מנורת המקדש - עמידתה בהיכל וסדר הטבתה
הרב ישראל אריאל
בירור שיטת הרמב"ם
הטבת הנרות מתוארת באופן מפורט על ידי הרמב"ם בסעיפים אחדים (תמידין ומוספין ג', י-יז). עם זאת, ככל הלכה אחרת בתורה, צריכה היא ליבון ובירור לקיומה כהלכתה.
בדיון להלן, הלכנו בעקבות הרמב"ם לברר פרטים אחדים בהלכה זו, תוך עיון בפסוקים, בדברי חז"ל ובפרשנים הדנים בנושא. במהלך הדברים נדונו מושגים שונים, כגון: 'הטבה' ו'הדלקה' - מטרתן וזמנן. המושג 'נר תמיד' ומידת השמן בנרות. כן נדון ה'נר המערבי' להלכותיו, ומקומו המדויק של ה'נר המערבי' בין שבעת נרות המנורה, כך גם כיוון עמידתה של המנורה בהיכל, ועוד. זאת, מבלי לפסוח על ממצאים ארכיאולוגיים והסטוריים ומקורות חדשים אחרים ובחינתם בהקשר לנושא.
א. 'הטבה' בבוקר - 'עריכה' בין הערביים
שני שלבים בהדלקת המנורה: 'הטבה' בבוקר ו'הדלקה' בערב
שני מושגים נזכרים בהלכה באשר להדלקת נרות המנורה במקדש: 'הטבה' ו'הדלקה'. ומקור הדברים בספר שמות (ל', ז) במקום בו מדובר על זמני הקטרת הקטורת בהיכל, המובאת בשילוב עם הדלקת המנורה, וכלשון הפסוק:
"בבקר בבקר, בהטיבו את הנרות יקטירנה. ובהעלות אהרון את הנרות יקטירנה, קטורת תמיד לפני ה' לדורותיכם."
בתרגומים שם, מתורגמת המלה 'בהטיבו' - 'באתקנותיה', כלומר, בבוקר בעת שיתקין הכהן את הנרות, יקטיר הכהן האחר את הקטורת. ואילו המלה 'בהעלות' מתורגמת: 'ובאדלקות', כלומר, בין הערבים בעת הדלקת הנרות על ידי הכהן, יקטיר כהן אחר את הקטורת. לאור האמור, מדובר בפסוקים בשני שלבים בהדלקת המנורה: א. הכנת נרות המנורה. ב. הדלקתם.
רש"י שם מרחיב ומסביר: "'בהטיבו' - לשון ניקוי הבזיכין של המנורה. מדשן הפתילות שנשרפו בלילה, והיה מטיבן בכל בוקר ובוקר'. ובהמשך שם: "'ובהעלות' - כשידליקם להעלות להבתן". הווה אומר: בבוקר מתקינים את נרות המנורה לקראת ההדלקה, ואילו בין הערביים מדליקים אותם.
לדעת רש"י זה עניינו של הפסוק בשמות (כ"ז, כ): 'ויקחו אליך שמן זית זך... להעלות נר תמיד'. אמנם המושג 'תמיד' משמעו - 'כל הזמן', ולפי זה היה צריך להדליק את הנרות כדי שיאירו יומם ולילה, אך ניתן להסביר את המושג 'תמיד' במובן זה, שלא יהיה יום שלא ידליקו את נרות המנורה. וראה את לשון רש"י לשמות (כ"ז, כ) הכותב: "'תמיד' - כל לילה ולילה קרוי 'תמיד', כמו שאתה אומר: 'עולת תמיד' ואינה אלא מיום ליום". כן ראה רש"י לחגיגה (כ"ו:) הכותב: "'תמידין' האמורים במנורה [כוונת הביטוי היא] לא 'תמיד' - יומם ולילה [ברציפות] קאמר, אלא 'תמיד' - מלילה ללילה - כתמיד האמור ב'עולת תמיד'... אבל ביום לא היה דולק". זה, אפוא, סדר הדברים לפי רש"י, שנרות המנורה היו כבויים ביום ומאירים בלילה. ובאשר למושג 'תמיד' שנאמר בנרות, עניינו, לדעת רש"י, כאמור: 'בהתמדה', כעניין שנאמר בקרבן התמיד שמקריבים אותו מדי יום בהתמדה, והדבר נקרא בתורה - 'תמיד'.
במסכת מנחות (פ"ו:) מסביר רש"י (דבור המתחיל 'ממנה') את סדר ההדלקה:
"משנכנס הכהן שזכה בהטבת הנרות במנורה עם בוקר להיכל, עולה ומטיב ששה מן הנרות, היינו, מכבה אותם ומחליף את השמן והפתילה, זאת, חוץ מן הנר המערבי, שהיה משאיר אותו דולק עד בין הערביים כדי להדליק ממנו את הנרות הכבויים. משגמר להדליק את ששת הנרות בין הערביים, מכבה הכהן את הנר המערבי, מטיב אותו ומדליקו מחדש - 'כדי לקיים בו מצות הדלקה'."
כדעת רש"י סבורים גם ראשונים אחרים, וכגון, רבנו גרשום (מנחות פ"ו:) וכן הרמב"ן בפירושו לשמות (כ"ז, כ) וכן כתב הרשב"א בתשובותיו (תשובה שט), וכך היא דעת הראב"ד כפי שכתב בהלכות עבודת יום הכיפורים (ב', ב) ועוד. וראה גם 'ספר החינוך' (מצוה צח) המביא, כדרכו, את דעת הרמב"ם (ראה בהמשך) אך במצוה זו נוטה לדעתם של שאר הראשונים וסבור, שצריך 'הטבה' בבוקר כשהנרות כבויים ו'הדלקה' בין הערביים. במהלך היום דלק בהיכל נר אחד בלבד - ה'נר המערבי'.
מן הראוי להעיר בעניין זה, כי בכתבי יוסף בן מתתיהו הכהן, מצינו תיאור של הטבת הנרות והדלקתם, שיש בו דמיון לאמור לעיל ברש"י. זו לשונו (קדמוניות היהודים ספר שלישי ח', ג):
"פעמיים ביום, לפני עליית החמה ועם שקיעתה, צריך היה להקטיר קטורת ולקדש שמן ולשמרו בשביל הנרות, ששלושה מהם צריכים לדלוק במשך היום כולו במנורת הקודש לפני אלקים, ואילו את השאר היה צריך להדליק בערב."
על משמעות המספר 'שלשה' נדון להלן בעז"ה, אך נראה מדבריו, שבבוקר היו מכינים את השמן והיה שמור בנרות להדלקה עם ערב, כלומר, בבוקר היתה נעשית פעולת ה'הטבה', ובערב הייתה נעשית ה'הדלקה'[1] .
הטבת הנרות; האם היא כוללת הדלקה?
שונה היא דעת הרמב"ם, האומר, שהטבת נרות במנורה, בין אם נעשית בין הערביים ובין אם נעשית בבוקר - הטבת כל נר מסתיימת בהדלקתו, וכפי שכתב בהלכות תמידין ומוספין (ג', יב): ש'הדלקת הנרות היא הטבתם'.
למעשה, כדבריו מצינו בדברי חז"ל במנחות (פ"ח:) האומרים, כי אין די בתיקון השמן והפתילות בנר שכבה, אלא יש גם להדליק אותו. זה לשון הגמרא שם:
"נר שכבתה - נידשן השמן נידשן הפתילה [כלומר, חובה לדשן ולהחליף את השמן והפתילה מחדש]. כיצד עושה? מטיבה, ונותן בה שמן - ומדליקה."
ראה רש"י שם המסביר מימרא זו, ולפירושו מדובר בנר שכבה בלילה, ולדעתו יש להיטיב אותו מיד בלילה ולהדליקו מחדש. אך אם מצאו כבוי בבוקר מטיב אותו ולא ידליקנו כי אם בערב.
לא כן היא דעת הרמב"ם, לדעתו מדובר בנר שכבה בשלב כלשהו, ומטיבים אותו עם בוקר, בעת הטבת הנרות הקבועה בשחר, ובסוף ההטבה יש להדליק אותו. כך, אכן, משתמע מן הלשון 'מטיבה' במימרא הנ"ל, שעניינה - הטבת הנרות בבוקר, ככתוב: 'בבקר, בהטיבו את הנרות'. ראה את דברי הרמב"ם בפירושו למשנה (יומא ג', ט) הכותב:
'כבר נתבאר בגמרא יומא (ל"ג:) ש'הטבת הנרות' - שהוא ניקוי הנרות, והבערת מה שנכבה מהן, והחלפת הפתילות - לא היה [הדבר נעשה] לשבע הפתילות בעת אחד, אלא מטיב חמש נרות... ואחר כך חוזר ומטיב שתי הנרות הנשארות'.
עיין בסוגיה ביומא שם, שהגמרא עוסקת בהטבת הנרות של שחר. הווה אומר, שלדעת הרמב"ם אין 'הטבת נרות' כי אם בבוקר, וכשמטיב - מדליק.
מדברי רמב"ם אלו עולה, שלמעשה, דלקו כל שבעת הנרות בהיכל ביום ובלילה ללא הפסק, זאת, שלא כדעת הראשונים דלעיל, שלדעתם הנרות דלקו בלילה ולא ביום.
שיטת הרמב"ם: הדלקת הנרות מתקיימת - הן בבוקר והן בין הערביים
ננסה, אפוא, ללכת בעקבות הרמב"ם ולהבין את שיטתו המיוחדת.
ראוי להקדים, כי שיטת הרמב"ם מתבהרת דווקא לפי ספרו המחשבתי. ב'מורה נבוכים' נותן הרמב"ם טעם למצות הדלקת המנורה בהיכל, ומסביר, שמראה הנרות הדולקים בהיכל מוסיף יראה לכהנים בעבודתם. אלו דבריו (מורה נבוכים, ג', מה):
"וכן עשו מנורה לפניו [לפני ה' בהיכל, זאת] - רוממות וכבוד לבית. כי הבית שנרות דולקים בו תמיד והוא מוסתר בפרוכת - יש לו בנפש רגש גדול. וכבר ידעת הדגשת התורה את הדעה על רוממות המקדש ויראתו, כדי שתהא לאדם התפעלות שפלות הרוח והכניעה בעת ראייתו. ואמר (ויקרא י"ט, ל) 'ומקדשי תיראו'".
ברור מדברי הרמב"ם, שמדובר בנרות הדולקים ביום שהם המביאים יראה בלב הכהנים הנכנסים להיכל, כגון, להקטיר קטורת, להביא את לחם הפנים, או להשתחוות לפני ה', ונרות דולקים מול פרוכת קודש הקודשים מוסיפים בהם יראה. לא כן אם נאמר שהנרות דולקים בהיכל בלילה בלבד, במקרה זה לא היה הרמב"ם אומר שנרות אלה מביאים להתרגשות, שהרי בהעדר עבודה בלילה אין איש הרואה אותם.
