוי תוכני, אבל לשון המשנה על פי ביאורו תמוה מאוד. מדוע לדבר על הפשט כאשר מעוניינים לומר זריקה? הרי ניסוח כזה עלול לבלבל את מי שאינו מודע לאוקימתא שעל פיה מתפרשת שעת ההפשט כשעה הראויה להפשט ולא כשעת ההפשט ממש.
ב. שני מקורות לדין של עורות קודשים
על פי דרכנו, נקבע ראשית כל שאכן יש סתירה חזיתית בין הסוגיה בבבא קמא לבין הסוגיה בזבחים. ננסה למצוא את החקירה הבסיסית שתוביל לשני דינים בהבנת ההלכה של עורות קודשים, ועל פי שני דינים אלו נפצל בין הסוגיות. את הפיצול נוכל לתמוך בחילוק מסוים שנבנה מתוך הסוגיות עצמן.
לשם אפיון החקירה הבסיסית, נפנה בראשית הדברים למקור הדין. כנזכר לעיל, דין זה מופיע בצורה מפורשת בפרשת צו:
והכהן המקריב את עלת איש עור העלה אשר הקריב לכהן לו יהיה   (ויקרא ז', ח).
מקור זה מובא ביחס לעור העולה, והגמרא בזבחים קג: מרבה בדרכים שונות גם את שאר קודשי הקודשים. אבל לצד מקור זה ניתן למצוא מקור נוסף לדין של זכיית הכוהנים בעורות קודשים. מקור זה מובלע בגמרא בבבא קמא:
עשרים וארבע מתנות כהונה ניתנו לאהרן ולבניו, וכולן ניתנו בכלל ופרט וכלל... ואלו הן... ועורות קדשים...  (בבא קמא קי:).
ברייתא זו נשנית במקביל בחולין, ושם מבאר רש"י מהו אותו כלל ופרט וכלל:
בויקח קרח - לכל קדשי בני ישראל לך נתתים, והדר מפרש כל חד וחד, וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש וגו'  (חולין קלג: רש"י ד"ה בכלל ופרט).
מפשטות הברייתא משמע שגם דין הזכייה בעור נלמד מהפרשייה בק ורח; שהרי הברייתא כוללת גם את העור באותן עשרים וארבע מתנות כהונה שנלמדות בכלל ופרט וכלל. הפרשייה בצו אינה באה בצורת כלל ופרט וכלל, ולכאורה אין פרשייה זו המקור לדין של עורות קדשים כפי שהוא נשנה בברייתא בבבא קמא ובחולין. [2]
בצורה מובלעת, אם כן, אנו למדים מהגמרא בבבא קמא ובחולין שגם בפרשת קורח המונה את כל מתנות הכהונה יש מקור לדין של עורות קודשים. והנה, בספרי זוטא בפרשת קורח מצינו עניין זה בצורה מפורשת:
'זה יהיה לך' - יש לך מתנה אחרת חוץ ממה שנכרת לך ברית עליה, [3] אלו העורות... 'מקדש' - לרבות עור העולה, 'מקדש' - לרבות עור חטאת ואשם וזבחי שלמי ציבור, 'הקדשים' - לרבות עור בכור... [4]  
יש לנו אם כן שני מקורות שונים לדין של עורות קודשים:
מקור אחד - בפרשת צו.
מקור שני - בפרשת קרח.
כפילות זו מצביעה בעצם מיקומה על האופי השונה של זכיית הכוהנים בעורות לאור שני המקורות הללו. פרשת צו עוסקת בתהליך ההקרבה של הקרבנות, והמופע של דין זכיית הכוהנים בעור בפרשה זו יתפרש כדין בקרבן או בתהליך ההקרבה. פרשת קורח עוסקת בשרטוט כללי של מערך מתנות הכהונה, ולפיכך נראה את דין עורות הקודשים כפי שהוא מופיע בפרשה זו כאחת ממתנות כהונה.
