חפש  
 
אל המקדש - עמותת צור ישועתי
 
 
 
פתיחה
עולם ההקדשות מתחלק לשתי קטגוריות מרכזיות: קדושת דמים וקדושת הגוף. קדושת דמים היא קדושה שיסודה בבעלות ממונית של גבוה, אשר לה השלכות על מעמדו האיסורי של החפץ הקדוש. קדושת הגוף היא קדושה אשר מוקדה אינו הבעלות הממונית על החפץ [1], אלא היכולת להשתמש בחפץ עצמו למטרות עבודה. לקטגוריה זו שייכים כלי שרת וקודשי מזבח. במאמר זה נעסוק בקדושת הגוף, וננסה לברר את היחס שבין ייעודו של החפץ לעבודת המקדש לבין הקדושה שבו.
א. ייעוד כגורם לקדושה
אחד ההבדלים בין קדושת דמים לקדושת הגוף הוא שקדושת דמים ניתנת לפדיון, וקדושת הגוף לא. לכאורה, ניתן היה להסביר שפדיון מבוסס על הפקעת בעלותו של גבוה מהחפץ באמצעות קניין כסף [2], אשר מבטל את קדושת הדמים, אך לא את קדושת הגוף. אולם, נראה שלא ניתן לבסס את כל עניין הפדיון על קניין מהקדש, שהרי פדיון שייך גם בקדושות שאינן כרוכות בבעלות גבוה, כגון בפטר חמור, בשביעית, ובמעשר שני, אשר לשיטת רבי יהודה (קידושין נב:) ממון הדיוט הוא; ומכך עולה שישנו גם מושג של חילול שמעביר את הקדושה למעות שלא כתוצאה מהליך קנייני. ואם כן, מדוע לא ניתן לפדות קדושת גוף, הרי חילול, ביגוד לקניין, כן שייך בסוג זה של קדושה? נראה שניתן להציע שני כיוונים:
א. קדושת הגוף מהווה קדושה ברמה גבוהה יותר, שאותה לא מאפשרת התורה לחלל על כסף.
ב. התורה אינה מוכנה לאפשר את הסטת ייעודו של הגוף לעבודה.
מקרה יוצא דופן בהקשר זה מהווה בהמת מזבח שהוממה, אשר ניתנת לפדיון. אם ננסה להסביר זאת על סמך ההבנה הראשונה שהצענו באשר לאי-היכולת לפדות קדושת גוף, נגיע למסקנה שכאשר בהמת מזבח נפסלת להקרבה, פוקעת ממנה קדושת הגוף. כיצד פוקעת הקדושה? ניתן להסביר זאת על סמך דברי הגר"ח מבריסק בספרו על הרמב"ם [3], אשר קבע כי ייעודה של הבהמה להקרבה הוא שעומד בתשתית קדושתה, והפקעת הייעוד מובילה ממילא להפקעת הקדושה [4]. כיוון שלא ניתן להקריב בעל מום, פקע ייעודו למזבח, וממילא פקעה קדושת הגוף שבו (ומסתבר שלצד קדושת הגוף הייתה קיימת גם קדושת דמים, שכן עדיין יש צורך בפדיון).
אולם, נראה שהסבר זה אינו נכון, שכן הגר"ח עצמו [5] הוכיח שבעל מום קדוש בקדושת הגוף, מכך שאין תמורה אלא בקודשי מזבח, ומאחר שבעל מום עושה תמורה [6], סימן שהוא כלול בקודשי מזבח, דהיינו יש בו קדושת הגוף והיא לא פקעה. ועל כן נראה שיש לאמץ את ההסבר השני שהצענו, שהגורם שמונע פדיון בקדושת גוף הוא הייעוד למזבח; וכיוון שזה נסתלק, הרי שניתן לפדות את הבהמה שהוממה, על אף שמדובר בדבר הקדוש בקדושת הגוף [7].
האם יש במקרה של בעל מום כדי לדחות את דברי הגר"ח כי קדושת גוף היא תולדה של ייעוד למזבח, ובמצב של פקיעת הייעוד אף הקדושה פוקעת? נראה שלא, שכן ניתן להסביר שיכולת הפדיון הקיימת בבעל מום מותירה את קדושת הגוף על כנה, שכן היא משאירה אפשרות להגשמת ייעודה של הבהמה להקרבה. אמנם, אין זו דרך המלך להגשמת הייעוד, שהיא הקרבת הגוף עצמו, אך יש כאן דרך חלופית - חילול קדושת הבהמה על כסף, שאתו ניתן לרכוש בהמה שתוקרב במזבח [8]. כלומר, פסילתה של הבהמה למזבח הייתה אמורה להפקיע את קדושת הגוף, אלא שבכך שהיא הפסיקה את ייעודה של הבהמה עצמה למזבח היא אפשרה את פדיונה, ובכך יצרה דרך חדשה להגשמת ייעודה של הבהמה, דבר שהותיר את הקדושה במקומה [9].
