צבי משה צחוֹר
שנינו במסכת תמיד (פ"ה מ"ה):
"מי שזכה במחתה (לשם הכנת הקטורת) נטל מחתת-הכסף ועלה לראש המזבח ופינה את הגחלים הילך והילך וחתה. ירד ועירן לתוך של זהב. נתפזר ממנו כקב גחלים והיה מכבדן לאמה. ובשבת היה כופה עליהן פסכתר. ופסכתר היתה כלי גדול מחזיק לתך. ושתי שרשרות היו בה, אחת שהוא מושך בה ויורד, ואחת שהוא אוחז בה מלמעלן בשביל שלא תתגלגל. ושלשה דברים היתה משמשת, כופין אותה על גב גחלים ועל השרץ בשבת, ומורידין בה את הדשן מעל המזבח."
ומפרש הברטנורא שם:
"ושתי שרשרות היו בפסכתר - אחד מצד זה ואחד מצד זה, לפי שבו מורידין את הדשן מעל המזבח, כדאמרינן בסמוך. וכשמורידו מלא דשן דרך קרקע הכבש שהוא משופע, היה כהן אחד לפניו שמושכו בשרשרת וכהן אחר היה למעלה מן הפסכתר, ותופס בשרשרת שלפניו שלא תתגלגל במדרון הכבש.
ועל השרץ - שנמצא בעזרה בשבת, כופים עליו פסכתר כדי שלא יטמאו בו הכהנים."
המשנה מתארת כלי גדול [לתך הוא חצי כור = ט"ו סאה שהן 2,160 בצים] ששימושו העקרי היה לפינוי הדשן מהמזבח. ננסה לברר מאיזה חומר כלי זה עשוי.
במשכן כלי דישון המזבח החיצון היו עשויים נחושת:
"ועשית סירֹתיו לדשנו ויעיו ומזרקֹתיו ומזלגֹתיו ומחתֹתיו לכל כליו תעשה נחושת."(שמות כ"ז, ג)
ותרגם אונקלוס שם:
"וְתַעַבֵּד פְּסַכְתְרָוָתֵה לְמִסְפֵי קִטְמֵה וכו'".
ומפרש רש"י:
"סירותיו. כמין יורות. לדשנו. להסיר דשנו לתוכה, והוא שתרגם אונקלוס למספי קטמיה, לספות הדשן לתוכה."
אך נשאלת השאלה האם כלי המקדש היו זהים לכלי המשכן האמורים בתורה? לענינינו האם הפסכתר עשוי היה מנחשת כמו זה שבמשכן? או עשוי היה מחומר אחר. הדעת היתה נותנת לחשוב, שרק במשכן בו מזבח העולה מצופה נחושת, הפסתכר ושאר כליו עשויים נחושת, כמו שכלי מנורת הזהב עשויים זהב (שמות כ"ה, לח), וכלי השלחן (המצופה זהב) עשויים מזהב (שם, שם, כט). אבל בבית עולמים בו המזבח עשוי אבן, הפסכתר יהיה עשוי מחומר אחר.
במקורות דלקמן מתברר אמנם שאכן הפסכתר היה עשוי נחושת גם במקדש:
"ויעש חירום את הכירות ואת היעים ואת המזרקות ויכל חירם לעשות את כל המלאכה אשר עשה למלך שלמה בית ה'."(מל"א, ז', מ)
וברש"י שם:
"ויעש חירום וכו' ואמר רבי הכיורות הן הן סירות, כמה דאת אומר ככיור אש בעצים (זכריה י"ב, ו). וכן "והכּה בכיור" (ש"א ב', יד). הכיורות, של נחשת לדשן את המזבח. היעים, מגרפות של נחשת שקורין ווידו"ל באשכנז לחתות בהן דשן בתוך הסירות."
"ואת הסירות ואת היעים והמזרקות ואת כל הכלים האהל אשר עשה חירם למלך שלמה בית ה' נחשת ממֹרט."