נפנה, אפוא, לעיון בלשון הרמב"ם בהלכה להבנת שיטתו לאשורה. אלו דבריו בהלכות תמידין ומוספין (ג', יב) בעניין הטבת הנרות:
"מהו דישון המנורה? - כל נר שכבה - מסיר הפתילה וכל השמן שבנר, ומקנחו, ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר במידה - והוא חצי לוג. וזה שהסיר, משליכו במקום הדשן אצל המזבח - עם דישון המזבח הפנימי והחיצון - ומדליק נר שכבה. והדלקת הנרות היא הטבתם. ונר שמצאו שלא כבה – מתקנו."
מדברי הרמב"ם נראה, שפירש את המושג 'תמיד' האמור במנורה בדרך שונה מרש"י. שכן, לדעת רש"י, כאמור, 'תמיד' עניינו, 'התמדה', היינו הנרות הודלקו דרך קבע מדי ערב, והדבר נקרא 'תמיד' למרות שביום נשארו הנרות כבויים. הרמב"ם, לעומתו מפרש, ש'תמיד' ענינו - ברציפות, כלומר, נרות המנורה חייבים לדלוק 'תמיד' ביום ובלילה.
נראה להביא מקור בדברי חז"ל להבנת המושג 'תמיד' שבנרות מנורה, שעניינו - 'ביום ובלילה'. זה לשון המדרש 'במדבר רבה' (כ"א, כב):
"כשביקש מהן [הקב"ה מישראל] לא ביקש אלא לפי כוחן (שמות כ"ז, כ): 'ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד' [ודי לקב"ה במעט שמן במנורה כדי לקרוא להדלקה זו 'נר תמיד'] וכשהאיר להם [במדבר] - לפי כוחו (שם י"ג, כא) [שנאמר]: 'וה' הולך לפניהם יומם... לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם."
כלומר, נרות המנורה צריכים להאיר ביום ובלילה כזכר להליכת הקב"ה לפני ישראל בעמוד אש וענן במדבר יומם ולילה. וראה במדבר (ט', טו) שהמושג יום ולילה נקרא 'תמיד', ככתוב: 'כן יהיה תמיד הענן יכסנו [את המשכן] ומראה אש לילה'. כן ראה תנחומא תצוה (א'):
"אמר הקב"ה לישראל: בני! עשו לי כשם שעשיתי לכם! ...'וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן... ולילה בעמוד אש להאיר להם' (שמות י"ג, כא) - וכנגדו: 'להעלות נר תמיד'."
הווה אומר, דעת חז"ל היא, שנרות המנורה צריכים להאיר בתמידות ביום ובלילה, כפי שנהג הקב"ה בישראל בנדודיהם ארבעים שנה במדבר.
'מערב עד בוקר' - פירוש הרמב"ם
בכך יובנו דברי הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין (ג', י) שם כתב:
"דישון המנורה והטבת הנרות בבוקר ובין הערביים מצות עשה, שנאמר: 'יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר לפני ה'' (שמות כ"ז, כא)."
לכאורה, משמעות הלשון בתורה היא, שהנרות דולקים מערב עד בוקר בלבד, שכן, המילים 'מערב עד בקר' מתפרשות כהגבלת זמן, היינו, יש לוודא שהמנורה תדלק מערב עד הבוקר ותו לא. כך, אכן, הסביר רש"י, זאת, על פי דרשת חז"ל במנחות (פ"ט:): "'מערב עד בוקר' - תן לה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב עד בוקר'. מהיכן, אפוא, למד הרמב"ם בפסוק זה את הצורך להיטיב את המנורה בבוקר?
ונראה, שלאור דברי הגמרא במנחות (פ"ו:) המובאת לעיל, בדבר חובת הדלקת הנרות בסיום ההטבה בערב ובבוקר, יש להבין גם את לשון הפסוקים באופן שונה. שכן, המלה 'עד' מתפרשת בתורה לא רק במובן של הגבלת זמן, אלא במובן של 'גם'. וכגון, מה שמובא בשמות (כ"ב, ג): 'משור עד חמור עד שה חיים - שנים ישלם'. וכן במדבר (ח', ד) 'עד יריכה עד פרחה - מקשה היא', וראה רש"י שם הכותב: 'ודרך 'עד' לשמש בלשון זה [במובן של 'גם'] כמו (שופטים ט"ו, ה): 'מגדיש ועד קמה ועד גפן זית [כולם נשרפו]'. נמצא, לאור האמור, שהפסוק בויקרא (כ"ד, ג) האומר:
"באהל מועד יערוך אותו אהרן מערב עד בוקר לפני ה' תמיד."
יש לפרשו באופן שונה מן הנראה במבט ראשון. היינו, שיערוך אהרן את הנרות בין בערב ובין בבוקר, 'תמיד', שהנרות יאירו בלא הפסקה. לפי זה, כשדרשו חז"ל במנחות (פ"ט:): "'מערב עד בוקר' - תן לה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב עד בוקר', כוונת חז"ל, לדעת הרמב"ם, להביא דוגמא בלבד, ולומר, שבערב יתנו שמן עד בוקר, אך גם בבוקר 'יתנו לה מדתה' כדי שהמנורה תדלק עד בין הערביים.
הרמב"ם: שני סוגי הטבה בנרות המנורה א. בבוקר ב. בערב
לאור האמור, יש לשאול על שיטת הרמב"ם: אם אכן יש להיטיב את הנרות מדי בוקר, מדוע הדגישה התורה את חובת הטבת הנרות בערב, באמרה, שיש לתת בהם שמן כמידתם - 'מערב עד בוקר', דבר שלא אמרה בהטבת הנרות של בוקר?
אולם המדייק בפסוקים ובדברי הרמב"ם ימצא, שהטבת הנרות בבוקר ובערב, אכן, שתיהן נאמרו בתורה, ובשתיהן יש לשים שמן במידה הראויה, עם זאת, יש הבדל מהותי בין שתי הטבות אלה. שכן, בהטבת הנרות בבוקר תפקיד הכהן היה ל'תקן' ולשפר את הנרות, וכדברי אונקלוס לעיל המתרגם 'בהטיבו' - 'באתקנותיה'. היינו, פעולת הכהנים היתה, להמשיך את אור הנרות ושיחזיקו מעמד עד שעת בין הערביים. אך בהטבה זו לא היה צריך לכבות את הנרות ולהחליף מחדש את הפתילות וכד', אלא לדאוג שידלקו. לא כן בהטבת הנרות של בין הערביים, הטבה זו היא ההטבה העיקרית, שיש לעשות אותה מתחילתה לפרטיה ולדקדוקיה, שכן, בין הערביים מתחיל מדי יום סדר הדלקת הנרות.
כך נראה מסידור הדברים ברמב"ם בהלכותיו, שיש הבדל במהות ה'הטבה', בין זו של בוקר לזו של בין הערביים. שכן, בהלכה יא, דן בעניין הטבת הנרות בין הערביים, שהיא עיקר הטבת הנרות - זאת, כפי שעולה מן הפסוקים, שיש לערוך את הנרות (שמות כ"ז, כא) 'מערב עד בוקר'. ואילו בהלכה יב, מלמדנו הרמב"ם את הטבת הנרות של בוקר, שכן, כיון שנאמר בתורה (שמות ל', ז): 'בבקר בבקר בהטיבו את הנרות', הווה אומר, שבנוסף לחובת ההדלקה בערב יש גם מצות 'הטבה' עם בוקר. הטבה זו, כוללת, אמנם, הדלקה, אך היא שונה, כאמור, במהותה, לפיכך הביא הרמב"ם שתי הלכות בעניין זה[2] .
כאמור, בין הערביים, זו הדלקת הנרות העיקרית, הכוללת את סידור הנרות מחדש, הווה אומר: להחליף את השמן ואת הפתילות. כן צריך לצחצח את הבזיכים, לשפוך את השמן ואת הפתילות הישנות אל בית הדשן, לצקת שמן חדש, להכין פתילה חדשה, ורק לבסוף באה ההדלקה. שכן, כמובא לעיל, באשר לטיפול בנרות בבוקר נקטה התורה לשון הטבה - 'בהטיבו', שעניינו תיקון בלבד, ואילו באשר לערב נקטה התורה לשונות אחרים: 'עריכה' ו'הדלקה'. ראה בספר שמות (כ"ז, כא) שבאשר לערב נאמר: 'יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר', ומתרגם התרגום: 'יסדר' (וכך גם בתרגום לויקרא כ"ד, ג).
כך גם בשמות (ל', ז) לא נאמרה בערב 'הטבה' אלא העלאת הנרות: 'ובהעלות אהרון את הנרות בין הערביים', שעניינו 'הדלקה', וכדברי התרגום שם: 'ובאדלקות'.
נמצא, שפשט הפסוקים מחייב פעולה שונה בנרות של בין הערביים - והיא: א. סידור הנרות מחדש. ב. העלאת הנרות והדלקתם.
בערב עורכים את נרות המנורה מחדש - בבוקר אין זה אלא 'תקון' בלבד.
מכאן יובנו דברי הרמב"ם בהלכה יא שם, הכותב:
"וכמה שמן הוא נותן לכל נר? חצי לוג שמן, שנאמר: 'מערב עד בוקר' (שם כא) תן לו כמדה שיהיה דולק מערב עד בוקר. ואין מחנכין את המנורה אלא בהדלקת שבעה נרותיה בין הערביים."
למקרא דבריו יש לשאול: מה עניין זה אצל זה? ומדוע ראה הרמב"ם לנכון לסמוך את ההלכה בדבר 'חינוך' המנורה אגב הטבת הנרות של בין הערביים, ותלה את המעשה המיוחד של חנוכת המנורה - בהלכה שבשגרה, של הטבת הנרות הנעשית מדי יום ביומו?
אולם לאור האמור, דבריו מובנים. שכן, רצה הרמב"ם ללמד את המיוחד שבהטבת הנרות של בין הערביים. ובמכוון נקבע בתורה לעשות את חנוכת המנורה בשעה זו, שכן, ההטבה בבוקר אינה אלא 'תיקון' ו'שיפור' של הנרות, ואילו בין הערביים זוהי הטבת נרות חדשה ושלימה, זה, אפוא, הזמן הנכון לחנוך את המנורה, בעת ראשית ההטבה, וכשהיא נעשית מתחילה ועד סוף.
דומה, שבכך תובן הלכה נוספת בדברי הרמב"ם שם, הכותב: 'ומדליק נר שכבה - והדלקת הנרות היא הטבתם', אף כאן חיבר הרמב"ם שתי הלכות שלא ברור הקשר ביניהם.
אולם נראה, שבתוספת זו רצה הרמב"ם להסביר את טעמה של הלכה זו, ורצונו לומר, שבהטבת הנרות בבוקר, אם מצא הכהן במנורה נר מוכן, שיש בו שמן ופתילה, אלא שכבה בלילה, אינו חייב לשפוך את השמן והפתילה, ואינו חייב לצחצח את הנר ולשים שמן ופתילה חדשים ולהדליק. שכן, בבוקר די בתיקון, כדי להמשיך את אור הנר עד בין הערביים, ודי שידליק בלבד את הנר שכבה, ואין לך תיקון ו'הטבה' גדולים מזה. זה גם עניינו של הסיום באותה הלכה: 'ונר שמצאו שלא כבה - מתקנו', בלשון זו התכוון לומר, ש'הטבה' של בוקר עיקרה - תיקון הנרות, שיאירו עד בין הערביים.
