הרב יצחק לוי
מבוא
א. המקדש מקום בריאת העולם
ב. המקדש - לב העולם
ג. המקדש כמקור נביעת המים, ומשמעותה
ד. הארכת בדי הארון כביטוי ליניקת הקודש מקודש-הקודשים
ה. צנצנת המן ולחם הפנים כביטוי להשפעה ההדדית
ו. לחם הפנים - ברכת הלחם והמזון לעולם
ז. הקרבנות - ברכת הפרנסה
ח. ברכת כוהנים
ט. שלושת הרגלים וזיקת הברכה החקלאית למקדש
1. העלייה לרגל ומטרותיה
2. איסור חדש והנפת העומר
3. וידוי מעשרות
י. קשר הראשית והאחרית בברכת ה'
1. ביכורים
2. נטע רבעי ובכורות
יא. המקדש והבקשה על המים
1. הגשם כביטוי לשפע הרוחני והגשמי
2. תפילת כוהן גדול ביום הכיפורים
3. ניסוך המים בסוכות ובקשת הגשם
יב. המקדש - מרכז התורה, המשפט, התפילה והקדושה
יג. המקדש - נויו של עולם
יד. חסרון הברכה בהעדר המקדש
טו. סיכום
ברצוננו לבחון במאמר זה את הביטויים של היחס בין עבודת המקדש לברכה, חיות והשפעה על כל העולם, ובעקבות כך לנסות לעמוד על משמעות הדבר.
המושג ברכה הוא מושג כללי. הוא כולל ברכה גשמית ורוחנית. המקדש הוא המקום שבו בחר הקב"ה לשכן את שמו בעולם. ומן המקום הזה ישנו חותם אלוקי לברכה, לקיום ולהשגחת ה' בעולם.
תוך כדי עיוננו, ניווכח כי ישנו קשר ישיר בין עשייתנו במקדש (הקרבנות, התפילות, הבאת היבול החקלאי) לבין ההיענות האלוקית מתוכו. כמו כן בהקשרים מסוימים (נטע רבעי ומעשר שני ובכורות) האכילה בירושלים לפנים מן החומה היא מעין הרחבת מקדש. בנוסף, המקדש הוא המרכז והלב. במובן זה הוא גם מהווה מוקד מרכזי המשפיע על כל העולם מסביב (דבר זה בא לידי ביטוי בתורה, בתפילה, במשפט ובקדושה).
בתוספתא (יומא ב, ד) מבואר מדוע נקראת אבן השתייה בשם זה:
אבן היתה שם [בקדשי הקדשים] מימות נביאים הראשונים ושתיה היתה נקראת גבוהה מן הארץ שלוש אצבעות שמתחילה היה עליה הארון... רבי יוסה אומר ממנה נשתת העולם שנאמר (תהילים נ, ב): "מציון מכלל יופי הופיע".
מסביר שם המיוחס לרש"י: "ציון נבראת תחילה, וסביבה נדבקו רגבים עד סוף העולם מכל צד". לפי דעתו של רבי יוסי, מקום בריאת העולם הוא במקום שלימים ייבנה המקדש, באבן השתייה שבקודש הקודשים. המשמעות העמוקה של קשר זה לפי רבי יוסי היא כי מקום המקדש מבטא באופן מובהק את הקשר בין אינסוף לסוף, בין הבורא לבריאה כולה, והיא 'הנקודה הארכימדית' לרוממות העולם כולו.
מובן כי מיקום אבן השתייה בקודש הקודשים אינו רק מבטא את הזיכרון של בריאת העולם אלא גם את העובדה כי כביכול מן המקום הזה הקב"ה משגיח על העולם ונותן לו קיום.
במדרש תנחומא (קדושים, סי' י) מתוארת אבן השתייה כמרכז העולם וכ'טבורו' וכך לשונו:
כדתנינן למה נקראת שמה אבן שתיה שממנה הושתת העולם, והיה שלמה יודע איזה הוא הגיד [=השורש] שהוא הולך לכוש ונטע עליו פלפלין ומיד היו עושין פירות, שכן הוא אומר "נטעתי בהם עץ כל פרי".
[דבר אחר: "נטעתי בהם עץ כל פרי"] – כשם שהטבור הזה נתון באמצע האיש, כך ארץ ישראל נתונה באמצע העולם שנאמר (יחזקאל לח): "יושבי על טבור הארץ". וממנה משתיתו של עולם יוצא... ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים באמצעיתה של א"י, ובית המקדש באמצע ירושלים, וההיכל באמצע בית המקדש, והארון באמצע ההיכל, ואבן שתיה לפני הארון שממנה נשתת העולם...[1]
הטבור אינו רק המרכז הפיזי של גוף האדם, חבל הטבור הוא צינור היניקה המקשר בין העובר לשליית אמו המזינה אותו. יתירה מכך, באמצעותו התינוק "נושם", כאשר ליבו מזרים דם עני בחמצן אל עורקי הטבור ומקבל דם מחומצן מווריד הטבור. משל זה מבטא את הקשר הישיר שבין הקב"ה אל הבריאה באמצעות אבן השתייה. על פי הבנה זו, במקום המקדש מתגלה העובדה שהקב"ה לא רק בורא עולם ומשגיח עליו, אלא הוא גם מזין אותו ומחיה אותו ומברך אותו כך שיוכל להתקיים.
מרכזיות אבן השתייה אינה שייכת לשורש בריאת העולם בעבר, אלא היא מקור קיומו וברכתו וגילוי נוכחותו של הקב"ה בעולם בכל משך ימי העולם עד גאולתו.
בשונה מחבל הטבור שאותו חותכים לאחר הלידה כדי לאפשר לתינוק לחיות חיים עצמאיים, המקדש במובן מסויים ממשיך לשמש כ'חבל טבור' וממנו יונק העולם את חיותו.
הזוהר בפרשת שלח (קסא ע"א) משווה בין בריאת העולם ובין בריאת האדם – שבשניהם ישנה נקודת ראשית שסביבה הותקנו אברים, וכל הגוף כולו ניזון ומתחיה מנקודת הראשית שבו:
תא חזי: כד ברא קודשא בריך הוא בר נש בעלמא אתקין ליה כגוונא עלאה, ויהב ליה חיליה ותוקפיה באמצעיתא דגופא, דתמן שריא לבא, דהוא תוקפא דכל גופא, ומתמן אתזן כל גופא. והא לבא אחיד ואתקף באתר עלאה דלעילא דאיהו מוחא דרישא דשארי לעילא, ודא אתקשר בדא.
וכגוונא דדא אתקין קודשא בריך הוא עלמא. עבד ליה חד גופא ואתקין שייפי דגופא סחרניה דלבא, ולבא שארי באמצעיתא דכל גופא, וכל אינון שייפין אתזנו מההוא לבא דהוא תוקפא דכלא וכלא ביה תליין וההוא לבא אתקשר ואתאחד במוחא עלאה דשריא לעילא.
בא וראה: כשברא הקב"ה את האדם בעולם, תקן אותו כעין של מעלה, ונתן כוחו ותוקפו באמצע גופו, ששם שורה הלב, שהוא תוקף כל הגוף, ומשם ניזון כל הגוף. והלב מתאחד ומתחזק במקום עליון שלמעלה, שהוא במוח שבראש השורה למעלה, וזה נקשר בזה.
כדרך שברא ה' את האדם כך ברא את כל העולם כולו. עשה אותו כגוף אחד והתקין לו איברים מסביב ללב, והלב שורה באמצע העולם, ומזין אותו והכל תלוי בו. ואותו הלב שורה ומתאחד עם המוח העליון השורה למעלה.
וממשיך הזוהר וקובע כי מקום המקדש הוא הוא לב העולם. הוא מרכז החיים של האומה הישראלית, ולעתיד לבוא של כל העולם כולו. הלב מזרים חיים לכל העולם כלב האדם שהאיברים מקבלים את דמם וחיותם ממנו. הלב עצמו יונק את חיותו מהמוח, שהוא החיות העליונה והרוחניות הנשגבת שממעל לעולם, כמקדש של מעלה המחיה את המקדש של מטה.
בהמשך מתאר הזוהר ומפרט את מעגלי החיים שסביב המקדש – כאברים המקיפים ניזונים מהלב, כאשר במוקד הכול, לב ליבו של העולם נמצא הארון שבקודש הקודשים. סביבו במעגלים נוספים לפי הסדר: ההיכל, המזבח, לשכת הגזית, העזרה, עזרת ישראל, הר הבית, ירושלים. ירושלים היא הלב של "היישוב של כל שבעים אומות העולם", שאף הוא מוקף באוקיינוס סביבו.
הלב מספק את הכוח המניע לזרימת הדם אל כלי הדם. פעולת הלב היא דו-סטרית: שאיבת דם מהאברים, והזרמה של דם מחודש ומלא חיות חזרה אליהם. וכך גם המקדש במובן הרוחני:
המקדש הוא המוקד המרכזי שאליו מביאים את הכול. שם מקום המשפט ובתי הדין בכל הארץ מגיעים אל הסנהדרין בלשכת הגזית להכרעת ההלכה בכל הארץ כולה. שם מקום הטהרה הקבועה התמידית – ככל שמתרחקים מן המקור כך הדרישה לטהרה פוחתת, וככל שמתקרבים יותר כך הדרישה לטהרה עולה. שם מקום הכפרה המרכזי לכל חטא – פרטי או ציבורי. גם במובן הגשמי – אל המקדש מביאים את היבול החדש, שם באים לידי ביטוי גילויי הקירבה לקב"ה בהבאת קרבנות תודה, נדרים ונדבות. שם מקום התפילה וההשתחויה שתנועתם הנפשית היא העלאת הנפש והתקרבותה.
