חפש  

דף הבית >> מעלין בקודש >> גיליונות 8-20 >> גליון 8 >> החטאת והאשם - חלק ב' / הרב משה אודס
 
א. הקדמה
את חלקו הראשון של מאמר זה , אשר פורסם בגיליון הקודם של 'מעלין בקודש', [1] פתחנו (לאחר שהצגנו את דיני החטאת) בשאלה מדוע על השוגג להביא קרבן. באופן כללי ניתן לסכם שתי גישות עיקריות: גישה ראשונה היא גישת הרמב"ן - באמת אין השוגג אשם במעשהו, אך כיוון שסוף סוף עשה את החטא, עליו לתקן את הנזק הרוחני שנעשה - "כדי שתשוב הנפש אל האלוקים אשר נ תנה..." (ג', א). גישה שנייה היא גישתו של הרמב"ם - באמת גם השוגג אשם על חטאו, "ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות - לא היה בא לידי שגגה..." (הל' שגגות פ"ה ה"ו). [2]
לאחר מכן ניסינו לעמוד על אופיו של קרבן האשם, ועל המכנה המשותף של החטאים עליהם הוא בא. על ידי ההבנות שהעלינו בקרבנות החטאת והאשם, ניסינו לבאר הרבה מדיניהם הייחודיים של כל אחד מקרבנות אלו.
לבסוף, דנו ביחס שבין החטאת והאשם - איזה קרבן בא על חטאים חמ ורים יותר? גישת הרמב"ם ברורה - קרבן דל בא על חטא חמור יותר, [3] לפיכך ודאי שחטאי החטאת חמורים יותר. מדברי הרמב"ן, לעומת זאת, עולה שהאשם הוא החמור:
כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר העושהו יתחייב להיות שמם ונאבד בו... וחטאת מורה על דבר נטה בו מן הדרך...   (ה', טו).
ועמדנו שם [4] על היחס שבין אמירה זו של הרמב"ן, לבין מה שכתב בפרק ג':
האשם זכר, בעבור כי החטאת בחייבי כריתות, שתשוב הנפש אל האלקים אשר נתנה, והאשם לא יבא על חיוב כרת, וכאלו הוא לריח ניחוח כעולה   (ג', א).
נראה שעל פי הרמב"ן, מצד ת וצאות החטא בפני עצמו - לחטאי החטאת יש נזק גדול יותר כיוון שהחטאת באה על שגגת כרת; אך מצד אשמתו של האדם - באשם יש מעין מרי, ועל כן החוטא יתחייב להיות שמם ונאבד בו.
במאמר זה נעסוק בשאר סוגי החטאות והאשמות. נתחיל באשם תלוי (הבא על חטאי החטאת, לדעת חכמים), נעב ור לסוגי החטאות השונות - חטאת הדיוט, בה עסקנו עד כה, חטאת הכהן המשיח, חטאת הסנהדרין וחטאת הנשיא. את דיוננו נסיים בקרבן עולה ויורד - גם הוא, כפי שנראה, סוג של חטאת.
ב. אשם תלוי
כל חטא שחייבין על שגגתו חטאת [5] קבועה , חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי. ומהו לא נודע? אם נסתפק לו אם שגג בדבר זה או לא שגג, הרי זה מצווה להקריב אשם שנאמר 'ולא ידע ואשם ונשא עוונו והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם'. וזהו הנקרא אשם תלוי מפני שהוא מכפר על הספק ותולה לו עד שיודע לו בודאי שחטא בשגגה ויקריב חטאתו (רמב"ם, הלכות שגגות פ"ח ה"א).
הרמב"ם פוסק שלא על כל ספק שגגה מביא אשם תלוי אלא רק במצב של 'איקבע איסורא', כגון:
אכל חלב וספק אם היה כזית או פחות מכזית, או שהיתה לפניו חתיכת חלב וחתיכת שומן ואכל אחת מהן ואין ידוע איזה מהן אכל... אבל אם היתה לפניו חתיכה אחת, ספק שהיא חלב, ספק שהיא שומן ואכלה, פטור, שהרי אין כאן איסור קבוע   (שם ה"ב).
באשם תלוי אנו מוצאים שילוב מעניין בין חטאת לבין אשם. מצד הגדרת החטא, הרי שלפנינו כל דיני חטאת:
כל דבר שחייבין על ודאו חטאת קבועה אחת, חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי אחד. וכל דבר שחייבין על ודאו חטאות הרבה, חייבין על לא הודע שלו אשמות תלויין הרבה כמניין החטאות...  
כשם שידיעת ודאי בינתיים מחלקת לחטאות, כך ידיעת ספק בינתיים מחלקת לאשמות   (שם ה"ו-ח).
אולם מצד דיני הקרבן, זהו קרבן אשם גמור:
מצות עשה לעשות כל האשמות כמצותן האמורה בתורה. וכיצד מעשה האשמות? בין אשם ודאי בין אשם תלוי, שוחט וזורק הדם כמו שביארנו (הלכות מעשה הקרבנות פ"ט ה"א).
גם אשם תלוי בא מן האיִל, ואף הוא שוויו נקוב - שני סלעים, 'בערכך' [6]. מעבר לכך, גם במיקומה של פרשת אשם תלוי אנו מוצאים שהתורה משייכת אותה לקרבנות האשם האחרים. פרשת אשם תלוי מופיעה בפרק ה', בין אשם מעילות לבין אשם גזילות ( ב פסוקים יד-טז: אשם מעילות; ב פסוקים יז-יט: אשם תלוי; ב פס וקים כ-כו: אשם גזילות). הדברים מעלים, לכאורה, שתי תמיהות בנוגע לאשם תלוי:
א. כיצד ייתכן שחייבים אשם על חטא שבמהותו מחייב חטאת, דהיינו שגגת כרת?
ב. כיצד ייתכן שחייבים להוציא על אשם תלוי, שאינו ב א אלא על הספק, יותר ממון (פי ארבעים ושמונה!) [7] מאשר על החטא הוודאי?
שיטת הרמב"ם
ניתן להניח שהרמב"ם, לשיטתו שהוצגה לעיל, שהחטא עליו בא האשם קל משל החטאת, יבאר שמהותו של אשם תלוי ה י נ ה בגדר של פריווילגיה למי שמבקש להתכפר במקום בו אין ודאות כלל שחטא, אשר על כן הוא מהודר יותר מ ן החטאת. כפי ש ' אשם ודאי ' מהודר יותר, מפאת קלות העבירה המחייבת באשם. אולם לשיטת הרמב"ן לכאורה קשה, שהרי לדידו האשם חמור מ ן החטאת, ומדוע החמירה התורה בדין הספק יותר מהוודאי?
הסבר הרמב"ן
וטעם אשם תלוי מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש כי לא נודע שחטא, מפני זה החמיר עליו הכתוב בספקו יותר מוודאי והצריכו איל בכסף שקלים, ואילו נודע חטאו היה מביא חטאת בת דנקא [8]   (ה', טו).
