דב ברנדר
ליקוטי שושנים - ליקוט ועיון בעניין מצוות תרומת הדשן
בדרא דעקבתא דמשיחא
צאי לך בעקבי הצאן -
נקבצנו זה והמעט במספר כגדיותיך במשכנות הרועים
לעסוק ולעיין בתעלומות נסתרות בית אלוקינו להעמיק שאלה -
בתבונות לבנו בנבכי סתרי קדמוננו למען דעת יקר ערך שם שמים
המתבונן מבין סתרי הכרובים פורשי הכנפים לרום חדוות משוש חיינו.
בדור היתום מרועים נאמנים הנעזבים כצאן בין קוצים וקמשונים
נעלה על לבנו זכר כל אוצרות חמודים ומדושנים ונגיל כמעט - קט
בעיון המדרשים ומהם נבין ונזכה לימים כראשונים כבהיות השכינה
את פני הישנים!
ועתה נעסוק ונבאר טעם מצות "תרומת הדשן" ומשמעותה לקרב אל לבנו צפונותיה.
"וידבר ה' אל משה לאמר. צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו. ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח."(ויקרא ו,' א-ג)
הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום מצות עשה שנאמר: "והרים את הדשן" והיא עבודה מעבודות הכהונה.
"כיצד תורמין... ונוטל את המחתה ועולה לראש המזבח ומפנה את הגחלים הילך והילך וחותה מן הגחלים שנתאכלו בלב האש ויורד למטה לארץ. והופך פניו לצפון ומהלך בארץ למזרח הכבש כמו עשר אמות כלפי הצפון וצובר את הגחלים שחתה על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים במקום שנותנים מוראת העוף ודשון המזבח הפנימי והמנורה. וחתיה זו שחותה במחתה ומוריד לרצפה אצל המזבח היא המצוה שבכל יום."(רמב"ם, הל' תמידין ומוספין פ"ב הל' י'-י"ב)
לדעת הרב פורת בתוס' ד"ה "נבלעין" ביומא כ"א. האפר היה נבלע שם על ידי נס. ור"ת ו"המפרש" (תמיד כ"ח) חולקים על דעה זו.
השאלות המתעוררות מיד בקריאת הפסוקים הם: מה משמעותה וטעמה של מצוה זו? ומדוע יש צורך בנס והרי אין הקב"ה עושה ניסים לחינם?!
והאם תרומת הדשן היא המשך הקרבת הקרבנות של יום האתמול, או שמא תרומת הדשן מהווה פתיחה של היום החדש והכנת המזבח לעבודה.
מספר נקודות קושרות את תרומת הדשן לקרבנות יום האתמול:
"מצות הרמת הדשן מעיכול בשר העולה וכן שנינו במס' תמיד: "נטל מחתה של כסף ועלה לראש המזבח ופנה הגחלים הילך והילך וחתה מן המעוכלות וירד". ופ' רבי' חיים כהן ז"ל דאאברי עולה המעוכלין קאי שנאמר "והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה."[1](חי' הריטב"א יומא כ')
לדעת הריטב"א נראה שהרמת הדשן מקושרת לקרבנות אתמול בכלל ולעולה בפרט, ופשט הפסוקים בויקרא מורה כדברי הריטב"א, ויש לומר שהכונה לעולת התמיד.
אך יש במצוה זו כמה צדדים לסתור:
וייתכן לתווך בין שתי האפשרויות ולומר שתרומת הדשן יש לה משמעות בפני עצמה. אין היא רק סיום תהליך הקרבן של אתמול, או רק הכנת המזבח לעבודת היום החדש, אלא היא מצוה הקובעת ברכה לעצמה. ולכן אנו רואים בה לשון מיוחדת 'הרמה' - "והרים את הדשן". ונבאר זאת על פי דברי הרב בעל התניא ר' שניאור זלמן מלאדי באגרת התשובה פרק ב'.
הרב מבאר שם את עניין קרבן העולה על פי המדרש בתורת כהנים על הפסוק "וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו" (ויקרא א', ד) - "על מה הוא מרצה? אם תאמר על כריתות ומיתות בית דין או מיתה בידי שמים או מלקות - הרי ענשן אמור הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שניתק לעשה". ועל פי הגמרא בזבחים ז': שקרבן עולה מכפר על מצוות עשה ונחשב כדורון.
וכותב בעל התניא שקרבן העולה בא כתוספת שלאחר התשובה והכפרה. אחרי שהעוון נמחל בא הדורון כדי לרצות ולהראות לפני המלך, לא כדי למנוע עונש, אלא כדי לחדש את החיבה שהיתה קודם החטא. ואם נאמר שקרבן העולה הוא דורון, והרי נשאר ממנו הדשן שהאש לא שלטה בו ואם כך, לא כל הדורון נקבל לרצון ואין כאן ריצוי גמור ולכן אולי נצטווינו על תרומת הדשן שיש לראות בה שלב נוסף על הקרבת עולת התמיד (כפי שנראה מהפסוקים ומדברי הריטב"א ביומא שהובאו לעיל שמקשר את תרומת הדשן לקרבן עולה).
והוא עוד שלב בתהליך הרצוי והפיוס, שהוא מחד המשך תהליך הקרבת הקרבן, ומאידך מנותק ממנו ונעשה למטה מן המזבח.
ועל ידי הנס עולה כל הדשן לרצון לפני ה' והתקבל הקרבן כליל ובשלמות.
[1] ועיין עוד בתוס' זבחים פ"ו: ד"ה "ובחציו" ובתוס' יומא כ'. ד"ה "אברים" ובמשנה תמיד פ"א מ"ד.
[2] ובירושלמי פ"ב דיומא ה"א אמרינן שהשיעור הוא "כזית" והרמב"ם השמיט דין זה ותמה על כך משנה למלך בהל' תמידין ומוספין פ"ב הי"ב וישבו המקדש דוד סי' ל"ב סק"א דמקורו של הרמב"ם במשנה מנחות ק"ו: דאמרינן ה' קומצין הם ולא חשיב תרומת הדשן.
