יעקב תורג'מן
"ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור."(ויקרא ו', ג-ד)
עבודת התמיד במקדש מתחילה במילוי מחתה מן הדשן שעל המזבח ונתינתה "אצל המזבח"; בשלב שני מוציאים את שארית הדשן אל מחוץ לעיר.
מעמדה של הוצאת הדשן טעון עיון מדוקדק. במאמר זה ננסה לעמוד רק על כמה מן השאלות המתעוררות סביבה.
בגמרא (יומא כ"ג:) נחלקו חכמים ורבי אליעזר בהבנת הפסוקים הנ"ל.
"ת"ר ופשט ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן שמענו כדרך יום הכפורים שפושט בגדי קודש ולובש בגדי חול תלמוד לומר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט מה להלן בגדי קודש אף כאן בגדי קודש א"כ מה תלמוד לומר אחרים - פחותים מהם"
(רש"י: "שהאפר מלכלכם כשנושאו חוץ למחנה")
"רבי אליעזר אומר 'אחרים והוציא' - לימד על הכהנים בעלי מומין שכשרין להוציא את הדשן."
לפי התוספות ישנים (שם, ד"ה 'אחרים') רבי אליעזר מסכים לדרשת תנא קמא המצריך כפשט הפסוקים בגדים פחותים להוצאת הדשן, אלא שרבי אליעזר לומד מסמיכות המילים 'אחרים' 'והוציא' שאף כהנים - בעלי מומים, כשרים לעבודה זו.
בהמשך הגמרא שם נחלקו אמוראים בהבנת מחלוקת התנאים:
"אמר ריש לקיש כמחלוקת בהוצאה כך מחלוקת בהרמה"
(רש"י: "כשם שרבי אליעזר מכשיר בעלי מומין להוצאה כך מכשירן להרמה")
"ורבי יוחנן אמר מחלוקת בהוצאה אבל בהרמה דברי הכל עבודה היא – מאי טעמא דריש לקיש? אמר לך: אי סלקא דעתך עבודה היא יש לך עבודה שכשרה בשני כלים. ור' יוחנן – גלי רחמנא בכתונת ומכנסיים והוא הדין למצנפת ואבנט."
ר' יוחנן וריש לקיש נחלקו בשתי נקודות:
א. האם ת"ק ור"א חולקים רק בהוצאה או גם בהרמה.
ב. האם עבודות אלו נעשות בשני בגדים או בארבעה בגדים.
מדברי ר' יוחנן מוכח שלדעת רבי אליעזר למרות שבעלי מומין כשרים להוצאת הדשן היא נעשית בבגדי כהונה מלאים[1] . אך צריך עיון מהי דעת ת"ק אליבא דר' יוחנן[2] - האם הוצאת הדשן היא 'עבודה' כמו תרומת הדשן או לא, ועובדת ביצוע ההוצאה על ידי כהן ובבגדי כהונה, אינה מספיקה כדי להגדירה כ'עבודה'.
לשון הגמרא: "מחלוקת בהוצאה אבל בהרמה דברי הכל עבודה היא" ניתנת להתפרש בשני אופנים:
א. מחלוקת בהוצאה שת"ק סובר שהיא עבודה ור"א סובר שאינה עבודה[3] .
ב. מחלוקת בהוצאה שת"ק סובר שבעלי מומין פסולים ור"א סובר שבעלי מומין כשרים אך לשניהם אינה עבודה.
בירושלמי שם פ"ב ה"א הדברים מוכרעים:
ר"י ור"ל נחלקו בירושלמי מה הדין בזר שהוציא את הדשן אם הוא חייב מיתה:
"הוציא שאר הדשן תפלוגתא דר' יוחנן ודרשב"ל. אתיא כמ"ד 'אחרים' – פחותים מהם. ברם כמ"ד 'אחרים' לרבות בעלי מומין – הוא זר הוא בעל מום."
נמצאנו למדים שלפי הירושלמי ר' יוחנן סובר אליבא דת"ק (האומר שבעלי מומין פסולים להוצאת הדשן) שזר המוציא את הדשן חייב מיתה – מכאן שהוצאת הדשן היא בהכרח עבודה.