בדומה לרמב"ן מפרש החזקוני, אלא שאין הוא חושש להקלת הראש שבאה אחרי שבא לידי הספק, אלא לפניו:
לפי שמקילין ומורין היתר להביא עצמם לידי הספק, החמיר עליהם הכתוב להביא אשם בכסף שקלים כדי שיזהרו בעצמם   (ה', כד).
דברים דומים אנו מוצאים באלשיך, [9] המבאר שחומרת האשם- ה תלוי נגזרת משעת החטא . כיוון ש ה חיוב באשם תלוי הוא דווקא במקרה של 'איקבע איסורא' - דהיינו שיש לפניו שתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן - הוא יכול היה להשוות ביניהם ולגלות שאחת מהם חלב, ולפיכך אכילת אחת מ ן החתיכות מהווה רשלנות - "אם היה שת לבו לעמוד ולהתבונן בשניהם, ודאי היה מכיר החלב...". לעומת זאת, אם היתה רק חתיכה אחת לפניו ואכלה, ואחר כך נודע לו שזו היתה חתיכת חלב, אף על פי שעתה אין לו עוד ספק אם חטא, מכל מקום בשעת האכילה לא היתה לו יכולת לדעת זאת, ולכן חייב בחטאת בלבד. [10]
גישות אלו עולות בקנה אחד עם הסברו של הרמב"ן להבדל היסודי בין חטאי החטאת לחטאי האשם - לפיו בחטאי האשם אמנם אין את תוצאת החטא של 'שגגת כרת', אך הם חמורים מחטאי החטאת בכך שיש לחוטא בהם אשמה גדולה יותר מאשר בחטאת.
ג. החטאות השונות
היחס בין סוג הקרבן לחומרת החטא
נראה שניתן למצוא השלכה פרשנית נוספת לתפיסות השונות של הרמב"ם והרמב"ן בנוגע לחשיבות הקרבן כאינדיקציה לחומרת העבירה. השלכה זו קשורה ליחס שבין חטאת הדיוט לבין החטאות של הכהן המשיח, הציבור כולו והנשיא . לשם כך הבאנו בפרק ה' טבלה המסכמת את ההבדלים בין פרשיות החטאת השונות, ומתוך דיוק בהבדלים אלו ננסה ללמוד על החומרה של החוטאים השונים ביחס לאחרים.
כאמור, לדעת הרמב"ם קרבן מהודר מורה על חטא קל. אם כן, פר בן בקר, שוודאי מהודר יותר משעיר, מעיד על קלות חטאו של הכהן ביחס לחטאו של ההדיוט. לעומתו, הרמב"ן סובר שדווקא חטא חמור הוא המצריך את הקרבן ה יקר והמהודר יותר, לפיכך נצפה למצוא בדבריו יחס מחמיר דווקא לחטאו של הכהן המשיח בהיות קרבנו פר בן בקר. בשו רות הבאות נתמקד בכל גישה בפני עצמה.
הרמב"ן - חומרת החטא מתבטאת בהידורו של הקרבן
כך כותב הרמב"ן בנוגע לחטאת כהן המשיח, שלפי שיטתו צריך להיות החמור ביותר:
ולא הזכיר בחטאת כהן המשיח 'וכפר עליו ונסלח לו' לגמרי עד שיתפלל ויתחנן לאלקיו, כי מלאך ה' צבאות הוא וצריך להיותו נקי וטהר ידים   (ד', ב).
דעה מחמירה עוד יותר מביא בעל ה'כלי יקר' (ד', כ), הכותב שאין סליחה וכפרה מוזכרת לגבי הכהן הגדול משום שהוא בגדר של מחטיאי הרבים, ואף שהקרבן מכפר על חטאו הפרטי, מכל מקום אין כפרה למה שהרבים למדו ממנו. [11]
הכלי יקר מרחיב חומרה זו גם לחטאת הסנהדרין (הציבור). גם בה מסיימת התורה 'חטאת הקהל הוא', משום שעל העבירה של חילול ה' שנגרם אין כפרה:
וכל זה אזהרה גדולה למורי הוראות ולגדולי ישראל שיהיו נזהרים במעשיהם ביותר, כי שגגת תלמוד עולה זדון, שמה שהוא עושה בשוגג גורם שממנו יראו וכן יעשו במזיד כי לא ידעו ששגגה היא להם. [12]
מבואר, אם כן, כגישת הרמב"ן דלעיל, שיש קשר בין חשיבותו של החוטא (וממילא - חומרת העבירה) לבין שוויו של הקרבן; חטאו של הכהן המשיח - האישיות הבכירה באומה - זוקקת את הקרבן הגדול ביותר.
גם האלשיך [13] קושר בין גודל הקרבן ומינו לבין חומרת החטא, ומביא כדוגמ ה את הכהן המשיח שבא לידי שגגה משום כשלונו בעבר במה שמעל בתפקידו להוכיח את העם, [14] ו"מאשר לא הזהיר...חטאו זה גדול ממזיד של עצמו כי חטא הרבים תלוי בו", אשר על כן "שגרמתו רבה, יביא פר בן בקר זכר... ולא נקבה, כי חזקה שגגתו ". באופן דומה הוא מסביר גם את מינו של קרבן הנשיא:
יען כי גרמת שגגת זה היא גדולה, כי למה שנשיא הוא ורמה ידו, לא ייבצר ממנו קדימת עוון עצום מעוון כל אדם על כן יהיה שעיר זכר. [15]
דחיית הראיה של הרמב"ן בכהן משיח
כאמור, ביקש הרמב"ן לדייק מהשמטת הכפרה והסליחה אצל הכהן המשיח, את גודל חטאו הנובע ממעמדו הרוחני הרם. אולם הר"י אברבנאל (פרק ד', עמ' לג) [16] השיג עליו שלא ייתכן שאין לו כפרה, "כי אין דבר עומד בפני תשובה", אלא שהתורה כללה את כפרתו של הכהן המשיח בפרשת חטאת הסנהדרין במה שכתבה - "ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת [של הכהן הגדול] כן יעשה לו, וכפר עליהם הכהן ונסלח להם " (ד', כ), והכוונה באומרו "להם" - לכהן ולסנהדרין, כיוו ן שעניינם דומה. [17]
לפי הר"י אברבנאל (באחד מפירושיו שם), באמת אין גודל הקרבן מעיד על חומרת חטאיהם של המנהיגים, אלא שהם נצטוו להקריב פר כדי שיהיה פרסום לרבים שאף על פי שחטאו גדולי העם, שבים הם אל ה'. ולכן מביאים דווקא פר, שהוא הגדול בבהמות הנקרבות על גבי המזבח והבאתו לעזרה ניכרת - "וכדי להוסיף פרסומם צוה לשרפם מחוץ למחנה כי בזה ירגישו הכל, אנשים ונשים וטף שהכהן גדול או הקהל בכללו חטאו ושבו אל ה' והביאו כפרתם". [18]
חטאת הנשיא
גם את החטאת של הנשיא נבקש לבאר על פי שיטת הרמב"ן. כבר הבאנו לעיל את דבריו של האלשיך בנוגע לחומרת חטאו של הנשיא. דברים דומים אנו מוצאים גם בנצי"ב. הנצי"ב (ד', ח) מרחיב לבאר את ההבדל בין החוטאים השונים בתיאור פעולת הסרת החלב מהקרבן והקטרתו. בכהן המשיח ובסנהדרין נאמר " ירי ם ממנו" (שם ח) כיון שהסרת החלב היא לתכלית אחת, והיא הקטרתה, שעל ידי זה תהיה כפרה "על החטא הקודם שלא נזהר בשאט נפש, וזה גרם להיות נכשל בשוגג באיסור חמור דכרת". [19] בחטאת הדיוט נאמר "ואת כל חלבו יסיר " (שם לא ו-לה) להורות על תכלית נוספת - הכשרת בשר החטאת לאכילת הכהנים, שאף היא מכפרת על החטא הקדמון שעשה בזדון ואשר הביאו לשגגה זו.