מאידך גיסא, המקדש הוא מרכז השפע השופע על הכול. כביכול הקדושה העליונה ביותר משפיעה על כל מעגלי הקדושה הפחותים ממנה מסביב. מן המקדש יוצאת התורה לכל העולם –"כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". מן המקדש יוצאת ברכה לכל העולם ובהעדרו בטלה הברכה בכל העולם.
ההשפעה היא דו-סטרית: אנחנו מביאים אל ה' אל המקדש קרבנות, יבול, מים וכו' ומכח הבאה זאת הקב"ה מברך אותנו ואת ארצנו.
השוואת המקדש ללב מובאת גם במדרש רבה (איכה רבתי, פתיחתא טז):
אמר הקב"ה "כי נגע עד לבך" – זה בית המקדש, כמה דאת אמר (דהי"ב ז, טז): "והיו עיני ולבי שם כל הימים".
דבר אחר: "כי נגע עד לבך" – זה הקב"ה. אמר רבי חייא היכן מצאנו שנקרא הקב"ה 'לבן של ישראל'? מין הדין קריא (תהילים עג, כו): "צור לבבי וחלקי אלוקים לעולם".
המדרש מדמה גם את בית המקדש וגם את הקב"ה כלב – כביכול במקדש מצוי ליבו של ה' כל הזמן, וממנו מתפשטת הברכה האלוקית לעולם כולו.
רבי יהודה הלוי משתמש אף הוא בתיאור זה בספר הכוזרי (במאמר שני, לב):
אולם אנחנו כאשר נפגע לבנו, הוא בית מקדשינו, נחלינו. וכאשר ישוב לבנו לאיתנו נרפא גם אנחנו...
ובהמשך (שם, לו) כותב ריה"ל: "כי ישראל באומות הם בבחינת הלב באיברים שהוא כבד חלאים מכולם ורב בריאות מכולם".
וכך גם כותב המהר"ל מפראג (גבורות ה', פרק עא):
...והיה עוד דומה בית המקדש אל הלב שהוא בכל בעלי החיים שעל ידו מקבלים כל האיברים חיותן, וכן בית המקדש הוא נותן חיים לכל העולם, ולפיכך בית המקדש באמצע היישוב כמו שהלב הוא באמצע הגוף... וביאור ענין זה כבר ידענו שאין באדם כל האיברים בשוה במעלה, כי אבר כמו הלב הוא האבר הנכבד שבו החיות וממנו מקבלים שאר האיברים חיות, לכן כאשר האילן חוזר אל כח חיותו לגדל הפרי נקרא לבלוב מלשון לב כלומר שחוזר אליו חיותו שהיא בלב, וכמו באילן כאשר הוא מלבלב שהוא חיותו של אילן אז מחיותו מוציא כל לחוץ וזה ענין החיות הוצאת הכח... ולפיכך במה שנחשב בית המקדש כמו לב שיש בו חיות אי אפשר שלא ימצא מכח חיותו שנותן שפע שלו לחוץ והוא הוצאת פרי שנולד ממנו שהרי כל חיות נמשך ממנו פרי. ולפיכך אמר בשעה שבנה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב, כי מאחר שבית המקדש דומה ללב העולם אמר שנטע בו כל מיני מגדים רצה לומר שמן בית המקדש נמשך כל מיני שפע...
כפי שראינו בדברי הזוהר לעיל, הלב הוא המשפיע אל הגוף, אך במקביל הוא משמש גם כצינור קבלה מהשפע העליון, הנמשל למוח. המהר"ל (גבורות ה', פרק ח) מבאר שאותו המוח הוא התורה, וכך משמש המקדש כנקודת חיבור בין התורה בשורשה העליון ובין כל העולם:
כי כמו שבאדם הלב והמוח עם עיקר האדם, הלב שממנו החיות והמוח ששם השכל, כך בכלל העולם בית המקדש והתורה עיקר מציאות העולם, וכמו שהלב הוא באמצע האדם וממנו מקבלים חיות ושפע כל האיברים כך בית המקדש באמצע העולם ממנו מקבלים כל הארצות חיות ושפע. וכמו שהמוח שם שכל האדם, כך התורה שכל העולם, נמצא התורה ובית המקדש הם עיקר הנמצאים, ואלו שני דברים הם צמודים ביחד תמיד, כי בית המקדש הוא בארץ והוא שלימות העולם הגשמי והתורה היא שכלית...
הלב הוא מקור החיות והקיום של כלל האיברים בגוף. המקדש מבטא יותר מכל את נוכחות השכינה בעולם ועל כן הוא מבטא את מקום החיות והברכה לכל העולם כולו. וככל שנצליח לראות בנוכחות האלוקית בעולם את מקור הכל ונחיה את חיינו המעשיים כך בעזרת ה' יבנה הבית ומכוחו יתברך מחדש העולם כולו בנוכחות האלוקית בחיות ובברכה המברכים את העולם כולו.
בפרקי דרבי אליעזר (פרק כ) נאמר כי שער גן עדן סמוך להר המוריה:
"ויגרש את האדם" – גורש ויצא מגן עדן וישב לו בהר המוריה, ששער גן עדן סמוך להר המוריה. משם לקחו, ולשם החזירו במקום שנלקח, שנאמר (בראשית ד, טו) "ויקח ה' אלקים את האדם" מאיזה מקום לקחו? ממקום בית המקדש שנאמר ( בראשית ג, כג), "לעבוד את האדמה אשר לוקח משם".
בין גן עדן להר המוריה קיימת קרבה מהותית.[2] גן העדן מתואר בתורה כמקום בו נמצא כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, וכמקום שבו נהר יוצא מעדן להשקות את הגן ונפרד לארבעה ראשים (נהרות). נראה כי הכתוב מתאר את ברכת ה' לעולם הנשפעת ממקום זה.
נביאים שונים מתארים כחזון אחרית הימים (כל אחד בסגנונו) נביעת מים היוצאת ממקום המקדש ומשקה את העולם – הנביא זכריה בפרק יד, הנביא יואל בפרק ד, ובמידת מה הנביא ישעיהו בפרק נא, ג. במסגרת פרקי הגאולה מתאר הנביא יחזקאל (בפרק מז) נביעת מים שיוצאת מן המקדש מזרחה, וגוברת ומתרבה ובהגיעה אל ים המלח הוא נרפא ממליחותו ושב לגדל ולהצמיח:
וַיְשִׁבֵנִי אֶל פֶּתַח הַבַּיִת וְהִנֵּה מַיִם יֹצְאִים מִתַּחַת מִפְתַּן הַבַּיִת קָדִימָה... בְּצֵאת הָאִישׁ קָדִים וְקָו בְּיָדוֹ וַיָּמָד אֶלֶף בָּאַמָּה וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מֵי אָפְסָיִם: וַיָּמָד אֶלֶף וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מַיִם בִּרְכָּיִם וַיָּמָד אֶלֶף וַיַּעֲבִרֵנִי מֵי מָתְנָיִם: וַיָּמָד אֶלֶף נַחַל אֲשֶׁר לֹא אוּכַל לַעֲבֹר כִּי גָאוּ הַמַּיִם... וּבָאוּ הַיָּמָּה אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים וְנִרְפּוּ הַמָּיִם... וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְיֵרָפְאוּ וָחָי כֹּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁמָּה הַנָּחַל... וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל... כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה. (יחזקאל יד א-יב)
המדרש מקשר בין גן העדן הבראשיתי, המתאר את מקור חיות העולם בהיווסדו, ובין המקדש הממשיך את אותה החיות הקיומית לעולם, שעתיד להתגלות בשיאו בחזון הנביאים העתידי שבו מים חיים ייצאו מירושלים וישקו את העולם.
במסכת מידות (ב, ו) מציינת המשנה בין שערי העזרה את "שער המים", ונאמרו בה שני נימוקים מדוע נקרא השער בשם זה: א. "שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג". ב. "רבי אליעזר בן יעקב אומר: ובו המים מפכין ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית".
מנקיטת רבי אליעזר בן יעקב לשון הווה ("ובו המים מפכין") נראה כי המים היו מפכים כבר בבית שני, ולעתיד לבוא הם עתידים לצאת ולנבוע משם החוצה, וכך מבין הגר"א בביאורו למשנה. כלומר, נביעת השפע לעולם היא תכונתו היסודית של המקדש ולפיכך היא תמידית, ולעתיד לבוא תתגבר ותתגלה כלפי חוץ.
כך גם ניתן להבין את דברי הירושלמי האומר שכשדוד המלך בא לחפור את יסודות אבן השתייה, עלו מי התהום ובקשו להציף את העולם.
נביעת המים מן המקדש היא ביטוי להתחדשות תמידית. כינון המקדש על מי התהום של העולם הוא ביטוי לכך שאין מדובר במבנה סטטי ומקובע, אלא במקור חי, נושם ומנביע ברכה.
נביעת מי התהום, השפע הכמוס בתהומות, תבוא לידי ביטוי בעבודת המקדש – בציפייה להתגשמות ברכת ה' והרעפה על ארצו מן המים העליונים, מי הגשמים (בניסוך המים ובתפילה) – כפי שיבואר בהרחבה להלן בפרק יא.