דברינו עד כה נותרו במסגרת כיוונו של הגר"ח, שקדושת גוף היא תולדה של הייעוד למזבח. לפי כיוון זה, ייעודה של הבהמה למזבח הוא מושג עצמאי, שאותו יוצר מקדיש הבהמה, אשר בעצם אינו מקדיש אותה אלא מייעד אותה להקרבה (בלשון ממוקדת: הרי זו עולה, או בלשון כללית יותר: הרי זו קרבן). הקדושה איננה מושג עצמאי, אלא מעמד שנוצר בבהמה מכך שהיא מיועדת לשולחנו של גבוה. בהמשך דברינו נבחן אם ניתן להציג מודל הפוך, שבו קדושת הגוף היא מושג עצמאי ובלתי-תלותי, שגורר בעקבותיו ייעוד של החפץ לעבודה; דהיינו שהמזבח 'מעוניין' בחפצים קדושים ועל כן קדושתם מייעדת אותם להקרבה.
ב. קדושה כגורמת לייעוד
הגמרא במספר מקומות מביאה דעות שאיסורי נדרים כרוכים אף הם בקדושה, ויש מעילה בקונמות:
בעא מיניה רבא מרב נחמן: יש מעילה בקונמות או לא?... כתנאי: 'קונם ככר זו הקדש' ואכלה, בין הוא ובין חבירו מעל, לפיכך יש לה פדיון. 'ככר זו עלי להקדש' ואכלה, הוא מעל חבירו לא מעל, לפיכך אין לה פדיון, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות   (נדרים לה.).
הר"ן (ד"ה יש) מסביר את דברי ר' מאיר על סמך הקשר שבין המושג 'קונם' למושג קרבן (על פי דברי המשנה בדף י. ש"קונם, קונח, קונס הרי אלו כינויין לקרבן"):
יש מעילה בקונמות - האוסר דבר עליו בקונם ונהנה ממנו, מי מחייב מעילה או לא: מי אמרינן דעשאו כקרבן וחייב עליו אשם מעילה כנהנה מן הקדשים?
הקישור בין קונמות לקדשים נראה מפתיע, ועל כן לכאורה היה נראה לומר שמדובר בדימוי בעלמא מצד האיסור, ולא בקישור של ממש לעולם המקדש. ואמנם,
החזון-איש (אה"ע, עמ' רלח) הסתפק באשר לפדיון אם הוא נופל להקדש. ברם, מדברי הרא"ש בפירושו לנדרים מוכרע הספק בבירור:
וצריך ליתנו להקדש, לפי שאסר עליו הנאתו כהקדש, הלכך כל הנאה הבאה ממנו לידו הקדש הוא, ולא מצי להוליכה לים המלח, דלאו כל כמיניה להפסיד להקדש, והיינו דדייק מהכא בגמרא דיש מעילה בקונמות  (לג. ד"ה תפול).
באיזה סוג של קדושה מדובר בקונמות? עקב הקישור לקרבן, היה נראה לומר שמדובר בקדושת גוף, אך הדבר אינו פשוט, ובגמרא ביבמות (פח.) אף מפורש אחרת: "יש מעילה בקונמות, וקדושת דמים נחתא להו". עם זאת, במקומות אחרים אכן עולה שמדובר בקדושת גוף:
אלא אמר רב אשי: קונמות קא אמרת? שאני קונמות, דקדושת הגוף נינהו, וכדרבא, דאמר רבא: הקדש, חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד [10]   (כתובות נט:) [11].
על פי ההבנה הרווחת בראשונים, דברי רבא המצוטטים אמורים רק לגבי קדושת גוף, ולא לגבי קדושת דמים, ואם כן דברי רב אשי הם בדווקא. אמנם, בטעם הדבר עולים כיוונים שונים. רש"י במקום כותב:
דקדושת הגוף נינהו - כקדושת מזבח, שאין להן פדיון, כך אין פדיון לקונם להיות ניתר למי שנאסר עליו, שהרי אינו הקדש גמור לתפוס פדיונו, אלא אסור על אדם אחד. וכיון דקדושת הגוף הוא, מפקיע מידי שעבוד