לעומתם, בחטאת הנשיא נאמר "ואת כל חלבו יקטיר " (שם כו), ולא הוזכרה הרמה או הסרה. מסביר הנצי"ב שמכיון שזדונו (שגרם לו לחטוא כעת בשוגג) היה חמור, אין לו כפרה עליו לא על ידי הקטרת האימורים ולא על ידי אכילת הכוהנים, ורק יכול לכפר על השוגג:
והנה חטא הקודם הוא לפי האדם; כהן גדול שמעלתו גבוה, אם לא נזהר לפי ערכו בחטא קל היא מביאתו לידי הוראה בטעות, והדיוט אם לא נזהר באיסור לפי ערכו, מביאתו לידי שגגת מעשה באיסור חמור. והאימורים ואכילת כהן מכפרים לכל אחד לפי ערכו. אבל נשיא מעלתו גבוה מאד וחטאיו כבדים מאד גם קודם שבא לידי שגגת מעשה, על כן אין אכילת החטאת מכפרת על החטאים הקודמים, ורק הדם הוא יכפר על שגגת מעשה עצמו, משום הכי לא כתיב כאן תרומה והסרה, רק הקטרה   (ד', כו).
ובזה מדויק יפה תיאור התורה של חטא הנשיא:
ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו אשר לא תעשינה בשגגה   (ד', כב).
לכאורה הכתוב היה צריך לתאר בדומה לתיאור חטאו של ההדיוט - "ואם נפש אחת תחטא בשגגה ... בעשתה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה " (שם כז) - קודם ה ' שגגה ' ואחר כך המצוות ' אשר לא תיעשנה '. מכאן מסיק הנצי"ב:
... מרומז דהנשיאות גורמת לחטוא בעבירות חמורות כל כך - 'אשר לא תעשינה בשגגה' - שאין דרך לחטוא בהם אפילו בשגגה   (שם כב).
בהערות בכתב יד שבסוף הספר [20] מוסיף הנצי"ב שבזה מבואר הדין שנשיא שעבר מנשיאותו אינו מביא שעיר כי אם שעירה כהדיוט, שמכיון שנשיאותו היא שגרמה לו לחטוא, על כן משעבר מנשיאותו - נידון כהדיוט. לעומת זאת, הכהן הגדול מביא פר אף אם חטא אחרי שעבר מכהונתו, וצריך כנראה לבאר שהכהן הגדול אינו מאבד את מדרגתו הרוחנית אף אחר שעבר.
אולם, אף על פי שראינו שחטאי הנשיא חמורים מצד עצמם, עדיין אין בחטאים אלו בכדי להחטיא את העם, שכן אין הנשיא המורה הרוחני של האומה:
וצוה שיביא שעיר עזים ולא פר כשאר החטאות אשר זכר, לפי שעם היותו גדול המעלה אינו מורה את התורה לעם כמו הכהן הגדול והסנהדרין, ולכך חטאו אינו מחטיא את אחרים   (הר"י אברבנאל עמ' לד).
מעתה מובן, לפי שיטת הרמב"ן, מדוע קרבנו של הנשיא הוא שעיר עזים:
מצד חומרת החטאים עצמם (או אלו שגרמו לו לשגגה) - עליו להביא קרב ן ממין זכר המורה על חשיבות החטא. אולם, מצד היותו אדם פרטי שאינו משמש כ דוגמה רוחנית העלולה להחטיא אחרים, אין חטאו חמור כשל הכהן הגדול, ולכן מביא רק שעיר שהוא זול מ ן הפר.
הרמב"ם - חומרת החטא מתבטאת בדלות הקרבן
כבר הקדמנו כי לדעת הרמב"ם קרבן מהודר מורה על חטא קל :
ודע, שכל שהחטא חמור יותר - נעשה קרבנו ממין פחות   (מורה נבוכים ג, מו).
לפיכך, פר בן בקר, שוודאי מהודר משעיר, מעיד על קלות חטאו של הכהן המשיח ביחס לחטאו של ההדיוט. וכך אכן כותב הרמב"ם:
אבל כהן גדול וצבור אין שגגתם סתם מעשה, אלא היא הוראה, ולפיכך נתעלה קורבנם בפרים   (שם).
הסבר נוסף לקלות חטאם של מנהיגי העם ניתן להציע על פי דברי הרב"ע ספורנו. הוא מסביר שדווקא חטאי האומה הם שגרמו לשליח הציבור שלהם להיכשל בחטא. לגבי חטאו של הכהן המשיח הוא כותב:
שלא תקרה לו שגגת חטאת זולתי ממוקשי עם, כאמרם 'המתפלל וטעה, סימן רע לו ואם שליח ציבור הוא סימן רע לשולחיו'... ולכן לא כתב בו 'ואשם' כמו שכתב בכל שאר החוטאים, כי אמנם באומרו 'ואשם' יורה אזהרה על התשובה, וזה לא יפול על הכהן המשיח כי לא מלבו היה החטא כלל אבל קרה לו 'לאשמת העם'     (ד', ג). [21]
וכך גם בביאור חטאם של הסנהדרין:
ובשגגת סנהדרין... אמר 'ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל', שעם היותם עיני הקהל הראויים לראות בעד אחרים, לא הטיבו לראות לעצמם, וגם כן עליהם אמר 'חטאת הקהל הוא' כי לא יקרה זה בלתי עוון הדור גם כן [22] (שם יג).
אמנם צריך לציין שדעת הרב”ע ספורנו עצמו היא שחטאי המנהיגים חמורים יותר , אולי דווקא משום שמשקפים את חטא האומה כולה, ולכן נדרשת הזיה בתוך ההיכל:
  ולכובד עוון שניהם הובא דמם אל הקודש פנימה [23]   (שם כא).
