חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
מבוא
מרבית הקרבנות קרבים מן הבהמות; אלו הקרבים מן העופות הִנם בעלי תכונות מעניינות המחייבות התבוננות מיוחדת בהם כחטיבה אחת. קיימים מספר הבדלים בין קרבנות העוף לקרבנות בהמה, ובכך נדון בראשית דברינו.
קרבנות העוף קרבים מתורים (בוגרים) ובני יונה (צעירים), זכרים ונקבות, וזאת להבדיל מקרבנות הבהמה הקרבים בדרך כלל מסוג מסוים (זכר או נקבה).
במקום 'שחיטה' בבהמות קיימת בקרבנות העוף 'מליקה', שהיא חיתוך הקנה או הוושט של העוף באמצעות ציפורן האגודל של הכוהן המולק. כמו כן: שחיטה כשרה בזר ואילו המליקה נעשית רק על-ידי כוהן.
בקרבנות בהמה משתמשים בכלים כמו סכין השחיטה וה'מזרק' המשמש לקבלת דם הקרבן וזריקתו. מליקת העוף מתבצעת ללא כלי עזר, ודם העוף אינו מתקבל בכלי מיוחד אלא מתמצה או מוזה על קיר המזבח.
מקומות זריקת הדם בקרבנות הבהמה הפוכים מאלו שבקרבנות העוף; דהיינו: דם (עולת בהמה) נזרק בקרנות הצפונית-מזרחית והדרומית-מערבית, שהן הקרנות שיש להן יסוד, בעוד שדם עולת העוף מתמצה בקרן הדרומית-מזרחית שלה אין כלל יסוד! את דמה של חטאת הבהמה מזים על הקרן הדרומית-מערבית, ואילו את דם חטאת העוף מזים בקרן הדרומית-מזרחית (לכתחילה).
הבדל נוסף: בעולת בהמה זורקים את הדם מתחת לחוט הסיקרא, ואילו בעולת העוף מעל לחוט. כמו כן לגבי קרבן חטאת: בבהמה מזים מעל לחוט הסיקרא בעוד שבעוף מזים מתחת לחוט הסיקרא.
קרבנות העוף אינם קרבים כקרבנות ציבור אלא כקרבנות יחיד בלבד. כמו כן אין קרבן מן העוף הקרב כקרבן שלמים או אשם, אלא רק קרבנות מסוג חטאת או עולה.
המום הפוסל בקרבן העוף הִנו חסרון אבר שלם, בעוד שבקרבנות בהמה המומים הִנם אף פגמים בחלקו של איבר.
הבדלים אלו ופרטים נוספים דורשים ביאור מעמיק. להלן נערוך סקירה על פרטי הקרבת קרבנות העוף, תוך ביאור והשוואה לקרבנות הבהמה, ובסיום הסקירה וההבדלים ננסה להסביר את מהותם המיוחדת של קרבנות אלו.
סוגי קרבן העוף
מקור
האם כתחליף לקרבן בהמה?
מה מקריבים?
מי הם המקריבים ועל מה מקריבים?