בדי הארון היו בולטים אל הקודש, כמתואר בספר מלכים-א ה, ו:
וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
אורכו של קודש הקודשים שבמשכן היה עשר אמות, ובדי הארון הגיעו עד הפרוכת. כאשר בנה שלמה המלך את בית המקדש והרחיב את אורך קודש הקודשים לעשרים אמה, הוארכו בדי הארון בהתאמה (המפרשים העלו אפשרויות שונות כיצד נעשה הדבר, בדרך נס[3] או בדרך טבעית). חז"ל עמדו על כך שהיה עניין מיוחד שבדי הארון יבלטו מבעד לפרוכת אל הקודש, וכך מצינו בברייתא דמלאכת המשכן (פרק ז):
מנין אתה אומר מכיוון שהכניסו הכהנים את הארון האריכו הבדים והגיעו לפרוכת ונגעו בפתח? שנאמר "ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקדש על פני הדביר". לפיכך לא ננעלו דלתי בית קדשי הקדשים מעולם.
"ולא ייראו החוצה" – אי אפשר לומר שלא יראו שכבר נאמר "ויראו", ואי אפשר לומר ויראו שכבר נאמר "ולא יראו", הא כיצד? היו בולטים בפרוכת ונראים בהיכל כשני דדי אשה.
ביחס לבליטת בדי הארון אל הקודש מוסיפה הגמרא (יומא נד ע"א) פסוק משיר השירים:
תניא נמי הכי: "וייראו ראשי הבדים"... הא כיצד? דוחקין ובולטין ויוצאין בפרכות ונראין כשני דדי אשה שנאמר "צרור המור דודי לי בין שדי ילין".
בנוגע לדימוי הבדים הבולטים בפרוכת כשני דדי אשה, עולה השאלה - וכי אין לחז"ל משל צנוע יותר לציין את בליטת הפרוכת? מדוע לתאר תיאור כזה על פרוכת קודש הקודשים?
נראה להסביר את הדימוי באופן הבא: ייתכן שישנה כאן רמיזה על ההשפעה של קודש הקודשים על הקודש, בשני מובנים:
א. בליטת הבדים וחדירתם אל הקודש מבטאת את החיבור של קודש הקודשים אל הקודש, כביכול הוא מבקש להשפיע ולחדור אל הקודש.
ב. תפקיד השדיים להניק את התינוק. הדימוי של דדי האשה בא לומר כי הקודש מקבל את נקודת יניקתו מקודש הקודשים – מקור השפע והשראת השכינה.
נקודה זו מזכירה במידת מה את העובדה שאבן השתייה היא מקום בריאת העולם, ואת דימויה לטבור העולם ומקור השפע - כפי שביארנו לעיל.
בהקשר זה יפה להביא את דברי הבית-יעקב מאיזביצא (פרשת תרומה אות מה):[4]
...כי כל כלי המקדש יש להם פעולה מיוחדת, ועיקר פעולת הארון ע"י הבדים, שע"י הבדים היה מכניס אהבה לתוך ליבות ישראל. ובמקדש הכירו זאת החיבה מפורש כדאיתא "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת וכו' אומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום וכו' והבדים נראין כשני דדי אישה. היינו שמאד רוצה להשפיע להם, וע"י הבדים נכנס אור הלוחות לתוך ישראל, שע"י הבדים ראו החיבה שיותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, שהלוחות רוצים מאד להכניס עצמם לתוך ישראל רק המה צריכים לפתוח נקב כחודה של מחט ויפתח להם כפתחו של אולם. והנה מעולם לא הסירו הבדים מן הארון לגמרי, להורות על מה שכתוב "והגית בו יומם ולילה", שהאדם צריך להיות תמיד ולעולם חושק ותאב לתורה.
לאחר ירידת המן נצטוו משה ואהרון לקחת צנצנת עם מלוא העומר מן ולהניחה למשמרת "לפני ה'", "לפני העדות":
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת: (שמות טז, לג-לד)
מטרת הציווי מפורשת לכאורה בפסוק לח כפרסומי ניסא לדורות: "למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים". אך ניתן להציע, ובכך עוסקים מפרשים רבים כי מטרה נוספת היא הזיקה בין הלחם, המזון החומרי לבין התורה והלוחות, המזון הרוחני ששניהם מאת ה'.
נראה כי מיקום צנצנת המן בקודש הקודשים לצד ארון ולוחות העדות נועד גם לומר לעם ישראל לדורות כי כשם שבמדבר פרנסת עם ישראל על ידי הקב"ה הייתה ניסית על ידי מן, כך גם לדורות לכשייכנסו לארץ ישראל ויתפרנסו מעבודתם באמת בעומק, פרנסתם תהיה מאת ה', ולא "בכוחי ועוצם ידי" .
וכך כתב הרש"ר הירש בפירושו לשמות שם:
למשמרת לדרתיכם. ציווי זה בישר לדור המדבר, כי נדודיהם במדבר יגיעו לקיצם ויביאום אל תנאים נורמאליים של חיי פרנסה. אולם, גם באותם התנאים הנורמאליים ישמרו בליבם את לקח אכילת המן, וכאשר יילחמו על ה"לחם", יטרפו "טרף" ויצודו "צידה" בתנאים הרגילים של העולם החברתי והגשמי, גם אז יראו את מזונם רק כאותו "מן", שה' נתן וחלק להם למנה. לפיכך תונח צנצנת המן לפני העדת למשמרת, כלומר, תישמר יחד עם שני לוחות העדות, המעידים על התורה שניתנה להם מתנה מיד ה'... מי שנותן מחיה לאדם, הוא שנתן גם את התורה המורה לאדם את דרך חייו. יכיר ויידע האדם, כי שתי העובדות האלה מתאחדות זו עם זו ומשלימות זו את זו.
המקדש משמש לשתי מערכות-על: השראת השכינה, ובית ה'. השראת השכינה היא ההתגלות 'מלמעלה למטה' ובחינה זו מתבטאת בקודש הקודשים. לעומת זאת ההיכל והעזרות משמשים כמקום מפגש ועבודה של האדם בבית ה'.
ארון העדות שבקודש הקודשים מבטא את ההתגלות 'מלמעלה למטה'. בתוכו הונחה צנצנת המן המסמל את הלחם הבא מן השמים. לעומת זאת לחם הפנים מסמל את הלחם שבא מהארץ והוא מונח על השולחן בהיכל. שניהם נמצאים במקדש זה כנגד זה, ובכך מתבטאת הזהות הפנימית שלהן: גם הלחם שאנחנו מכינים בעצמנו הוא בעצם המשך ישיר של המן במדבר ושל הפרנסה והאוכל שהקב"ה מעניק לאדם מלמעלה.
כך התורה והלוחות המונחים בארון העדות שבקודש הקודשים מייצגים את האור הבא מלמעלה למטה, לעומת המנורה שבה מעלים את האור המאיר מלמטה למעלה. וכך גם מטה אהרון שנעשה בו נס מונח בארון העדות כסמל לקדושת הכהונה הבאה מלמעלה, לעומת מזבח הקטורת שעליו שמסמלת את הכהונה ובו מעלים הכוהנים את עשן הקטורת.
כשם שלהשראת השכינה במקדש נדרשת התגלות אלוהית והכנה אנושית, כך בברכת ה' לעולם ובשפע היורד מהמקדש לעולם באה לידי ביטוי ההדדיות שבברכת ה' ובהכנה האנושית הנדרשת. ברכת ה' חלה על האדם לפי מעשיו. כדי להוריד שפע אלוקי צריך להעלות לחם על השולחן. וכל מין המוקרב, מברך את מינו (כמבואר להלן בפרק ז). ישנו כאן מעין "כמים הפנים לפנים" (משלי כז, יט) בין האדם לקב"ה. כמידת יחסנו אליו ובקשתנו ממנו כך גם ההיענות שלו. וההדדיות היא כפולה, משום שיכולתנו להעלות משלנו תלויה אף היא בברכת ה' עלינו. גם אנחנו המביאים, באמת הוא הנותן.
דוד המלך בברכתו בפרקי המקדש בדברי הימים, מנסח זאת בלשון מופלאה:
וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ: כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכָל אֲבֹתֵינוּ כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה: ה' אֱלֹהֵינוּ כֹּל הֶהָמוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר הֲכִינֹנוּ לִבְנוֹת לְךָ בַיִת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ מִיָּדְךָ הוּא וּלְךָ הַכֹּל: (דברי הימים-א כט, יד-טז)
הכול של הקב"ה. מה שאנחנו מביאים לקב"ה הוא ממנו יתברך. ישנו קשר ישיר בין הכרתנו כי הוא מקור הכול על כן אנו מביאים לו ומתוך הבאה זו אנחנו מתברכים ממנו וכל זה מתרחש במקדש.
במובן רחב יותר, עיקרון ההדדיות מתבטא בעצם עבודת המקדש. בעל ספר החינוך מבאר בהרחבה, שלמרות שקדושת המקדש היא בבחינת "קביעא וקיימא" ולכאורה אינה תלויה באדם, והקב"ה לכאורה אינו זקוק למתנת האדם, עבודת המקדש מזככת את האדם ועל ידי כך נמדכת תוספת קדושה לעולם ולמקדש בפרט. וכך דבריו (מצוה צה):
דע בני כי כל אשר יגיע אצל השם בעשות בני אדם כל מצוותיו איננו רק שחפץ השם להטיב לנו, ובהיות האדם מוכשר ומוכן בעשיית אותן מצוות לקבל הטובה אז ייטיב אליו השם... ומעתה בהיות הנחת דעתינו על זה בעניין מצוותיו ברוך הוא תחייב אותנו לאמר כי בנין בית לשם לעשותינו בה תפילות וקרבנות אליו הכל להכין הלבבות לעבודתו יתעלה... כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו... הלא ידועים הדברים וברורים שהכל להכשר גופותינו... ועל כן ציונו לקבוע מקום שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות לטהר שם מחשבות בני איש ולתקן לבבם אליו בו, והוא ברוך הוא בחר אותו המקום והכינו אל הטובה לבני אדם... ומתוך הכשר המעשה וטהרת המחשבה שיהיה לנו שם יעלה שכלינו אל הדבקות עם שכל העליוני.