לפני שנבחן את הכפילות הזו מסברה, נצביע על כפילות מקבילה שניתן למצוא, כצפוי, בפסיקת הרמב"ם. את הדין של עורות הקודשים מביא הרמב"ם בתחילת הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, כחלק מהמערך של מתנות הכהונה כולן. לבד מזה מפורטים דיני עורות הקודשים בהלכות מעשה הקרבנות, ששם בא לידי ביטוי הפן של הלכותיהם כדין במעשה ההקרבה.
ג. שני דינים ב'עורות קודשים'
מתוך המקורות הללו נוכל להגיע למסקנה שיש שני דינים בהלכה של זכיית הכוהנים בעורות קודשים:
דין אחד - דין הזכייה כחלק מתהליך ההקרבה.
דין שני - דין זכייה כחלק מהמערך של מתנות כהונה.
ההבדל המהותי בין הדינים הללו, נוגע לנקודת המוצא של מעמד העור, ולמגמת הזכייה. לפי הדין הראשון, נקודת המוצא קובעת שגם העור הוא חלק מהקרבן. גם הוא קדוש בקדושת הגוף משום שקדושת הפה התייחסה גם אליו. לאחר ההקרבה וכפועל יוצא ממנה, מגיע העור לכוהנים. המגמה היא מלמעלה למטה, מעין כוהנים משולחן גבוה קא זכו.
לפי הדין השני, נקודת המוצא מנתקת בין העור לבין שאר הקרבן. העור מראש לא הוקדש לגבוה, משום שבמידה מסוימת הוא שייך לכוהנים. שייכות עתידית זו מונעת חלות של קדושת הגוף על העור, וזאת כאמור בגין ייעודו של העור כאחד ממתנות הכהונה. הדבר משתקף בדעה הבאה:
ת"ר - עולת איש פרט לעולת הקדש... ר' אילא א"ר ינאי - פרט למתפיס עולה לבדק הבית. לא מיבעיא למ"ד קדשי בדק הבית תפסי מדאורייתא, אלא אפילו למ"ד לא תפסי, הני מילי בשר אבל עור תפיס...   (זבחים קג.).
אחד המיעוטים הנדרשים בגמרא מהפסוק המזכה את הכוהנים בעור העולה, הוא פרט לעולת הקדש. בגמרא מובאות כמה דעות בהסבר מיעוט זה, ואחת הדעות מיישמת את המיעוט ביחס למקרה של אדם המקדיש את עולתו לבדק הבית. במצב כזה קובעת הגמרא שאין הכוהנים זוכים בעור העולה, וזהו תוכן המיעוט.
הגמרא מפנה בהקשר זה למחלוקת האם קודשי בדק הבית תופסים על גבי עולה שכבר קדושה בקדושת מזבח. לפי המאן דאמר שקודשי בדק הבית תפסי מדאורייתא, ברור המיעוט של עולת איש פרט לעולת הקדש. לפי המאן דאמר שקודשי בדק הבית לא תפסי מדאורייתא, צריכה הגמרא לבאר שמדובר דווקא בבשר. הבשר קדוש בקדושת הגוף, וזו מונעת לפי אותה דעה את חלותה של קדושת בדק הבית. אבל בעור נתפסת קדושת בדק הבית, אפילו לדעה האומרת שקודשי בדק הבית לא תפסי מדאורייתא.
קביעה זו משקפת היטב את נקודת המוצא העומדת בבסיס הדין השני עליו הצבענו. נקודת מוצא זו אומרת שהעור אינו קדוש בקדושת גוף, לפחות לא בצורה מלאה, וזאת בניגוד לבשר הקרבן. הבדל זה בא לידי ביטוי בכך שניתן להקדיש את העור לבדק הבית, ולמנוע בכך את זכייתו של הכוהן.
קיים הבדל נוסף הנגזר משני הדינים הללו, והבדל זה יוסיף עבורנו נדבך בדרך לפתרון סתירת הסוגיות שראינו. אם באנו לשאול מסברה היכן ממוקמת נקודת הפסול שתפקיע את זכיית הכוהנים בעור הקרבן, נצטרך לכאורה לחלק על פי שני הדינים בעורות קודשים.