אכן, כעין זה מוסברת דעת הרמב"ם בשו"ת בנין שלמה (סימן נג) מאת ר' שלמה הכהן מוילנא, האומר, שבבוקר די בתיקון הנרות, שזה עניין ה'הטבה', ואילו בין הערביים היתה מצות 'הדלקה', כלומר, שצריך לסדר את הנרות מחדש. בעל 'בנין שלמה' מסביר, שמצות הטבת הנרות בבוקר, אינה 'מצוה חיובית', כלומר, אין זו מצוה שיש לעשות אותה בכל תנאי - אפילו כשהנרות בבוקר דולקים. שכן, לא נאמר בתורה: 'בבקר - ייטיב את הנרות!' - כחובה, אלא 'בהטיבו את הנרות', כלומר, רק אם מצא נר שכבה - ידליק אותו. וכלשונו:
"וזה באמת אינו מצוה חיובית בכל יום, דהא אם מצאן דלוקות אין צריך לכבותן ולחזור ולהדליקן, ואין צריך - רק לתקן הפתילה. מה שאין כן בערב, צריך לכבותן ולחזור להדליקן."
עיין שם, שסיים את דבריו אלה בדברי חיזוק למנהג הנהוג בישראל, להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת עם בוקר, באומרו:
"ועל פי זה נכון המנהג להדליק בבית הכנסת [נרות חנוכה] גם בבוקר, משום דבמנורה נמי היה ניכר הנס גם בבוקר בעת ההטבה... ובבית הכנסת - שהוא 'מקדש מעט' - נכון להדליק במנורה נר חנוכה, כדי לעשות זכר לנס ההטבה."
המושג 'תמיד' שנאמר במנורה ענינו - הדלקה רצופה
כאמור, הרמב"ם מסביר את המושג 'תמיד' האמור בנרות המנורה, שעניינו - הרציפות, היינו, שתהיה אש תמיד במנורה. כך נראה מדבריו בהלכה טו שם, שכתב: "כל הפתילות שאסור להדליק בהן בשבת אסור להדליק בהן במקדש במנורה, שנאמר: 'להעלות נר תמיד' - שתהא שלהבת עולה מאליה". כלומר, כמו שבנרות שבת, שיש לשים בנר פתילות משובחות כדי שההדלקה תימשך ללא תקלות שמא יכבו הנרות בשבת - כן גם במנורת המקדש, שנאמר בה 'תמיד', יש לדאוג שנרות המנורה ידלקו ברציפות ולא יכבו.
המקור לדברי הרמב"ם הם דברי חז"ל במסכת שבת (כ"א.) שם מובא:
"פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - אין מדליקין בהן במקדש, משום שנאמר (שמות כ"ז, כ): 'להעלות נר תמיד'... כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר."
ומפרש רש"י שם: 'שלא תהא צריכה תיקון והטייה', אלא האש תחזיק מעמד ככל שרק ניתן. כך גם מובא ב'מדרש הגדול' לשמות (כ"ז, כ): "'להעלות נר תמיד' - שתהא שלהבתו עולה תמיד".
למעשה, זה גם פשוטו של הפסוק הנ"ל בשמות, שם נאמר:
"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור [זאת] להעלות נר תמיד."
כלומר, התורה עצמה נתנה טעם לדבריה; מדוע נצטוו ישראל לקחת דווקא 'שמן זית' וזאת, זך ומזוקק?
ותשובת התורה: 'להעלות נר תמיד', היינו, שידלק ברציפות ככל האפשר. מכאן, אפוא, למדו חז"ל, שלא רק השמן צריך להיות משובח, אלא גם הפתילות צריכות להיות מחומר שידלק ברציפות.
מקור נוסף שניתן להביא לדעת הרמב"ם בהלכה זו, זוהי דעת התנא בברייתא בחגיגה (כ"ו:) המשווה בין השולחן למנורה. הגמרא שם דנה בהגדרת המושג 'תמיד' שנאמר בשלחן לחם הפנים, לעומת המושג 'תמיד' שנאמר במנורה. ומסיקה הגמרא מן המילים (שמות כ"ו, לה): 'ואת המנורה נוכח השולחן', שהעובדה, שהמנורה הועמדה מול השולחן דרך קבע[3] מלמדת, שהמושג 'תמיד' האמור בהם עניינו אחד. וכשם שהלחם צריך להיות על השולחן 'תמיד' - ברציפות משבת לשבת בלא הפסקה, כן גם נרות המנורה צריכים להאיר 'תמיד' - ברציפות בלא הפסקה, עיין שם[4] .
האור במנורה - כבוד וגדולה למקדש
בהמשך לאמור לעיל, באשר לדעת הרמב"ם ב'מורה נבוכים' שהנרות מטרתם להוסיף כבוד ומורא לכהנים העובדים במקדש ביום, מן הראוי להביא מקורות נוספים מהם נראה כן.
ראה במסכת מנחות (פ"ו:) שם דורשת הגמרא את הפסוק בשמות (כ"ז, כ): 'ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך'... אומרת הגמרא: "'אליך' - ולא 'לי'. לא לאורה אני צריך!" הפרשנים שם התלבטו בהסברת מאמר זה, עיין שם. אולם ב'מדרש הגדול' (שמות כ"ז, כ) מוסבר המאמר בלשון זו:
"אמר לו הקב"ה [למשה] לא שאני צריך שתאירו לי, אלא בשבילך ובשביל אחיך כשאתם נכנסין, דכתיב: 'ובבוא משה אל אהל מועד', וכתיב: 'בזאת יבוא אהרון אל הקדש'."
כעין זה גם בתנחומא תצוה (ד) נאמר:
"אמר לו הקב"ה למשה: לא שאני צריך לנר, אלא - 'ויקחו אליך' - בשבילך, שאתה רואה להיכן אתה נכנס ולהיכן אתה יוצא [שהרי המשכן היה חשוך, בהיותו עטוף ומכוסה יריעות ובלא חלונות]."
הווה אומר, לדעת חז"ל, נרות המנורה נועדו להאיר את ההיכל בפני משה אהרון ושאר הכהנים בעבודתם. בהכרח, אפוא, שמדובר בהדלקת הנרות ביום - כשיטת הרמב"ם - בעוד שהכהנים עובדים, ולא לצורך הלילה בלבד - כדעת רש"י.
כך גם נראה ב'מדרש הגדול' לויקרא (כ"ד, ג) שם דורשים את הפסוק:
"'מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו אהרן מערב עד בוקר לפני ה''. למה [לפני הפרוכת בהיכל ולא להאיר לפני הארון בקודש הקדשים]? אלא שלא ליתן פתחון פה לבאי העולם לומר, שהוא צריך לאורה... אם כן מה צורך לאורה? - גדולה למקדש! - אינו דומה בירה [ארמון] דולקת [בנרות] לבירה שאינה דולקת."
אף מדברי המדרש אלו עולה, שנרות המנורה נועדו להוסיף כבוד למקום בפני הכהנים הנכנסים לעבודה, שבעת עבודתם תהא ה'בירה דולקת' ומאירה, להוסיף הוד והדר למקום, מה שאין כן כשהנרות דולקים בהיכל בלילה, ואין בכהנים מי שרואה אותם.
נמצא כנ"ל, שעיקר הנרות במקדש - להוסיף כבוד ו'מורא מקדש' למקום.
ב. הנר המערבי - להלכותיו
פרשנים: 'נר מערבי' דלק כנר יחיד ביום - בדרך נס
משיטת הרמב"ם דלעיל, לפיה נרות המנורה דלקו ברציפות כל הזמן, מתבקשת מסקנה נוספת להלכה, זאת, באשר לחובת הדלקת הנר המערבי.
שכן, כאמור, דעת רבים מן הפרשנים היא, שבהטבת הנרות של בוקר כיבו את כל הנרות שבמנורה, וכך נשארו הנרות כבויים כל היום עד שהדליקו אותם בין הערביים.
עם זאת, השאירו נר אחד במנורה שידלק כל הזמן מבוקר עד ערב. זה, אפוא, ענינו של ה'נר המערבי', שהיה, לדעת פרשנים אלה, הנר היחידי שדלק כל היום - משעת בין הערביים עד שעת בין הערביים[5] .
לשיטה זו צריך לומר, שנעשו בנר המערבי ניסים, היינו, חצי לוג השמן שניתן בו - שאין בו אלא כדי להספיק לחצי יום לערך, היינו, 'מערב עד בוקר' - כמידת השמן שניתן בשאר הנרות - כמות זו הספיקה במהלך שנות קיומו של המקדש ליום שלם.
לדעת אותם פרשנים, זאת כוונת הגמרא במסכת שבת (כ"ב:) האומרת:
"'נר מערבי', נותן בה [הכהן] שמן כמידת חברותיה [חצי לוג] וממנה [מן הנר המערבי] היה מדליק [את הנרות בין הערביים] ובה היה מסיים [בהדלקה בין הערביים למחרת]."
וראה בדברי 'בעלי התוספות' לחגיגה (כ"ו: דבור המתחיל 'מנורה') האומרים, שחצי לוג שנתנו בנר המערבי 'מחמת הנס היה דולק כל היום'.
הלכה נוספת שנאמרה בנר המערבי היא, שבעת שהגיע זמן ההדלקה בין הערביים, היו מדליקים ממנו את ששת נרות שבמנורה - שכן, נר המערבי בער ב'אש תמיד' - ומושכים ממנו פתילה עם אש אל הנר הסמוך לו וכך הדליקו את כל הנרות.
עוד הלכה נאמרה בנר זה, והיא, שבאשר לששת הנרות, כל נר מהם שכבה,
מדליקים אותו מאש הנר האחר שבמנורה. לא כן באשר לנר המערבי, אם כבה, מדליקים אותו מאש המזבח החיצון.
הרמב"ם: נר המערבי דלק כשאר הנרות ביום ובלילה, אלא שנאמרו בו הלכות מיוחדות
לדעת הפרשנים הנ"ל, המקור לנר המערבי בתורה, הוא הפסוק בויקרא (כ"ד, ב):
'ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד', וכדרשת חז"ל ב'תורת כהנים' שם: 'שתהא נר המערבי דולק תדיר, שממנו היה מתחיל וממנו היה מסיים'.
חכמינו ז"ל הסתמכו על לשון פסוק זה, שכן, המצוה נאמרה בלשון יחיד; 'נר' ולא 'נרות'. (וראה גם במנחות צ"ח: שם למדו את המושג 'נר מערבי' מן הפסוק בשמות כ"ז, כא. שנאמר: 'יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר', אף כאן נאמרה עריכת הנרות בלשון יחיד[6] .
