דניאל ברלין
אנחנו מוצאים בציווי של עשית לחם הפנים בספר ויקרא (כ"ד, ה-ט) שהתורה מצריכה שיהיו דווקא "שתים עשרה חלות", ושחלות אלו תהיינה מונחות לפני ה' תמיד: "ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד מאת בני ישראל ברית עולם".
רש"י שמבקש בפרשת "תצוה" להשוות "תמיד" זה ל"תמידים" אחרים במקדש מציין:
"כל לילה ולילה קרוי תמיד, כמו שאתה אומר "עולת תמיד" (שמות כ"ט, מב) ואינן אלא מיום ליום. וכן במנחת חביתין נאמר "תמיד" (ויקרא ו', יג) ואינה אלא מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. אבל "תמיד" האמור בלחם הפנים - משבת לשבת הוא."(שמות כ"ז, כ, ד"ה "תמיד")
ומסביר ה"שפתי חכמים" את פשר ה"אבל" הזה ברש"י, שבו הוא מבחין בין ה"תמיד" של לחם הפנים ובין ה"תמידים" של הדלקת הנרות, עולת התמיד ומנחת החביתין של הכהן הגדול:
"כלומר שמלחם הפנים אין להביא ראיה שנאמר: "תמיד", על שם שהוא לעולם... שהיה תמיד ממש, שהיה מונח משבת לשבת. ואף כשהיו מסירין אותו ומשימין אחר תחתיו - לא היה שם הפסקה, אלא אלו מושכין ואלו מניחין האחר - טפח של זה לתוך טפח של זה!"
וכך מתאר הרמב"ם את מעמד החלפת לחם הפנים משבת לשבת:
"וכיצד מסדרין את הלחם? ארבעה כהנים נכנסים: שנים בידם שני סדרים ושנים בידם שני בזיכין. וארבעה מקדימין לפניהם: שנים ליטול שני סדרים ושנים ליטול שני בזיכין, שהיו שם על השולחן. הנכנסים עומדין בצפון ופניהם לדרום, והיוצאין עומדים בדרום ופניהם לצפון, אלו מושכין ואלו מניחין, וטפחו של זה בתוך טפחו של זה, שנאמר: "לפני תמיד!"(הלכות תמידין ומוספין פ"ה ה"א)
וכן פסק הרמב"ם בהלכות מטמאי משכב ומושב פרק י"א הל' י"א:
"אחר הרגל במוצאי יום טוב היו מטבילין את הכלים שהיו במקדש מפני שנגעו בהן עמי הארץ ברגל בשעת החג. ולפיכך היו אומרים הזהרו שלא תגעו בשולחן בשעה שמראין אותו לעולי רגלים כדי שלא יהא טמא במגען אחר הרגל ונמצא צריך טבילה והערב שמש, ונאמר בלחם הפנים לפני תמיד."
נמצאנו למדים שישנם שני סוגים של "תמיד". סוג אחד המבטא פעולה קבועה יום-יומית שאיננה רצופה. לסוג זה משתייכות העבודות: הדלקת הנרות, עולת התמיד, ומנחות החביתין. ואילו הסוג השני מבטא פעולה רציפה שאינה נפסקת לעולם. ולסוג זה משתייכת עריכת לחם הפנים שעל השולחן[1] .
ויש כאן מקום לעיין ולברר: מדוע הצריכה התורה שחלות לחם הפנים יהיו מונחות באופן רצוף ותמידי לפני ה' - דבר שלא מצאנו אצל יתר העבודות במקדש? ודבר נוסף - מדוע ישנה הקפדה שיהיו דווקא שתים עשרה חלות? וכי לא יכלה התורה להסתפק בחלה אחת בכדי לבטא את רעיון לחם הפנים?