מדברי רש"י נראה שאין הכרח להסיק מהגמרא שאמנם מדובר בקדושת גוף, והיא הגורמת למעילה, אלא שעצם העובדה שאין פדיון לקונם, היא שמביאה לכך שהוא מפקיע מידי שעבוד, שכן לא ניתן להשתמש בשעבוד בתור פדיון. ברם, רש"י עצמו במקומות אחרים מסביר אחרת את החילוק שבין קדושת דמים לקדושת גוף בהקשר של הפקעה משעבוד. לדבריו, הבעיה בקדושת דמים אינה חוסר יכולת לפגוע בשעבוד, אלא חוסר יכולת לחול במצב של שעבוד. נכס משועבד נחשב כ'אינו ברשותו' של הלווה, ועל כן הוא לא יכול להעבירו לבעלות גבוה. בקדושת הגוף הוא יכול להקדיש, שכן מדובר בהחלת שם איסורי וייעוד על החפץ, ולכך אין צורך שהחפץ יהא ברשותו. ואלו דבריו:
אין הקדישו הקדש, שהרי ממושכנין הן למלוה, ואף על גב שהן שלו אינן ברשותו, ורחמנא אמר 'ואיש כי יקדיש את ביתו קדש' - מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו... ואף על גב דאמר רבא 'הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד', דוקא קדושת הגוף קאמר רבא, כגון קונמות   (פסחים ל: ד"ה כולי, לא. ד"ה ואתי).
לפי דברים אלו, בניגוד למשתמע מדברי רש"י בכתובות, רב אשי מוכרח להגדיר קונמות כקדושת גוף מצד עצם אופיה של הקדושה, וסביר אם כן שהסוגיה בכתובות חולקת על הסוגיה ביבמות.
אם אכן מדובר בקדושת גוף, עלינו להבין מדוע היא ניתנת לפדיון במקרה של קונם כללי שאסור לכול, ומדוע ההסבר לכך אינו תופס לגבי קונם פרטי, שאסור רק על אנשים מסוימים.
והנראה בזה, שניתן לדמות את מעמד החפץ האסור בקונם למעמדו של בעל מום, שבו עסקנו לעיל. בשני המקרים מדובר בדבר הקדוש בקדושת הגוף, שלא ניתן להקריבו על גבי המזבח, אם מפני מום שיש בו, אם מפני שהוא כלל איננו בהמת קרבן. אולם, ישנה דרך חלופית להגשמת הייעוד, והיא בעזרת פדיון: חילול הקדושה על המעות מאפשר רכישת בהמה חדשה, שאותה ניתן יהיה להקריב. כמובן, דבר זה שייך רק בקונם כללי, אשר אסור על כל העולם, והמעות שעליהן הוא יחולל תהיינה קדושות באופן מוחלט. בקונם פרטי הפדיון אינו מהווה דרך להגשמת הייעוד למזבח, שכן המעות לא תהיינה בנות שימוש למזבח, עקב קדושתן החלקית. על כן, הקונם הפרטי נותר בקדושת הגוף שלו, אשר ככל קדושת גוף אינה בת פדיון.
אולם, יש לשים לב לכך שמדובר בתהליך הפוך מזה שבבעל מום. כאן לא מדובר בייעוד שמוליד קדושת גוף, שמצליחה להשתמר עקב מציאת נתיב חלופי להגשמת הייעוד. במקרה זה, הפעולה הישירה של הנודר הייתה החלת קדושת גוף על החפץ. לקדושת הגוף יש יכולת להועיד את החפץ לעבודה. במקרה של קונם כללי, הדבר שייך, ועל כן יש לו פדיון, ובמקרה של קונם פרטי הדבר אינו שייך, ועל כן הוא נותר עם קדושת גוף ללא ייעוד, ואין בו פדיון [12].
ונראה, שזהו יסוד ההבדל שבין קרבן רגיל לקונם. בקרבן רגיל, המקדיש אינו מחיל קדושה על הבהמה, אלא מייעד אותה להקרבה, והקדושה באה כתולדה מכך. בקונם, לעומת זאת, יש החלה ישירה של קדושה ושל איסור, והייעוד הוא שבא בתולדה, במקרה שהדבר מתאפשר. ומהאי טעמא נראה לבאר את הא דהמקדיש בעל מום בקדושת הגוף הקדשו לא חל, בניגוד לאוסר חפץ בקונם.