עם זאת, דומה, שדרשה זו אינה אלא אסמכתא, שכן, המצוה שבפסוק, לקחת שמן זית זך לצורך המנורה, נאמרה כמצוה לגבי כל הנרות, נמצא, שהביטוי 'להעלות נר תמיד' נאמר אמנם בלשון יחיד אך כוונתו לכלל נרות המנורה. וכבר מצינו בתורה פעמים אחדות שלשון יחיד מתייחסת לדבר כללי, וכגון, בבראשית (ל"ב, ה) בדברי יעקב לעשיו: 'ויהי לי שור וחמור', שעניינו, שוורים וחמורים. וכך בספר שופטים (כ"א, טז) בפרשת פילגש בגבעה נאמר: 'כי נשמדה מבנימין אשה', אין הכוונה לאבדנה של אשה אחת אלא של נשים רבות, ודוגמאות אחרות כיוצא בכך.
ואכן, המעיין בתרגומים השונים לפסוק הנ"ל ימצא, שהמלה 'נר' מתורגמת בלשון רבים. ראה ויקרא (כ"ד, ב) שהביטוי 'להעלות נר תמיד' מתורגם באונקלוס ובתרגום יונתן: 'לאדלקא בוציניא תדירא'. 'בוצינא' הוא נר אחד, ו'בוציניא' - נרות רבים, הווה אומר המתרגמים תרגמו שיש לקחת שמן זית זך להעלות את נרות המנורה.
זו, אם כן, דעת הרמב"ם האומר, שהמצוה לעשות שמן זית זך, עניינה, להעלות אור בנרות המנורה כולם כ'נר תמיד' במקדש, בהיות המנורה דולקת יומם ולילה ברציפות.
מכאן מובנת ההלכה ברמב"ם בהלכות תמידים ומוספים (ג', יג) בעת שבאר את עניינו של הנר המערבי, שם כתב:
"נר מערבי שכבה - אין מדליקין אותו אחר דישונו אלא ממזבח החיצון, אבל שאר הנרות, כל נר שכבה מהם מדליקו מנר חבירו."
ואילו באשר לחובה להדליק את הנר המערבי כל היום, אין הרמב"ם אומר דבר. זאת, כיון שלשיטתו מיטיבים ומדליקים בכל בוקר את כל הנרות ואת הנר המערבי בכלל זה, וכך גם בין הערביים.
למרות האמור, יש שני יתרונות לנר מערבי - לדעת הרמב"ם - על פני שאר הנרות: האחד - שמן הנר המערבי מדליקים את כולם. השני - שאם כבה, מדליקים אותו מאש המערכה.
הרמב"ם: מצוות התורה מתקיימות בדרך הטבע ואינן תלויות בניסים
עם זאת, לאור דברי הרמב"ם, יש להבין את דברי הגמרא במסכת שבת (כ"ב:) האומרת:
"'נר מערבי', נותן בה [הכהן] שמן כמידת חברותיה [חצי לוג] וממנה [מן הנר המערבי] היה מדליק ובה היה מסיים."
שכן, כאמור, משתמע מדברי הגמרא הנ"ל שהנר המערבי אכן, דלק מערב עד ערב. כיצד, אם כן, יסביר הרמב"ם גמרא זו?
אולם לדעת הרמב"ם אין מדובר בגמרא זו במעשה ניסים, אלא הנרות דלקו כמנהגו של עולם, וכוונת המשפט 'שממנה היה מדליק ובה היה מסיים', הכוונה היא שבכך נסתיימה הטבת הנרות של בוקר, ובכך נסתיימה הטבת הנרות של בין הערביים[7] .
כלומר, משגמר הכהן להדליק את ששת הנרות מנר זה, כיבה את הנר המערבי, היטיב אותו והדליק אותו, ובעבודה זו נסתיימה הטבת הנרות בין הערביים.
כאמור, הסבר זה של הרמב"ם מתיישב יפה עם לשון חז"ל בתלמוד, עם זאת, הוא מבוסס גם על שיטתו הכללית של הרמב"ם, שמצוות התורה אינן תלויות בניסים. כבר עמד על כך הרמב"ן בכמה מקומות בפירושו, 'שהתורה לא תסמוך דבריה על הנס' והמצוות ניתנו לקיימן בדרך הטבע[8] .
כך היא גם שיטת הרמב"ם. ראה דבריו ב'איגרת תחית המתים' שם כתב: "וכבר נודע, שאנו - נברח מאד משינוי סדרי בראשית!". הדבר מוצא את ביטויו בכתביו השונים, וכגון, מה שכתב הרמב"ם בפירושו למשנה ב'אבות' (ה). שם מונה המשנה את עשרת הניסים שאירעו במקדש. אחד הניסים היה, שעולי הרגל היו - "עומדים - צפופים, ומשתחוים - רווחים". לפי הפרשנות המקובלת, משמעות הנס היא, שקרקע המקדש התרחבה בשטחה באמות רבות, כדי לאפשר לכל הנוכחים בעזרה להשתחוות ולהשתטח ארצה ברחבות.
לא כן היא דעת הרמב"ם. עיין שם בפירושו, שהסביר, שבעת ההשתחויה השתדל כל אחד מן העומדים בעזרה להצטמצם ככל האפשר, כדי לאפשר לזולתו להשתחוות. זו לשון הרמב"ם שם: "ועומדין בעזרה אחד בצד השני. ובשעת ההשתחויה לא היו באים לידי דחק, ולא היו לוחצים זה את זה, לעוצם רגשי כבוד המקום ההוא". הווה אומר, אפילו במקום שחז"ל תיארו מציאות מסויימת כנס, משתדל הרמב"ם להסביר מציאות זו בדרך ההיגיון והטבע. ראה עוד ב'שמונה פרקים לרמב"ם' ובכתביו האחרים, ולעניננו די בכך, כדי לקבל מושג על שיטתו והשקפתו באשר לניסים.
הנס שנעשה בנר המערבי הוא, שנתנו בנר שמן כראוי לו - ולא כבה
העולה מן האמור הוא, שהמצוה המתוארת לעיל, לדעת הפרשנים, שהנר המערבי ידלק יום שלם למרות ששמו בו שמן למשך הלילה בלבד, הסבר זה אינו מתיישב עם שיטתו הכללית של הרמב"ם בעניין קיום המצוות. ממילא מובן מדוע הסביר את דברי הגמרא במסכת שבת - 'שממנה היה מדליק ובה היה מסיים', שלא על דרך הנס, אלא הכוונה היא להדלקת הנרות בבוקר מן הנר המערבי, וכך גם בין הערביים.
עם זאת, מקבל הרמב"ם, שהתרחש נס בנר המערבי, אך לא במשמעות המתוארת לעיל - כנס על טבעי - אלא כנס בדרך הטבע. שכן, לפי המובא במסכת יומא (ל"ט.) בארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק בכהונה גדולה היה הנר המערבי דולק ולא כבה. ניתן אמנם להסביר שהנר דלק ברציפות ארבעים שנה, אולם אם נאמר כך יהיה זה נס גדול ועצום שלא כדרך הטבע. כמו כן, יש בכך בעיה הלכתית, שכן, מצוה להיטיב את הנרות מדי יום ביומו, כנ"ל. ראה בעניין זה את 'ספר החינוך' (מצוה צה) האומר בעניין מצות 'הטבת הנרות': ש"כהן העובר עליה, ולא ערך הנרות כמצוה - ביטל מצות עשה". וכי יעלה על הדעת ששמעון הצדיק - הכהן הגדול - יתן לכהנים במקדש לבטל מצות עשה של 'הטבת הנרות' במשך ארבעים שנה?!
ואכן, אף לדעת רש"י והפרשנים היטיבו את הנר המערבי כל יום, כלומר, כיבו אותו והדליקו מחדש. לשיטתם, זה היה הנס, שבמשך ארבעים שנה מדי יום מצאוהו דולק מכוח השמן שניתן בו בכמות המספיקה 'מערב עד בוקר', ועם זאת החזיק השמן מעמד עד שעת בין הערביים, שם כיבו אותו.
לדעת הרמב"ם, מאידך גיסא, הנס שנאמר בנר המערבי אמנם התרחש[9] אך במובן זה, שכל בוקר בהתמדה מצאו את הנר המערבי דולק, שלא כשאר הנרות שלמרות שנתנו בהם שמן שיאירו עד הבוקר, פעמים כבו ופעמים דלקו[10] . עם זאת, היה הכהן מטיב מדי בוקר את הנר המערבי ויוצק בו שמן וכד', כדי שימשיך לדלוק עד בין הערביים - כמבואר לעיל[11] .
נמצא, אפוא, לדעת הרמב"ם, שכאשר אמרו חז"ל, שהנר המערבי היה "דולק ארבעים שנה", אין כוונתם לומר שדלק ארבעים שנה ברציפות, אלא שדלק כל לילה - עד הרגע שכיבה אותו הכהן שזכה ב'הטבת הנרות' של שחר. עובדה זו, שהתמשכה ארבעים שנה ברציפות, נקראת בפי חז"ל והרמב"ם - 'נס'.
ג. כיוון עמידת המנורה בהיכל - והנר המערבי
מקומו של ה'נר המערבי' במנורה תלוי בצורת עמידתה בהיכל
היכן עמד הנר המערבי במנורה? - הרי זה נושא לדיון בין הפרשנים, ומקומו נגזר מצורת עמידת המנורה בהיכל.
בעניין זה קיימת מחלוקת בין התנאים במסכת מנחות (צ"ח:) באשר לכיוון עמידת המנורה: דעת רבי היא, שהמנורה עומדת בכיוון מזרח ומערב, וכלשון הברייתא שם: 'מזרח ומערב היו [הנרות] מונחים - דברי רבי'. מאידך, דעת רבי אלעזר ברבי שמעון שם היא, שהמנורה עומדת בכיוון צפון ודרום.
לשיטה האומרת שהמנורה עמדה ממזרח למערב, יש שתי אפשרויות להצביע על מקומו של הנר המערבי:
האחת: הנר המערבי הוא הנר שבקצה המנורה לצד מערב. כך היא דעת הרמב"ם במסכת תמיד (ו', א). כך היא גם דעת רש"י במסכת מנחות (צ"ח: ד"ה 'מדכתיב', בסיום תיאור המנורה לשיטה שהמנורה עמדה בין מזרח ומערב) עיין שם שכתב: ש'החיצון של צד מערב קרי ליה - נר מערבי'.
השניה: רש"י עצמו מביא דעה אחרת בעניין זה, ראה בפירושו למסכת שבת (כ"ב:) שם כתב, שהנר המערבי היה הנר השני ממזרח[12] . זאת, כאמור, לשיטה האומרת שהמנורה עמדה בין מזרח למערב.
מאידך גיסא, לשיטה האומרת שהמנורה עמדה בין דרום לצפון, שם קיימת אפשרות אחת בלבד באשר למקומו של הנר המערבי, היינו: הנר המערבי הוא הנר האמצעי במנורה.
שכן, לשיטה זו הנרות כולם פונים אל האמצעי, והאמצעי פונה מערבה לקודש הקודשים.