אלא שהוא מדגיש שאין האחריות על החטא מוטלת על אותם מנהיגים באופן אישי אלא על האומה בכללה. [24]
חטאת הדיוט
ביטוי נוסף לגישת הרמב"ם ניתן לראות אולי בפירושו של הנצי"ב בנוגע לפרשיות חטאת הדיוט. הנצי"ב [25] מדייק מכך שהתורה מביאה קודם את האפשרות של הבאת שעירה לחטאת (ד', כז-לא) ורק לאחר מכן את האפשרות של כבשה (ד', לב-לה), שקיימת עדיפות בהבאת שעירה. הוא מבאר את טעם הדבר (על פי הגמרא בסוטה לב:) משום שבכבשה, בה אי אפשר לזהות אם היא זכר או נקבה בגלל האליה המכסה, עשויים הרואים לטעות ולחשוב שמביא עולה, וממילא אין בושתו רבה כל כך, וכיוון שכך - אף כפרתו קטנה. מה שאין כן בחוטא המביא שעירה, שניכר שזו נקבה, ומתבייש במה שהרואים יודעים שחטא, [26] לפיכך כפרתו מעולה.
ובזה מדוי י קים שני הבדלים נוספים בין חטאת שעירה לבין חטאת כבשה (שם לא): בשעירה נאמר: "וכפר עליו הכהן" (שם), היינו לחלוטין, בעוד שבכבשה נאמר: "וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא" (שם). בשעירה נאמר "לריח ניחוח לה' " (שם), מה שאין כן בכבשה. עצם רגש הבושה על דלות קרבנו, מוסיף כפרה גדולה יותר, המתאימה לעוצם חטאו. הנצי"ב ממ שיך ומבאר שלפי המאן דאמר בגמרא שכשבה חשובה משעירה - "הטעם פשוט לפי הפשט, משום שלא יהא מהודר ". רעיון זה יכול להתאים לתפיסת הרמב"ם, שככל שהחטא חמור, על הקרבן להיות דל יותר.
הרש"ר הירש: אופיו של כל קרבן מתאים לעניינו של החוטא
לבסוף נביא את פירושו של הרש"ר הירש לחטאות השונות. כפי שראינו בחלק הראשון, [27] לפי הרש"ר הירש, אין עלותו של הקרבן מהווה מדד לחומרתו, אלא עלותו ואופיו של כל קרבן מתאימים לנסיבות המיוחדות של קרבן זה. בנוגע למתן הדמים בקרבנות השונים, כבר הבאנו בחלק א' את ביאורו של הרש"ר הירש לגבי ההבדל שבין הזייה-זריקה לבין נתינה. וכך הוא כותב בפרק ד':
בהזיה, כמו בזריקה, הרי הדם נע בכיוון מסויים; וזאת בניגוד לנתינה באצבע, המורה על דביקות בנקודת פיסגה מסויימת. וכבר הערנו לעיל (א', ה; יז) שנתינה היא העבודה האופיינית של החטאת, המכפרת על החטא שבמעשה; היא מזכירה לחוטא שעליו לדבוק במרום הפיסגה של חובתו המוסרית. כנגד זה, זריקה היא העבודה האופיינית של העולה, המכפרת על החטא שבמחדל; היא מצווה על החוטא לפעול במרץ ולהתקדם אל המטרה שנצטווה בה [28]   (ד', ו-ז).
בפרים של כהן המשיח והסנהדרין אנו מוצאים את שתי הבחינות גם יחד - הזייה על הפרוכת ונתינה על קרנות מזבח הקטורת. זאת כדי לכפר על שני היסודות שבחטאם - "שגגת הוראה, שהיא הטעות העיונית - היא חטא שבמחדל: חוסר התמסרות לידיעת התורה; ואילו שגגת המעשה - בדומה לשגגה של כל חטאת - היא עבירה שבמעשה ".
כעת ניתן להבין את ביאורו לגבי מתן הדמים בפנים, ונסכם את דבריו בקצרה. הוא מבאר שהזיית הדמים כנגד הפרוכת, החופפת על ארון הברית, מורה על כשלונם העיוני של אנשי ההוראה - בכך שלא התמסרו דיים לבירור התורה. ההזיה מסמלת את הצורך בשאיפתו של הכהן הגדול להתמסרות לתורה ולהשתלמות בה . הזיה זו (בניגוד לנתינה) דומה לזריקת הדמים של שאר הקרבנות, המסמלת את הצורך בהעלאה כללית של השאיפות, ובנידון דידן - שאיפותיהם של הכהן הגדול ושל הסנהדרין.
כישלון עיוני זה הביא בסופו של דבר לכישלון במעשה . לכן נותן מהדם על גבי קרנות מזבח הקטורת, המבטא את ריח הניחוח מהופעת התורה בחיים המעשיים - בחיים הרוחניים דרך המנורה, ובחיים החומריים דרך השולחן.
על פי מהלך זה, מסיים הרש"ר הירש (שם יא-יב), ששריפת הקרבן מחוץ לשלושת המחנות מסמלת את הפער שבין הדרגה האידיאלית המבוטאת על ידי החטאות הפנימיות, לבין חוסר היכולת לממש חיים כאלו באופן מעשי בתוך המחנות. [29]
זהו גם הרעיון העומד מאחורי הקרבת פר בן בקר בשני קרבנות אלו: [30]  
למרות בשלות בגרותם, עליהם להיות צעירים תמיד... שכן עצם שיגרת הזיקנה היא המקור לשגגות המבקשות כאן את כפרתן   (שם ג).
הפר מסמל שילוב של זקנה מצד ידענותם של מורי ההוראה בתורה, יחד עם צעירות ורעננות בהתחדשות השאיפות הרוחניות.   גם בביאור חטאת הנשיא הולך הרש"ר הירש בדרך אחרת ממה שראינו עד כה. בניגוד לפירושים שראינו לעיל על פיהם חטאו של הנשיא חמור משל ההדיוט, מבאר הרש"ר הירש שאין מינו של הקרבן נובע מחומרה מיוחדת, אלא משתקף הוא ב אופיה של הנשיאות:
העז מייצגת את ההתנגדות הסרבנית לזרים ואת הציות הממושמע לבעלים. הסרבנות שאינה נכנעת לזרים מגיעה לשיאה במין הזכר, בשעיר. תפקידו של המלך [נשיא]... שיהיה ' שעיר '... מגן על האומה ועל דבר ה' אשר בקירבה [31]   (ד', כג).
ולסיום, בחטאת הדיוט הוא מבאר:
במעמדו האזרחי הוא משועבד כנקבה, בניגוד למעמד הנשיא שהוא בבחינת זכר. כנגד זה הוא רשאי לבחור בין שעירה לכבשה - אם רצונו לבטא את עצמאותו בקרב עמו, הרי הוא מביא שעירה. ואם הוא רואה את עצמו רק כאחד מן העדר, הזקוק להנהגת ה', הרי הוא מביא כבשה  (שם   כז).
