גדליה גינזבורג
בלומדנו נושאי קדשים ומקדש, מצאנו הלכות שביסודן עמד הכלל "אין עניות במקום עשירות" (להלן "אין עניות"), ואחרות שבהן עמד כלל אחר "התורה חסה על ממונן של ישראל" (להלן "התורה חסה").
שני הכללים הללו סותרים זה את זה. בלימוד מקוטע, לא ברור מתי משתמשים בראשון ומתי בשני. ננסה להציג תמונה כוללת של השימוש בשני הכללים.
1. הכנת צבע במשכן (שבת ק"ב:) כאשר דנים בהלכה ש"הבונה כל שהוא בשבת חייב", ושואלים למה שימש דבר כל כך קטן, ולמה שימש במשכן, רב אחא דוחה את דעת קודמיו ואומר שבמשכן לא היה כלי קטן לבישול מעט צבע אם היה חסר לצובעי הבדים, שהרי "אין עניות". מסביר רש"י: "לא עשו דבר בצמצום אלא הכל מתחילתם דיים והותר".
2. אין משתכרין בשל הקדש " (כתובות ק"ו:) אם נשאר כסף מתרומת הלשכה אין לקנות בו יין או שמן כדי למכרו אח"כ ברווח לטובת המקדש משום שנראה כאילו ההקדש עני וזקוק לרווחים נוספים ממסחר.
3. אין תיקון כלים פגומים (זבחים פ"ח.)
"ת"ר: כלי קדש שניקבו אין מתיכין אותן ואין מתיכין לתוכן אבר ("לסתום הנקב וכולהו משום דמיחזי עניות ולאו אורח ארעא הוא" - רש"י). נפגמו - אין מתקנין אותן,
סכין שנפגם – אין משחיזין את פגימתה,
נשמטה - אין מחזירין אותה לקתה" ("דאין עניות במקום עשירות" תוס' שם).
4. אין כבוס בגדי כהונה (זבחים פ"ח:) בגדים שהתלכלכו לא מכבסים לשימוש נוסף אלא משמשים לפתילות בשמחת בית - השואבה וכיו"ב.
5. כוס של זהב ל"תמיד" (תמיד כ"ט.) את הטלה ששימש לקרבן התמיד היו משקים בכוס של זהב, כדי שיהא עורו נוח להפשטה.
6. שלחן זהב ל"לחם הפנים"? (מנחות צ"ט:, תמיד ל"א:) באולם היו שני שלחנות. השלחן שעליו היו מניחים את הלחם החדש לפני שערכו אותו על "שלחן לחם הפנים" שבהיכל - היה משיש. והגמרא שואלת מדוע אינו מזהב, שהרי "אין עניות"? ועונה מכיון שהיה עלול לגרום נזק ללחם כתוצאה מהחום שהיה מעביר, עשוהו משיש.
7. מדידת כמות השמן הדרושה למנורה (מנחות פ"ט.) כיצד הגיעו לכמות זו של "חצי לֹג", המתאימה ללילות טבת הארוכים? לפי דעה אחת בגמרא התחילו בכמות גדולה, ומה שנשאר מהשמן נזרק, כך 'הלכו וירדו' עד שהגיעו לכמות הדרושה. לא חששו לשמן הנזרק, שהרי "אין עניות".
8. שמירה בבית המקדש (תמיד כ"ה:) בשלושה מקומות שמרו כהנים כל לילה בבית המקדש ועוד 21 מקומות ללויים. חובת שמירה זו נלמדת בגמרא מפסוקים, ומטרתה להוסיף כבוד למקדש "אינו דומה פלטין של מלך שיש עליו שומרים - לזה שאין עליו שומרים". אלמלא החובה מהתורה, לא היו שומרים כלל, שהרי "אין עניות", ואם יגנבו משהו מהמקדש - יקנו אחר תחתיו (המפרש ד"ה בשלשה מקומות שם).
9. הקרבת כבש ולא צפרים (במדבר רבה פ' יד): נח, בצאתו מהתיבה, הקריב עולות בהמה. מדוע לא הביא מהעופות הכשרים? משום ש"אין עניות".