לשם הבנת העניין ניתן דעתנו על מבנהו הכללי של המקדש. ניתן לראות את המקדש כמחולק לשני חלקים עיקריים: חלק אחד הכולל את הר הבית והעזרות, מותר בכניסה לכל ישראל. החלק שני הוא קודש הקודשים - האסור בכניסה פרט לכהן גדול ביום הכפורים, והמיוחד להשראת שכינה בלבד. בתווך נמצא ההיכל המותר בכניסה לכהנים בלבד. ויש לומר, איפוא, שההיכל הוא מקום המגשר בין שני החלקים: בין מקום שכינתו של הקב"ה למקומם של ישראל.
על רקע זה ניתן לבחון את תפקידו של לחם הפנים במקדש.
יש מקום לומר שיש צורך ב"עירוב תמידי", על מנת שיהיה קשר רצוף וקבוע בין ה' ובין עמו.
ומכיוון שמדובר ב"עירוב", הרי שפרטי הלכותיו נגזרים מאותו בסיס של עקרונות שעליו מושתתים פרטי ההלכות של "עירוב החצרות" בשבת.
הרמב"ם מביא את הטעם לתקנת "עירוב החצרות" בשבת וז"ל:
"ומפני מה תיקן שלמה דבר זה? כדי שלא יטעו העם ויאמרו - כשם שמותר להוציא מן החצרות לרחובות המדינה... כך מותר להוציא מן המדינה לשדה... ויאמרו שהחצרות בלבד הן רשות היחיד, וידמו שאין ההוצאה מלאכה, ושמותר להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, ולפיכך תיקן שכל רשות היחיד שתחלק בדיורין, ויאחז כל אחד ואחד בה רשות לעצמו, וישאר ממנה מקום ברשות כולן ויד כולן שוה בו כגון חצר לבתים, שנחשוב אותו המקום שיד כולן שוה בו כאילו הוא רשות לרבים... ויהיה אסור להוציא מרשות שחלק לעצמו לרשות שיד כולן שוה בו... עד שיערבו כולן..."(הלכות עירובין פ"א הלכות ד-ה)
ההיכל במקדש מגלם בדיוק תפקיד כפול זה. מצד אחד הוא ה"חצר הפנימית, של ה', כביכול, אך מצד שני הוא "רשות היחיד" לאותם כהנים, שליחי הציבור, שנכנסים לשם כדי לייצג את עם ישראל - שעומד בחצר החיצונה - באמצעות העבודות המיוחדות שנעשות שם. איך מגשרים בין הרשויות הללו שהן מצד אחד מהוות מקום אחד - מתחם בית המקדש, אך מצד שני - הן רשויות נפרדות במהותן? על ידי הנחת עירוב! ופעולת העירוב פועלת בשני כיוונים: מצד אחד בהחלת קדושת "חצר ה'" בכל מתחם ביהמ"ק על-מנת שיוכלו כל בנ"י ליהנות מהשראת השכינה שנובעת מקדושה זו, אך מצד שני - להדגיש שבכל זאת מדובר בשתי רשויות שבאותה רשות: אחת לעם ישראל ואחת לקב"ה, ואשר ללא עירוב - "ולא קרב זה אל זה!"
ומעתה נבין מדוע יש צורך בעריכה תמידית של חלות לחם הפנים על השלחן, ללא הפסקה. אילו יחסרו החלות אפילו לרגע - בטל העירוב. במושגים של מקדש - אפילו ביטול רגעי של עירוב מקום השכינה עם החצרות שמחוצה לו הוא דבר חמור ביותר. ומסיבה זו, עריכת השולחן, בתיאור עשיית המשכן, קודמת אף להצבת המנורה ונרותיה ולעשיית מזבח הקטורת (שמות מ', כב-כז). בלי אור המנורה או בשמי הקטורת, ניתן "להסתדר" לזמן קט, אך ביטול "עירוב" השכינה עם כנסת-ישראל, חלילה, לא ייתכן אפילו לרגע.
ומעתה נוכל להבין עוד מספר פרטים שקשורים ללחם הפנים מתוך ההשוואה לעירוב חצרות.