רמב"ן: קיים איסור בתורה לשנות את מקומה של המנורה ואת כיוון עמידתה
לדעת הרמב"ן, יש בעניין כיוון עמידתה של המנורה בהיכל צו מיוחד בתורה, ככתוב: 'ובכל אשר אמרתי לכם תשמרו!' זו לשונו ב'ספר המצוות' (בהוספות הלאוים מצוה ג):
"שנמנענו, שלא לשנות סדר הנחת הכלים במקדש, כשולחן, והמנורה והמזבחות, והוא אמרו יתעלה: 'ובכל אשר אמרתי לכם תשמרו!' ובא הפירוש המקובל [בדברי חז"ל] שהיא אזהרה למה שציוה בעניין סידור המקדש. אמרו במכילתא: 'ובכל אשר אמרתי לכם תשמרו', למה נאמר? לפי שהוא אומר: 'ושמת את השלחן' - אם שינה - עובר ב'לא תעשה."[13]
את המקור לדברי הרמב"ן ראה בילקוט שמעוני בשם המכילתא (על הפסוק בשמות כ"ג, יג: 'ובכל אשר אמרתי לכם תשמרו'):
"למה נאמר? לפי שהוא אומר (שמות כ"ו, לה): 'ושמת את השולחן מחוץ לפרוכת, ואת המנורה נוכח השלחן על צלע המשכן תימנה, והשלחן תתן על צלע צפון' - אם שינה - עובר ב'לא תעשה', לכך נאמר: 'ובכל אשר אמרתי לכם תשמרו'."
כך גם מובא במדרש 'לקח טוב' (שמות כ"ג, יג): "'ובכל אשר אמרתי לכם תשמרו' - להביא סידור השלחן והמנורה והמזבחות".
אמנם הרמב"ם אינו מקבל דעה זו, ולשיטתו אין זו מצות 'לא תעשה', שכן, לא מנה הרמב"ם מצוה כזו בין שס"ה מצוות לא תעשה. נראה, שלדעתו פסוק זה - 'ובכל אשר אמרתי לכם תשמרו', אינו אלא 'מן הצוויים הכוללים כל התורה', היינו, הוראה כללית לשמור לעשות את כל פרטי המצוות כהלכתם. עם זאת, אף לדעתו יש לומר, שמאחר שמודגש במכילתא, שיש עניין מיוחד במיקום מדויק של הכלים בהיכל, ממילא יש בכך הקפדה מיוחדת, לפיכך יש לברר את צורת עמידתם הנכונה של כלים אלה. הדברים אמורים במיוחד במנורה, שכן, צורת עמידתה קובעת גם את מקומו של הנר המערבי במנורה, וכך את סדר הדלקת הנרות, שכן, 'ממנו - מן הנר המערבי - היה מתחיל ובו היה מסיים' - כמובא לעיל.
קביעת הרמב"ם שהמנורה מונחת בין צפון לדרום - והסתירה עם מקורות חז"ל
בדברי הרמב"ם הננו מוצאים להלכה, שהמנורה צריכה לעמוד בין צפון לדרום כשפניה אל קודש הקודשים. עם זאת, כפי שיבואר להלן, הלכה זו אינה חד משמעית אף לא לדעת הרמב"ם.
אלו דבריו בהלכות בית הבחירה (ג', ח):
"ששת הנרות הקבועים בששת הקנים היוצאים מן המנורה, כולם פניהם [נוטים] לנר האמצעי שעל קני המנורה. וזה הנר האמצעי פניו כנגד קודש הקדשים, והוא הנקרא: 'נר מערבי'".
מדבריו בהלכה זו עולה, שהנרות מסודרים בין צפון לדרום, כך למעשה כתב במפורש שם בהלכה יב:
"נרות המנורה היו כנגד רוחב הבית בין צפון לדרום."
מול דברי רמב"ם אלה, קיימים מקורות המוכיחים, שהמנורה עמדה בין מזרח למערב. כבר הראב"ד במקום שם, מביא משניות מפורשות במסכת 'תמיד' (ג', ט; ו', א) שם נאמר, שהכהן הנכנס אל ההיכל להיטיב את המנורה עם שחר 'מצא שתי נרות מזרחיים דולקים', הווה אומר שהמנורה עמדה בין מזרח למערב.
זה לשון המשנה ב'תמיד' (ג', ט):
"מי שזכה בדישון המנורה, נכנס ומצא שני נרות מזרחיים דולקים, מדשן את השאר, ומניח אלו דולקים במקומן. מצאן שכבו - מדשנן ומדליקן מן הדולקים."
ושם בפרק ו', א:
מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שני נרות מזרחיים דולקים, מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק, שממנו היה מדליק את המנורה בין הערביים. מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה."
כך גם משנה מפורשת במנחות (צ"ו.) קובעת: 'כל הכלים במקדש - אורכן לארכו של בית'. ה'כלים' הנזכרים שם אינם אלא ארבעת הכלים שבהיכל. מתוכם נזכר השולחן המובא במשנה שם - שאורכו לאורך הבית, ורק הארון הוא שעומד לרוחבו של הבית.
בהכרח, אפוא, שהכלי הנוסף אליו מתכוונת המשנה, זו המנורה, שהיא העומדת לאורך הבית. שכן, הכלי האחר שעמד בהיכל היה מזבח הקטורת שהוא רבוע ואין לו אורך ורוחב.
מקור חשוב אחר לקביעת כיוון המנורה, אלו דברי ה'ברייתא דמלאכת המשכן' המובאת ב'ילקוט שמעוני' בפרשות תרומה - פקודי. ברייתא זו קדומה היא, ומובאת שם מסורת חז"ל אודות בנין המשכן וסדריו הפנימיים[14] . זה לשון הברייתא (פרק ז, ה) בעניין צורת עמידת השלחן והמנורה במשכן:
"מעמיד השלחן אורכו לאורך האוהל, רחוק מן הפרוכת חמש אמות, ומקרשי הצפון - שתי אמות ומחצה."
ובהמשך שם פסקה י:
"מעמיד את המנורה נוכח השולחן, אורך שורת הנרות לאורך הבית, רחוקה מן הפרוכת חמש אמות ומקרשי הדרום - שתי אמות ומחצה. נמצא, שאורך שורת הנרות כולה כנגד אורך השולחן."
הווה אומר: דברי חז"ל שהובאו לעיל, שם מבואר שהמנורה עמדה בין מזרח ומערב, מקורם בברייתא עתיקה זו.
מקורות חז"ל: המנורה והכלים עומדים לאורך הבית
כאמור לעיל, במסכת מנחות (צ"ח:) מובאת דעת רבי, שהשולחן והמנורה עמדו לאורך ההיכל. זה לשון הגמרא שם:
"תנו רבנן: 'מזרח ומערב היו מונחים. [מפרש רש"י: השולחנות ראשן אחד למזרח וראשן אחד למערב, דהיינו, אורכן לאורך הבית] דברי רבי. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: צפון ודרום. מאי טעמא דרבי? גמר ממנורה, מה מנורה [מונחת] מזרח ומערב אף הני [השולחנות] מזרח ומערב. ומנורה גופה מנלן [שמונחת מזרח ומערב]? מדכתיב בנר מערבי: 'יערוך אותו אהרון לפני ה'."
ומפרש רש"י, שמשתמע מפסוק זה, שרק נר אחד במנורה נמצא סמוך לקודש הקודשים, היינו, 'לפני ה'' במערב, ואילו שאר הנרות סדורים ממנו והלאה לצד מזרח, ראה רש"י שם.
ראה שם בגמרא, שנקודת המוצא לקביעת צורת עמידת כלל הכלים בהיכל, זו צורת עמידתה של המנורה בכותל הדרום. ודעת רבי בגמרא היא, שהמנורה עומדת בין מזרח ומערב, כדעת ה'ברייתא דמלאכת המשכן' המובאת לעיל, וממילא אף השולחן עומד בין מזרח למערב.
אחד המקורות העומדים בסתירה לדעת הרמב"ם, זו הברייתא במנחות (צ"ח.) האומרת:
"כל הכלים שבמקדש - ארכן לאורכו של בית, חוץ מארון שאורכו לרוחבו של בית... וכך היו בדיו מונחין [לאורך הבית, מכותל מערבי של היכל עד הפרוכת במזרח]."
כאמור לעיל, המשפט - 'כל הכלים שבמקדש', יש לו פירוש אחד: הארון, השולחן והמנורה, שכן, מזבח הקטורת צורתו רבועה, וכלים קבועים אחרים לא מצינו בתוך הבית. לאור האמור, לו סברה המשנה שהמנורה עומדת לרוחב הבית כעמידת הארון, היתה הברייתא צריכה לומר: 'כל הכלים שבמקדש (היינו, הארון והמנורה) אורכן לרוחב הבית, חוץ מן השולחן שאורכו לאורך הבית'[15] .
פני המנורה מכוונים צפונה אל מול השולחן - להאיר על לחם הפנים
הוכחה נוספת שהמנורה עומדת בין מזרח למערב, מתחייבת מן החובה להעמיד את המנורה 'נוכח השלחן'. 'נוכח', משמעותו: מול השולחן. כבר הבאנו לעיל את דברי חז"ל במכילתא, שיש הקפדה מיוחדת בתורה על העמדת המנורה והשולחן זה מול זה, ואף איסור לשנות את מקומם. הצורך להעמיד את המנורה מול השולחן נובע מתפקידה בהיכל, שכן, המנורה צריכה להאיר אור תמידי על שולחן לחם הפנים. (במשכן היה המרחק בין המנורה לשולחן כארבע אמות, ובוודאי האירה המנורה היטב על שולחן לחם הפנים, ואילו במקדש שלמה - שם היו אחד עשר שולחנות ואחת עשרה מנורות - היה המרחק בין המנורות לשולחנות מצומצם יותר, ולא כאן המקום להרחיב).
זה המקור לשיטת 'בעלי התוספות' במנחות (כ"ח:) המסבירים, ש'המנורה היתה - להאיר על השולחן'.
כך גם פירש הרשב"ם בפשט פסוקי התורה, שכן, בתיאורי התורה אודות השולחן והמנורה, צורתם ומקומם בהיכל, הקדימה התורה את השולחן ובעקבותיו תיארה את המנורה. 'דבר הלמד מענינו', אפוא, שתפקיד המנורה להאיר על השולחן. ראה (שמות כ"ה, לא) שם כתב הרשב"ם: "'ועשית מנורה' - להאיר על השולחן, כדכתיב: 'ואת המנורה נוכח השולחן' (שמות כ"ו, לה).