בחנוכת המשכן הביא כל נשיא פר אחד, איל וכבש. לכל נשיא היו כוונות משלו. נשיא נפתלי הביא קרבנותיו כנגד קרבנותיו של אברהם אבינו בברית בין הבתרים. לשאלה - הרי אברהם הביא תור וגוזל, ומדוע הנשיא הביא כבש, התשובה היא "אין עניות".
1. פית כסף לשופר (ראש השנה כ"ז.) בתעניות ציבור תקעו בשופרות שאת פיותיהם ציפו בכסף. מדוע לא בזהב? מכיון ש"התורה חסה". (ורק בראש השנה פיה מזהב, בגלל כבוד יום טוב).
2. קלפי מעץ (יומא ל"ט.) הקלפי שבתוכו עורבבו הגורלות לשני השעירים ביום-כפור היה מעץ אשכרוע. מדוע לא מזהב? משום ש"התורה חסה".
3. מחתת גחלים מכסף (יומא מ"ד:) המחתה שבה הורידו גחלים לקטורת בכל יום היתה מכסף ולא מזהב מכיוון שהחתיה באש היתה פוגמת במחתה - והרי "התורה חסה".
4. לחם הפנים נקנה חיטה ולא סלת (מנחות ע"ו:) הכמות הנדרשת לכ"ד עשרונים של לחם-הפנים בכל שבוע, היא גדולה, ומסביר שם רש"י "הותר לקנותן מן החיטים כדי שיבוא לחם בזול יותר משאם היו לוקחין סלת מן התגר" (בשונה משאר המנחות, שחייבים לקנות דווקא סלת) - וזה מכיוון ש"התורה חסה".
5. שמן פחות משובח למנחות (מנחות פ"ו:) רק למנורה נדרש "שמן זית זך כתית", ואילו למנחות די בשמן זית כל שהוא, מפני ש"התורה חסה", ומסביר שם רש"י "לפי שהמנחות הן מרובות וצריכות שמן הרבה ואילו היה צריך לחזור במנחות נמי אחר "זך" ו"כתית" כמו למנורה היו מפסידים - שהיו לוקחים אותו ביוקר".
6. גם פי-הנרות במנורה מזהב (מנחות פ"ח:) יש לימוד מיוחד שגם פי-הנרות חייבות להיות מזהב טהור. הייתי סבור שמכיון שהפיות משחירות, אפשר יהיה לעשות הפיות מזהב זול יותר, שהרי "התורה חסה", אלא שהתורה מצוה במיוחד שגם הפיות של הנרות חייבות להיות מזהב טהור.
7. מדידת כמות-השמן הדרושה למנורה (מנחות פ"ט:) יש דעה שבגלל ש"התורה חסה", הגיעו לכמות 'מלמטה למעלה', כדי לא לבזבז את השמן שעלול להשאר כעודף בנרות. התחילו בכמות קטנה, הלכו והוסיפו עד שהגיעו לכמות הדרושה.
הכלל "אין עניות" נלמד בפשטות מ"לכבוד ולתפארת" (שמות כ"א, ב), האמור בבגדי כהונה, וכן מתיאורי הפאר של המשכן ובית ראשון. להלכה מסוכם ברמב"ם (בית הבחירה פ"א הי"א): "ומצוה מן המובחר לחזק את הבנין ולהגביהו כפי כח הציבור שנאמר "לרומם את בית אלוקינו" (עזרא ט', ט). ומפארין אותו ומיפין כפי כוחם. אם יכולין לטוח אותו בזהב ולהגדיל במעשיו - הרי זו מצוה".
הכלל "התורה חסה", נלמד ממקורות אחדים:
"וציוה הכהן ופינו את הבית... ולא יטמא כל אשר בבית" (ויקרא י"ד, לו). התורה חסה אפילו על כלי-חרס ופכים שאין להם טהרה אלא שבירה, ולמנוע שבירתם מצווה התורה להוציאם (עפ"י תורת כהנים מצורע פרשה ה').
"והשקית את העדה ואת בעירם" (במדבר כ' ח), - "מכאן שחסה תורה על ממונן של ישראל" (מנחות ע"ו:).
"ואם ימעט הבית מהיות משה (ועלולים לבוא לידי נותר) ולקח הוא ושכנו..." (שמות י"ב, ד) - ורבנו בחיי שם מבאר זאת משום ש"התורה חסה".