ועל דרך הפשט על הצד הזה נפרש שריית השכינה במקום ההוא, ואף על פי שהאמת כי אמרו רבותינו ז"ל קדושתן עליהן אפילו כשהן שוממין, שמשמע בזה שאין כל סבת שריית השכינה שם מצד העובדים... ומכל מקום לעולם תתרבה שם הברכה והקדושה לפי הפעולות הטובות שיעשו שם בני אדם, ואז עם הפעולות הטובות יפתחו מעיינות הטוב כנגדו, כי באמת אינו דומה קדושת המקום בחרבנו לקדושתו ביישובו.
ובהמשך (מצוה צו) מבאר החינוך על פי עיקרון זה את מצוות העלאת לחם הפנים:
...ועל כן צריך אליו להיות הברכה מצויה בו תמיד, ומתוך עסקינו בו לקיים עליו מצוות ה' יהיה הרצון והברכה חלים עלינו והתברך במעיינו, כי בכל שעושה בו האדם רצון ה' בו הוא מתברך, ולפי כל עניין ועניין שישים מגמת פניו ומחשבותיו ועסקיו בדבר מצווה לפי הן מעיין הברכה נובע עליו...
השולחן ועליו לחם הפנים נמצא בקודש לצד המנורה ומזבח הקטורת. המנורה, הקטורת והשולחן מכוונים כנגד שלוש החושים שיש בהם ברכה: הראייה, הריח והטעם, ונתינתם בקודש מסמלת את מקור הברכה.
התורה מדגישה: "ונתת על השולחן לחם לפני תמיד" (שמות כה, ל), ובמדרש (במדבר רבה ד, יד) מבואר שאף בעת מסע המשכן! כמו כן ביחס לאכילתו נאמר: "...ואכלוהו במקום קדוש כי קודש קודשים הוא לו מאשי ה' חוק עולם" (ויקרא כד, ט).
קביעות לחם הפנים היא בשל היותו מקור הברכה לעולם. הדברים מפורשים בדברי הזוהר (ח"ב קנג ע"ב):
פתח רבי ייסא ואמר ועשית שלחן עצי שטים וגו' שלחן דא איהו קיימא לגו במשכנא, וברכתא דלעילא שריא עליה ומניה נפיק מזונא לכל עלמא, ושלחן דא לא אצטריך למהוי בריקניא אפילו רגעא חדא אלא למהוי עליה מזונא, דהא ברכתא לא אשתכח על אתר ריקניא, ובגין כך אצטריך למהוי עליה נהמא תדיר דלהוי תדיר ברכתא עלאה משתכחא ביה ומגו ההוא שלחן נפקי ברכאן ומזוני לכל שאר פתורי דעלמא דאתברכאן בגיניה.
[= שלחן זה היה עומד בפנים במשכן וברכה עליונה שורה עליו וממנו יוצא המזון לכל העולם. ושלחן זה אינו צריך שיהיה ריק אפילו רגע אחד אלא שיהיה עליו מזון, כי הברכה אינה נמצאת על מקום ריק, שמשום זה צריך להיות עליו תמיד לחם, כדי שתהיה נמצאת בו תמיד הברכה העליונה. ומן השלחן ההוא יוצאים ברכה ומזון לכל שאר השולחנות שבעולם שהם מתברכים בשבילו].
בהמשך ממשיל הזוהר (קנד ע"א) את שולחן לחם הפנים לכרם שממנו יוצאים הענבים, ולאילן שממנו יוצאים הפירות, וכך משולחן לחם הפנים הוא מקור ברכה לכל השולחנות בעולם.
וכן במדרש תנחומא ישן (אמור כ):
"ביום השבת יערכנו". "כי מי בשחק יערוך לה' (תהילים פט, ז). אמר רבי אבין הלוי: מי כיוצא כהקב"ה מפרנס יתומים ומאכיל רעבים, ואין לשון הזה אלא לשון פרנסה שנאמר "ביום השבת ביום השבת יערכנו".
וכך לשון רבינו בחיי בפירושו לשמות כה, כג:
... אבל השלחן מה היה משמש, ומה צורך היה במשכן ובמקדש לעשות בהם שלחן? וע"ד הפשט הוצרך השלחן בבית ה' בלחם אשר עליו להיות שרש דבר שתחול הברכה בו, והלחם אשר עליו היה נאכל לכהנים משרתי המקדש והיה מספיק לרבים מהם מעט ממנו, וכענין שאמרו רז"ל: (יומא לט א) כל כהן שהיה מגיעו כפול היה שבע. ועל כן נקרא "שלחן" שהקב"ה שולח ברכתו בלחם שעליו, ומשם הברכה משתלח בכל המזונות ויבא שובע לכל העולם.
בהמשך מבאר רבנו בחיי, שמאז בריאת העולם "יש מאין", השפע האלוקי מתברך בעולם רק בדרך של "יש מיש", וכך גם אלישע היה צריך אסוך שמן כדי שעליו תחול ברכת הנס. וכך גם לחם הפנים הוא המקור להאצלת שפע ברכה לעולם.
במדרש 'תדשא' (פרק ב) מבאר ששלמה המלך הוסיף למקדש עשרה שולחנות, למרות שבמשכן היה רק שולחן אחד – משום שדור המדבר, שפרנסתם הייתה מובטחת, די היה להם בשולחן אחד. אבל משנכנסו לארץ ונזקקו לגשמים היה צורך בריבוי שולחנות:
"ויעש שולחנות עשרה" (דה"ב ד, מ) – כדי להרבות זרעים. ולמה עשה משה אחד? שלא היו צריכין במדבר לזרעים, וכיון שבא שלמה עשאן י' כדי להרבות זרעים.
נתן חמישה מימין שלחן של משה, וחמישה משמאל. למה כן? ...ולכך נתן חמשה מימין, שהוא דרום, כנגד ימין העולם שמשם טללי הברכה יוצאין לעולם. אמר שלמה בזכות אלו שולחנות הנתונות בימין יהיו גשמי ברכה וטללי ברכה יוצאין לעולם מן ימין. ולכך נתן ה' משמאל נגד צפון שהוא שמאל שמשם הרעות יוצאין לעולם אמר שלמה בזכות אלו שולחנות הנתונות משמאל ימנעו הרעות מישראל...
הגמרא (כתובות י ע"ב) דורשת את המילה "מזבח" מלשון "מזין", ומבאר רש"י: "בזכות הקרבנות העולם ניזון".
המהרש"א מבאר שהגמרא לומדת זאת מהפסוק "את קרבני לחמי" (במדבר כח, ב), שמכיוון שברור שאין הקב"ה צריך ללחם עבור עצמו, כוונת התורה לומר שבזכות קרבן התמיד מתברך הלחם בעולם.
הנצי"ב בפירושו לפסוק זה[5] מבאר את הביטוי לחמי מלשון הלחמה, כלומר חיבור והדבקה. כשם שהמזון מחבר וקושר את הגוף והנפש, כך הקרבנות מדבקים את ישראל לקב"ה. הנצי"ב מוסיף שלפיכך קרויה עבודת הקרבנות בשם עבודה (יותר משאר המצוות) – משום שכשם שהאדם עובד לפרנסתו כך עבודת הקרבנות מפרנסת את העולם.
במדרש תנחומא (תצוה יג) מבואר בהרחבה כיצד כל מין שהיה קרב במקדש היה מברך את מינו – לחם הפנים מברך את החיטה, הביכורים את הפירות, ניסוך היין את הענבים ושמן המאור את הזיתים:
א"ר הונא בר אבא בשעה שהיו הקרבנות קריבין היתה סאה ארכליס עושה סאה סולת סאה קמח סאה מורסן סאה סובין סאה קיבר סאה גגינים אבל עכשיו אדם מוליך סאה של חטים לטחון אינו מביא אלא כמו שהולך ויתר מעט למה שבטל לחם הפנים... ראה מה היו הקרבנות בשעה שהיו קרבין כל מה שהיה מתקרב מן מינו היה מברך את מינו...
ובכורים שהיו מקריבין היו מברכין את פירות הארץ, מעשה ברבי יונתן בן אלעזר שהיה יושב תחת תאנה אחת בימות הקיץ והיתה התאנה מלאה תאנים יפות יצא הטל והיו אותם התאנים שואבות דבש... וכל כך למה שהיו הקרבנות קריבין.
מעשה בסופר אחד שהיה עולה לירושלים בכל שנה הכירוהו בני ירושלים שהיה אדם גדול בתורה אמרו לו טול ממנו חמשים זהובים ושוב לך אצלנו, אמר להם יש לי גפן אחת והיא חביבה עלי מכל מה שאתם נותנים שהיא עושה לי שלש רפואות בכל שנה ושש מאות חביות עושה לי בכל שנה... ואני מוכרם בדמים הרבה... וכל השבח הזה בזכות נסוך היין שהיה קרב על גבי מזבח.
מצות עשה על הכוהנים לברך את העם במקדש כחלק מעבודת התמיד, כפי עשה אהרון בימי המילואים ובחנוכת המשכן. המקדש, כמקור הברכה, הוא המקום המיוחד לברכה זו ולכן רק בבית המקדש הייתה נאמרת הברכה בהזכרת שם ה' המפורש,[6] כמשמעות הכתוב (תהילים קלג, ג): "כי שם צוה ה' את הברכה", וכמבואר בגמרא (סוטה לח ע"א):
"כה תברכו את בני ישראל" – בשם המפורש, אתה אומר: בשם המפורש, או אינו אלא בכינוי? ת"ל: "ושמו את שמי", שמי המיוחד לי; יכול אף בגבולין כן? נאמר כאן "ושמו את שמי" ונאמר להלן "לשום את שמו שם", מה להלן בית הבחירה, אף כאן בבית הבחירה.