ד. קרבן עולה ויורד
כבר ציינּו שלמב"ן - ערכו של הקרבן מעיד על חומרתו, ועל כן עולה האשם יותר כסף מהחטאת. על פי זה, נצפה למצוא הסבר בדבריו לַק ּ ו ּ ל ָ א שיש בקרבן עולה ויורד, בו יכול העני להביא כתחליף לצאן, שני תורים או שני בני-יונה, ואם גם זה אינו בה י שג ידו, יכול לה ביא עשירית האיפה סלת. [32] נבאר על אלו עב י רות בא קרבן עולה ויורד:
ששה מצוותן שיקריבו קרבן עולה ויורד ואלו הן: המצורע, והיולדת, והנשבע שבועת העדות בין בזדון בין בשגגה, והנשבע שבועת ביטוי לשקר בשגגה, והטמא שאכל קודש בשגגה, והטמא שנכנס למקדש בשגגה (רמב"ם הלכות שגגות פ"י ה"א).
עת ה ננסה לברר את אופיו של קרבן זה. הפרשייה הראשונה העוסקת בקרבן עולה ויורד נמצאת בתחילת פרק ה', פרק שבהמשכו עובר לעסוק בקרבן האשם. אף בניסוחם של הפסוקים מבואר לכאורה שיש לקרבן זה קשר הדוק עם האשם, למשל - "והביא את אשמו לה'..." (ה', ו). ואף על פי כן ביאר הרמב"ן:
  אבל, 'והביא את אשמו לה' ' האמור למעלה בקרבן עולה ויורד, טעמו- והביא את קרבנו לה', כי הקרבן ההוא חטאת הוא, [33] כמו שאמר 'כשבה או שעירת עזים   לחטאת'   (ה', טו).
אף מדברי הרמב"ם משמע שהם תחליף מסוים לחטאת:
כל כריתות שבתורה... מביא חטאת קבועה, חוץ מטמא שאכל קדש וטמא שנכנס למקדש ששניהם אין מביאין חטאת קבועה אלאקרבן עולה ויורד   (שם פ"א ה"ג).
אלא שמ תוך הקבלה זו לחטאת, מתעוררות כמה שאלות:
א. במה נתייחדו חטאים אלו משאר החטאים, ומה המשותף ביניהם? [34]
ב. על שבועת העדות חייב בין בזדון [35] ובין בשגגה, ואילו על שבועת ביטוי ועל   טומאת מקדש וקדשיו אינו חייב אלא בשגגה. [36]
ג. על טומאת מקדש וקדשיו במזיד חייב כרת, [37] שבועת הביטוי אין חייבים על זדונו אלא מלקות, [38] ואילו בשבועת העדות אף במזיד אינו חייב אלא קרבן. [39]
ד. שבועת העדות קשורה לעבירה על מצוות שבין אדם לחברו, ואילו שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקודשיו עוסקים בעבירות על מצוות שבין אדם למקום.
ה. בקרבן עולה ויורד אין חילוק בין מיני החוטאים השונים, שלא כחטאת קבועה בה יש חילוק בין כהן משיח, נשיא והדיוט. [40]
ננסה בדברים הבאים לעמוד על חלק מהשאלות ה ללו.
הרמב"ן: חטאי קרבן עולה ויורד קלים יותר
הרמב"ן מבאר שכל העבירות שחייבים עליהם קרבן עולה ויורד קלים מאותן עבירות שחייבים עליהם חטאת קבועה:
הקל הכתוב על החוטא באלו להביא קרבן עולה ויורד. ויתכן שהטעם בשבועות מפני שאינן חייבי כריתות, ובטומאת מקדש וקדשיו [שעל זדונן חייב כרת] מפני שהוא טועה בדבר מצוה, כי הכהן האוכל קדשים והבא למקדש להשתחוות או להקריב קרבן עוסק הוא במצוה ודעתו לשמים, ולפיכך אע"פ שחטא בהעלמת הטומאה ריבה לו הכתוב כפרות   ( שם, ז').
ביאורים אחרים
החזקוני (ה', כד) מפרש שהטעם שהתורה הקלה על הנכשלים בחטאים של עולה ויורד הוא "לפי שאינן נהנין מן החטא ". לעומת זאת, בעב י רות של חטאת קבועה הדין חמור משום ש"אוכל חלב ודם, והאוכל ביום הכיפורים, והעושה מלאכה בשבת, והמפטם והסך והבא על הערווה - שנהנין , וכל שכן העובד עבודת כוכבים שפושט ידו בעיקר ".
הנצי"ב אף הוא מדייק על פי דרכו שיש בפרשת קרבן עולה ויורד רמז לקלות העבירה. בעניין חטאת קבועה דייק הנצי"ב [41] שראוי להקדים בה שעירה לכבשה כדי שלא יהא קרבנו מהודר, אשר על כן הקדימה התורה שעירת עזים ל"ואם כבש יביא". לעומת זאת, בקרבן עולה ויורד הסדר הוא - "והביא את אשמו לה'... נקבה מן הצאן כשבה או שעירת עזים לחטאת" (ה', ו),   ולמד מכאן הנצי"ב (ה', ו; א', י) שני דברים:
א. שיכול להקדים כבשה לשעירה אף על פי שקרבנו מהודר.
ב. שהכבשה עצמה יכולה להיות מהודרת, וכפי שבאר בהרחבה בפרק א' (שם) בשם ה'פענח רזי', ש"כל מקום שנאמר כשב הוא גדול, וכל מקום שנאמר כבש הוא קטן":
והנה בחטאת דהקפיד הכתוב שלא יהא קרבנו מהודר, ומשום הכי הקדים הכתוב שעירת עזים לכבש, ומשום זה כתיב כבש, שיהא קטן בגידולו, ואם שאינו לעכובא מכל מקום מצווה שיהא הכי כמו שמצווה תחלה בשעירה; מה שאין כן קרבן עולה ויורד אע"ג שמביא גם כן חטאת ודווקא בן שנתו, מ"מ אפשר לכתחלה להביא גדולה ומהודרת כמו שהקדים שם הכתוב כשבה לשעירת עזים [42]   (א', י).
ע ל פי פרשנותו של הנצי"ב, [43] שלכל העב י רות עליהן חייבים חטאת קדם חטא במזיד אשר אף עליו צריך להתוודות, ניתן לתלות את קולת החטאים של קרבן עולה ויורד בקולת הזדונות אשר הובילו אליהם.
ונראה דמשום דבהני ג' חטאים יש קודם להשגגה עון במזיד שהביא אחר כך לידי עון חמור בשוגג. היינו, שבועת העדות - כבר חטא ב'אם לוא יגיד'; טומאת מקדש וקדשיו - כבר חטא באזהרת 'ובנבלתם לא תגעו', ואיתא בראש השנה (טז:) - חייב אדם לטהר עצמו ברגל שנאמר 'ובנבלתם לא תגעו', ופשוט דהוא הדין בכל שעה שהגיע ליכנס לבית המקדש או לאכול קדשים כמו בזמן רגלים; ושבועת ביטוי - כבר חטא במה שנשבע, דאפילו נדרים אסור, כל שכן שבועות. והקרבן שמביא על השגגה מכפר גם על המזיד שקדם לו...   (העמק דבר ה', ו).