עפ"י אותו כלל מבאר רבינו בחיי גם את הפסוקים: "וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו (ויקרא ז', כה), והאמור בנבלה "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי" (דברים י"ד, כא).
בתענית כ': מובא סיפור על אחד ממנהגיו של רב הונא:
בערבי שבתות היה שולח שליח לשוק לקנות עודפי הירקות שנשארו לירקנים והיה זורקם לנהר. מסבירה הגמרא מדוע לא חילקם לעניים (שמא יסמכו על מנהגו, ולא יקנו ירקות, וייתכן שפעם לא יישאר לירקנים כלום), מדוע לא נתן לבהמה (משום ש"מאכל אדם אין מאכילין לבהמה"). רש"י מסביר "משום בזוי אוכלין דמיחזי כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם. אי-נמי משום דחסה תורה על ממונן של ישראל ו"זרק לנהר" והולכין למקום אחר ומוצאים אותם בני אדם ואוכלין אותם, כך שמעתי".
"התורה חסה" הוא, איפוא, גם תולדה של איסור "בל תשחית" הכללי בתורה.
בשו"תים רבים השתמשו פוסקים לצרף שיקול זה של "התורה חסה" להקל באיסורי דרבנן במיוחד כשיש הפסד מרובה. מבין התשובות המרובות נביא רק את העיקרון, ודוגמה אחת.
העיקרון: וכל שבאה הוראה לפני חכם ואפשר לו להתיר ברווחה... אין לו להתחסד ולחזר אחר החומרות יותר מדאי ולא יחוס על ממונם של ישראל... (מאירי, חולין מ"ט:).
ודוגמה: "ראיתי איזה חכמים פעיה"ק ת"ו שמרבים להחמיר לרבים בדיני פסח. ולפענ"ד "לא זו הדרך ולא זו העיר" שהתורה חסה על ממונן של ישראל, ותינח למאן דאפשר ליה, דלא אפשר ליה - מאי?! וכל הרוצה להורות ישקול בדעתו בשקל הקדש"... (יביע אומר ב' או"ח סימן כ"ג)
קיומם של שני כללים סותרים ומסקנות הפוכות הנובעות מהם גרמה לכמה מהחכמים לברר מתי השתמשו חז"ל בזה ומתי בזה.
ר' אלעזר פלעקלס הפנה שאלה ארוכה בנידון לרבו ה"נודע ביהודה". אחרי ניתוח המקורות הנזכרים לעיל הוא טוען כי אינו מבין את העקרונות לשימוש בשני הכללים (שו"ת תשובה מאהבה חלק א' סימן ד').
בתשובתו (נודע ביהודה, מהדורה תנינא, קונטרס אחרון סימן ז') מנסה הרב להוכיח ש"אין עניות" נאמר בשני מקרים:
1. בכלי שרת - אותם יש לעשות המשובחים ביותר (אבל קלפי וחצוצרות אינם כלי שרת ולכן בהם חל הכלל "התורה חסה").
2. במה שקדוש קדושת הגוף ולא קדושת דמים בלבד (כמו חיטים ללחם הפנים).
אבל גם עקרונות אלו אינם מסבירים חד משמעית את כל המקרים.
ר' משה ן' חביב, מרבניה הספרדיים של ירושלים כתב על שאלה זו בחידושיו למס' ראש השנה כז. "יום תרועה" בספרו "שמות בארץ": "וזה תלוי בשקול דעת חכמים לתת הפרש בין דבר לדבר". כלומר, חז"ל או חכמים הדנים בנושא כלשהו, יבחרו כמיטב הבנתם, בין שני הכללים, בין שני ערכים חיוביים אלו, ויכריעו לפי היותם דומים לנושאים שלמדנו, לכאן או לכאן.
גם ה"שדי חמד" (כרך א' מערכת אלף קכ"ח) דן בנושא בקצרה וקבל את סיכומו של ר' משה ן' חביב.