בעקבותיו הלך ה'חזקוני' ופירש, שהמנורה נעשתה להאיר על השולחן, והביא ראיה מהקמת המשכן, שם נאמר (שמות מ', כד): 'וישם את המנורה נוכח השולחן', וראה שם בפירושו, שמטרת העמדת המנורה בכיוון השולחן היא להאיר עליו. כן ראה 'חזקוני' לשמות (כ"ו, לה) שהביא ראיה ממסכת יומא (ל"ג:) שם פירשו חכמים את הפסוק 'ואת המנורה נוכח השולחן', ואמרו: 'בעינן דחזו אהדדי', היינו, צריכים לוודא שהמנורה והשולחן יראו זה את זה. ראה שם, שהחובה היא להניח את המנורה מול השולחן בלא שתהיה חציצה ביניהם, ולהרחיק את מזבח הזהב ולמשוך אותו לאחור. לדעת החזקוני הטעם לכך הוא, כדי שהמנורה תאיר ישירות על השולחן, בלא הפרעה של המזבח החוצץ באמצע. זו לשונו שם: "'ואת המנורה נוכח השלחן' - להאיר עליו. וכן כתוב בפרשת בהעלותך: 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות' (במדבר ח', ב) פירושו: אל השלחן - שהוא 'מול פני המנורה' - יאירו שבעת הנרות".
בכך מוסברת ה'ברייתא דמלאכת המשכן' (ז, ח) שם נאמר:
"אורך שורת קני המנורה מלמעלה [המרחק מן הנר המערבי אל הנר המזרחי] היה שנים עשר טפחים."
מידה מדוייקת זו - שאינה כתובה במפורש בתורה - צריכה הסבר, מה מקורה?
אכן, כתב רבי עמנואל חי ריקי ב'מעשה חושב', שמכאן הוכחה:
"שהמנורה נעשית להאיר על השולחן, דכשהיא מונחת מזרח ומערב... כל הנרות הם נוכח אורך השולחן ממש [שאורכו שנים עשר טפחים] לא פחות ולא יותר."
פני המנורה מכוונים בכיוון שונה מקודש הקודשים - 'שלא יאמרו לאורה הוא צריך'
מקור נוסף המצביע על העובדה שהמנורה עמדה בין מזרח למערב, זה הפסוק בבמדבר (ח', ב): 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות'. זו לשון 'ברייתא דמלאכת המשכן' (סוף פרק י):
"[נרות] מערביים ומזרחיים היו דולקים כנגד נר האמצעי, שנאמר: 'אל מול פני המנורה יאירו'. מכאן היה רבי נתן אומר: האמצעי מכובד."
מפורש, אפוא, שנרות המנורה נפרסים בין מזרח למערב.
רש"י לבמדבר (ח', ב) הולך אף הוא בשיטה זו ומסביר, שמטרת התורה בהעמדת המנורה כשפניה לצפון, זאת, כדי להפנות את האור מכיוון קודש הקודשים, וכדי להסיר מחשבה, שהאור נועד, כביכול, להאיר לשכינה השרויה בקדש הקודשים: זו לשונו:
"'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות': אל מול נר האמצעי, שאינו בקנים אלא בגוף של מנורה... שלשה מזרחיים פונים למול האמצעי, וכן שלשה מערביים... ולמה? [יאירו אל הקנה האמצעי ולא לכיוון הפרוכת וקודש הקדשים?] שלא יאמרו [הבריות]: לאורה הוא צריך!"
לעומת זאת, ב'מדרש אגדה' לבהעלותך שם, נאמר, שעיקר המטרה היא להאיר על השולחן, וכלשון המדרש שם:
"'אל מול פני המנורה' - אל השולחן שבצפון, כדרך העולם, שיערוך אדם שולחנו והמנורה כנגדו."
וראה בפירוש 'דעת זקנים מבעלי התוספות' (שמות כ"ה, לז) שם מוסבר הפסוק: 'והעלה את נרותיה והאיר אל עבר פניה', זה לשונו:
"פירוש: והאירה המנורה אל השולחן שכנגד פניה של מנורה, כדכתיב: 'וישם את המנורה באהל מועד נוכח השלחן', מכלל, דלהאיר על השולחן היתה המנורה. וכן כתיב בפרשת בהעלותך: 'אל מול פני המנורה - דהיינו, שולחן - יאירו שבעת הנרות."
והפשט הולך כמאן דאמר: ממזרח למערב היתה [המנורה] מונחת, דאז יכול להיות שכל פיות של נרות פונות לצד השולחן'. כן ראה בפירוש ריב"א ליומא (ל"ג:) הכותב:
"'ואת המנורה נוכח השלחן' - להאיר עליו. וכן כתוב בפרשת בהעלותך: 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות', פירוש, אל השלחן, שהוא מול המנורה יאירו שבעת הנרות."
שתי מטרות היו, אפוא, בהפניית פני המנורה צפונה, האחת - להפנות את המנורה מכיוון קודש הקודשים שלא יאמרו: 'לאורה הוא צריך', והשניה - להאיר על לחם הפנים - 'כדרך העולם', ששמים מנורה להאיר על השולחן.
שני נרות בעלי משמעות במנורה: הנר המערבי והנר האמצעי
מן המקורות הנ"ל עולה, שמטעמים שונים המנורה עומדת בין מזרח ומערב.
פרט נוסף העולה מן המקורות הוא, שבמצב זה של המנורה, יש להקפיד על הפניית הנרות אל המרכז - אל הנר האמצעי.
בנוסף לשיטה זו העולה מ'ברייתא דמלאכת המשכן', ראה גם ב'ספרי' בתחילת פרשת בהעלותך, על הפסוק 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות' שם מובא:
שלשה [נרות] כלפי מזרח, ושלשה כלפי מערב ואחד באמצע, נמצאו כולן מקבילים את האמצעי. מכאן היה רבי נתן אומר: האמצעי מכובד."
הווה אומר, שיטת ה'ספרי' היא שהנרות סדורים בין מזרח למערב, ועם זאת הנרות פונים לאמצע.
בהתאם לכך, לשני נרות יש חשיבות מיוחדת במנורה: א. ה'נר המערבי', הוא הנר השביעי שבקצה המערבי של המנורה - הסמוך ביותר לקודש הקודשים. ב. הנר האמצעי שכל הנרות פונים אליו.
וראה במסכת מנחות (צ"ח:) שם מובאת דעת חז"ל ב'ספרי' בניסוח שונה במקצת:
"'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות' - מלמד, שהיו מצדדין פניהם כלפי נר האמצעי. אמר רבי נתן: מכאן, שאמצעי משובח."
ביתר ביאור מובאים הדברים ב'ספרי זוטא' (במדבר ח, ב) שם נאמר:
"ומנין שיהיו הנרות מוסטרין [פונים הצידה] כנגד נר האמצעי? תלמוד לומר: 'אל מול פני המנורה', וכן הוא אומר: 'והוא יושב ממולי'. אמר רבי שמעון: כשהלכתי לרומי וראיתי שם את המנורה היו כל הנרות מוסטרין כנגד נר האמצעי."
לאור האמור לעיל, שהיה עניין מיוחד בהפניית המנורה מכיוון קודש הקודשים לכיוון צפון, מובן מדוע ציוותה התורה להפנות את הנרות המזרחיים והמערביים אל הנר האמצעי, שכן, בצורת סידור זו, בוודאי 'לא יאמרו לאורה הוא צריך', אלא הכל פונה לכיוון השולחן.
תחילה קבע הרמב"ם שהנרות מונחים ממזרח למערב - ולבסוף חזר בו.
בבואנו לעיין בשיטת הרמב"ם בהלכה זו, נמצא, שלמרות דבריו בהלכות בית הבחירה, כנ"ל, שהמנורה עמדה בין צפון לדרום, עם זאת, נראה, שאין הרמב"ם שולל לחלוטין את האפשרות, שאכן, המנורה עמדה בין מזרח למערב.
זאת, על פי מה שכתב במסכת תמיד. שכן, תחילה פסק הרמב"ם שם כדעת המקורות דלעיל, שהמנורה עומדת בין מזרח למערב, רק מאוחר יותר חזר בו. עיין שם, שהרמב"ם מאריך בהסבר סדר הטבת הנרות והדלקתם, שסדר ההטבה תלוי בצורת עמידתה של המנורה.
מתברר, שתחילה נטה לומר כדעת רבי ושאר המקורות המובאים לעיל, שהמנורה עומדת בין מזרח ומערב. לבסוף חזר בו הרמב"ם משיטה זו, מחק את דבריו הראשונים וכתב כדעת רבי אלעזר ברבי שמעון, שהמנורה עמדה בין צפון לדרום.
להלן דבריו בפירושו למסכת תמיד (ו', א) על לשון המשנה האומרת: 'מי שזכה בדישון המנורה, נכנס [הכהן להיכל] ומצא שתי נרות מערביין [כמובא לעיל, יש גורסים שם 'מזרחיים', עם זאת, לעניין עמידת המנורה בין מזרח ומערב שתי הנוסחאות במקומן] דולקין, מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק, שממנו מדליק את המנורה בין הערביים'. ומסביר הרמב"ם שם:
"היא [המשנה] דעת מי שסובר כי שבעת הנרות היו בין מזרח למערב, סדורין אחד לגב חבירו, ו'נר מערבי' - השביעי - כצורה הזו:
- ואינה הלכה! [אין הלכה כמשנה זו]... כי מן המערבי - והוא שכתוב עליו (א) - כפי סברתו - מדליק שאר הנרות בין הערביים. ואם מצא שכבר כבה נר מערבי, אז מנקה אותו ונותן בו פתילה ומדליקו ממזבח העולה, לא מנר משאר הנרות. לפי שנר מערבי זה - והוא שכתוב עליו (א) לפי סברתו [שאינה להלכה] ממנו מדליקין שאר הנרות אם כבה. והוא [הנר המערבי] אם כבה - מדליקין אין אותו אלא ממזבח העולה."
ומעיר הרב יוסף קאפח במקום: 'כל קטע זה, לא היה ב'מהדורה קמא' [בכתב היד הראשון של פירוש הרמב"ם] והוסיפו רבינו במהדורה אחרונה'.
כלומר, עד למהדורתו האחרונה סבר הרמב"ם שהלכה כאותה משנה ב'תמיד' האומרת, שהנרות עמדו בין מזרח למערב - כדעת כל המקורות דלעיל. רק לבסוף שינה את דעתו, וקבע שמשנה זו אינה להלכה.
וראה את פירוש הרמב"ם למשנה ב'תמיד' (ג', ט) האומרת:
"מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות דולקות מדשן את השאר ומניח אלו במקומן. מצאן שכבו, מדליק אותן מן הדלוקין ואחר כך מדשן השאר."
במשנה זו פירש הרמב"ם את הפירוש הנראה לו להלכה, כשסדר ההטבה נעשה במנורה העומדת בין צפון לדרום. אלו דבריו:
"ואני אצייר לך כאן אופן סדר שבעת הנרות היאך היו בין הצפון לדרום, ואכתוב אות על כל נר, כדי שיהא אפשר לרמוז עליו בקלות בעת הפירוש, וזוהי צורתן: ופיות כל הנרות כלפי האמצעי אחד לגב השני - כפי שהוא בציור. והנר שכתוב עליו (ד) הוא נר מערבי... ונקרא 'מערבי' מפני שפיו לצד מערב. ועל סדר זה רמז יתעלה באומרו: 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות', כלומר, שיהיו פיות כל הנרות כלפי זה האמצעי אשר פניו למערב."