ה. נספח: ההבדלים בין סוגי החטאות השונות
 
הנושא
הכהן משיח
הסנהדרין
נשיא
הדיוט
(ד', ג-יב)
(ד', יג-כא)
(ד', כב-כו)
(ד', כז-לה)
1.
מילת הקדמה לחטא
אם
ואם
אשר
ואם
2.
השגגה
אין
ישגו ונעלם דבר
בשגגה
בשגגה
3.
המעשה
אין
ועשו
ועשה
בעשותה
4.
היחס לשאר המצוות
אין
אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה
אחת מכל מצות ה' אלהיו אשר לא תעשינה בשגגה
אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה
5.
ידיעת החטא
אין
ונודעה
או הודע
או הודע
6.
תיאור האשמה
לאשמת העם
ואשמו (אמנם כתוב   "חטאת הקהל הוא")
ואשם
ואשם
7.
סוג הבהמה
פר
פר
שעיר
שעירה או כבשה
8.
הזיה על הפרוכת
והזה... את פני פרכת הקדש
והזה... את פני הפרכת
אין
אין
9.
הזיה על מזבח הזהב
ונתן...על קרנות מזבח קטרת הסמים
יתן על קרנת המזבח אשר לפני ה'
אין
אין
10.
שריפת גוף הקרבן מחוץ למחנה
יש
יש
אין
אין
11.
כפרה וסליחה
אין
וכפר עליהם הכהן ונסלח להם
וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו
בשעירה: וכפר עליו הכהן ונסלח לו
ובכבשה נוסף: על חטאתו אשר חטא
12.
התשלום עבור הקורבן
והקריב... פר בן בקר... והביא את הפר
והקריבו הקהל
והביא את קרבנו
והביא קרבנו
13.
סוג הבהמה בחטאת ע"ז
(ראה במדבר ט"ו, כד-כז)
שעירה
פר לעולה ושעיר לחטאת
שעירה
שעירה


*   הפניה סתמית לתורה ולמפרשים במאמר זה, מתייחסת לספר ויקרא.
[1]   מעלין בקודש ז', אב ה'תשס"ג, עמ' 142-117. להלן נתייחס לחלקו הראשון של המאמר כ'חלק א' '.
[2]   הראינו את ביאוריהם של מפרשים נוספים, שאמנם נותנים הסברים קצת שונים מן הרמב"ן ומן הרמב"ם, אך עדיין ניתן לסווגם לפי אותן שתי גישות כלליות - האם הקרבן בא לכפר על אשמתו של השוגג, או שבא לתקן את התוצאה של החטא. כך למשל, האלשיך והנצי"ב סוברים שאכן השוגג אשם בחטא - אך לא בשגגה עצמה אלא בחטא אחר שעשה במזיד, והוא אשר גרם לו לחטוא כעת בשגגה, עיין חלק א', פ"ג (עמ' 122).
[3]   שם עמ' 139.
[4]   עמ' 136.
[5]   בנסתפק אם עבר עבירה שחייבים עלי ה אשם נחלקו, בזבחים מח., רבי עקיבא וחכמים (לגבי מעילה). הרמב"ם פסק (הלכות שגגות פ"ט הי"א) שפטור מאשם תלוי.
[6]   ה', יח וברש"י שם - "בערך האמור למעלה" - אצל האשם - "בערכך כסף שקלים..." (ה', טו).
[7]   ראה ברמב"ן לקמן ובהערה שם.
[8]   ועיין דברים בכיוון דומה בפירוש תלמידי רב י נו יונה, ריש פרק קמא דברכות (ב: בדפי הרי"ף): "מפני שעל הוודאי משים האדם החטא אל לבו ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה, אבל על הספק עושה סברות ואומר אותה חתיכה שאכלתי אולי היתה מותרת, ולא ישית לבו לשוב, ולזה החמירו בו יותר". ועיין שם שה'דנקא' - עלותה של החטאת, היא אחד מארבעים ושמונה מעלותו של האשם - שני סלעים.
[9]   תורת משה ה', יז-יט.
[10]   אלא שלפי ביאור זה לא מובן מדוע לחייב באשם תלוי מי שאכל חתיכה ואחר-כך נודע לו שהיתה של חלב אלא שעדיין מסופק אם היה בה שיעור כזית, דמכל מקום בשעת האכילה לא יכול היה לדעת שזו חתיכת חלב. 
[11]   וראה גם בפסוק ב שכותב: " ועל צד הרמז י"ל שלכך נאמר 'בשגגה מעם הארץ' - לומר לך דווקא אצל עם הארץ נחשב לשגגה, אבל שגגת ת"ח עולה זדון". ואולי בכך ניתן להסביר מדוע רק בכהן משיח לא מוזכר 'שגגה'.
[12]   וכן כתב בעל המשך חכמה (ד', כא-כב), בחלקו בין הנשיא שאין חטאו מטעה את העם, אדרבה, חטאו נובע מ"חטאת הקהל", לבין הכהן המשיח: "הוא הנכנס לפני ולפנים, הוא האיש אשר יבקשו תורה מפיו במשפט האורים ועל פיו יצאו ועל פיו יבואו, הנה שגגתו הוא עולה זדון כי העם לא יחשבו אותו לשגגה או טועה, או מתאוותו ודמיונו, כי קדוש יקראו לו וכל היוצא מפיו קדוש הוא להם. לכן אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, זהו חטא שלו לזדון העם...".
[13]   תורת משה, פרק ד'.
[14]   עיין חלק א', פ"ג (עמ' 122).
[15]   לפי גישה פרשנית זו לא מובן מדוע נשתנתה חטאת עבודה זרה של כהן משיח מפר (בחטאת רגילה) לשעיר ה (בחטאת עבודה זרה - עיין בטבלה בשורה 13 ), ושל נשיא משעיר לשעירה, וזאת על אף חומרת העוון. ותירץ המלבי"ם (ויקרא ד'): "מפני שכשעבד עכו"ם אף בשוגג ואף שעשה תשובה נפסל מהיות כהן לאל עליון, כמש"כ הרמב"ם סוף ביאת מקדש, לכן השוותה התורה דינו אל היחיד". כלומר, הוא מאבד את הסגולה המיוחדת שלו בתור כוהן גדול. ולעניין שגגת עבודב זרה של נשיא שנשתנה משעיר לשעירה, ניתן לבאר על פי הגמרא בסוטה (לב:) שבחטאת עבודת כוכבים צריך להביא שעירת עזים כדי שיהיה ברור שחטא, ומתוך כך תגדל בושתו וממילא אף כפרתו - "ניכסיף וניזיל כי היכי דנכפר ליה", מה שאין כן בשאר החטאים עליהם מביא הנשיא שעיר זכר, שהרואים יסברו שמביא עולה. עוד ניתן לומר שבחטא כל כך חמור כע בודה-זרה, אין חשש שמא העם יימשך אחר שגגתם. ועיין חלק א', פ"ח (עמ' 139) בפשטות שיטת הרמב"ם בזה.