כנוי הקרבן
ויקרא א', ב; א', יד;
משנה תורה   הלכות מעשה הקרבנות פי"ד ה"א
המקריב יכול להביא בהמה או עוף לפי בחירתו
עולת עוף
נדבת לב התורם או ככפרה
עולת נדר או נדבה
במדבר ט"ו, יד [1]
משנה תורה הלכות מעשה הקרבנות פ"א ה"ו ; הלכות מחוסרי כפרה פ"א ה"ב
המקריב יכול להביא בהמה לעולה או שתי עולות עוף או בהמה לעולה ובהמה לשלמים לפי בחירתו
מביא שתי עולות עוף
גר שנתגייר
עולת הגר
ויקרא ה', א-ז ;
משנה תורה הלכות שגגות פ"י; הלכות מחוסרי כפרה פ"א
כן, כשהמקריב עשיר   מביא כבש וכשעני מביא קרבן מן העוף
עולה וחטאת עוף
על שבועת עדות או ביטוי, או טומאת מקדש וקודשים
קרבן עולה ויורד
ויקרא י"ב, ו-ח ;
משנה תורה הלכות שגגות פ"י; הלכות מחוסרי כפרה פ"א
כן, כשבעלה עשיר מביאה כבש לעולה וכשהוא עני מביאה עוף לעולה. לחטאת הן מביאות עוף
עולה וחטאת עוף
היולדת מקריבה ביום המ"א ללידת זכר וביום הפ"א ללידת נקבה
עולת יולדת
ויקרא י"ד, י ;
משנה תורה הלכות שגגות פ"י ה"ג; הלכות מחוסרי כפרה פ"א ה"ג
לא, מביא קרבנות עוף בלבד
עולה וחטאת עוף
לאחר שמצורע נטהר מצרעתו
עולת מצורע
במדבר ו', יא ;
משנה תורה הלכות נזירות פ"ח ה"א
לא, מביא קרבנות עוף בלבד
עולה וחטאת עוף
נזיר שנטמא בזמן נזירותו
עולת נזיר שנטמא
במדבר ט"ו, יד ;
משנה תורה הלכות מחוסרי כפרה פ"ב ה"ה וכן פ"ג ה"א
לא, מביא קרבנות עוף בלבד
עולה וחטאת עוף
זב שנטהר מזובו
עולת זב
במדבר ט"ו, כט
משנה תורה הלכות מחוסרי כפרה פ"א ה"ג
לא, מביא קרבנות עוף בלבד
עולה וחטאת עוף
זבה שנטהרה מזובה
עולת זבה
כפי שאנו רואים, רוב קרבנות העוף קרבים בזוגות - עולה וחטאת, זאת פרט לשני מקרים (קרבן נדבה ועולת הגר) שיוסברו לקמן (עיין אות ו'). בשלושה מהמקרים קרבנות העוף קרבים כתחליף לקרבן בהמה - במצב שבו המקריב הִנו דל; ובשני מקרים מביאים עולה וחטאת כאפשרות יחידה לכפרה.
ב. מליקה
בקרבנות העוף הפעולה המקבילה לשחיטה היא ה'מליקה'. המליקה מתבצעת על-ידי הכוהן ( בבהמה - שחיטה כשרה גם בזר ), שבאמצעות ציפורן האגודל חותך את צוואר העוף מול העורף ( בבהמה - השחיטה מתבצעת באמצעות סכין השחיטה וכן יכול לשחוט לצד הצוואר ). [2] בעולת העוף על הכוהן לחתוך את שני הסימנים (קנה וושט) ואילו בחטאת העוף מספיק לחתוך רק סימן אחד בלבד. המליקה מתבצעת לצידי המזבח, ואילו השחיטה בקרקע העזרה. לקמן נבאר את ההבדלים בין העולה לחטאת.
ג. סדר הקרבת עולת העוף [3]
מליקה - המליקה מתבצעת בקרן (הפינה) הדרומית-מזרחית של המזבח, הקרן היחידה שבה אין למזבח יסוד כלל [ בבהמה – זריקות דם העולה נעשות בקרן הצפונית-מזרחית ובקרן הדרומית-מערבית שלהן יש יסוד ]. כמו כן מליקת העולה נעשית מעל חוט הסיקרא, הוא החוט החוגר את המזבח במחצית גובהו [ בבהמה – זריקת דם העולה נעשית בחציו התחתון של המזבח, מתחת לחוט הסיקרא ]. כפי שאמרנו לעיל במליקת העולה יש לחתוך את שני הסימנים, דהיינו: את הקנה והוושט. [4]
עניין נוסף מפורש בפסוק הקובע לגבי חטאת העוף - "ולא יבדיל". הדבר אף שנוי במשנה בזבחים פ"ו מ"ד-מ"ה, כאשר אחד ההבדלים שמונות המשניות בין חטאת העוף לבין עולת העוף הוא בנוגע להבדלת הראש מהגוף. מכל מקום - בבהמה, לכל סוגי הקרבנות, לא מצינו את התופעה הזו של הבדלת הראש מן הגוף.