בהתאם לדבריו אלה כתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (ג', יב) שהמנורה עמדה בין צפון ודרום - כמובא לעיל.
אולם, כאמור, מעיר הרב קאפח (הערה 24) על פירושו של הרמב"ם, שהרמב"ם הכניס שינויים ותיקונים בפירושו למשנה זו. תחילה ב'מהדורה קמא' צייר הרמב"ם את הנרות כשהם סדורים בין מזרח למערב, שכן, סבר תחילה כדעת רבי ושאר המקורות המובאים לעיל, שהמנורה עומדת בין מזרח למערב. אולם מאוחר יותר מחק הרמב"ם את מה שכתב תחילה, וחזר בו מסיבה כלשהי, וצייר את הנרות כשהם סדורים בין צפון לדרום.
ואלו דברי הרב קאפח בהערתו:
"במהדורה קמא [כתב הרמב"ם שהנרות היו מסודרים] 'בין המערב והמזרח', וכן הוא בנדפס [בפירוש המובא בדפוסים] ותוקן [בכתב יד הרמב"ם] כלפנינו. וכן תיקן בכל הלשון דלקמן. כי במהדורה קמא סבר כרבי, דאמר: 'מזרח ומערב היתה [המנורה] מונחת', והדר סבר [וחזר בו הרמב"ם וקבע שהמנורה מונחת] 'צפון ודרום', כדאיתא במנחות (צ"ח:) וכך פסק בהלכות בית הבחירה (ג', יב). גם בציור היו הנרות מונחים בין מזרח למערב וכפי שהובא לקמן (ו', א) ומחקן רבנו ותיקן כלפנינו".
קביעת הרמב"ם, שהמנורה מונחת בין צפון לדרום - מעוררת קשיים ותמיהות
הרמב"ם, כאמור, לא נתן טעם מדוע חזר בו מדעתו, ויש מקום לתמיהה על קביעתו החדשה וכפי שהעירו מחברים שונים:
א. בעל ה'כסף משנה' (הלכות בית הבחירה פרק ג', הל' יב) מעיר, כי כלל נקוט בידינו, ש'הלכה כרבי מחבירו' (עירובין מ"ו:). ממילא, יש לפסוק כמו רבי, שהמנורה - אורכה לאורך הבית, במיוחד כשרבי מסתמך על פסוק בתורה שנאמר:
'יערוך אותו אהרון לפני ה'', היינו, יערוך את הנר המערבי שבקצה שורת הנרות, שהוא הנר הסמוך לפרוכת קודש הקודשים. ה'כסף משנה' מנסה להסביר מדוע חזר בו הרמב"ם. לדעתו, נטה הרמב"ם לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון מכוח הפסוק שהביא. אולם הסבר זה דחוק, שכן, אין לפסוק זה יתרון על הפסוק שהביא רבי כראיה. שכן, רבי אלעזר ברבי שמעון מביא כראיה את הפסוק: 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות'.
לדעת הרמב"ם, לפסוק זה משמעות אחת ויחידה, היינו, 'פני המנורה' כולה פונים מערבה אל קודש הקודשים, שכן, הנר האמצעי - הנקרא 'מערבי' - הוא 'פני המנורה' הפונה מערבה, וכל הנרות פונים אליו.
אולם כפי שראינו לעיל בדברי חז"ל והפרשנים, אין כל רמז בפסוק שהמנורה פונה מערבה. להיפך בדברי חז"ל מוסבר פסוק זה עצמו, שהנרות סדורים בין מזרח ומערב ו'פני המנורה' פונים צפונה אל השולחן. כמו כן, בנוסף לכך הנרות פונים אל קנה המנורה המרכזי. כאמור, כיוון המנורה כלפי צפון יש לו שתי סיבות: האחת - כדי להאיר על שלחן לחם הפנים, השניה - כדי 'שלא יאמרו [הבריות]: לאורה הוא צריך!' ממילא, אין ראיה לרמב"ם על כיוון המנורה למערב. במה, אפוא, גדול כוחו של הפסוק שהביא רבי אלעזר ברבי שמעון על הפסוק שהביא רבי?!
ב. למעשה הרמב"ם עצמו בהלכות בית הבחירה (ג', יב) פוסק כרבי במנחות (צ"ח:) שהשולחן 'מונח אורכו - לאורך הבית', ומקור הלכה זו בדברי רבי הלומד את כיוון השולחן מכיוון עמידת המנורה בהיכל. וכשם שהמנורה עומדת כשאורכה לאורך הבית בין מזרח למערב - כך גם השולחן מונח בין מזרח למערב. מעתה, אם הרמב"ם דוחה את דברי רבי, וסובר שהמנורה עמדה לרוחב הבית, ממילא - 'נפל היסוד - נפל הבנין', שכן, אם המנורה עומדת לרוחב, ממילא אין אפשרות ללמוד ממנה שהשולחן עומד לאורך הבית[16] .
ההלכה ברמב"ם בדבר כיוון המנורה לצפון - נקבעה על פי גרסה יחידאית בתלמוד
לאור המקורות שהבאנו לעיל והתמיהות, קשה להבין, מה הניע את הרמב"ם לחזור בו מן הדעה שהנרות היו פרוסים בין מזרח ומערב - כפי שסבר תחילה וכמוכח ממקורות חז"ל כנ"ל - ומדוע הכריע כדעה שהמנורה היתה בין צפון ודרום.
יש להציע בעניין זה שתי תשובות: האחת - שה'ברייתא דמלאכת המשכן', אשר שם נאמרו דברים חד משמעיים בקשר לכיוון המנורה שעמדה בין מזרח למערב, ספר זה - שאינו מצוי - לא היה, ככל הנראה לנגד עיני הרמב"ם.
השנייה - שמא היתה לפני הרמב"ם גרסה שונה בתלמוד - בלשון הברייתא במנחות (צ"ח:). שכן, לעומת הנוסח המופיע אצלנו בדפוסים כמובא לעיל:
"'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות' - מלמד, שהיו מצדדין פניהם כלפי נר האמצעי."
נראה, שלפני הרמב"ם היתה נוסחה אחרת. שכן, הגרסה כפי שהיא מופיעה בחלק מן הדפוסים באותו עניין במסכת מגילה (כ"א:) שונה, וכך נאמר שם:
"מלמד, שמצדד פניהם [של הנרות] כלפי נר מערבי, ונר מערבי [מצדד פניו] כלפי שכינה."
בהתאם לגרסה זו, אכן, עמדה המנורה כשפניה למערב, וממילא הנרות סדורים בין צפון לדרום, אלא שהם פונים אל הנר האמצעי. לשיטה זו הנר האמצעי הוא שפונה מערבה כלפי השכינה בקודש הקודשים.
כך ניתן להסביר את דעת הרמב"ם, שראה לנכון להסתמך על גרסה זו, ולפיכך פסק בניגוד למקורות שלפנינו.
נזכיר כאן את אשר הבאנו לעיל מדברי הרמב"ם ב'מורה נבוכים' (ג', מה):
"וכן עשו מנורה לפניו - רוממות וכבוד לבית. כי הבית שנרות דולקים בו תמיד והוא מוסתר בפרוכת - יש לו בנפש רגש גדול. וכבר ידעת הדגשת התורה את הדעה על רוממות המקדש ויראתו, כדי שתהא לאדם התפעלות שפלות הרוח והכניעה בעת ראייתו."
ניכר מדברי הרמב"ם, שמטרת המנורה, לדעתו, לא להאיר על השולחן כנ"ל, אלא להאיר 'לפניו' - 'לפני ה'' - כנגד הפרוכת, המסתירה, כביכול, את השכינה מאחוריה, והנרות הדולקים מול הפרוכת מוסיפים יראה. מכאן מסקנה על הכיוון בו צריכה המנורה לעמוד, לשיטתו, כלומר מצפון לדרום.
אולם לאור כל המקורות דלעיל ב'ספרי', וב'ברייתא דמלאכת המשכן', כמו כן, לאור הגרסה שלפנינו בתלמוד, שהנרות היו סדורים בין מזרח למערב ו'פני המנורה' פנו צפונה לכיוון השולחן, ואשר בהתאם לכך הלכו הפרשנים והפוסקים, דומה שלאור האמור, הדעת נוטה כפסק הרמב"ם במהדורתו הראשונה, שם פסק שהמנורה עמדה בין מזרח ומערב, כדעת רבי ומדרשי ההלכה - כמובא לעיל.
ד. הנר המערבי בהיסטוריה ובארכיאולוגיה
עדות על כיוון המנורה בהיכל - מאת כהן צייר מימי בית שני
לסיום הדברים, להלן שתי עדויות מתקופת בית שני, באשר לכיוון עמידת המנורה וסידור הנרות ממזרח למערב. גם אם אין בהן ראייה חד משמעית, יש בהן כדי לחזק ולתמוך את השיטה שהמנורה עמדה בין מזרח למערב.
אחת העדויות עולה מציור שנמצא בבית כהנים בירושלים מתקופת הבית השני[17] , אשר נחשף בחפירה ארכיאולוגית ברובע היהודי סמוך למקום המקדש, שם התגלה ציור של מנורת המקדש על לוח עשוי טיט. אמנם הציור נעשה בחובבנות, ובוודאי שאין לפרש ולדרוש אותו לפרטיו. עם זאת יש כמה דברים בולטים בציור, שברור שנעשו מתוך שימת לב למנורה שאדם ראה בעיניו ככהן המשרת בהיכל.
לדוגמה, הקנים נעשו בצורה מעוגלת. הסברה נותנת, שצורה זו משקפת מציאות שהכהן ראה בעיניו, ויש בכך כדי להעיד על צורת הקנים במנורת המקדש, במיוחד לאור העובדה שיש שמייחסים לרמב"ם דעה שקני המנורה היו אלכסוניים[18] . לענייננו, דומה, שיש בנרות המנורה כפי שצויירו בתרשים עתיק זה, כדי ללמד משהו על צורת עמידת המנורה, סידור הנרות, וכן הנר המערבי.
המתבונן בצורת האש העולה מנרות המנורה - כפי שצוירו על ידי הצייר, יבחין, שצייר את האש לא בצורתה הטבעית, שכן, הלהבות כולן פונות ימינה, דבר הנוגד את טבעה של האש שדרכה לעלות ישר למעלה. הדבר חוזר בכל ארבעת הלהבות (שנותרו מן הציור). דומה, שרצה הצייר לרמוז בכך, שהמנורה עמדה בין מזרח ומערב, אלא שהפתילות והלהבות שלה פנו ימינה לעומד בהיכל - לכיוון קודש הקודשים במערב.
זאת, כשיטת המקורות המובאים לעיל שהמנורה עמדה בין מזרח ומערב, כמו כן כשיטת הרמב"ם ב'מהדורה קמא', שם קבע, שהנר המערבי הוא הנר שבקצה המנורה במערב, כן קבע, שכל הנרות שבמזרח פונים אל הנר המערבי.
עדות מפי יוסף בן מתתיהו: המנורה עמדה באלכסון!