לפי הדין הראשון, זכיית הכוהנים מותנית בסיומו המוצלח של תהליך ההקרבה. הדבר נובע הן מהניסוח של הפסוק התולה את זכיית הכוהנים בהקרבה והן מהסברה העומדת מאחורי דין זה; שהרי לפי הדין הראשון, עקרונית גם העור הוא חלק מן הקרבן. זכיית הכוהנים בעור היא פרי ההקרבה, בדומה לזכייתם בבשר כפי שהיא קיימת בחלק מן הקרבנות.
לפיכך, על פי הדין הראשון נקבע שהשעה הקובעת לזכיית הכוהנים בעור היא שעת הזריקה. אם חל פסול לפני הזריקה, יישאר העור במעמדו כחלק מקרבן פסול. במעמד כזה כמובן, לא פקעה אותה קדושת הגוף שאפיינה את הקרבן, ועל כן העור נותר באיסור מעילה.
לעומת זאת, נקודת המוצא של הדין השני מנתקת בינו לבין הקרבן, ולפיה אין קדושת הגוף בעור. אנחנו מניחים שתהליך ההקדשה של הבהמה התעלם מעיקרא מן העור. לפיכך, נוכל להסיק שגם אם הקרבן ייפסל ובכל שלב של פסול - לא תופקע זכיית הכוהנים בעור הקרבן. אין צורך בתהליך כשר של הקרבה שיתיר את העור, משום שהעור אינו זקוק להיתר.
לפנינו אם כך הבדל הלכתי ברור בין שני הדינים שפירטנו. על פי הדין הראשון נתנה את זכיית הכוהנים בזריקה כשרה, ואילו על פי הדין השני לא נקבע מגבלה שכזו. הבדל הלכתי נוסף נוגע למעמד העקרוני של העור עד הזריקה. לפי הדין הראשון העור קדוש בקדושת הגוף ומועלים בו, ואילו לפי הדין השני אין בעור קדושת הגוף, ואין מועלים בו.
הבדלים אלו, מוליכים אותנו לחלוקה בין הסוגיות. ראינו מצד אחד בסוגייה בבבא קמא שאין שעה הקובעת להכשר הקרבן ולהיתר העור, ואפילו בקרבן שנפסל קודם שחיטה זוכים הכוהנים בעור. מנגד, ראינו בסוגיה בזבחים שבקרבן הנפסל לפני הזריקה ממועטים הכהנים מזכייה בעור.
אשר על כן, נוכל לקבוע שהסוגיה בבבא קמא נשענת על דין עורות קודשים כמתנות כהונה (ולכן המקור המצוטט בה הוא הפסוק מפרשת קורח), ואילו הסוגיה בזבחים מדברת על עורות קודשים כדין בתהליך ההקרבה (ומשום כך נוקטת הסוגיה במקור מפרשת צו).
ד. עולה לעומת שאר קודשי קודשים
בשלב זה יש לבאר את החלוקה הזו. מדוע נקטה הסוגיה בבבא קמא את הדין השני, ואילו הסוגיה בזבחים אימצה את הדין הראשון? הטיעון שאותו ננסה לבסס מעוגן בהפרדה שבין קרבן העולה לבין שאר קודשי קודשים. נרצה לומר שבעולה נתפס היתר העור כתוצאת תהליך ההקרבה, ואילו בשאר קודשי קודשים מדובר בחלק ממתנות הכהונה שחלות עוד לפני הקרבת הקרבן. [5]
לשם הבנת העניין נבחן מקור נוסף התומך בקו של הסוגיה בזבחים. המשניות בפרק השני של מסכת מעילה מפרטות את תיחומי הזמנים שבהם מועלים ביחס לחלקי הקרבן השונים. וכך נאמר במשנה ביחס לעולה:
"העולה - מועלין בה משהוקדשה... נזרק דמה - חייבין עליה משום פיגול נותר וטמא. אין מועלין בעורה, אבל מועלין בבשר עד שיצא לבית הדשן..."   (מעילה ט.)
משנה זו קובעת באופן ברור שהזריקה מוציאה את העור מידי מעילה. המסקנה הישירה היא שאם אירע פסול קודם הזריקה, לא יותר העור לכ והנים, כפי שמשמע מן הסוגייה בזבחים וכפי שהסקנו מן הדין הראשון עליו הצבענו.