כך מבאר רש"י את הפסוק (שמות כ, כא) "בְּכָל הַמָּקוֹם[7] אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ" – כמקום המיוחד לברכה המוזכר בתחילתו של פסוק זה: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ". לפי רש"י משמעות "אבוא אליך וברכתיך" היינו השראת השכינה, וממילא רק במקום זה הותר "להזכיר את שמי".
רבינו בחיי מרחיב על הקשר המהותי בין המקדש לברכה בכלל ולברכת כוהנים בפרט:
"הנה מטתו שלשלמה" – אינו מדבר אלא במלך שהשלום שלו, "מטתו" זה ביהמ"ק, ולמה נמשל ביהמ"ק למטה, מה המטה הזו נתנה לפריה ורביה, כך ביהמ"ק כל מה שבתוכו היה פרה ורבה...
"ויבן את בית יער הלבנון" - למה נמשל ליער, לומר לך מה יער פרה ורבה אף ביהמ"ק כל מה שבתוכו היה פרה ורבה,[8] לכך נאמר: "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה", אלו ששים אותיות שבברכת כהנים...
משמעות הברכה היא ירידת שפע ממקום הקודש אל העולם, וממילא הברכה קושרת עמה ברכה רוחנית עם ברכה גשמית – כמשמעות השראת השכינה שבמקדש. כך לגבי אותה ברכה אנו מוצאים את ביאור הספרי ל"יברכך" – "שיתרבו נכסיך". ו"יאר ה' פניו אליך" - "ליתן לך חיים דכתיב (משלי טז, טו) 'באור פני מלך חיים'" (חזקוני שם).
המלבי"ם מבאר את חלקם של הכוהנים בתפקיד המשכת הברכה:
...וענין הברכה הבאה מה' לבריותיו הוא התרבות השפע והטוב ממעון הברכות. והנה האל הטוב מוכן תמיד להשפיע טוב וחסד והמקור פתוח תמיד... רק שצריך שהמקבל יהיה מוכן לקבל השפע ההוא ע"י מעשיו והכנתו, אמנם יצויר שגם כשאין המקבל מוכן כ"כ יריק עליו השפע האלהי באמצעות אנשים אלהיים עובדי ה' שהם יפתחו צנור הברכה ע"י מעשיהם ותפלתם וברכתם ויריקוהו על העם, ובחר לזה את בני אהרן הקרבים אל ה' בעבודתם בקדש, שהם ישאו אצבעותיהם העשרה אל עשרה צנורות ומקורות אשר למעלה ובכח השם שיזכירו ימשיכו השפע למטה על העם...
הגמרא (סוטה לט ע"ב – מ ע"א) מתייחסת לפסוקים שהיה אומר העם בזמן שהכוהנים מברכים במקדש. גם שם היו מציינים את הזיקה שבין ציון לברכה. במוסף של שבת היו מסיימים בברכה "ברוך ה' מציון שוכן ירושלים הללויה", ובברכת כוהנים של תפילת נעילה היו אומרים "כי כן יבורך גבר ירא ה' יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך".[9]
חז"ל מתארים את שלושת הרגלים כימי דין.
משנה: בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן בר"ה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון... ובחג נידונין על המים.
גמרא: תניא אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא, מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח – מפני שפסח זמן תבואה הוא; אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת – מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא; אמר הקב"ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג – אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה.
הגמרא מבארת שקורבנות כל חג קשורים באופן ישיר לברכה החקלאית הנדרשת באותה עונה. דווקא בשיאי העונה החקלאית – הקציר והאסיף דורשת התורה מהחקלאי לעצור מעבודתו ולעלות לרגל למקדש. הסיבה לכך היא ההבנה כי באמת, בעומק, הברכה החקלאית מקורה באופן ישיר מאת הקב"ה ועל כן על האדם לעלות ולהיראות שלוש פעמים בשנה על מנת לבטא את ההכרה העמוקה כי כל הברכה הגשמית מקורה מאת ה'.
ה'משך חכמה' (ויקרא כג, י) מוסיף שמלבד ההודיה שהאדם חב לה', מתבקשת העלייה למקדש בעונות אלו כדי לשמר ולזכך את ישראל לבל יתגשמו בעבודות הקרקע, וכך דבריו:
הענין מורה, כי רצון השם יתברך שלא יתגשמו בני ישראל בעבודת הקרקע, ונתן להם הבורא מצוות הרבה בכל פועל בכל מצעד, לייחד כל עניני בני אדם אל השי"ת, להיות כל הפועלים החומריים לדרכים מאירים ומזהירים להגיע בהן לשלימות האמיתי ולהתקרבות השי"ת...
העלייה לרגל היא התכנסות כל עם ישראל כולו, מכל הגלויות ומכל קצוות ארץ ישראל, למקום אחד מרכזי, מקום המאחד ומחבר את כל ישראל. העלייה לרגל בשיא העונה החקלאית מחייבת כל אדם שיש לו קרקע בישראל לעזוב את השדה הפרטי ולהתכלל עם כל עם ישראל במקדש. בכך הוא מבטא באופן מובהק כי כל הברכה הגשמית, בארץ כולה ובשדה של כל אדם פרטי, מקורה מאת ה'.
אחת המשמעויות העמוקות של אחדות זו היא ביטול ההפרדה בין חברים לעמי ארצות בסוף ימי הבית השני ברגלים. וכדרשת הירושלמי (חגיגה פ"ג ה"ו) את הפסוק: "'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' – עיר שעושה כל ישראל חברים". מועדי העלייה לרגל הם זמנים של ביטול מחיצות וחיבור כל עם ישראל כולו לאביו שבשמים במקדש, ולעתיד לבוא יצטרפו לכך גם אומות העולם – כחזון הנביאים.
התורה אוסרת לאכול מתבואת השנה החדשה לפני הנפת העומר בט"ז בניסן.
ברובד של "סור מרע" – מסביר האלשיך הקדוש (ויקרא כג) את טעם המצווה כרצון התורה להתמודד עם תחושת כוחם ועוצם ידם של החקלאים וכפיות הטובה האפשרית:
על כן אבינו שבשמים כאב את בן ירצה, גואלנו אהבנו ומלמדנו מוסר השכל, כי מעת החל חרמש בקמת השעורים שהיא ראשית כל תבואת הארץ, טרם רום לבבם בראות רב תבואות בבית ובשדה... בא האלהים לפקוח עינים עורות וללמדם דעת, כי לה' הארץ ומלואה פירות ופירי פירות, כי כח האדם אין כי הכל הבל.
האלשיך רומז בדבריו לפסוק נפלא שנאמר על ידי דוד המלך בזיקה לבניין מקדש, המבטא בצורה מאוד יפה את ייחוס כל הברכה למקורה לקב"ה:
וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ: כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכָל אֲבֹתֵינוּ כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל הָאָרֶץ וְאֵין מִקְוֶה: ה' אֱלֹהֵינוּ כֹּל הֶהָמוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר הֲכִינֹנוּ לִבְנוֹת לְךָ בַיִת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ מִיָּדְךָ הוּא וּלְךָ הַכֹּל: (דברי הימים-א כט, יד-טז)
בעל ספר החינוך (מצוה שג) מוסיף ומבאר את ההשפעה החיובית של איסור אכילת חדש – להכשיר את עצמנו שנהיה ראויים לקבל מטובו של הקב"ה. וכך דבריו:
משרשי המצווה לפי שעיקר מחייתן של בריות היא בתבואות, ועל כן ראוי להקריב מהן קרבן לה' אשר נתנם טרם יהנו מהן בריותיו, כעין מה שאמרו זכרונם לברכה בדומה לזה: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל, וכל זה להכשיר עצמינו שנהיה ראויין לקבל מטובו, וכמו שכתבתי בספר פעמים רבות..
איסור אכילת חדש עד להנפת העומר, מרכז את כל תשומת הלב, של החקלאים, של הסוחרים ושל הצרכנים – אל המקדש. כולם בצפייה לרגע בו יונף העומר בעזרה. כל עם ישראל כולו מבין באופן פשוט כי המקדש הוא זה שמבטא יותר מכל את מקורה של הברכה החקלאית של הקב"ה, ועד שלא יינתן האות במקדש אסור לאכול מן התבואה של השנה החדשה. הנפת העומר משמשת כ'מתיר' לאכילת התבואה החדשה, משום באמצעותה מכירים הכול במקור הברכה.
בעל ספר החינוך (מצווה שב) מבאר שההתבוננות במקור הברכה מכשירה אותנו להיות ראויים אליה, וכך דבריו:
משרשי המצוה כדי שנתבונן מתוך המעשה החסד הגדול שעושה השם ברוך הוא עם בריותיו לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה, לכן ראוי לנו שנקריב לו ברוך הוא ממנה, למען נזכור חסדו וטובו הגדול טרם נהנה ממנה, ומתוך שנהיה ראויין לברכה בהכשר מעשינו לפניו תתברך תבואתינו ויושלם חפץ השם בנו, שחפץ מרוב טובו בברכת בריותיו.