[1]   בנקודה זו לקחתי כדבר נתון את הסברם של התוס' בב"ק עט. ד"ה גנב, אשר באים ליישב את הסתירה שבין הגמרא בדף עו. שקבעה כי אין חיוב ארבעה וחמישה על הקדשת בהמה, שכן מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן, לבין הגמרא בהמשך (עט.) שקבעה כי יש חיוב, שכן "מה לי מכרו להדיוט, מה לי מכרו לשמים?". לדבריהם, הקדשה לבדק הבית היא אמנם מכירה לכל דבר, וההשלכות האיסוריות הן תולדה של בעלות גבוה (ועיין ברמב"ן חולין קלט.); ואילו הקדשה למזבח היא ייעוד של הבהמה להקרבה, שאם בכלל מביא הוא לבעלות של גבוה, הרי זה רק כתולדה מהייעוד.
  נקודה זו פותחה בהרחבה בדברי הגר"ח (עיין בגר"ח על הש"ס בב"ק עו., ובגר"ח על הרמב"ם בהלכות מעילה פ"ב, מ"ה). אמנם, יש להדגיש שאין חפיפה בין החלוקה שבין קדושת גוף וקדושת דמים לבין החלוקה שבין קדושת מזבח וקדושת בדק הבית, שכן ישנה קדושת דמים למזבח. וכן, לדעת אחרונים מסוימים, יש לפעמים חלות של קדושת הגוף בקודשי בדק הבית שיש להם ייעוד ממוקד.
[2]   ויעוין בדברי רש"י באשר למקור שיטת ר' יוחנן, שדבר תורה מעות קונות במטלטלין: "מעות קונות, כדאשכחן גבי קונה מן ההקדש, שאמרה תורה 'ונתן הכסף וקם לו' " (בבא מציעא מו: ד"ה סבר).
[3]   חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם, הלכות מעילה פ"ב ה"ה.
[4]   אמנם, קדושתה של חטאת שמתו בעליה לא פקעה, אך נראה ששם אכן לא פקע הייעוד, שכן הבהמה נותרה כפי שהייתה, אלא שלא ניתן להגשימו, כיוון שאין בעלים.
[5]   הובאו דבריו בקובץ הערות למסכת יבמות, סי' נ"ד אות ד.
[6]   עיין ברמב"ם, הלכות ערכין וחרמין פ"ז ה"ז, והלכות תמורה פ"א הי"ד.
[7]   עיין גם בדברי הגר"ח בחידושיו על הרמב"ם, הלכות איסורי מזבח פ"ג ה"י.
[8]   עיקרו של הסבר זה, בשינויים קלים, נאמר בבית ישי בסוף סימן קל"ה.
[9]   מדברי הגר"ח עצמו (בקובץ הערות), עולה כיוון אחר, המניח שאי-היכולת לפדות קדושת גוף נותר גם בבעל מום: "אלא דהא דיש להן פדיון מפקיע קדוה"ג שבהן, אבל ההפקעה אינה עולמית, אלא כל שעתא ושעתא שאפשר להיות בהן פדיון אז אין עליהן קדוה"ג, ואם שעה חדא לא יהא אפשר להיות להן פדיון מאיזה טעם שיהיה אז נשארו בקדוה"ג שבהן, ומשו"ה עושין תמורה, כיון שמצד עצמן יש בהן קדוה"ג". מדבריו לא ברור כיצד מפקיעה יכולת הפדיון את קדושת הגוף, וכן מהו אותו מעמד ביניים שבו פקעה קדושת הגוף, אך היא עדיין קיימת "מצד עצמן".
[10]   ביאור הדברים, שכאשר אדם שנכסיו משועבדים מקדיש אותם, הקדשו חל, ומועיל להפקיע למעשה את זכותו של המלווה בנכסים (וכן מועיל חג הפסח לאוסרם באיסור חמץ, ומועיל שחרור של עבד להופכו ליהודי באופן בלתי-הפיך).
[11]   ובדומה לכך מובא גם בגמרא בנדרים (פו:).
12   אמנם, אין בקונם פרטי מניעה של הסטת ייעוד להקרבה, אך נראה שלצד מניעה זו לפדיון קיימת גם המניעה הראשונה שהזכרנו - חוסר יכולת לחלל קדושת גוף שלא למטרת הגשמת הייעוד, במקום פרטי קיימת מניעה זו, ועל כן לא ניתן לפדותו. בקרבן רגיל קיימת המניעה השנייה - חוסר יכולת להסיט את החפץ מייעודו למזבח. רק בקרבן בעל מום ובקונם כללי מוסרות שתי המניעות, ועל כן ניתן לפדותם.

עמותת צור ישועתי (ע"ר)

 
  • בניית בתי כנסת ומוסדות תורה בכרמי צור
  • מרכז תורני ללימודי המקדש
  • הוצאת ספרים וכתבי עת בנושא המקדש

צור קשר

 
kolelb@gmail.com
 
 
 
כרמי צור 9040000
 
לייבסיטי - בניית אתרים