בהמשך המשנה נידונ ה קטגוריה נוספת של קרבנות:
... חטאת ואשם וזבחי שלמי ציבור - מועלין בהן משהוקדשו... נזרק דמן - חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא. אין מועלין בבשר אבל מועלין באמורין עד שיצאו לבית הדשן...   (מעילה ט.).
מתוך השוואת חלקי המשנה עולים לכאורה שני הבדלים משמעותיים בחלקי הקרבן שניתרים עם הזריקה:
הבדל אחד - הבשר. בעולה הזריקה אינה מתירה את הבשר, משום שאין היתר אכילה בבשר עולה. רק בחטאת ואשם וזבחי שלמי ציבור, מתירה הזריקה את הבשר לאכילת הכוהנים, ועקב כך פוקעים ממנו דיני מעילה.
הבדל שני - העור. הבדל זה אמנם אינו מוכרח, בניגוד להבדל הקודם, אך ניתן לדייק שדווקא בעולה מתירה הזריקה את העור כפי שמפורט במשנה. בחטאת, באשם ובזבחי שלמי ציבור המשנה איננה מתייחסת לעור כלל, ואפשר להסיק מכאן שאכן הזריקה לא מתירה את עור הקרבנות הללו מדין מעילה.
הטעם הוא שמעולם לא היה דין מעילה בעור הקרבנות הללו. בקרבן רגיל של קודשי קודשים שאינו עולה, העור אינו קדוש בקדושת הגוף. [6] אשר על כן, אין בו מעילה גם קודם הזריקה, וממילא הזריקה אינה מתירה אותו ממעילתו. אם מקבלים את החלוקה הזו, הרי שיש לדבר ביטוי במשנה במעילה.
בנקודה זו יש להדגיש בצורה ברורה, שאם אדם יתלוש עור מבהמת חטאת בחייה - הוא ימעל. כל עוד העור מחובר לבשר, ודאי יש בו מעילה. הטיעון הוא שמעילה זו נובעת אך ורק מחיבורו לבשר, על רקע ההבנה שכל עוד לא היה הפשט נחשב העור כחלק מן הבשר ממש.
אבל, במעמדו העקרוני העור אינו קדוש בקדושת הגוף. לנקודה זו יש ביטוי בכך שהזריקה אינה מיועדת להתרת העור מדין מעילה שבו. חלוקה זו בין עור מחובר לעור מופשט, תתברר ביתר אריכות בהמשך דברינו, מכל מקום נדגיש בשלב זה שמשמעות הקביעה נוגעת בעיקר להבנת תוכן ההיתר של הזריקה, ולא למעילה בפועל בעור.
מכל מקום, אם נחזור למשנה במעילה נגלה יישום אפשרי לשני הדינים שלנו. הדין הראשון של זכייה כחלק מתהליך ההקרבה, מוסב דווקא על עולה. הדין השני של זכייה מדין מתנות כהונה, מוסב על שאר קודשי קודשים.
היסוד לחלוקה זו מופיע כבר בפסוקים, שהרי בפסוק הבסיסי שממנו למדנו את הדין של זכייה כפרי ההקרבה מוזכרת דווקא העולה. גם הסברה העומדת מאחורי חלוקה זו בולטת לעין. מהותו של קרבן עולה היא שהקרבן הוא כליל לה'. הוי אומר, האדם המקדיש בהמה לעולה נותן את כולה לגבוה בלא שיור. לפיכך כנקודת מוצא נאמר שגם העור הוא חלק מהקרבן, גם העור מיועד לגבוה.