מיצוי הדם - לאחר המליקה ממצה הכהן את הדם מן הראש ומן הגוף. [5] המיצוי נעשה על-ידי דחיקת מקום מליקת העוף על זווית המזבח, כמבואר בתורה: "ונמצה דמו על קיר המזבח" (ויקרא א', טו). יש לציין כי עיקר המיצוי הִנו מיצוי הגוף, זאת כמבואר במשנה (זבחים פ"ו מ"ו) "מיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש - כשרה". בשלב זה הכוהן מפריד את הראש מהגוף, וממצה את דם הראש פעם נוספת. עיין לקמן לגבי חטאת העוף (סעיף ד') שבה המיצוי אינו מעכב.
הקטרה והסרת המוראה - הקטרת איברי עולת העוף אל אש המערכה נעשית בשלושה שלבים:
הקטרת הראש - לאחר מיצוי דם הראש עולה הכהן אל ראש המזבח, סופג את הראש במלח הנמצא על-גבי המזבח, וזורק את הראש אל אש המערכה. ( בבהמה - השלכת איברי הקרבן נעשית מן הכבש אל אש המערכה). [6]
הסרת המוראה - הכוהן הנמצא על ראש המזבח מקיף את המערכה דרך צד ימין חוזר ל'סובב', אל גוף העולה שהשאיר בפינה הדרומית-מזרחית. הוא מסיר בידו [7] את המוראה שהיא מקום הרעי הנקרא בשם 'זפק', עם העור שעליה, עם הנוצה [8] שעל העור ועם בני המעיים (ואת הקורקבן); זאת כנאמר בתורה "והסיר את מוראתו בנוצתה" (ויקרא א', טז). את כל אלו משליך הכהן אל בית הדשן הנמצא ממזרח לכבש המזבח. [9]
הקטרת הגוף - הכוהן משסע בידו את גוף העוף, כלומר: אוחזו מגבו דרך כנפיו וכך מפרקו, אולם לא חותכו לשתי חתיכות נפרדות. עולה לראש המזבח ומשליך את גוף העוף אל אש המערכה.
ד. סדר הקרבת חטאת העוף [10]
    מליקה - מליקת החטאת מתבצעת בקרן (הפינה) הדרומית-מערבית של המזבח ( בבהמה - הזיית דם החטאת נעשית על ארבע קרנות המזבח ). מליקת החטאת נעשית מתחת לחוט הסיקרא ( בבהמה - זריקת דם החטאת נעשית בחציו העליון של המזבח, מעל חוט הסיקרא ). במליקת החטאת מספיק לחתוך סימן אחד בלבד, [11] את הקנה או את הוושט.
במליקת החטאת אין להפריד את ראש העוף מגופו, [12] וזאת בשונה מעולת העוף.  
הזאת הדם - להבדיל מעולת העוף שבה אין הזאה, הרי שבחטאת העוף מזים מהדם עלקרן המזבח, באותה קרן שבה מתבצעת מליקת הראש (הקרן הדרומית-מערבית).
מיצוי הדם -   לאחר הההזאה ממצה הכוהן את הדם מן הראש ומן הגוף בבת אחת, שהרי יש איסור של הבדלת הראש מן הגוף. המיצוי נעשה על-ידי דחיקת מקום מליקת העוף על זוית המזבח. אם בעולת העוף עיקר המיצוי הִנו מיצוי הגוף, הרי שבחטאת העוף עניין זה לא מעכב.
אכילת בשר החטאת -   לאחר מיצוי דם קרבן החטאת אין איברי החטאת עולים אל אש המערכה. זהו הקרבן היחיד שאינו עולה כלל אל ראש המזבח ואיבריו נאכלים בשלמות על ידי הכוהנים בעזרה.