הרב קוק מתייחס בדבריו להנפת העומר כקרבן ציבור הדוחה את השבת המבטא גילוי העובדה כי בישראל החקלאות ספוגת קודש. וכך דבריו:
החקלאות, הלא היא אצל כל העמים רק גורם כלכלי חיוני ופשוט אבל העם אשר הנושא שלו כולו הוא קודש קודשים וארצו שפתו וכל ערכיו כולם קודש הם... הרי גם החקלאות כולה היא ספוגת קודש, והקודש הזה שביסוד החקלאי מובלט הוא ע"י זה שחגיגת ראשית הקציר העומר עולה הוא למדרגת עבודת הקודש היותר עליונה והקרבן המקודש עימו הוא קרבן ציבור שדוחה את השבת...
(מאמרי הראי"ה חלק א', עמ' 179)
מתנות כהונה אף הן סניף של הקרבנות לעניין הברכה הבאה בעטיין. ראשית, עצם קיום המעשרות הן מקור לברכה לשפע, כמאמר חז"ל:
עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכין?... בשביל שמעשרין, שנאמר: "עשר תעשר" (דברים יד, כב) – עשר בשביל שתתעשר.[10] (תענית ט ע"ב)
ברכת השפע באה לידי ביטוי בנוסח וידוי מעשרות שבסיום כל מחזור שלוש שנות מעשר:
הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (דברים כו, טו)
המשנה מבארת את ברכת ישראל – בפריון, ואת ברכת האדמה – בטל ומטר, סמל השפע האלוהי, שבעטיים ירבו גם ולדות הבהמה ויינתן טעם בפירות ("זבת חלב ודבש"):
"ברך את עמך את ישראל" – בבנים ובבנות, "ואת האדמה אשר נתתה לנו" – בטל ובמטר ובולדות בהמה, "כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש" – כדי שתתן טעם בפירות.
בתוספתא (מעשר שני ה, כה-ל) מובאות דרשות רבות על תפילת הברכה הזו. לענייננו נביא רק את הדרשה הקושרת בין ברכת המעשרות ובין ברכת הקרבנות בכלל. בהלכה כז נדרשות המילים "וברך... ואת האדמה אשר נתת לנו" כמתייחסות למזבח העולה, המכונה בתורה "מזבח אדמה", שכפי שראינו, הגמרא דורשת את המילה מזבח כלשון מזין:
"ואת האדמה" – הכל בזכות המזבח, שנאמר "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו".
בנוסף לברכת טעם הפירות המצוינת במשנה, בתוספתא (הלכה כט) מורחבת הברכה לטעם, ריח, שומן ודגן (=תזונה) הפירות:
"זבת חלב ודבש" – מלמד שהמעשרות נותנין טעם וריח ושמן דגן בפירות.
ושם בהלכה ל מציין ר"ש בן אלעזר כי גוף קיום המצווה של המעשרות נותן את שומן הפירות וכוח התזונה שלהם (גוף הפרי), ואילו הטעם והריח הם תוצאה של הקפדה על הטהרה (בכלל וממילא טהרת הפירות). והדבר ניכר כאשר הם מסתלקים בעוונותינו:
ר' שמעון בן אלעזר אומר: טהרה נטל את הטעם ואת הריח, המעשרות נטלו את השמן ואת הדגן.
ביכורים מובאים למקדש מפירות שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, על ידי אנשים הגרים בקרבת המקדש. הביכורים מובאים החל משבועות ועד חנוכה וכך יכול חקלאי הגר בקרבת המקדש שיש לו יבול משבעת המינים לעלות שבע פעמים בשנה למקדש, כל פרי בעונתו: השעורים, החיטים, הגפנים, התאנים, הרימונים, התמרים והזיתים.[11]
הביכורים שייכים למצוות ה"ראשית" (תרומה, בכור, חלה, ראשית הגז) ובמובן מה גם נטע רבעי. הם מבטאים את ההכרה העמוקה כי הן הצומח והן בעלי החיים - הכול מאת ה'. הראשית מבטאת את השורש והתמצית, וממילא על הכל השפע המתברך מהם. ישנן גם מצוות האחרית (מעשר ראשון, מעשר בהמה) המבטאות שכל מכלול היבול ובעלי החיים הוא שייך לה' יתברך.
אדם מישראל נדרש להביא לה' (או לנציגיו שה' נחלתם) הן את הראשית והן את האחרית, כדי לבטא שהקב"ה הוא מקור הברכה בכל העולמות כולם, מן הראשית ועד האחרית, ולהכיר "כי ממך הכל ומידך נתנו לך".
ואכן המדרש (תנחומא, כי תבוא ב) קושר בתפילה הנאמרת עם הנפת הביכורים בין התפילה על צורכי השעה ובין התפילה על העתיד. הראשית והאחרית, וכך לשונו:
אדם יורד לתוך שדהו רואה אשכול שביכר... מניחו בסל והולך לירושלים ובא ועומד באמצע העזרה ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל שנאמר השקיפה ממעון קדשך. ולא עוד אלא שהיה אומר איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה, שכתוב אחריו "היום הזה ה' אלוקיך מצווך לעשות". ארשב"ל יצתה בת קול ואמרה לו: תזכה לשנה הבאה ותביא כהיום הזה, כאדם שהוא נותן פרי חדש לחברו ואומר לו יהי רצון שתשנה ותתן לי לשנה אחרת.
עיקרה של הבאת הביכורים היא הנתינה ושיתוף בברכת השם למי שלא זכה לה באופן ישיר. בכך מבאר המהרש"א (פסחים ח ע"ב) את דברי הגמרא (שם) מדוע רק מי שיש לו קרקע חייב בעלייה לרגל – כי רק הוא עולה לרגל לשם שמים – לתת לאחרים ביכורים ומעשר שני, ואילו מי שמקבל מאחרים תיתכן בעלייתו כוונה שלא לשם שמים – לקבל מאחרים.[12]
קורבן בכור בהמה טהורה שייך אף הוא למצוות הראשית. הראשית מבטאת את התמצית והשורש של כל הברכה שכולה מאת ה'. הקרבת הראשית לה' הרי היא כ'מסירת מודעה' על כל הברכה שבאה לאדם ושתבוא – שהכול מאת ה', והיא מהווה תנאי לכל אכילות החולין שיבואו לאחר מכן, שמתקדשות ומתברכות מכוחה.
כך גם בנטע רבעי. אכילת הפירות הראשונים בטהרה לפנים מחומת ירושלים, לאחר המתנת שלוש שנות ערלה, באה להדגיש יותר מכל את העובדה כי ה' הוא מקור הברכה. העלייה לירושלים והאכילה בתוך מחנה ישראל לפנים מן החומה למרגלות המקדש מעצימה את התחושה אצל כל אדם מישראל שהברכה לה הוא זוכה בשדה שלו היא מאת הקב"ה.
התורה קושרת בין ערלה נטע רבעי ותוספת הברכה בשנה החמישית – "וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה': וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ..." (ויקרא יט, כד-כה).
בחנוכת בית ה' מציין שלמה המלך את המקדש כמקום שממנו עולה התפילה על הגשם ועל כל צרות העם והאדם הפרטי:
בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה... וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ... וְנָתַתָּה מָטָר עַל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַתָּה לְעַמְּךָ לְנַחֲלָה: רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ... כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה: וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ... כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ אֶת לְבַב כָּל בְּנֵי הָאָדָם: (מלכים א, ח, לה-לט)
בית המקדש הוא בית תפילה לכל הצרות, אך נראה ששלמה המלך פותח דווקא באזכור התפילה על עצירת הגשמים, משום שבהקשר לגשמים נראה שישנה סיבה מהותית למרכזיות המקדש, משום ששם ציוה ה' את הברכה הברכה חיים עד העולם. ומשום כך המקדש הוא הכתובת הברורה והמובהקת לכל הפגעים שישנם בארץ.
על הקשר בין המקדש לתפילת הגשמים אנו מוצאים עדויות רבות בדברי הנביאים: הצום שקבעו בימי יהושפט (דברי הימים ב, כ, א-יג), וכן בשנה החמישית ליהויקים (ירמיהו לו, ט ואילך) וכן ביואל (א, יג). חגי (א, ג-יא; ב, טו-יט) וזכריה (ח, ט-יג) מוכיחים את העם על העדר בקשה ועשייה לבניין המקדש ותולים הכך את הסיבה לבצורת הקשה שפקדה את הארץ. ואכן עם התחלת הבנייה מתחילה הברכה הגשמית. אין מדובר כאן בשכר ועונש במובן החיצוני, אלא משמעות הדברים היא כי המקדש עצמו הוא הברכה. בהעדרו אין ברכה ועם בניינו היא באה.
לפיכך תיקנו חז"ל סדר תפילות ותקיעות מיוחד למקדש שהיו נוהגות בתעניות –בחצוצרות הכסף ובקול שופר – וכך היו נוהגים גם בשער המזרח ובהר הבית. גם תפילת חוני המעגל על הגשמים התקיימה דווקא בהר הבית, כמבואר בגמרא (תענית כג ע"א).
המשנה במסכת אבות מציינת את "העבודה" (=עבודת המקדש) כאחד משלושה הדברים שעליהם העולם עומד. באבות דרבי נתן (פרק ד) מבוארת הכוונה לברכת הגשמים המקיימת את העולם:
"על העבודה" כיצד? כל זמן שעבודת בית המקדש קיימת העולם מתברך על יושביו וגשמים יורדין בזמנן, שנאמר: "לאהבה את ה' אלוקיכם ולעבדו ... ונתתי מטר ארצכם בעתו..." ובזמן שאין עבודת בית המקדש קיימת אין העולם מתברך על יושביו ואין הגשמים יורדין בזמנן...