למעשה, לא מקריבים את העור, וזהו דין ההפשט שמבואר בעולה. התורה קובעת שהכוהן זוכה בעור, ולא המזבח. אבל הזכייה מתחילה מהעובדה שהעור קדוש בדיוק כמו הבשר. בפועל כאשר באים להקטיר את אברי הקרבן לאחר סיום תהליך ההקרבה, מחלקים את הבשר למזבח ואת העור לכוהנים. מכל מקום, זכייה זו היא משולחן גבוה, והעור הולך לכוהנים כתוצאת תהליך ההקרבה. [7]
לעומת זאת, בשאר קודשי קודשים נוכל להבין שהתהליך שונה. אין בהם פן של כליל שממנו גזרנו טוטאליות ללא פשרות בחלותה של קדושת הגוף. כאן נוכל לומר שיש חלוקה מראש בין הבשר לבין העור. הבשר מיועד להקרבה ועל כן חלה בו קדושת הגוף ויש בו דיני מעילה, והעור במעמדו העקרוני אינו מיועד להקרבה ועל כן אין בו קדושת הגוף. ממילא אין בו מעילה, והכוהנים זוכים בו מדין מתנות כהונה.
וכאן נוכל לשוב לקושיית התוספות, ולתרץ את סתירת הסוגיות. עיקר הקביעה של המשנה בדף קג. ביחס לשעת הזריקה מתייחס לעולה. התלות שבין זכיית המזבח בבשר לזכיית הכוהנים בעור, נלמדת מהפסוק העוסק בעולה. לעומת זאת, הסוגייה בבבא קמא עוסקת באשם, ובאשם בלבד. הדיון בבבא קמא מוסב על גזל הגר, והקרבן הרלבנטי הוא האשם.
על פי החלוקה שהצענו, זכיית הכוהנים בעור העולה נשענת על הדין הראשון של תוצאת תהליך ההקרבה, ואילו זכיית הכוהנים בעור האשם נשענת על הדין השני של מתנות כהונה. לפיכך, ההבדלים ההלכתיים בין הדינים הללו יבואו לידי ביטוי בחלוקה בין עולה לאשם.
בין השאר, ראינו ששורר הבדל ביחס לפסול שאירע בקרבן. לפי הדין הראשון המיושם בעולה, נחוצה זריקה כשרה על מנת להוציא את העור מידי מעילה. רק זריקה כזו תתיר את העור ותזכה בו את הכוהנים. לפי הדין השני המיושם באשם, אין זה משנה אם הפסול אירע קודם זריקה או אחר זריקה. למעשה, אירוע הפסול אינו משנה כלל, משום שהכוהנים זוכים בעור מדין מתנות כהונה, במנותק מכל תהליך ההקרבה, וכפי שמשתמע מהסוגיה בבבא קמא.
ה. שעת זריקה ושעת הפשט
הצענו חלוקה עקרונית המתבססת על כך שהסוגיה בבבא קמא עוסקת דווקא באשם ואילו הסוגיה בזבחים עוסקת דווקא בעולה. אמנם, בסוגיה בזבחים יש התייחסות גם לשאר קודשי קודשים, אבל ההתייחסות אליהם שונה בעליל מן ההתייחסות לעולה, וכאן נוכל לגשת גם לבעיה השנייה עליה הצבענו.
ראשית יש לקבוע שקביעת שעת הפסול הרלבנטית לזכיית הכוהנים בעור כשעת ההפשט, תומכת בדין השני של זכייה מדין מתנות כהונה. לפי דין זה, ברמה העקרונית אין זה משנה מתי אירע הפסול, והעור שייך תמיד לכוהנים. אלא שכאן נכנס יסוד נוסף, יסוד טכני במידת מה.
כל עוד העור מחובר לבשר, הוא נחשב כחלק מן הבשר. לעור שלא הופשט אין עדיין חלות שם של עור, אלא של חלק מהבשר. עקב כך, גם דיניו טפלים לדיני הבשר עצמו. כלומר, נגדיר אותו כקדוש בקדושת הגוף, אם מישהו יהנה ממנו הוא ימעל, וכן הלאה. מגמתו של ההפשט היא בסך הכל הניתוק הטכני בין העור לבין הבשר. ניתוק זה קובע לעור מעמד עצמאי, וקביעה כזו מזכה אותו לכוהנים בצורה ישירה, כחלק ממתנות הכהונה שלהם.
לפיכך, בהתאם לחלוקה שהצענו נסיק שהשעה הקובעת לזכיית הכוהנים בעור העולה תהיה שעת הזריקה, ואילו השעה הקובעת לזכיית הכוהנים בעורות שאר קודשי קודשים תהיה שעת ההפשט. על פי חלוקה מהותית זו, ניתן לבאר את הסתירה שאבחנה הגמרא בזבחים.