ה. טבלאות השוואה
השוואה בין עולת העוף לחטאת העוף:
 
חטאת העוף
עולת העוף
נתון להשוואה
קרן דרומית-מערבית - סמוכה לנקבי שפיכת הדם
בקרן דרומית-מזרחית - בה אין יסוד
באיזו קרן של המזבח מתבצעת המליקה
למטה מחוט הסיקרא
למעלה מחוט הסיקרא
מליקה - למטה או למעלה מחוט הסיקרא
סימן אחד
שני סימנים
מס' סימנים למליקה
אסור להבדיל בין הראש לגוף
חייב להבדיל הראש מן הגוף. לרמב"ם – הפרדה כבר בזמן המליקה
אופן ההבדלה
מזה את הדם על קרן המזבח, ושיירי הדם נשפכים על היסוד
אין הזית (זריקת) דם על המזבח
הזית דם
ממצה פעם אחת את דם הגוף והראש, שהרי לא הפריד ביניהם
מיצוי דם הגוף (מעכב) והראש. לרמב"ם - בפעם אחת,   לשאר מפרשים - בשני שלבים.
אופן מיצוי הדם
בשרו לא עולה למזבח כלל אלא נאכל כולו על-ידי הכהנים
פרט למוראת העוף ונוצתה, הוא קרב כליל על המזבח. הראש לחוד ואח"כ הגוף
קרב/נאכל
השוואה בין עולת העוף לעולת בהמה:
 
עולת בהמה
עולת העוף
נתון להשוואה
השחיטה מתבצעת בצפון המזבח
המליקה מתבצעת בקרן דרומית-מזרחית שבה אין יסוד
באיזו קרן של המזבח מתבצעת השחיטה/מליקה
זריקת הדם בשתי קרנות, 'שתים שהן ארבע', שיש להן יש יסוד: צפונית-מזרחית ודרומית-מערבית, למטה מחוט הסיקרא
אין זריקת דם אלא מיצוי הדם בקרן הדרומית-מזרחית של המזבח, למעלה מחוט הסיקרא
אופן זריקת או מיצוי הדם
שני סימנים
שני סימנים
מס' סימנים למליקה/שחיטה
מהכבש
מראש המזבח
אופן זריקת האיברים
ו. הבנת מהות עניין קרבנות העוף
כפי שראינו לעיל רובם של קרבנות העוף הִנם יחידה אחת של עולה וחטאת. מעיון בכל נושא קרבנות העוף ניתן לראות כי עניינו של קרבן זה הוא החזרת קדושה שנסתלקה,וזאת נבאר לקמן. תיקון זה הִנו לפי הסדר הבא:
עולת נדר ונדבה - תיקון פגם המחשבה, כנגד בחינת הנשמה שבאדם. אחד הדברים עליהם בא לכפר קרבן עולת נדבה הוא עוון מחשבת הלב בהרהורי עבודה זרה או זנות. [13] זו משמעות המילה 'עולה' - העולה על רוחו.
קרבן עולה ויורד (שבועות) - תיקון פגם הדיבור כנגד בחינת הרוח שבאדם. כפי שבארנו לעיל, קרבן זה קרב על שבועת עדות או על שבועת ביטוי, ששתיהן קשורות כמובן לפגם הדיבור. עוון טומאת מקדש וקודשיו אינו תיקון ישיר לעניין הדיבור אלא לעניין השיכחה, [14] שהִנו מעין 'ממוצע' בין עוון המחשבה לעוון הדבור.   קרבן יולדת מתקן את השבועה שנשבעה בעת הלידה. [15]
קרבנות של טמאים - תיקון פגם הגוף, כנגד בחינת הנפש שבאדם.
המצבים שבהם מביאים קרבנות אלו אינם כנגד פגם בבחינת מעשה הגוף הפעיל של האדם, אלא פגם שאינו תלוי באיברי המעשה. הפגם הוא או במחשבה או בדיבור או בטומאה - מצבים שבהם אין מעורבות בפגם פעיל של איברי הגוף של האדם. בעיקר בא הדבר לידי ביטוי בקרבנות הטמאים, בהם אין למקריב כל אפשרות אחרת להיטהר מטומאתו אלא באמצעות קרבנות העוף.