[16]   ההפניות לאברבנאל לפי הוצאת בני ארבאל, ירושלים תשל"ט.
[17]   אף הנצי"ב בהעמק דבר (ד', כ) מפרש שכפרתו של הכהן הגדול נכללת בזו של הסנהדרין, ומכל מקום התורה בקשה לרמוז בזה "שאם שגו כהן גדול וסנהדרין יחדיו בהוראה, אף על גב שכהן גדול מביא לעצמו תחילה ומתכפר לו על שעשה על פי הוראתו לעצמו, מכל מקום אין הכפרה שלימה עדיין, שהרי גם הסנהדרין תלו עצמם בכהן הגדול שהורה כן לעצמו. ואם כן כל זמן שהם אינם מתכפרים, הרי הוא בכלל מחטיא את הרבים דלא מהני תשובה... ואחר שהם מתכפרים מתכפר הוא בשלימות בפרו".
[18]   פרק ד', עמ' לב (ועיין גם עמ' טו). אמנם מצד שני מדגיש הר"י אברבנאל את חומרת חטאיהם, שבהיותם מורי העם הרי הם בגדר מחטיאי הרבים אשר על כן נזכרו חטאיהם בתחילה.
[19]   עיין חלק א', פ"ג (עמ' 122) שהנצי"ב מבין שהשגגה היא תוצאה של חטא קדום. כפי שכבר ראינו, זוהי גם גישתו של האלשיך.
[20]   במהדורה הישנה, ירושלים תרצ"ז, בפרק ד ', כב.
[21]   והעיר הנצי"ב מוולוז'ין על פירושו, "ויפה פירש הספורנו". הרמב"ן יוכל לבאר את הביטוי "לאשמת העם" כרש"י וכרוב הפרשנים - שכשלונו של הכהן הגדול משפיע לרעה על כל האומה, "שהן תלויין בו לכפר עליהם ולהתפלל בעדם ונעשה מקולקל" (רש"י על אתר).
[22]   בדרך זו ניתן לבאר אף את עוון הנשיא שחטאו נגזר מעוון העם; עיין בביאור הרמב"ן (במדבר ט"ז, כא) על הפסוק - "ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם" (שמ"ב כ"ד, א), ששגגתו של דוד במניית ישראל באה כעונש על התרשלותם של ישראל מדרישה להקים את בית המקדש.
[23]   ניתן היה לבאר את הכנסת הדם לפנים בדרך הפוכה, כפי שפירש החזקוני (ד', כה), שדווקא מפאת חשיבותם של הכהן הגדול ושל הסנהדרין דמם נכנס פנימה - "כהן משיח וצבור דמקרבי וחשיבי קמי קודשא בריך הוא, דם כפרתן קרב לפנים על הפרכת ועל מזבח הזהב". לעומת זאת - "נשיא ויחיד דלא מקרבי ולא חשיבי כל כך, דם כפרתם ואימורי חטאתם על מזבח החיצון". אמנם הוא ממשיך שם : "כהן משיח וכו' וסרחונו רחק לשרוף חטאתו חוץ לשלוש מחנות, לפי גדלן ענשן". ונראה ש כוונתו שכ ו הן וסנהדרין קרובים ל ה' מצד מעלתם, אך דווקא מצד זה גדול סורחנם וממילא עונשן. ועל כן, מ צד העונש הסברא מתהפכת, שהרי צדיקים הקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה, ולכן פרי החטאת נשרפים חוץ ל-ג' מחנות ד"לפי גדלן ענשן" (עיין בטבלה שבנספח).
[24]   ולפי זה ברור שאין דעת הרב"ע ספורנו כדעת הרמב"ם שעל חטא קטן זכאים להביא קרבן מהודר יותר משל חטאת רגילה. נציין שבעצם ההשוואה בין חטאי האשם והחטאת, דעת הספורנו היא שחטאי האשם קלים משל החטאת, עיין חלק א', פ"ו (עמ' 130).
[25]   העמק דבר, ד', כח-לא.
[26]   אף שלכאורה ייתכן שמביא את השעירה לשלמים ( עיין רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"א הי"א).
[27]   פ"ו (עמ' 133).
[28]   ושם ביארנו את דבריו (והתייחסנו גם לדבריו בנוגע למיקומו של הכהן בעת הזריקה), שבעוד שזריקת דמים מלמטה למעלה, ממעמד הכהן על קרקע החצר אל המזבח שמעליו, מבטאת את תיקונו של האדם על ידי שאיפתו לרומם את מדרגתו באופן כללי; נתינת הדם באצבעו על ארבע קרנות המזבח, בשעה שהכהן עומד למעלה על הסובב, הנה ביטוי של שביעות רצון ממדרגתו המוסרית הכללית וניסיון שלא לרדת ממנה. אלא שאף אז עליו להתבונן פנימה - לא למעלה - כדי לתקן באופן פרטני את חולשותיו וחסרונותיו אשר הביאוהו לשגגה. את זה הוא עושה על ידי נתינה ישירה באצבעו מלמעלה למטה על גבי הקרנות שברום המזבח - ולא בזריקה מרחוק למעלה בכלי - זאת מתוך ניסיון לגעת באופן מדויק בחטאו, מתוך מדרגתו המוסרית הנוכחית.
[29]   הרש"ר הירש (ד', ג) מדגיש את הדמיון המוחלט בין הכהן הגדול לבין הסנהדרין מבחינת דיניהם בחיוב חטאת, כיוון שהכהן המשיח מסמל את כל ישראל, וכמובן שכך גם הסנהדרין (וכפי שהבאנו לעיל בשם הרב"ע ספורנו). ומכל מקום קיים ביניהם הבדל הבא לידי ביטוי בדברי חז"ל בהוריות (פ"ב, מ"א): "הורה כהן משיח לעצמו שוגג, ועשה שוגג, מביא פר... שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת בית דין לצבור". וכן פסק הרמב"ם בהלכות שגגות (פט"ו ה"א). דהיינו, פר חטאת של כהן משיח אינו בא על הוראה מוטעית לציבור, אלא על שגגה שעשה הכהן בינו לבין עצמו. לעומת זאת, פר הסנהדרין בא דווקא על הוראה לציבור. ומשמעות הדברים; שהיחס שבין מורי ההוראה (הסנהדרין) לבין העם, מתגלם באופן מעשי בדמותו של הכהן הגדול החי את חייו הפרטיים באופן אידיאלי - "מה שיוגשם באומה על ידי הוראת בית הדין הגדול, יודגם בחיי הכהן הגדול". ולפיכך כישלון פרטי שלו הינו בבואה של כל האומה, ולכן - "כל שגגה שההדיוט מביא עליה חטאת הקבועה כשבה או שעירה... אם שגג בה כהן משיח, מביא פר" (רמב"ם שם).