מצד אחד, קובעת המשנה בדף קג. שזכיית המזבח בבשר [= זריקה] היא המזכה את הכוהנים בעור. מצד שני קובעת המשנה בדף קג: ששעת ההפשט היא השעה הקובעת. הגמרא תולה את הדבר במחלוקת רבי ור' אלעזר בר' שמעון, אבל אם מעיינים היטב במשניות מגלים שמדובר בחלוקה בין הקרבנות:
כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה, שנאמר עולת איש...     (זבחים קג.).
ראשיתה של משנה זו מדברת בעליל על עולה בלבד. הלשון היא לשון יחיד נקבה, לשון המוסבת על עולה. הפסוק שבו נתמכת המשנה הוא פסוק של עולה. הדין הוא דין זכיית המזבח בבשר, וזה דין בעולה בלבד, שהרי בשאר הקרבנות הזכייה אינה בבשר אלא באמורים בלבד.
אבל בהמשך עוברת המשנה לדון ב שאר ק ו דשי ק ו דשים:
עורות קדשים קלים לבעלים, ועורות קדשי קדשים לכהנים... כל הקדשים שארע בהן פסול קודם להפשטן אין עורותיהן לכהנים...   (זבחים קג.-קג:).
אם בוחנים את רצף המשניות, מגיעים למסקנה ברורה ש "כל הקדשים " בדף קג: נאמר ביחס ל שאר ק ודשי   קודשים שטופלו במשפט הקודם של המשנה בדף קג., ולא ביחס לעולה. לפיכך, מדברים על הדין השני של מתנות כהונה, ובדין זה אין משמעות לשעת הזריקה אלא לשעת ההפשט, כפי שנתבאר.
נקודה אחרונה שיש להבהיר, נוגעת לסוגיה בהגוזל קמא. ראינו שביחס לשאר קודשי קודשים, שעת הפסול הרלבנטית היא שעת ההפשט, היות שלפני ההפשט נחשב העור לחלק אינטגרלי מן הבשר. אך בהגוזל קמא מדובר בפסול שאירע עוד לפני ההפשט, ואפילו לפני השחיטה. לנקודה זו מתייחסים הראשונים בבבא קמא, ונצביע על שני תירוצים:
תירוץ אחד - הראב"ד. דבריו מצוטטים הן בשטמ"ק והן ברשב"א, והם מופיעים גם בחידושיו לבבא קמא:
...ואפשר דר' סבר כר' חנינא סגן הכהנים, דאמר - מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה. ור' עקיבא נמי כותיה סבירא ליה בפרק טבול יום בזבחים  (בבא קמא קיא. ראב"ד ד"ה תניא).
לפי הראב"ד, עקרונית אין לכ והנים זכות בעור שהרי הפסול אירע קודם ההפשט. אך בדיעבד, מאחר שהכ והנים הקריבו את האשם והפשיטו את עורו, העור אינו יוצא לבית השריפה.
תירוץ זה   מותנה בקבלת העמדה של ר' חנינא סגן הכהנים, [8] ובאוקימתא של מצב שבו הכוהנים כבר הפשיטו את העור. יש לציין שמלשון הגמרא אכן עולה שמדובר במצב של דיעבד; שהרי הגמרא מדברת על כוהנים שזכו במה שבידן, ורק לאחר מכן מפרש רבא שמדובר בעור. ייתכן שהניסוח של "זכו במה שבידן" מרמז על כוהנים שנהגו שלא כהוגן, אך לא מוציאים מהם את מה שכבר נמצא בידיהם.
תירוץ שני - הרא"ש. דבריו מובאים בשטמ"ק, והוא מעמיד את הגמרא במקרה שבו הפסול אכן אירע לאחר ההפשט:
... מיירי שהופשט קודם זריקה, שלא היה העור עם הבשר בשעה שאירע הפיסול, וקודם זריקה הוא יכול להביא גזלתו... [9]  
העמדה זו מיישרת קו (במסגרת הדיון בקודשי קודשים שאינם קרבנות עולה) בין סוגיית הגוזל קמא לסוגיה בטבול יום, ואם מקבלים את דברי הרא"ש הרי שגם בבבא קמא השעה הקובעת היא שעת ההפשט. 