מתוך הבחנה זו נבין את סדר הקרבת קרבנות העוף:
עולת העוף - עיקר ענינה תיקון בחינת מחשבה פגומה, שכן עיקר עניין העולה, כמבואר לעיל, הִנו בתיקון מחשבה פסולה. משום כך עיקר התיקון בא לידי ביטוי בסילוק הדם מאיברי הקרבן (מעין סילוק כוח הטומאה מהמוחין, המחשבה), ולא תיקון הבא לידי ביטוי בטיפול באיברי הקרבן (כפי שקיים בעולת בהמה). לאור זאת נוכל להבין את פרטי הלכות הקרבת עולת העוף:
המליקה, הן בעולת העוף והן בחטאת העוף, באה לבטא את הפירוד שנעשה בין המחשבה (הראש) לבין המעשה (הגוף) בעטיה של המחשבה הפגומה או פגם המעשה. בעולת העוף התיקון הוא לפגם המחשבה, ולא לאיברי המעשה.
המליקה נעשית דווקא על-ידי הכוהן, [16] איש החסד, המתקן כביכול את פגם סילוק הקדושה מן הגוף. התיקון הוא תיקון 'פנימי', ולכן נעשה דווקא ביד ולא על-ידי כלי שחיטה. גם הזאת הדם בחטאת העוף אינה נעשית בכלי.
בעולת העוף קיימת הפרדה (לרמב"ם - מוחלטת) בין הראש לגוף: יש להבדיל בין הראש לגוף בזמן המליקה. עוון המחשבה הפגומה סילק, כביכול, את הקדושה אף מן הגוף. משום כך גם מיצוי דם העולה והקטרת איבריה נעשים בנפרד - לראש ולגוף. [17] ייתכן שעקב כך יש לחתוך בעולה את שני הסימנים (קנה - נשימה, ושט - מזון) כנגד בחינות הנשמה והגוף שאותן מתקנים.  
המליקה נעשית דווקא בקרן שאין לה יסוד (זאת בשונה מעולת בהמה), שכן עיקר הכפרה אינו כפרת הדם או האיברים אלא סילוק הדם (מעין סילוק הפגם מן המוחין והגוף). יסוד המזבח מבטא את תיקון הגוף (שכן הוא מחבר את המזבח לקרקע, וכן יש בו נקבים שדרכם נשפך הדם ל'שיתין'), אולם אין זה התיקון של קרבן העוף, שעניינו סילוק כוח הטומאה מן הגוף. משום כך נעשית המליקה דווקא שם, וכן אין שפיכת שיירי הדם אל הנקבים שביסוד (כפי שקיים בקרבן בהמה).
המליקה מתבצעת מעל לחוט הסיקרא (בעוד שבעולת בהמה - מתחת), שכן אין עניין בשפיכת דם אל היסוד, משום שאין הזאת דם אלא מיצוי בלבד - כביכול מסלקים את בחינת הדם מן העוף ולא מתקנים אותו. זהו עניין ההבדלה - סילוק כוח הטומאה שהביא לפגם המחשבה.
זהו גם עניין סילוק המוראה ונוצתה שהם איברי הפסולת. זהו סילוק כוח הטומאה מן הגוף.
לאור זאת ניתן גם להבין את הסיבה לכך שזורקים את איברי עולת העוף מעל ראש המזבח ולא מהכבש: זריקת איברי קרבן בהמה נלמדת מהפסוק "ועשית עולותיך הבשר והדם" (דברים י"ב, כז), שזהו עניין תיקון הבשר והדם של הקרבן. אולם בקרבן העוף לא שייך תיקון לבשר אלא סילוק בלבד של כוח הטומאה, ומשום כך גם זריקת איברים אינה קיימת.