עדות ראייה לצורת עמידת המנורה - שיש בה מן החידוש - עולה מכתבי יוסף בן מתתיהו. זו לשונו (קדמוניות היהודים, ספר שלישי ו', ז):
"ולפני השולחן בקרבת הקיר הפונה דרומה, עמדה מנורה שהותכה מזהב טהור... הנרות הביטו לצד מזרח דרום, משום שהמנורה הייתה עומדת באלכסון."
שני פרטים ברורים עולים מדברי יוסף בן מתתיהו: א. המנורה עמדה מול השולחן - כמתואר לעיל. ב. המנורה עמדה באלכסון.
הפרט הלא ברור בדבריו הוא המשפט: 'הנרות הביטו לצד מזרח דרום'. - מה משמעותו של משפט זה?
עם זאת, העובדה שיוסף קושר את עמידת המנורה אל מול שולחן לחם הפנים, מדברת בעד עצמה, כנ"ל, שהמנורה האירה על השולחן.
באשר למשפט: 'המנורה הייתה עומדת באלכסון' נראה שהוא רב משמעות, שכן, לא שמענו על כך משום מקור אחר. נראה בבירור, שיוסף בן מתתיהו הכהן אמר את דבריו אלה מתוך שהכיר את עמידת הכלים בהיכל מקרוב. אמנם, נכון שאין לסמוך על דבריו כעדות בהלכה, מה עוד, שייתכן ונפלה טעות בתרגום הדברים לעברית. עם זאת דווקא לאור הדיון דלעיל, היינו, המחלוקת בין רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון באשר לכיוון המנורה, והספק שנפל בדברי הרמב"ם עצמו, שתחילה סבר שהמנורה עומדת בין מזרח למערב, ולאחר מכן הגיע למסקנה שעמדה בין צפון לדרום, דומה שספק זה היה גם נחלתם של חכמי בית שני.
ייתכן, אפוא, שמתוך רצון לצאת ידי חובת כל הדעות, היינו, שהנר המערבי יהיה המערבי ביותר, וכן שהמנורה תאיר על השולחן ולחם הפנים, ומאידך, כדי שלא יגידו 'לאורה הוא צריך', לפיכך העמידו את המנורה באלכסון, שכן, בכך יוצאים ידי חובת כמה הלכות: גם מעמידים את המנורה 'נוכח השולחן', וגם מסדירים את הנר המערבי, וגם מרחיקים את האור מן הפרוכת, כדי 'שלא יגידו לאורה הוא צריך'.
כעין זה מצינו במזוזה, שנפל ספק בין הפוסקים באשר לצורת קביעתה; יש מי שאומר שצריך לקבוע אותה בזקיפה - ובמאונך דווקא, ויש מי שאומר, שאם קבעו אותה בזקיפה - פסולה, וצריך לקבוע אותה דווקא במאוזן. ואילו 'המדקדקים יוצאים ידי שניהם, ומניחים אותם באלכסון' (ראה יורה דעה הלכות מזוזה רפ"ט, ו). ייתכן, אפוא, שכך נהגו בימי בית שני, ומחמת הספק באשר לכיוון המנורה ומתוך רצון לקיים את הצו: 'ובכל אשר אמרתי לכם תשמרו' - כנ"ל, ולדייק בהעמדת המנורה, לפיכך העמידו אותה באלכסון. בשיטה זו של העמדת המנורה התקיימו כל הפסוקים האמורים במנורה:
האחד: 'ואת המנורה נוכח השלחן', שכן המנורה עמדה מול השולחן והאירה עליו.
השני: 'יערוך אותו אהרון', שכן הנר המערבי הקרוב למערב נשאר כנר יחיד סמוך לפרוכת קודש הקודשים.
השלישי: 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות', היינו, שהנרות משני הצדדים היו 'מוסטרים' ודולקים כנגד נר האמצעי[19] .
לפי יוסף בן מתתיהו דלקו שלשה נרות כל יום כנר תמיד - אולי לצאת ידי הספק
עוד נקודה המעוררת מחשבה, מצינו בכתבי יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים ספר ג. ח, ג) בעניין מספר 'נרות התמיד' במנורה, זו לשונו:
"פעמיים ביום; לפני עליית החמה ועם שקיעתה, צריך היה... לקדש שמן ולשמרו בשביל הנרות. ששלשה מהם צריכים לדלוק במשך היום כולו במנורת הקודש לפני אלקים, ואילו את השאר היה צריך להדליק בערב."
הדבר נראה תמוה, שכן לדבריו היו שלשה 'נרות תמיד' שדלקו במנורה.
אפשר כמובן לדחות את דבריו, שכן, לא מצינו סימוכין במקורות לדעה זו.
עם זאת, בהנחה שיש לפנינו עדות ראיה, דומה, שמשפט זה יש בו כדי להאיר את המשניות במסכת תמיד (ג', ט. ו', א) המובאות לעיל, שם חוזר המשפט 'מצא שני נרות מזרחיים דולקים'[20] . הוודאות בה מדברת המשנה על כך, שבוודאי ימצא הכהן שני נרות דולקים, מלמדת, שאכן, לרוב כך היה. ועיין שם בפירוש הרמב"ם, שהיה הכהן משאיר שני נרות אלה דולקים, ובנוסף לכך הלכה היא, שיש להקפיד על הנר המערבי שידלק תמיד, זאת, כדי להדליק ממנו את הנרות בין הערביים. נמצא, שלדעת הרמב"ם היו לפחות שלשה נרות שחובה להשאירם דלוקים כל היום. לא כאן המקום להרחיב, שכן הדבר מחייב בדיקת שיטות פרשניות אחרות בעניין הדלקת המנורה. על כל פנים, נראה, שאין דבריו של יוסף בן מתתיהו בעניין שלשת הנרות הדולקים כל היום תלושים מן המציאות - כפי שהיתה מוכרת לו מחיי היום יום במקדש.
עם זאת, בהמשך לאמור לעיל, שבימי בית שני פתרו ספיקות בהדלקת המנורה על ידי העמדתה באלכסון, יש מקום לומר, שהמחלוקת בעניין זהותו של הנר המערבי ומקומו במנורה קדומה היא, וראשיתה בימי בית שני[21] .
לאור האמור, כיון שהיה לאנשי בית שני ספק מהו ה'נר המערבי', יש מקום לומר, שהדליקו שלש נרות מספק - כשלשת הדעות שהובאו לעיל בעניין זה:
א. נר שני ממזרח, זאת, כדעת רש"י במסכת שבת המובאת לעיל, וכפי שנראה מלשון המשנה בתמיד.
ב. הנר שבקצה המנורה במערב, כדעת רש"י במנחות וכדעת הרמב"ם, היינו, הנר הכי מערבי במנורה סמוך לפרוכת.
ג. הנר האמצעי במנורה, שלאחר שהניחו את המנורה באלכסון כלפי מערב וקודש הקודשים, הפך גם הנר האמצעי ל'נר מערבי', זאת, כדעת הרמב"ם במהדורה אחרונה של פירוש המשנה. כך יצאו חכמי ימי בית שני ידי חובת כל הדעות בהדלקת המנורה.
[1] באשר למילים 'קידוש' ו'שמירה' שבדבריו, דומה שאין לדייק בהן, שכן, בכתבי יוסף במקור נאמר בוודאי ביטוי מדוייק יותר מבחינה הלכתית, אך הנוסח המקורי השתבש בוודאי בגלגולי התרגום, וכך התקבלו המושגים כפי שהם לפנינו.
[2] וראה לחם משנה להלכות אלה.
[3] וכנראה להאיר כנגדו, ראה להלן.
[4] וראה בספר 'בנין שלמה' המובא לעיל, בתשובה הנ"ל, שמכאן המנהג הנהוג בישראל להעלות 'נר תמיד' שידלק יומם ולילה בבית הכנסת, זכר לאש התמיד שדלקה במנורה במקדש ללא הפסקה.
[5] על מקומו המדוייק של נר זה במנורה, לדעת הפרשנים והרמב"ם ראה להלן.
[6] עיין שם בסוגיה שהדבר שנוי במחלוקת, וראה עוד להלן בעניין זה.
[7] ראה גם פירוש המשנה לרמב"ם מסכת תמיד ג', א.
[8] ראה רמב"ן נשא ה', כ. במדבר א', מה. שלח י"ג, א. ועוד.
[9] ראה פירוש המשנה לרמב"ם, תמיד ג', ט.
[10] ראה להלן את לשון המשניות ב'תמיד': 'מצא שני נרות מזרחיים דולקים', ללמדנו, שהשמן שניתן בנרות הספיק לא רק בנר המערבי אלא גם בנרות אחרים.
[11] ראה פירוש המשנה לרמב"ם תמיד ו, א.
[12] הסתירה ברש"י צריכה הסבר והכרעה בין שני הפירושים, ולא כאן המקום.
[13] וכן הביא הרשב"ץ ב'זוהר הרקיע', לא תעשה קיח.
[14] ראה את המקורות השונים לברייתא זו ב'איצקלופדיה לעניני המשכן והמקדש' בעריכת שאול שפר.
[15] ומה שכתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה ג', יב. שכל הכלים עמדו לאורך הבית, יש לתמוה על דבריו, שכן, לשיטתו רק השולחן עומד לאורך הבית.
[16] כעין זה הקשה ב'לחם משנה' בהלכות תמידין ומוספין ה', ד. וראה גם בשו"ת 'נודע ביהודה' - ב או"ח קכב שתמה על הרמב"ם ותירץ את דבריו בדוחק. וראה גם מנחת חינוך מצוה צז בעניין זה.
[17] עיין בעמוד מס' 80.
[18] אמנם יש ציור כעין זה שיצא מתחת יד הרמב"ם למטרה מסוימת, ומשום כך מייחסים לרמב"ם שיטה מיוחדת בעניין צורת המנורה, ולא כאן המקום להצביע על הבעיה המונחת ביסודה של תפיסה זו.
[19] דומה, שהמעיין היטב בסוגיה במנחות (צ"ח:) בדברי ר' אלעזר ברבי שמעון, האומר שם, שהיו מצדדים את נרות המנורה ('דמצדדי להו אצדודי' - בלשון הגמרא), שבעיון נכון ניתן להגיע למסקנה, שכוונתו לומר, שלא את הנרות בלבד צידדו, אלא את המנורה כולה צידדו, והעמידו אותה באלכסון כנ"ל. אולם יארכו הדברים להסברת הגמרא שם, ולא כאן המקום להאריך.
[20] או לגירסת הרמב"ם: 'מצא שני נרות דולקים' עיין שם.
[21] וראה למשל יומא נא, ב. שם נפל ספק לחכמי בית שני איך לנהוג באשר ל'אמה טרקסין' - הקיר המבדיל בין קודש הקדשים לקודש, ומספק עשו שתי פרוכות. כך גם ניתן לומר באשר למנורה, משנפל לאנשי בית שני ספק איך להעמיד את המנורה, העמידו באלכסון וכך באו הכל על פתרונם).