  רעיון זה בא לידי ביטוי בלשון התורה. בפר כהן משיח החיבור לציבור כולו הוא בא מתוך כך שהכהן הנו בבואה של העם: "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם" (ד', ג) - חטאו נחשב כאשמת העם כולו. מאידך, בפר של הסנהדרין התורה מדגישה את השותפות שבין הציבור כולו שחטא במעשה, ואשר על כן מביא את הפר מכספו (עיין בטבלה שבנספח), לבין הסנהדרין, שסומכים את ידיהם על ראש הקרבן: "והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת... וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר" (ד', יד-טו).
[30]   שם, ג. ועיין ברש"י שם: "פר - יכול זקן? תלמוד לומר 'בן'. אי בן יכול קטן? תלמוד לומר 'פר', הא כיצד? זה פר בן ג' " - כלומר, מדובר בפר בשנתו הראשונה של בגרותו (השנה השלישית לחייו).
[31]   ואפשר שלזה כיוון הרמב"ן (ג', א) בדבריו - "כי הוא המולך אשר לו המשפט, והלוחם מלחמות ה', ועל חרבו יחיה". רעיון דומה אודות היחס בין הנשיא לבין העם מצאנו בר"י אברבנאל (עמ' לד): "אבל חייבו שיהיה זכר תמים מפני מדרגת מעלתו, כי הנה שאר העם בחטאם יביאו שעירת עזים, לפי שהעם בערך המלך הוא כמו השעירה בערך השעיר, שהיא נכבשת אליו והוא ימשול בה".
[32]   לכאורה הרמב"ם לשיטתו שקרבן דל מבטא חטא חמור יותר, יצטרך לבאר שהאפשרות להביא קרבן דל מורה דווקא על חומרת החטא, וצ"ע.
[33]   ונראה ברור שאין זו הגדרה כוללת לכל קרבן עולה ויורד, שהרי ביולדת נאמר - "אם לא תמצא ידה די שה, ולקחה שתי תרים או שני בני יונה" (י"ב, ח) - אף על פי שהשה משמש לעולה (שם ו); ובמצורע נאמר - "או שני בני יונה אשר תשיג ידו והיה אחד חטאת והאחד עלה" (י"ד, כא-כב), במקום כבש לעולה וכבשה לחטאת (שם, יט-כ). ומכל מקום צודק הרמב"ן שכל אלו המופיעים בויקרא פרק ה', כולם באים על חטא כחטאת.
  לגבי יולדת יש להעיר שהדבר נתון במחלוקת בגמרא (שבועות ח.) אם קרבן היולדת מוגדר כבא על חטא או לא. ומסופר שם (ובנידה לא:) ששאלו תלמידיו של רשב"י את רבם - "מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? א"ל - בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן". ואף העולה יש בה בחינה של חטא משום שבאה על הרהורי הלב.
[34]   אפשר ששלושת החטאים עליהם מביאים קרבן עולה ויורד מבטאים שלושה תחומים שונים בחייו של האדם, ומקבילים לשלושת האשמות המוזכרים בפרק ה': טומאת מקדש וקדשיו, כנגד מעילה בהקדש, המבטא זלזול ביחס שבין אדם למקום; שבועת ביטוי, כנגד אשם תלוי, המבטא זלזול באמת הפנימית של האדם בעצמו, פעם בקיום שבועתו ופעם בקלות ראש ביחס לאוכל שמכניס לפיו (ב דוגמה של חתיכת חלב וחתיכת שומן); וכמובן, שבועת העדות כנגד אשם גזלות, המהווה פגיעה ביחסים שבין אדם לחברו.
הר"י אברבנאל (הקדמה לספר ויקרא עמ' יז, ופרק ה עמ' לה) מבאר בפשט הכתובים שבאמת דין קרבן עולה ויורד משותף לכל החטאות של ההדיוטות, ולאו דווקא לעבירות של פרק ה'. אולם מעבר לכך שלפי פירושו אין הסבר מדוע נוספו עבירות אלו שאין חייבים על זדונן כרת (העבירות של קרבן עולה ויורד בריש פרק ה'), מצד ההלכה אין דבריו מכוונים כלל, ואין דין של עולה ויורד בשאר החטאים שחייב על זדונן כרת.
[35]   הרמב"ן ( ויקרא ה ', ה ) מבאר ע ל פי זה בדרך הפשט שהציווי "והתוודה אשר חטא עליה" מופיע רק כאן בשבועת העדות ובפרשת שבועת הפ י קדון ( במדבר ה ', ז ), כי ו ון שרק בשני חטאים אלו הקרבן בא אף על הזדון).
[36]   כמו שכתוב בעניין - "ונעלם ממנו" (ה', ב-ד).
[37]   ועיין בשפתי חכמים אות ה, שמפרש דברי רש"י בפסוק יג, שיש בחטאים של עולה ויורד "חמורות", "קלין", ו"קלין שבקלין": היינו שהחמורים הם טומאת מקדש וקדשיו שחייב כרת, בקלים כוונתו לשבועת עדות שחייב בו בקרבן אף על המזיד, ובקלי קלות כוונתו לשבועת ביטוי שאינו חייב אלא בשוגג. ומ"מ לענייננו קשה להבין מהו המכנה המשותף בין החטאים של קרבן עולה ויורד.
[38]   רמב"ם הלכות שבועות הלכה פ"א ה"א.
[39]   וכתב הרמב"ן (ה', ה): "הזכיר הוידוי בכאן מפני ששבועת העדות ושבועת ביטוי אין בזדונן כרת והצריכו וידוי, וכל שכן למעלה בחטאות קבועות שיתודה על חייבי כריתות".
[40]   רמב"ם פ"י מהלכות שגגות הלכה ז'.
[41]   ד', כח. הבאנו את דבריו לעיל בפרק ג' בנוגע לגישת הרמב"ם לפיה דלות הקרבן מבטאת את חומרת החטא.
[42]   בכיוון פרשני זה הולך אף המשך חכמה (ה', ו) המחלק בין "כשב", שנאמר שלש עשרה פעמים אצל עולות ושלמים, ומורה על כבש גדול מלא שמנונית, לבין "כבש", מלשון "כבש מעיינו", היינו שלא ראוי להוליד מפאת קטנותו. הוא כותב שהתורה הקלה בקרבן עולה ויורד להביא בו "כשב" - "והטעם אולי משום דאינו חמור חטא שלהם וחטאת דילהו קרי בגמרא עולות (זבחים ט:), לכן חסה התורה על כבודו והקדימה כשבה, שתהא האליה מכסה נקבותה, שיסברו הכל שהוא זכר והוא עולה".
[43]   חלק א', פ"ג (עמ' 122).
לייבסיטי - בניית אתרים