חטאת העוף - עניינה תיקון בחינת פגם הגוף, בחינת המעשה, שהרי זהו עניינו של קרבן החטאת. מבחינת העיקרון, נקודות היסוד שהובהרו לעיל לגבי עולת העוף תקפות גם לגבי החטאת, במספר הבדלים:
1. אין בחטאת העוף הבדלה בין הראש לגוף, אלא זו כביכול יחידה אחת. התיקון הִנו כביכול תיקון המעשה החיצון, ואין עניינו לתקן את פגם המחשבה באופן נפרד (כפי שקיים בעולה).
2. בחטאת העוף קיימת הזאת דם, שזו כפרת הגוף, אולם האיברים נאכלים ואינם קרבים על גבי המזבח. כאמור, זהו תיקון בחינת פגם המעשה בלבד ולא המחשבה.
3. בחטאת מספיק רק סימן אחד בעת המליקה, כביכול: תיקונו של הגוף בלבד.
4. מליקת העוף והזאת דמו מתבצעים בקרן הדרומית-מערבית של המזבח הסמוכה לנקבים שנמצאים ביסוד המזבח, כדי לבטא את פן תיקון המעשה. משום כך הזאת הדם מתבצעת דווקא מתחת לחוט הסיקרא, גם היא - בסמיכות ליסוד, שכן כפי שהבהרנו לעיל עניינו של היסוד הוא בחינת המעשה.
5. איברי חטאת העוף נאכלים בשלמות על-ידי הכוהנים, [18] ואינם מוקטרים על המזבח [19] (בשונה מחטאת בהמה שאמוריה מוקטרים על המזבח, ובשרה נאכל לכוהנים). יתרה מכך: חטאת העוף לעולם אינה קרבה לבדה, אלא תמיד בצירוף עם קרבן עולה. משום כך יש לומר כי תיקון המעשה נלווה לתיקון המרכזי שהוא תיקון המחשבה הפגומה. משום כך אין לו כפרה עצמית על המעשה ולכן איבריו אינם מתוקנים בהקטרתם על המזבח.
תיקון המחשבה, הדיבור והמעשה :
בקרבנות של טמאים (זב, זבה, נזיר שנטמא, מצורע) העולה והחטאת קרבים יחדיו ורק מהעוף. כל זה לשם תיקון שלם של המחשבה הפגומה והמעשה שנעשה בעקבותיה. כפי שהבהרנו לעיל, זהו תיקון פגם הגוף שנובע מהמחשבה הפגומה, ולכן הוא מתוקן רק על ידי קרבנות העוף.
קרבן עולה ויורד ניתן להקריב או מבהמה או מהעוף, כצמד. בתיקון פגם הדיבור (בשבועת הביטוי והעדות) התיקון יכול להתבצע גם על ידי קרבן הבהמה, שכן קיים פה תיקון של הדיבור שלא הגיע לכלל פגם בגוף. תיקון זה יכול להתבצע הן על ידי קרבן העוף והן על ידי קרבן הבהמה. בקרבן יולדת, שאף הוא 'עולה ויורד', קרבן החטאת תמיד מן העוף, בעוד שקרבן העולה יכול להיקרב הן מן העוף והן מן הבהמה. חטאת היולדת היא על חטא בדיבור, שעניינו תיקון המחשבה בלבד שכן היולדת נשבעת באופן לא מודע. [20] לעומת זאת קרבן העולה הוא לשם טהרתה ואינו נובע מפגם, ולכן ניתן להקריבו מבהמה.
בעולת הגר ועולת נדבה אין בחינת תיקון מעשה, ולכן הן קרבות כעולות בלבד ולא כצמד של עולה וחטאת. עקב כך ניתן להביא בשניהם גם קרבן מן הבהמה, שכן עולה בבהמה מתקנת אף היא את הפגם הפנימי, אם כי באופן שונה.
לעומת זאת בקרבן בהמה אין זו כפרה על מצב של הסתלקות קדושה מן האדם אלא מצב שבו יש לכפר על איברי האדם שחטאו או נפגמו. עקב כך יש קבלת דם בכלי, זריקת דם על המזבח, שריפת איברי הקרבנות וכו' - כל זאת כמכלול הכפרה על איברי האדם שנפגמו. משום כך אין צורך להביא צמד של קרבנות, כפי שקיים בעוף.