"כיצד תורמין מי שזכה לתרום טובל ולובש בגדי הרמה ומקדש ידיו ורגליו... ועולה לראש המזבח ומפנה הגחלים אילך ואילך וחותה מן הגחלים שנתאכלו בלב האש ויורד למטה לארץ... וחתיה זו שחותה במחתה ומוריד לרצפה אצל המזבח היא המצוה של כל יום.(הלכה י"ב)
אחר שירד זה שתרם רצים אחיו הכהנים ומקדשין ידיהם ורגליהם במהרה ונוטלים את המגרפות ואת הצינורות ועולין לראש המזבח. וכל איברי העולות ואימורי הקרבנות שלא נתאכלו כל הלילה מחזירים אותו לצדדי המזבח. אם אין הצדדים מחזיקים, סודרים אותם בכבש כנגד הסובב ואחר כך גורפין את הדשן במגרפות מכל צדדי המזבח ומעלים אותו ערימה על גבי התפוח וגורפין אותה הערימה בפסכתר והוא כלי גדול שמחזיק לתך ומורידין אותו למטה. וברגלים לא היו מורידים אותו אלא מניחים הערימה גבוהה באמצע המזבח מפי שהוא נוי למזבח.(הלכה י"ג)
כל מי שירצה מן הכהנים ממלא מן הדשן שהורידו למטה ומוציא חוץ לעיר לשפך הדשן. ואין להוצאת הדשן לחוץ פיוס, אלא כל הרוצה. ומעולם לא נתעצל כהן מלהוציא את הדשן.(הלכה י"ד)
ואף על פי שאין הוצאתו לחוץ עבודה אין בעלי מומין מוציאין אותו." (הלכה ט"ו)
(הל' תמידין ומוספין פ"ב)
האחרונים תמהים על הרמב"ם[4] מנין לו שהוצאת הדשן אינה עבודה והרי פסק כת"ק אליבא דר' יוחנן שבעלי מומין פסולים - ומדוע שנאמר שאינה עבודה. ועוד שהרי הירושלמי אף פוסק אליבא דר' יוחנן שזר חייב מיתה ולפי הירושלמי ודאי שהוצאה עבודה היא.
לשם ישוב שיטת הרמב"ם נעיין בהלכות שהובאו לעיל;
בהלכה י"ב הרמב"ם דן בתרומת הדשן: "תרומת הדשן" - היא המצוה של כל יום.
גם במנין המצוות מונה הרמב"ם את תרומת הדשן כמצוה, אך לא מונה את הוצאת הדשן.
בהלכה י"ג הרמב"ם מתאר את הנעשה על גבי המזבח, סדור האברים, ערום התפוח והורדת האפר למטה.
בהלכה י"ד עוסק הרמב"ם בהוצאת הדשן מחוץ לעיר לאחר שהורד מן המזבח ועל כך הוא כותב (בהל' ט"ו) "שאין הוצאתו לחוץ עבודה".
נראה שהרמב"ם מחלק בין הורדת האפר מן המזבח למטה שהיא 'עבודה' ועליה נאמר בירושלמי שזר העושה אותה חייב מיתה ובה דנה סוגיית הבבלי, לבין הוצאת האפר מתחתית המזבח אל מחוץ לעיר שלגביה קובע הרמב"ם - שלמרות שאינה עבודה – בעלי מומין אסורים בה[5] .
ראינו איפוא ששלש ההלכות שהובאו לעיל ברמב"ם מתייחסות לשלש קטגוריות נפרדות.
תרומת הדשן - מצוה, הנעשית בכל יום בפיס ובבגדי כהונה (אמנם פחותים) על ידי כהנים תמימים.
הורדת הדשן - אינה מנויה במנין המצוות אך נראה שהיא 'עבודה' (ואליבא דהירושלמי זר העושה אותה חייב מיתה). נעשית על ידי כהנים תמימים ונראה שגם כן בבגדי כהונה פחותים.
הוצאת הדשן אל מחוץ לעיר - אינה עבודה אך בכל זאת נעשית על ידי כהנים תמימים (ונראה שלכולי עלמא זר שיעשה זאת לא יהיה חייב מיתה).
עדיין מקום איתנו לעיין האם הוצאת הדשן היתה נעשית בכל יום[6] והאם בוצעה בבגדי כהונה.
מסקנת הסוגיה ביומא ס"ט. הדנה בשאלה אם בגדי כהונה ניתנו ליהנות מהם היא "בגדי כהונה היוצא בהם למדינה אסור". ולכאורה נראה משם שהוצאת הדשן מחוץ לתחום המקדש חייבת להיות בבגדי חול, ובפרט לדעת הרמב"ם (הל' כלי המקדש פ"ח הל' א', וכן בסוף הל' כלאיים) שכהן הלובש את האבנט שלא בשעת עבודה לוקה משום איסור כלאיים[7] .
אך יש לומר שכפי שהגמרא שם ס"ח: התירה לכהן גדול לקרוא בתורה ביום הכפורים בבגדי כהונה משום שקריאה 'צורך עבודה היא', גם הוצאת הדשן למרות שאינה 'עבודה' יש להגדירה כחלק ממערכת עבודת היום וגם אותו חלק שמתבצע מחוץ למקדש נעשה בבגדי כהונה.
[1] עיין תוס' שם ד"ה 'יש'.
[2] שכך פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' תמידין ומוספין.
[3] עיין ר"ח שם.
[4] עיין משנה למלך שם, הל' י'.
[5] ועיין שיירי הקרבן על הירושלמי שכתב כן.
[6] וראה בראב"ד בהל' תמידין ומוספין פ"ב ה"ז שכתב שהיו מוציאים את הדשן בכל יום, אך מ"המפרש" תמיד כ"ח: ד"ה "תפוח", רש"י חולין צ': ד"ה 'חולצו' ותוס' יומא כ"ז: ד"ה 'אכא' משמע שלא היו מוציאים כל יום. ועיין בלח"מ ומשנה למלך שדנו בדעת הרמב"ם בענין.
[7] וראה עוד במאמרו של שלמה וולף "הנאה מבגדי כהונה" - המתפרסם בביטאון זה.