במדרש 'תדשא' (פרק ב) מבאר מדוע הוסיף שלמה המלך כיורים בבית המקדש ולא הסתפק בכיור אחד כבמשכן:
"ויעש כיורים עשרה" (דה"ב ד, ו) – כדי להרבות את הגשמים שהיו בכיורות מים. עשרה כיורות כנגד י' דברות. ולמה לא עשה במדבר אלא כיור אחד שלא היו צריכין ישראל במדבר לגשמים לפי שהיה להם מן יורד והבאר עמהם. שלמה עשה יו"ד כיורות כדי להרבות גשמים שהיה בארץ יישוב והיו צריכים לגשמים הרבה...
"לעשר המכונות" – כנגד י' מאמרות על כל מכונה אמירה על כל כיור דבור...
עשרה הכיורים שעשה שלמה מכוונים כנגד עשרת הדיברות (שורש ההתגלות האלוהית) ועשר המכונות (הבסיסים) שלהם מכוונים כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם (שורש המציאות). הכיורים והמכונות מסמלים אפוא את החיבור שביניהם, ומקומם הראוי הוא המקדש – כביטוי לברכת השפע הרוחני והגשמי.
הכוהן גדול ביום הקדוש, בצאתו מקודש הקודשים לאחר הקטרת הקטורת, היה מתפלל תפילה קצרה כדי שלא להבעית את ישראל. קוצרה של התפילה מחייב להתמקד בעיקר, ועם זאת, עניין הגשם וברכת הפרנסה תופס בה מקום נכבד.
נוסח התפילה (על פי יומא נג ע"ב): "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שאם תהיה שנה זו שחונה תהא גשומה, ולא יהיו עמך בית ישראל צריכים זה לזה פרנסה, ואל תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים".[13]
בגמרא (ראש השנה יז ע"א) מבואר טעם ניסוך המים - שיתברכו גשמי שנה. בחג הסוכות, כאשר עונת גשמים טרם החלה ובורות המים כמעט ריקים, עם ישראל מקדיש לה' את טיפות המים האחרונות בבקשה ובתחנון לחידוש הברכה.
נטילת ארבעת המינים נוהגת כל שבעה "לפני ה'" – דווקא בבית המקדש. גם זקיפת ערבה נעשית דווקא אצל המזבח.[14] על הקשר בין המזבח ובין ברכת הגשמים אנו למדים גם מדברי הגמרא ביומא כא ע"ב:
במוצאי יום טוב האחרון של חג הכל צופין לעשן המערכה; נוטה כלפי צפון – עניים שמחין ובעלי בתים עצבין, מפני שגשמי שנה מרובין ופרותיהן מרקיבין. נטה כלפי דרום – עניים עצבין ובעלי בתים שמחין, מפני שגשמי שנה מועטין ופירותיהן משתמרים. נטה כלפי מזרח – הכל שמחין, כלפי מערב – הכל עצבין.
על פי התוספתא (סוכה ד, ט) כשהיו נפטרין זה מזה בסיום שמחת בית השואבה היו אומרים זה לזה: "יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים וראה בנים לבניך שלום על ישראל" (תהילים קכח, ב).[15]
ניתן לראות את ההשפעה של המקדש על כלל האומה במעגלים רחבים ומקיפים יותר. כך בתלמוד תורה, כך במשפט, כך בתפילה וכך בקדושה. בשל אריכות הדברים נסתפק במתן דוגמאות:
בעל ספר החינוך (מצווה שנו) מבאר מדוע צוותה התורה לאכול מעשר בהמה, מעשר שני ונטע רבעי – בירושלים בטהרה. הוא רואה בכך הזדמנות שנתנה התורה לכל אדם לעזוב את עסקיו וללכת ללמוד תורה בירושלים מפי חכמיה, כאשר הוא נטול דאגת פרנסה וניזון מפירות המעשר:
...כי יודע אלוהים שרוב בני אדם נמשכים אחר החומר הפחות, בשגם הוא בשר, ולא יתנו נפשם בעמל התורה ובעסקה תמיד... ולכן בהעלות כל איש מעשר כל בקר וצאן שלו שנה-שנה במקום שעסק החכמה והתורה שם והיא ירושלים ששם הסנהדרין יודעי דעת ומביני מדע... ילך שם בעל הממון עצמו ללמוד תורה או ישלח לשם אחד מבניו שילמוד שם ויהיה ניזון באותן פירות, ומתוך כך יהיה בכל בית ובית מכל ישראל איש חכם יודע התורה אשר ילמד בחכמתו כל בית אביו, ובכן תמלא הארץ דעה את ה'...
בלשכת הגזית, סמוך למזבח, ישבה הסנהדרין הגדולה, שהייתה בית הדין העליון של האומה. מלבד העניין הסימלי והמהותי שבכך, שהיות מקור התורה סמוך למקור הברכה, היה בזה גם פן מעשי של הכרעת הלכה במקום שב מתרכזים על ישראל בעלותם לרגל.וכך הייתה הסנהדרין מכריעה בספקות שלא הוכרעו בבתי הדינים המקומייים שבערי הארץ.
וכך לשון המשנה בעניין זקן ממרא (סנהדרין יא, ב):
שלשה בתי דינין היו שם, אחד יושב על פתח הר הבית, ואחד יושב על פתח העזרה, ואחד יושב בלשכת הגזית. באים לזה שעל פתח הר הבית, ואומר, כך דרשתי וכך דרשו חברי, כך לימדתי וכך לימדו חברי. אם שמעו, אומרים להם. ואם לאו, באין להן לאותן שעל פתח העזרה... אם שמעו, אומרים להם. ואם לאו, אלו ואלו באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, שממנו יוצאת תורה לכל ישראל, שנאמר (שם) "מן המקום ההוא אשר יבחר ה'".
בחנוכת בית ה' (מלכים א, ח) מבקש שלמה המלך מאת ה' שבת המקדש ישמש כמרכז תפילות ישראל בשעות צרה. ואף בגלות אין תפילותיהם של ישראל מתקבלות אלא דרך מקום המקדש כלשונו שם (פס' מז-מח):
וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ: וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם:
יש כאן באופן מובהק מעגליות מן החוץ פנימה, מן הגלות דרך ארץ ישראל, דרך העיר ירושלים, והמקדש הוא כמובן הלב הפועם שאליו מכוונים כל המעגלים.
עיקרון זה נפסק להלכה על פי התוספתא (ברכות ג, טז) המובאת בגמרא (ברכות ל ע"א):
היה עומד בחוץ לארץ - יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל שנאמר: "והתפללו אליך דרך ארצם"; היה עומד בארץ ישראל – יכוין את לבו כנגד ירושלים... היה עומד בירושלים – יכוין את לבו כנגד בית המקדש... היה עומד בבית המקדש – יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים... היה עומד בבית קדשי הקדשים – יכוין את לבו כנגד בית הכפורת; היה עומד אחורי בית הכפורת –יראה עצמו כאילו לפני הכפורת... נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד. אמר רבי אבין ואיתימא רבי אבינא: מאי קראה? "כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות" – תל שכל פיות פונים בו.
המשנה במסכת (כלים א, ו-ט) מתארת עשרה מעגלי קדושה – מארץ ישראל ועד בית קודש הקודשים. לכל אחד מהמעגלים דרגת קדושה משלו ודינים שונים המתחייבים מכך. אולם המבנה של המשנה מעיד על כך שאין מדובר רק במדרגות זו למעלה מזו אלא במעגלים ההולכים ומתפשטים מן הלב – מקודש הקודשים:
עשר קדושות הן: ארץ ישראל, מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה שמביאין ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם... עיירות מוקפות חומה מקודשות ממנה... לפנים מן החומה מקודש מהן... הר הבית מקודש ממנו... החיל מקודש ממנו...עזרת הנשים מקודשת ממנו... עזרת ישראל... עזרת הכוהנים... בין האולם ולמזבח... ההיכל... בית קודש הקודשים מקודש מהן שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכיפורים בשעת העבודה.
במקדש באה לידי ביטוי הנוכחות האלוהית והיא מתגלה הן במציאות הפיזית החיצונית והן במציאות הרוחנית. אין כל סתירה ביניהם אלא אלו שני גילויים משלימים המגלים את האחדות האלוהית.
היופי של המקדש, גילוי ההרמוניה והתפארת שבו (בגדי הכהונה – "לכבוד ולתפארת", וכך כל המקדש וכליו בפארם) באים לבטא את שלמות הגילוי האלוהי בעולם המתגלה באופן אחדותי גם בצד החיצוני של המציאות וגם בצד הפנימי, והאחדות השוררת ביניהם היא נויו של מקדש.
וכך לשון המכילתא (שמות טו, ב):
"ואנוהו" – ר' ישמעאל אומר: וכי אפשר לבשר ודם להנוות לקונו? אלא אנוה לו במצות: אעשה לפניו לולב נאה סוכה נאה ציצית נאה תפלה נאה... ר' יוסי בן דורמסקית אומר: אעשה לפניו בית מקדש נאה. אין נוה אלא בית המקדש ...
צירוף דומה מצאנו בפירושו של רבא (זבחים נד ע"ב) לפסוק "וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת" (שמו"א יט, יח):
דרש רבא: מאי דכתיב 'וילך דוד ושמואל וישבו בניות ברמה', וכי מה ענין ניות אצל רמה? אלא, שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם.
וביאר רש"י על אתר: "נויו של עולם - למצוא מקום לבית הבחירה מן התורה". נראה כי הן רבא והן רבי יוסי בן דורמסקית במכילתא מקשרים בין המילה נווה שמשמעותה מעון ובית, ובין המילה נאה שמשמעותה יופי והדר.
גם המזבח מתואר ביופיו. המשנה בסוכה (ד, ד) בתארה את קיום מצוות הערבה במקדש ביום השביעי נאמר:
ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים בשעת פטירתן מה הן אומרים: יופי לך מזבח יופי לך מזבח.