כותב הרמב"ם כך:
"כיצד מערבין בחצרות? גובין חלה אחת שלימה מכל בית ובית, ומניחין הכל בכלי אחד בבית אחד מבתי החצר... ובית שמניחין בו עירוב - אינו צריך ליתן את הפת..."(הלכות עירובין פרק א', הט"ז)
על פי הלכה זו מובן מדוע יש צורך דווקא בשתים עשרה[2] חלות בלחם הפנים! כדי שיהיה "עירוב" לכלל ישראל - כל שבט צריך להשתתף בחלה נפרדת! אין צורך שהקב"ה בעצמו ישתתף, כביכול, בחלה נוספת, מכיון שמדובר בהנחת החלות בחצר הפנימית שלו ו"בית שמניחין בו עירוב - אינו צריך ליתן את הפת!"[3] .
אך - יש צורך שיהיה ייצוג הולם לכל אחד מן השבטים ב"עירוב" זה משום ש"אנשי החצר שעירבו כולן חוץ מאחד מהן, שלא עירב עמהן בין מזיד בין שוכח - הרי זה אוסר עליהן, ואסור לכולן להוציא מבתיהן לחצר, או מחצר לבתיהן!" (הלכות עירובין פ"ב ה"א). ולכן: "שני הסדרים (של לחם הפנים) מעכבים זה את זה, והסדרים והבזיכין מעכבין זה את זה (הלכות תמידין ומוספין פ"ה ה"ג).
לסיכום: בית המקדש מהווה מפגש בין "דיירי מעלה" ל"דיירי מטה" - שני עולמות נפרדים שהקישור ביניהם הוא חיוני ונצרך. אך קישור זה איננו יכול להיות שרירותי, ואיננו יכול להיות זמני. הוא צריך להתבצע בתנאים מסוימים, והוא צריך לשתף באורח קבוע את כל הצדדים הנוגעים בדבר. אחד מאמצעי הקישור הוא הקרבנות, אך כדי לגשר בין הרשויות השונות - יש צורך באמצעי נוסף ש"מערב" ביניהן. נראה שאחד מתפקידי חלות לחם הפנים הוא לשמש במטרה זו: להפוך את כל המקדש לחצר אחת, שבה "כולם אוכלים משולחן גבוה".
[1] ועל אף שר' יוסי במנחות צ"ט: מסתפק בהפסקה "קלה" ברציפות: "אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית - אין בכך כלום. אלא מה אני מקיים "לפני תמיד"? שלא ילין שולחן בלא לחם" - כאמור לעיל, ההלכה לא נפסקה כך, ויש צורך בעריכה תמידית של הלחם כמשמעה.
[2] מענין לברר אם המספר "שתים עשרה" כולל בתוכו אף את שבט לוי, ורואים את אפרים ומנשה כשבט אחד הכלול בכלל בני יוסף, או שמא אפרים ומנשה מוגדרים כאן כשבטים נפרדים, ואז שבט לוי אינו מן המניין! למאי נפקא מינה? אם רואים את הכהנים משרתי עליון כ"שלוחי רחמנא" וממילא ה"חצר הפנימית" של ה' מוגדרת אף כחצרם - ואין צורך שיערבו, או שמא "שלוחי דידן" הם, ואף הם צריכים להשתתף בלחמי ה"עירוב". או שמא כלך לדרך זו - ניתן לראות בכהנים "שלוחי דידן" אך אם הגדרת אכילת הקדשים שלהם מוגדרת כאכילה מ"שולחן גבוה", הרי שהם סמוכים על שולחנו של ה', ואז - "אנשי חצר שהיו כולם אוכלים על שולחן אחד... אין צריכין עירוב מפני שהן כאנשי בית אחד" (רמב"ם, הלכות עירובין פ"ד ה"א).
[3] ואמנם הראב"ד משיג על הרמב"ם ודעתו היא שאין צורך בפת שלימה מכל בית ובית, אלא: "במקומות הללו נהגו בעירוב חצרות שגובין מעט מעט קמח מכל בית ועושין אותו חלה אחת מצוה, ומשמרין אותה כל השנה". אבל גם הוא מסכים שהעירוב צריך להיות כיכר שלימה.