ה"תפארת ישראל" בפירושו למשנה שקלים (פ"ח אות ל"ד - בועז) דן במקרים המובאים בגמרא ומחלק בין אלו שבהם יש הפסד מרובה ואז גם במקדש "התורה חסה", לבין אלו שבהפסד מועט, שאז במקדש "אין עניות", אבל בחולין גם בהם יש לומר "התורה חסה".
אף על פי כן, בפירושו לתמיד (פ"ה אות כ"ז) הוא קובע שלושה עקרונות, כך שהפסיקה מורכבת יותר:
"הכל לפי ההפסד והכל לפי כבוד העבודה, והכל לפי הצורך"
לאחרונה, בספר חידושים על מסכת תמיד דן בשאלתנו אחד מתלמידיו של הרב קנייבסקי (הרב יקותיאל דרורי בספר שערי אביגדור, בני ברק, תשנ"ז) וניסח בשם רבו ועצמו כמה עקרונות, כדי לנסות להבין מתי חל הכלל הראשון או השני.
ניסיתי לתמצת המאמר כולו בטבלה אחת. (ועיין שוב בפרקים א' וב' לעיל).
| עקרון | יישום בנושאים: | עקרון | יישום בנושאים: | |
|---|---|---|---|---|
| אין עניות במקום עשירות. | התורה חסה על ממונן של ישראל | |||
| א. | פעולה שנראית כקמצנות ואין דרך אנשים עשירים בכך | 3. תקון כלים. 4. כיבוס בגדים. 2. אין משתכרין. 8. שמירה. | כשקונים/עושים כלי חדש אפשר לעשותו מלכתחילה פחות מהודר | 1. פיית כסף. 2. קלפי מעץ. |
| ב. | אם ייגרם נזק להקדש משימוש מתמשך או על ידי אחרים. | 3. תקון כלים. 8. שמירה. | אם ייגרם נזק ישיר ומיָדי "בידיים". | 3. מחתת כסף. |
| ג. | הוצאה חד פעמית/קטנה (אין הפסד גדול להקדש). | 5. כוס זהב. 1. הכנת צבע במשכן. 7. שמן למנורה. | הוצאה קבועה/גדולה (הפסד גדול להקדש) | 1. חיטה ללחם הפנים. 2. פיות לנרות במנורה. 5. שמן פחות למנחות. 7. שמן למנורה? |
| ד. | משמש לעיקר עבודה במקדש או "כלי שרת" | 9.עולה מבהמות. | לא משמש לעיקר עבודה ואינו "כלי שרת" | 2. קלפי [אבל הגורלות עצמן מזהב, בהן עיקר העבודה יותר מהקלפי]. |
| ה. | לשימוש קבוע כל יום/כל שבוע | 6. שולחן זהב ללחם הפנים | לשימוש נדיר (למשל אחת בשנה) | 2. קלפי. |
ניתן להשתמש בנושא שלנו כדוגמא למורכבותה של פסיקת הלכה. כמעט בכל שאלה המתעוררת בחיים, וההלכה עוסקת בשאלות אמיתיות, קונקרטיות שמופיעות בחיים, על הפוסק לבחור ולשקלל נכונה מספר ערכים, כמה עקרונות הלכתיים.
אזכיר רק סיפור ידוע על הגר"ח סולובייצ'יק כששאלו אותו משום מה הוא מקל כל כך בדיני האכלת חולה ביום כיפור, ענה: "אינני מקל ח"ו במצוות צום יום כיפור, אלא אני מחמיר במצוות פיקוח נפש...".
בכל שאלה, אישית או ציבורית (כמו נושא עבודתנו, כלים במקדש) יש לדון בכל מקרה לגופו במערכת התנאים של השואל, הזמן והמקום, ולפי זה לפסוק. לעיתים ההלכה תהיה "אין עניות" ולעיתים "התורה חסה".
אין שרירות לב בפסיקה. התורה מכירה בשני העקרונות (וביותר עקרונות) ואומרת "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך". שיקול הדעת של מי שלמד את כל הסוגיות, יחד עם הסיעתא דשמיא של "החונן לאדם דעת" יוכל לדמות את המקרה הקונקרטי ולשייכו לכאן או לכאן. כך בסוגיה הנדונה וכך בסוגיות אחרות הנתונות בין שני הרים (=ערכים) גבוהים (או יותר).