ז. "ועוף יעופף" התבוננות פנימית בשורש מהות העוף
בריאת העופות מופיעה בתורה ביום החמישי לבריאת העולם, יום שבו נברא כל אשר במים. וכך נאמר שם: "ויאמר א-להים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים" (בראשית א', כ). לכאורה משמע מכך שבריאת העופות הייתה ביום החמישי ובו הם נבראו מן המים. מאידך נאמר בהמשך שם "וייצר ה'   א-להים מן האדמה את כל חית השדה ואת כל עוף השמים" (ב', יט), ומשמע שהעופות נבראו מן האדמה.
  אכן, בגמרא (חולין כז:) מופיעה מחלוקת לגבי מקור בריאת העופות. רבן גמליאל אומר: מן המים נבראו, יש אומרים: משניהם נברא, וכן אמרו שמן הרקק נבראו העופות. הרמב"ן על התורה (בראשית א', כ ד"ה ועוף יעופף) מבאר כי הרקק נמצא בקרקעית הים ולכן יש פה מעין בריאה משולבת הנעשית מקרקע הים.
בפרקי דרבי אליעזר, ריש פרק ט', נאמר כך:
בחמישי השריץ מן המים כל מין עוף, זכרים ונקבות טהורים וטמאים, בשני סימנים הן מטהרין בזפק ובקורקבן נקלף, רבי אליעזר אומר: באצבע יתירה, ושני מיני עופות נבחרו לקרבן עולה, אלו הן תורים ובני יונה
יש אולי לומר כי בריאת העופות היא בריאה מיוחדת, הבאה לידי ביטוי בכך שהעופות הם השילוב של שלושת מרכיבי העולם: המים, הארץ והשמים. דבר זה בא לידי ביטוי בפסוק דלעיל: מחד, בריאת העופות מופיעה עם שרץ המים, מאידך העוף מעופף "על הארץ", ונוסף לכך הוא גם "על פני רקיע השמים". עניינו של העוף לחבר את שלושת מרכיבי הבריאה לבחינה אחת. [21] מכאן גם מבוארת כפרתו המיוחדת של העוף, המחבר בין הבחינות של הארץ הגשמית לבין בחינת המים והשמים. [22] כפי שכבר הבהרנו לעיל, קרבן העוף מתקן את פגם המחשבה, כנגד הבחינה העליונה של האדם, שזה כנגד 'השמים'. תיקון 'פגם' הדיבור הוא בחינת המים, שהם הממוצע בין השמים ליבשה. המים נמשלים לתורה, ובכך הם מבטאים את בחינת הדיבור. ולבסוף, הארץ היא כמובן כנגד פגם המעשה.


[1]     הגמרא במסכת כריתות דף ח: לומדת מפסוק זה את דין קרבן הגר.
[2]     במשנה בזבחים פ"ד מה: מבואר שמליקה בסכין פסולה. לגבי שחיטת בהמה עיין משנה חולין יט: "השוחט מן הצדדים שחיטתו כשרה" ורש"י מבאר שצדדין כונתו 'לצד הצואר'.
[3]     מבואר במשנה תורה הלכות מעשה הקרבנות פ"ו הל' כ-כב.
[4]     עליו לחתוך את השדרה והמרפקת ומיד לחתוך את שני הסימנים כדי שלא תתנבל. באופן החתוך יש אפשרות לחתוך מלמעלה למטה ('דורס ויורד בציפורן') או להוליך ולהביא (כחותך לחם). עיין כל זה במשנה תורה הלכות מעשה הקרבנות פ"ו הלכה כג.
[5]     את המיצוי יש לבצע פעמיים, לכן לשיטת הרמב"ם כיון שהראש כבר נפרד מן הגוף הרי שממצה כל אחד מהם לחוד ואלו הם שני המיצויים. לשיטת שאר המפרשים, שאינו מפריד את העור בין הראש לגוף, יהא חייב למצות בבת אחת את הדם מן הראש ומן הגוף ולכן יצטרך למצות פעם נוספת את דם הראש.
