חפש  

דף הבית >> מעלין בקודש >> גיליונות 8-20 >> גליון 8 >> גליון 10 >> אשם מצורע שלא ניתן מדמו על בהונות המצורע / אליעזר זאב הלפרין
 
א. פתיחה
דין מיוחד יש באשם מצורע, המצריך לאחר שחיטת האשם לתת מדמו על בוהן ידו הימנית ובוהן רגלו הימנית של מצורע (ויקרא י"ד, יד). דין זה מעכב, ואם הקריבו את האשם בלא מתן בהונות, צריך להביא אשם אחר. כך מבואר בברייתא המובאת בגמרא במנחות:
מיתיבי : אשם מצורע שנשחט שלא לשמו או שלא ניתן מדמו על גבי בהונות, הרי זה עולה לגבי מזבח וטעון נסכים, וצריך אשם אחר להכשירו   (ה.).
ב. הַסָפק בגדר מצות מתן בהונות
הגרי"ז הלוי סולוביצ'יק בחידושיו על מסכת מנחות (דף ה.) הסתפק:
ויש לחקור היכא דלא נתן מדמו ע"ג בהונות, אי האשם אינו עולה כלל בתורת חובת המצורע כיון דלא נתן ממנו ע"ג בהונות, וצריך אשם אחר ג"כ לחובת האשם. או אפשר דחובת האשם כבר יצא המצורע כיון דנשחט לשמו בכל הדינים, אלא דצריך אשם אחר למצות וחובת בהונות לבד.
כלומר, הגרי"ז הסתפק האם מתן בהונות הוא חלק מדיני הקרבת אשם מצורע, ואם חיסר דין זה הוא כמו חיסור שאר דיני הקרבן, המעכבים את כפרת קרבן האשם, או שמא דין עצמאי הוא בסדר טהרת המצורע, שצריך ליתן על גבי בהונות מדם אשם, ואם לא ניתן מדמו יצא ידי חובת האשם, אבל צריך להביא אשם אחר כדי ליתן מדמו על בהונות המצורע.
תנן במשנה במסכת נגעים:
מצורע שהביא קרבנו עני והעשיר, או עשיר והעני, הכל הולך אחר החטאת, דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר אחר האשם   (פי"ד, מי"א).
פירוש: על המצורע להביא שני קרבנות – קרבן אשם, שבין עני ובין עשיר מביאים אותו כבש, וקרבן חטאת אשר משתנה בין עני לעשיר. ר' שמעון ור ' יהודה נחלקו מהו הזמן שבו בודקים אם עני הוא או עשיר. דעת ר' שמעון היא שבודקים בזמן שמביא את קרבן החטאת. אך דעת ר' יהודה היא שבזמן הבאת האשם נקבע אם עני הוא או עשיר, להבאת קרבן החטאת.
מכאן הביא הגרי"ז נפקא מינה לספיקו :
והנפק"מ נראה, למאן דאמר דאשם קבע, דצריך להביא החטאת ממין אשמו, ונראה דקבע הוא רק האשם שבו יצא חובת אשם ולא אותו דבא לחובת בהונות לבד.
דהיינו, שאם נאמר שאשם קובע דווקא אם הוא האשם שיוצא בו ידי חובת אשם מצורע, הרי שבמקרה שהביא אשם, ולא ניתן מדמו על בהונותיו, והביא אחר כך עוד אשם, יש נפקא מינא לדעת ר' יהודה שהאשם קובע, בזמן איזה אשם נקבע אם עני או עשיר היה בזמן הבאתו – אם נאמר שיצא ידי חובת אשם בראשון, אם כן נקבע בראשון, ואם נאמר שלא יצא ידי חובת אשם בראשון, נקבע באשם השני.
ג. שיטת האבי עזרי
הרב שך זצ"ל באבי עזרי (הלכות מחוסרי כפרה פ"ה ה"ז ), נקט באופן פשוט שמצוַת מתן בהונות אינה מעבודות הקרבן, אלא מצווה נפרדת. והביא ראיה מהברייתא דמנחות המובאת לעיל, שאשם מצורע שלא ניתן מדמו על גבי בהונות עולה לגבי מזבח:
ואם כן מדוע כאן באשם מצורע שלא נתנו מדמו על גבי בהונות הלכה פסוקה שעולה למזבח, ועל כרחך משום שאין מתן הבהונות מעבודות האשם מצורע.
דהיינו, אם מתן בהונות הוא דין המעכב את האשם, אם כן היאך עולה על גבי המזבח, והרי הוא אשם פסול? אלא מוכח שנתינת הדם על גבי בהונות היא מצווה בפני עצמה, ולכן האשם עולה על גבי המזבח, ואינו נפסל. [1] אפשר לכאורה לדחות את ראיית האבי עזרי ולומר שאף על פי שמתן בהונות הוא חלק מדיני האשם, בכל זאת עולה על גבי המזבח, משום שהחיסרון במתן בהונות איננו פוסל את האשם, אך מעכב שלא יצא המצורע ידי חובה למרות שהקרבן כשר.
ד. המקור בתוספתא
לדברינו נראה להביא שתי ראיות, הראשונה מהתוספתא והשנייה מהתוספות. הברייתא שהובאה בגמרא במסכת מנחות (ה.), מקורה בתוספתא במסכת נגעים (תחילת פרק ט), ושם הגרסה קצת שונה:
אשם מצורע שנשחט שלא לשמו או שלא נתן מדמו על גבי בהונות, הרי זה עולה לגבי מזבח וטעון נסכיו, אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה וצריך להביא אשם אחר להכשירו.
הרי מפורש בתוספתא, שבלא מתן בהונות האשם כשר אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה. מכאן למדנו שני דברים: האחד, שמצוות מתן בהונות היא חלק בלתי נפרד מדיני אשם מצורע. והשני, שהיעדר מתן בהונות אינו פוסל את הקרבן אלא רק מונע את עלייתו לבעלים לשם חובה.
ה. דברי התוספות
תנן במסכת שקלים (ז', ד):
בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר וכמדתה לכל רוח, זכרים עולות, נקבות זבחי שלמים.
הגמרא במסכת קידושין (נה :) מוסיפה שבזכרים יש להסתפק שמא קרבן תודה הוא. וממשיכה הגמרא להקשות "ודילמא אשם מצורע הוא, אשם נזיר הוא?", ומתרצת דלא שכיחי ולכן אין לחוש לכך. והקשו בתוספות שם (ד"ה ודילמא אשם נזיר):
ואם תאמר אשם מצורע מיהא יתנה בשלמים, שהרי שוין הם בנסכים. ויש לומר דעיקר קושיא מאשם נזיר, ואשם מצורע נקט אגב אשם נזיר. עוד י"ל דבאשם מצורע איכא חששא אחרינא שצריך ליתן מדמו על בהונות מצורע והכא ליכא מצורע.
התוספות מקשים מדוע שואלת הגמרא "ודילמא אשם מצורע", ולכן הרוצה לתקנו צריך להביא מספק גם זכר נוסף לאשם, הרי דיני הקרבתו זהים לדיני הקרבת שלמים שהרי שווים הם בנסכים, ואם כן ניתן להסתפק בהקרבה אחת שיתנה עליה אם אשם אם שלמים.
בתשובתם השנייה, התוספות מבארים שלא ניתן להתנות על השלמים שאם הקרבן הוא אשם מצורע יהיה אשם מצורע, שכן צריך ליתן מדמו על בהונות המצורע. לפי תשובה זו ברור שהתוספות נקטו שמתן דם על גבי בהונות הוא דין בקרבן אשם ואינו דין נפרד העומד בפני עצמו. עם זאת, לפי התשובה הראשונה של התוספות ניתן לומר שנתינת דם על גבי בהונות אינה דין בקרבן אשם אלא דין בפני עצמו.

[1] בתוספתא בנגעים הגרסה שבידינו "ועלה לגבי המזבח". אמנם הגר"א שם תיקן "עולה לגבי המזבח".
לייבסיטי - בניית אתרים