ואף אחת מתכונותיו של הכוהן הגדול על פי התוספתא (יומא א, ו) היא מראה נאה:
מצוות כהן גדול להיות גדול מאחיו בנוי כח בעושר בחכמה ובמראה.
המציאות החיצונית המיוחדת ביופיה הינה ביטוי של הנוכחות האלוהית החיה ומתגלה במקדש, וממנו לכל העולם כולו.
בפרק ז הבאנו את מדרש תנחומא (תצוה יג) המבאר כיצד כל מין שהובא למקדש השפיע ברכה על מינו. המדרש ממשיך ומתאר שם כיצד כל אותה הברכה הלכה והתפוגגה עם חורבן המקדש:
בטל נסוך היין ונמנעו כל טובות שבעולם... "זרעתם הרבה והבא מעט" (חגי א) – משבטל לחם הפנים. "אכול ואין לשבעה" – משבטל נסוך המים. "שתו ואין לשכרה" – משבטל נסוך היין. "לבוש ואין לחום לו" – משבטלו בגדי כהונה, "והמשתכר משתכר אל צרור נקוב" – משבטלו תמידים של צבור. כל כך למה? שבטלו הקרבנות.
אמר נביא (חבקוק ג) "כי תאנה לא תפרח" – משבטלו הבכורים. "ואין יבול בגפנים" – משבטלו הנסכים. "כחש מעשה זית" – משבטל שמן המאור. "ושדי בהמות לא עשה אוכל" – משבטלו הבכורות. "גזר ממכלה צאן" – משבטל התמידים, "ואין בקר ברפתים" – משבטלו הפרים שהיו קריבין...
וכך מתארת הגמרא במסכת סוטה מח ע"ב:
רבן שמעון בן גמליאל אומר העיד רבי יהושע: מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות. רבי יוסי אומר: אף ניטל שומן הפירות. רבי שמעון בן אלעזר אומר: הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, והמעשרות נטלו את שומן הדגן...
סקרנו במאמר זה עניינים שונים המעידים על אופיו ותפקידו של המקדש כמקום שממנו מתברך העולם. עניין זה מתבאר על פי חז"ל בכך שאבן השתייה היא הטבור שדרכו העולם ניזון. בנוסף, חז"ל מדמים את שני בדי הארון שהיו בולטים בפרוכת שבין קודש הקודשים לקודש כשני דדי אשה – דבר המלמד אותנו כי קודש הקודשים הוא מקור ההשפעה אל הקודש ואל העולם כולו וממנו הם ניזונים.
גם ההתבוננות במהותם של כלי המקדש (לדוגמה: לחם הפנים) ועבודת הקרבנות מלמדת אותנו על הברכה הגשמית המברכת את העולם ממקור מקדש, ולצד זה את הברכה הרוחנית היוצאת מן המקדש לכל העולם כולו – המשפט, התורה והקדושה. ישנו כאן שילוב מופלא של רוחני וגשמי היוצאים ממקום אחד, משלימים אחד את השני ויוצרים יופי מיוחד, הוא נויו של עולם.
מאידך גיסא, המקדש הינו מקום שאליו האדם מביא אל הקב"ה, אל מקורו של עולם, את היבול החקלאי שלו. כאדם פרטי הוא מביא ביכורים, ובשותפות ציבורית הוא מביא עומר בט"ז בניסן, שתי הלחם בשבועות ומים בסוכות. לצד זה המקדש הוא הוא מקום התפילה, ההשתחוויה והעבודה האנושית. גם בכך ישנו שילוב מופלא בין רוחני לגשמי.
הדדיות זאת קושרת ישירות בין פניית האדם אל מקור הכול – "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" – ובין ההיענות האלוקית בברכה המתפשטת מכאן לכל העולם. ישנו כאן 'רצוא ושוב': הפנייה וההזדקקות של האדם אל מקורו, והתברכות העולם בעקבותיה.
ואכן עם חורבן המקדש הולכת הברכה ומתמעטת. יהי רצון שנהיה ראויים במעשינו שתחזור השכינה לשכון בתוכנו באופן מלא ושנזכה בעזרת ה' במהרה לבניין המקדש, ומתוך כך יחזור העולם להתברך ברוחניות ובגשמיות.
[1] . שימוש בכינוי "טבור" ביחס לאבן השתייה מצאנו גם בפרקי דרבי אליעזר (פרק לה): "וישב יעקב ללקוט את האבנים, ומצא אותם כלם אבן אחת, ושם אותה מצבה... מה עשה הקב"ה נטה רגל ימינו וטבעה האבן עד עמקי תהומות ועשה אותה סניף [=ענף, עמוד תמך] לארץ, כאדם שעושה סניף לכיפה. לפיכך נקרא אבן השתיה, שמשם הוא טבור הארץ ומשם נמתחה כל הארץ ועליה היכל ה' עומד שנאמר 'והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית א-להים'"...
[2] . אין בכוונתנו במסגרת זאת להתייחס למקומו הגיאוגרפי של גן העדן הן בפשטי הפסוקים והן בדברי חז"ל. נושא זה זוקק עיון בפני עצמו. כמו כן לקשר המהותי בין גן העדן לבין המקדש היבטים רבים, ולא נעסוק בכולם כאן.
[3] . ראה גם להלן הערה 8.
[4] אני מודה לרב מנחם מקובר שהפנה אותי למקור הזה.
[5] . במקומות רבים בפירושו לתורה מרחיב הנצי"ב ומבאר את עבודת הקרבנות כמחוללת שפע רוחני וגשמי בעולם. וכאן נקטנו בדוגמה אחת. בפירושיו מרבה הנצי"ב להפנות למדרש תנחומא שלהלן.
[6] . על הקשר בין ברכת כוהנים לשכינה השורה בעת הברכה, ובפרט במקום המקדש, ניתן ללמוד מלשון המדרש בשיר השירים רבה ב: "'הנה זה עומד אחר כותלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים'. משגיח מן החלונות – מבין כתפיהם של כהנים; מציץ מן החרכים – מבין אצבעותיהם של כהנים". וכן על דרך השלילה ניתן ללמוד מהגמרא (חגיגה טז ע"א): "דרש רבי יהודה ברבי נחמני מתורגמניה דריש לקיש: כל המסתכל בשלושה דברים עיניו כהות: בקשת, ובנשיא ובכהנים". בכל אחד מאלו יש דמות וזיו השכינה, לכן אין ראוי להסתכל בהם והמסתכל בהם עונשו שעיניו כהות. המהרש"א מבאר כי המסתכל בדברים אלו שיש בהם מעין 'דמות השכינה', עיניו כהות, משום שסומא חשוב כמת, והרי זה מעין האמור על המסתכל בשכינה "כי לא יראני האדם וחי".
[7] . הנצי"ב מבאר במקום שבהעדר המקדש מתפרש "כל המקום" כעניינו, שככל מקום שלומדים תורה ומשרים שכינה באה ברכת ה'.
[8] . דברי רבנו בחיי מיוסדים על מדרש במדבר רבה יא, ג, ובו מובאות שתי דוגמאות לכך: הארכת הבדים בימי שלמה המלך (באורח נס), וקישוטי הזהב היו במקדש שהיו נותנים פירות באורח נס.
במדרש תנחומא (סוף תרומה, וכן בגמרא יומא לט ע"ב) מובא שעצי מזבח העולה לא היו נשרפים מאש המערכה, משום שכל עצי המקדש היו פרים ורבים ומלאי חיות, ואף עצי הארזים של קירות המקדש היו מלבלבים, כתכונתו של מטה אהרון, ומשום כך נקרא המקדש "בית יער הלבנון".
ובמהר"ל (גבורות ה' פרק עא) כתב שלבלוב הוא מלשון לב: "לכן כאשר האילן חוזר אל כח חיותו לגדל הפרי נקרא לבלוב מלשון לב, כלומר שחוזר אליו חיותו שהיא בלב... אז מחיותו מוציא כל לחוץ וזה ענין החיות – הוצאת הכח".
[9] . הזיקה בין הברכה ל"ציון" מוזכרת בתהילים במקומות נוספים: "כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם" (קלג, ג); בפרק קלד – "יברכך ה' מציון עושה שמים וארץ" (קלד, ג); "ברוך ה' מציון שוכן ירושלים הללויה" (קלה, כא).
[10] . כך גם דורשים חז"ל (תנחומא ראה, יב) על האבות שהפרישו תרומות ומעשרות ונתברכו מהם.
[11] . וכבר הזכרנו לעיל בפרק ה ובפרק ז את דברי התנחומא (תצוה יג) שכל מה שהיה מתקרב מן מינו היה מברך את מינו וכו'.
[12] . וכפי שדרשו חז"ל בסמוך לאזכור הלכה זו בגמרא בפסחים, שפירות גינוסר לא גדלים בירושלים, כדי שהעלייה לרגל תהיה ללא כוונת טובת הנאה להינות מהם.
[13] . לפי הירושלמי (יומא פ"ה ה"ב) הנוסל שונה במקצת: "יהי רצון מלפניך שתהא השנה הזאת שנת זול, שנת שובע שנה גשומה ושחונה וטלולה, ושלא יצטרכו עמך בית ישראל אלו לאלו, ואל תפנה לתפילת יוצאי דרכים".
[14] . ובהתאם גם ה'הושענות' הנאמרות בהקפת הבימה בבית הכנסת כזכר להקפת המזבח במקדש, הבקשה על המים תופסת מקום מאוד מרכזי.
[15] . ראה לעיל הערה 9 – פסוקים נוספים בתהילים המציינים את "ציון" כמקור הברכה.