[6]     לגבי בהמה נלמד הדבר בגמרא זבחים סב: מהפסוק "ועשית עולותיך הבשר והדם - מה דם בזריקה אף בשר בזריקה'. אולם בעולת העוף הרי אין ציווי על זריקת דם, ולכן אין הכרח להשליך את איברי הקרבן מן הכבש אל ראש המזבח.
[7]     זו שיטת הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות פ"ו הכ"א, כדברי תנא קמא בזבחים סה.
[8]     לשיטת הרמב"ם (לעיל, הערה 10) והרמב"ן על התורה (ויקרא א', טז) זו נוצה ממש, אולם רש"י בזבחים סה. ד"ה ונוטל את קורקבנה מבאר כי זהו "לשון פרש ודבר מאוס", וכן בפרושו לתורה (ויקרא שם).
[9]     בית הדשן נמצא שלשה טפחים מזרחית לכבש, ובמרחק עשר אמות דרומית למזבח עצמו.
[10]     מבואר במשנה תורה הלכות מעשה הקרבנות פ"ז הל' ו-ט.
[11]     לשיטת הרמב"ם ניתן לחתוך שני סימנים, ובלבד שלא יבדיל את העור, אולם מפשטות הגמרא בחולין כא. ורש"י שם ד"ה האמר רוב שנים משמע שאסור לחתוך שני סימנים.
[12]     כמבואר במשנה בזבחים פ"ו מ"ד בה נאמר - "היה מולק את ראשה ממול עורפה ואינו מבדיל", זאת בשונה מעולת העוף בה יש להבדיל. ראה ביאורנו לעיל לגבי עולת העוף.
[13]   עיין רמב"ן ריש ויקרא, פסוק ד' ד"ה ונרצה לו לכפר עליו.
[14]   טומאת מקדש וקודשיו חלה רק כשתהא לנטמא ידיעה על הטומאה (או המקדש) בתחילה, העלם באמצע בזמן כניסתו למקדש, וידיעה לטומאה (או לקדש ולמקדש) בסוף. קיימים שישה אופנים של העלם המנוים ברמב"ם בהלכות שגגות פי"א. לדוגמה: אדם שכח שנטמא, אולם זכר שזהו מקום המקדש ונכנס למקדש ולבסוף נזכר שנטמא.
[15]   שאלו תלמידיו את ר' שמעון בר יוחאי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להם: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן (נדה לא:).
[16]   מעין התיקון הנעשה על-ידי הכהן בנושא הנגעים, כמבואר בתורה (פרשת תזריע, ויקרא פרק י"ג).
[17]   אמנם עיקר המיצוי הִנו מיצוי דם הגוף, שהוא המעכב. הדבר נובע כנראה מהעובדה שפגם המחשבה מסלק את הקדושה גם מהגוף, ועיקר תיקון פגם זה ענינו להחזיר את הקדושה שנסתלקה גם לגוף.
[18]   רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פ"ז ה"ז.
[19]   חטאת העוף הִנה הקרבן היחיד שמבשרו לא מקטירים על המזבח כלל!
[20]   כאמור (לעיל, הערה 18) שהיולדת 'קופצת ונשבעת' - שבועה לא נשלטת כביכול.
[21]   עיין הרב ב"צ סוקסמן, חסד לאברהם, ירושלים תשמ"ט, פרק ז ענף ג' אות ד': המבאר כי לפני בריאת האדם העוף התקיים מיסודו במים ולאחר בריאת האדם נתגלה כח עפיפת העופות עיין שם בביאורו הנפלא התואם לדברינו.
[22]   עיין בספר אור עולם לרמ"ד ואלי (עמ' כג) המבאר כי הבינה היא 'סוד הים העליון', שזהו צד השמאל - צד הגבורה. לכן לעופות ולדגים יש כנפים שבאמצעותם יגביהו עוף, "כאילו רומזים בכך שחושקים לעלות ולחזור אל שורשם העליון".
לייבסיטי - בניית אתרים