(שם, שם, מה)
ובתרגום יונתן שם:
"וית כל מניא האלין כעובד מאני משכנא דעבד משה כן עבד חירם למלכא שלמה בית מקדשא דה' נחש טב."
מרש"י בעירובין (ק"ד:) נראה שגם במקדש השני היה עשוי הפסכתר נחושת. המשנה שם דנה בשרץ שנמצא במקדש שהיו כופין עליו פסכתר ואומר שם רש"י:
"כופין עליו פסכתר - סיר של נחושת לכסותו עד שתחשך למוצ"ש. סירותיו מתרגמינן פסכתרוותיה (שמות כ"ז)."
כאמור, הפסכתר שימש להורדת הדשן מן המזבח והיה נגרר באמצעות שרשראות על כבש המזבח.
נשאלת השאלה האם אין לחשוש לכך שהפסכתר יגע באבני המזבח ויפסלם כפי שפסק הרמב"ם:
"אבן שנפגמה או שנגע בה ברזל אחר שנבנית במזבח או בכבש אותה האבן פסולה והשאר כשרות. ומלבנין את המזבח פעמיים בשנה בפסח ובחג וכשמלבנין אותן מלבין במפה אבל לא בכפיס של ברזל שמא יגע באבן ויפסול."(הל' בית הבחירה פ"א הט"ז)
אמנם יש ליישב ולומר שדוקא ברזל פוסל ולא כל מתכת שכך משמע מהתוספתא (ב"ק פ"ז ה"ב):
"וכי מה ראה הכתוב לפסול את הברזל יתר מכל מיני מתכות מפני שהחרב נעשה ממנו והחרב סימן פורענות והמזבח סימן כפרה."
והמלאכת שלמה (מדות פ"ג מ"ד) למד מכאן שכל שאר המתכות מותרות. ולכן אם יגע הפסכתר באבני המזבח לא יפסלם[1] .
יש לעיין מה יהיה דינם של חומרים אחרים לגבי עשיית הפסכתר כגון פלסטיק, עץ, כסף, עופרת, אלומיניום או נירוסטה.
בדיון בחומרים שאינם מתכתיים אנו באים לשאלה האם הפסכתר הוא כלי שרת אם לאו.
אם הוא כלי שרת הרי פסק הרמב"ם בהל' בית הבחירה (פ"א הי"ח):
"כל כלי שרת אין עושים אותם אלא מן המתכת בלבד."
ומהפסוקים בפרשת כי תשא (שמות ל', כה-כח) בהם התורה מצווה למשוח את "מזבח העולה ואת כל כליו" נראה שגם הפסכתר הוא כלי שרת[2] .
ולכן מפלסטיק או עץ נראה שלא יתכן לעשותו.
עשיית הפסכתר מחומרים שהם מתכת שאינה ברזל כגון כסף ועופרת נראה שאפשרית.
אך עדיין יש מקום להסתפק לגבי נירוסטה, אלומיניום וכד' האם דינם כמו ברזל ואז מגעם באבני המזבח יפסול אותם, או שמא אין דינם כברזל וניתן לעשות מהם את הפסכתר.
[1] הפמ"ג (בא"א סי' ק"פ סק"ד) מביא בשם הלבוש שדוקא ברזל ולא שאר מתכות, אך הוא עצמו מסתפק בזה.
[2] אולם נראה שכלי שרת הוצרך רק להורדת הדשן מן המזבח ולמטה שהיא "עבודה" ומשום הכי צריכה כלי שרת. אך הוצאת הדשן מחוץ לעזרה יתכן שנעשתה בכלי אחר, ולכן נקטה המשנה "ומורידין בה את הדשן מעל המזבח". (וראה מאמרו של יעקב תורג'מן "הוצאת הדשן" וע"ע מקדש דוד סי' ל"ב ס"ק ב').