[1]   עיין בתוספות המקביל בזבחים קג: ד"ה ומודה. התוספות מעלים שם פתרון דחוק ודוחים אותו, ולבסוף נשארים בקושיה.
[2]   אמנם רש"י מפנה בכל המקומות לפסוק של פרשת צו, אך לכאורה אין עניין זה מתיישב עם לשון הברייתא. עיין ברש"י בפסחים נז. ד"ה עורות קדשים ובחולין קלג: ד"ה ועורות קדשים.
[3]   יש לציין שאמירה זו מנוגדת במידה מסוימת לנאמר בברייתא בבבא קמא ובחולין. באותה ברייתא נאמר שכל עשרים וארבע מתנות הכהונה (כולל עורות קדשים) ניתנו בברית מלח, ואילו מהספרי זוטא משמע שעל עורות הקדשים לא נכרתה ברית. על כל פנים, יש לפנינו מקור מפורש לזכיית הכוהנים בעורות הקודשים, מעבר לפסוק בפרשת צו.
[4]   ספרי זוטא קרח י"ח ט, מהד' הורוויץ עמ' 293.
[5]   עיין גם במקדש דוד בסימן י"ז.
[6]   אנו מתמקדים בנקודה של קדושת פה, ומניחים שדווקא בעולה שהיא כליל - מתקדש העור בקדושת פה. בשאר קודשי קודשים, העור לא נתקדש מעיקרא. ניתן בווריאציה דומה, לתלות את ההבדל בנקודה של שעת השחיטה. נאמר שרק בעולה מתקדש העור בשחיטה, ולא בשאר קודשי קודשים. ראוי לבדוק האם יש בכך כדי לפתור את בעיית המסרים השונים שעולים מן הסוגיות (ומחלוקות הראשונים) ביחס להתקדשות העור בשחיטה. ראה גם את כנסת הראשונים בזבחים, סימן רמ"ה.
[7]   למעשה, בעולה קיימים שני רבדים. קיים בעולה הדין המיוחד של זכייה כתוצאת ההקרבה, כפי שמפורש בפרשת צו. אבל אין בכך הפקעה עקרונית לשייכותה של העולה למשפחת קודשי קודשים. לפיכך, במקביל קיים בעולה גם הרובד של זכייה בעור מדין מתנות כהונה. אמנם, דין זה קיים רק ברמה העקרונית. בפועל, הוא לא בא לידי ביטוי מעשי, למעט העובדה שהילפותא בספרי זוטא לדין מתנות כהונה שבעור, כוללת גם עולה. ואכן, כבר בלשון הספרי זוטא מורגשת האבחנה שבין עולה לבין שאר קודשי קודשים - "...מקדש לרבות עור העולה, מקדש לרבות עור חטאת ואשם וזבחי שלמי ציבור...". פיצול כזה מצביע בדרך כלל על אופי שונה של ריבוי מבחינה מהותית, דוגמאות רבות לכך. למשל - לשון הגמרא בקידושין פ. "מלקין על החזקות, שורפין וסוקלין על החזקות" רומז להבדל משמעותי בין מלקות לבין מיתה בהקשר של הסתמכות על חזקה.
[8]   ולפי הראב"ד, זוהי גם עמדתו של ר' עקיבא. אם כי מפשטות לשון המשנה בטבול יום נראה שר' עקיבא קיבל את שיטת ר' חנינא סגן הכהנים רק ביחס לבכור, ואכמ"ל.
[9]   בבא קמא קיא. שטמ"ק ד"ה והרא"ש [עמוד תשמד].

עמותת צור ישועתי (ע"ר)

 
  • בניית בתי כנסת ומוסדות תורה בכרמי צור
  • מרכז תורני ללימודי המקדש
  • הוצאת ספרים וכתבי עת בנושא המקדש

צור קשר

 
kolelb@gmail.com
 
 
 
כרמי צור 9040000
 
לייבסיטי - בניית אתרים